בקרן הרחובות המקבילים

בריאה
לִמְתֹּחַ צַוָּאר כְּאַחַד הָעֲגוּרִים
וּלְהַקְשִׁיב. לְהַקְשִׁיב לָרוּחַ
הַמֶּפְלַרְטֶטֶת עִם עֵדֶר
כְּבָשִׂים. לִטְעֹם מִפְּרִי
שֶׁטֶּרֶם הִבְשִׁיל
וּלְהַבִּיט. לְהַבִּיט בַּיָּרֹק
הַמְּרַפְרֵף בֵּין אֹפֶק לְמַחְשָׁבָה
וְלִנְשֹׁם. לִנְשֹׁם
וּלְחַבֵּק מְעַרְבּוֹלוֹת
דּוֹהֲרוֹת. לִיצֹר אֶת עַצְמְךָ
מֵחָדָשׁ.

שלומי חסקי אומר שירה.
הוא מחבק מערבולות, נזכר ב”סבנטיז”, שהיו שנות השבעים, ואומר שירה. עובר בשיטפון, במדבריות ההזיה, בדממה צבעונית, נזכר בילדותו, במראות ובדמויות שפגש, מתבונן במציאות העיר, במציאות חייו וסביבתו ואומר שירה. לפעמים הוא רך, לפעמים קשה, מתווכח, נאבק, מוחה, מתפכח, ואומר שירה. אשרי האיש האומר תמיד שירה.
יעקב רוטבליט