ממאמר למאמר, מפה לפה

הפחד הקצת זָר הזה, סמדר אומרת. היא מדברת עם גַניה על המגפה החדשה.

היא חושבת גם על טבעיוּת חזרתן של מגפות אבל היא לא מדברת על זה בשיחה שלהן. אחר כך היא אומרת שחשבה שוב על הביטוי קריאה באמנוּת, בציוּר. מין אמירה על עומק הקריאה לעומת פשטוּת ההסתכלות. הן מדברות בקלות על אמנוּת, והיא אומרת הקריאה באמנות תחלוף יום אחד. זאת מין תקווה שלהן. הן לא מדברות על תקווֹת הארץ, זה יגרור אותה אל כל מיני טענות ידועות, אבל היא אומרת פתאֹם שבִּתם הראשונה של סבתא וסבא שלה, חפצי־בה, מתה ממחלת הקדחת. זה מין זיכרון של מה שלא הכירה, והיא לא יודעת לגמרי למה היא מזכירה את זה עכשיו, אבל נדמה לה עכשיו שהם קראו לבתם חפצי־בה גם מפני שחפצו כל כך בארץ הזאת.

אחרי חפצי־בה הם קראו לכל הילדים האחרים בשמות מן התנ”ך. הילדים העבריים שלהם, היא חושבת. כשאמא שלה היתה נערה היא למדה בין השאר להרכיב זנים של עצי פרי. זה היה חשוב. לאט לאט הם למדו מה התאים לכאן.

בכל זאת הן מדברות קצת גם על ההפגנה בעד זכויות האדם הנמשכת ימים, ושגַניה שומעת את קולותיה מבעד לחלון. קשה לה לדעת אם המפגינים מכירים בקיומה של המגפה החדשה, והיא מספרת לגניה על ציוּר בית־המֵתים מימי הקדחת הצהובה בפילדלפיה. הוא לא ציור טוב אבל הוא מציג שטחי עשב ירוקים ויער ונהר. בית המתים בְּארץ רחבה כל כך, עם כל כך הרבה מים.

תחילת הקיץ עכשיו, ובחוץ כבר נראית ההתייבשות החלקית של הגינה. זאת מין מנוחה מהיופי שלה. והיא אומרת הגינה מתחילה להתייבש. היא לא רוצה למנוע את זה, היא לא רוצה למנוע את מעשֵי העונות.

אמא שלה היתה חולה במשך חודשים רבים אחרי שילדה אותה, והיא כמעט נחרדת עכשיו כשהיא יכולה לדמות לה את כמעט מותה של אִמה הצעירה. נדמה לה שהידע של הרפואה היה אז מועט כל כך, ובכל זאת הרפואה הצילה אותה. לאִטה היא הבריאה, והיתה יושבת מול הגינה ומסתכלת בצמחים ובהתחלפות הימים.

גניה אומרת אבל כאילו הכל מתייבש עכשיו. היא אומרת כאילו הכל לא טוב עכשיו. הטענות על המגפה והטענות נגד הממשלה מתערבבות אצלה, והיא מתגעגעת למשהו מעודן יותר.

אבל העונות, חושבת סמדר, העונות מִתעלוֹת אל ענייניהן שלהן. והיא חושבת גם על כמעט הדמיון שבינן ובין המגפות ההולכות ובאות. והאמנוּת, הרי היא מוכרחה להתעלות. גם מעל המחשבות והרצונות. הבן שלה כותב עכשיו קצת בסגנון שירת ימי הבינים, והיא אומרת הוא מתהלך כך בגינות ההדסים של השירה הזאת. בגינות השפה שלה, היא אומרת. הכפר שבו הוא גר עשוי כולו גינות גינות, אבל הוא רוצה את הגינות האחרות. נדמה לה שתמיד יש מין מהומה בכפר כזה, עם כל המטפלים הרבים, והיא אומרת הוא כותב בתוך כל זה.

גניה חושבת שהוא די מרוצה מהחיים שם. היא משווה את מצבו לאסונות העולם הגדולים, ואומרת אבל כל כך הרבה אנשים עם בדידות גדולה יותר ועם אסונות.

זו רק אי־הבנה שלה, חושבת סמדר. היא רואה מבעד לחלון את הגינה, ונדמה לה שאילו היו פורחים עכשיו הוורדים היתה יכולה להיות נמוגה בהם. נדמה לה שבאוויר המתעבה מעליהם.

אולַי, היא אומרת, אולי הוא כבר התרגל לחיים שם. והיא מדמה עוד את מעטֵה האוויר של הוורדים. כי היא, כמובן, לא מייחסת חשיבות להתרגלוּת הזאת. היא לא יכולה להפסיק לרצות שיהיה בריא. היא ממשיכה לדמות לה כל מיני דברים.

ומה היה בגינות ההדסים ההן, קרוב ורחוק כל כך, הכמיהה לציון אבל בלי ההליכה אליה, לשמור את התַּרְבּוּת שלהם שם, שלא תיחרב. היא חושבת על הִשתנוּת של תַּרבויוֹת. כמו הִשתנוּת הגינה. ונדמה לה שנפשו של הבן שלה מתהלכת בין התרבויות.

אולַי, היא אומרת עוד בגלל ההִתהלכוּת בין התרבויות. היא לא רוצה לדמות לה מה היה עליו בלי הדברים האלה. בלי גינות ההדסים הרחוקות, בלי הרוחות הנושבות מן העולמות.

אולי בדמיונותיו הוא מרוצה, היא אומרת, והיא חושבת בעיקר על דמיונות השירה שלו. מחוץ לַהפרעוֹת, לַפגימוֹת, היא חושבת.

אחר כך גניה מספרת על ידידה שלה שרוצה לעזוב את הארץ. היא אומרת שהיא מבינה את זה. היא אומרת שהיא עצמה כבר מבוגרת מדי בשביל זה, אבל גם אומרת שהיא חושבת על האמונות של הוריה ושלה, ועל מין בגידה בהן. האמונות על הארץ, היא אומרת. אלא נדמה לה שהכֹּל כאן מתערבב עכשיו, שהכל עכור, ומתערבבות שוב הטענות אצלה, והיא אומרת שבעיקר היא רואה את קץ התַרבוּת כאן.

סמדר לא רואה את זה. זה מנוגד לעונות.

אבל אחרי כן, אחרי השיחה שלהן, היא חושבת גם נעלמו דברים רבים, כאילו הגיע קִצם, וגם נדמה לה שלא הובנו דברים רבים כל כך, ואין לה מה לעשות נגד כל זה.

ובכל זאת, עדיין הגינוֹת, השירה, חזרַת העוֹנוֹת והמגפוֹת, הדברים הקצת נשֹגבים האלה.