ההסכם

 

עכשיו

נובמבר 1997

 

לא נשאר עוד מה לומר.

הוא כיסה את גופה בגופו, וכשכרכה סביבו את זרועותיה, יכלה לדמיין אותו בכל גלגוליו: בגיל חמש, עדיין בלונדיני; בגיל אחת-עשרה, צומח; בגיל שלוש-עשרה, בעל ידי גבר. הירח התגלגל בשמי הלילה, מלוכסן עיניים, והיא שאפה לקִרבה את ריח עורו. "אני אוהבת אותך," אמרה.

הוא נשק לה בעדינות כה רבה, עד כי חשבה שדמיינה זאת. אחר כך נרתעה מעט אחורה להתבונן בעיניו.

ואז נשמעה ירייה.

 

אף שמעולם לא נרשמה הזמנה קבועה, היה השולחן הפינתי האחורי במסעדה הסינית "הֶפּי פֶמילי" שמור בימי שישי בערב למשפחות הַרט וגוֹלד, שבאו לשם מאז ומעולם. בעבר הרחוק היו מביאים איתם את הילדים, ממלאים את הפינה הקטנה בכיסאות אוכל של תינוקות ובשקיות חיתולים, עד כי המלצרים התקשו להניח את הצלחות המהבילות על השולחן. כעת היו שם רק ארבעה, שנכנסו בזה אחר זה בשעה שש והתיישבו קרובים זה לזה, כאילו משך אותם כוח מגנטי.

ג'יימס הַרט היה הראשון שהגיע. באותו יום הוא ניתח אחר הצהריים וסיים מוקדם במפתיע. הוא הרים את מקלות האכילה שלפניו, הוציא אותם מעטיפת הנייר שלהם והניח אותם בין אצבעותיו כמכשירי ניתוח.

"הי," אמרה מלאני גולד, שהתיישבה פתאום מולו. "אני משערת שהקדמתי."

"לא," ענה ג'יימס. "כל השאר מאחרים."

"באמת?" היא השילה את מעילה מעל כתפיה והניחה אותו לצדה. "קיוויתי שהקדמתי. אני לא חושבת שאי-פעם הצלחתי להקדים."

"את צודקת," אמר ג'יימס לאחר מחשבה. "אני לא חושב שזה קרה."

הם היו קשורים זה לזה בדבר אחד שהיה משותף לשניהם – אָגַסטה הַרט – אבל היא, גַס, טרם הגיעה, לכן ישבו במבוכה המתבקשת, תוצאה של עניינים פרטיים מאוד שידעו זה על זה בלי שנאמרו ישירות, אלא נפלטו מפי גַס הַרט באוזני בעלה במיטה או באוזני מלאני בשיחה על כוס קפה. ג'יימס כחכח בגרונו ושיחק במקלות האכילה במיומנות. "מה את חושבת?" שאל וחייך אל מלאני. "כדאי לי לוותר על הכול? להיות מתופף?"

מלאני הסמיקה, כפי שקרה לה בכל פעם שהרגישה שבוחנים אותה. אחרי שנים של ישיבה מאחורי שולחן, שחבק את מותניה כחצאית קרינולינה, עלו במוחה תשובות קונקרטיות בקלות; הקלילוּת – לאו דווקא. אילו שאל ג'יימס "מה מספר התושבים באדיס אבבה?" או "התוכלי לומר לי מהם הכימיקלים הדרושים לקיבוע בתהליך פיתוח תמונות?" לעולם לא הייתה מסמיקה, משום שהתשובות לא יכלו לפגוע בו. אבל השאלה הזאת, על התיפוף? מה בדיוק רצה לשמוע?

"לדעתי זה לא היה מתאים לך," אמרה מלאני וניסתה להישמע קלילה. "היית צריך להאריך את השיער ולתקוע לעצמך עגיל בפטמה או משהו כזה."

"כדאי שאני אדע למה אתם מדברים על עגילים בפטמות?" שאל מייקל גולד כשהתקרב אל השולחן. הוא רכן ונגע בכתפה של אשתו, נגיעה שהתקבלה כחיבוק אחרי שנים רבות כל-כך של נישואים.

"אל תיסחף," אמרה מלאני. "ג'יימס רוצה עגיל כזה, לא אני."

מייקל צחק. "אני חושב שזה יביא אוטומטית לביטול רישיון הרופא שלך."

"למה?" קימט ג'יימס את מצחו. "אתה זוכר את חתן פרס נובל שפגשנו בקיץ שעבר בהפלגה לאלסקה? היה לו עגיל בגבה."

"בדיוק," אמר מייקל. "לא צריך רישיון בשביל לכתוב שיר שמבוסס כולו על קללות." הוא פרשׂ את המפית שלו והניח אותה על ברכיו. "איפה גס?"

ג'יימס הציץ בשעונו. הוא חי על-פי השעון; גס לא ענדה שעון כלל. זה הטריף אותו. "אני חושב שהיא לקחה את קייט לחברה שלה, שאצלה היא נשארת לישון."

"הזמנתם כבר?" שאל מייקל.

"גס מזמינה," אמר ג'יימס כמתנצל. גס בדרך כלל הגיעה ראשונה, וכמו בכל שאר הדברים, היא זו שניהלה את הארוחה על מי מנוחות.

כאילו דבריו של בעלה המריצו אותה לבוא, מיהרה אגסטה הַרט ונכנסה בפתח המסעדה הסינית. "אלוהים, אני מאחרת," אמרה ופתחה את כפתורי מעילה ביד אחת. "אין לכם מושג איזה יום היה לי." השלושה רכנו קדימה, כמצפים לאחד מסיפוריה המזעזעים, אבל במקום זה נופפה גס בידה לעבר המלצר. "כרגיל," אמרה וחייכה אליו במאור פנים.

כרגיל? מלאני, מייקל וג'יימס הסתכלו זה על זה. לא עלה על דעתם שזה קל כל-כך.

גס הייתה ממתינה מקצועית, שהקריבה את זמנה כדי שאחרים לא יצטרכו לעשות זאת. תושביה העסוקים של ניו אינגלנד השתמשו בשירות שהציעה – "זמנם של אחרים" – כשלא רצו להמתין בתור במשרד הרישוי, או לחכות כל היום בבית לטכנאי הכבלים. היא החלה לאסוף את שערה האדום המתולתל. "קודם כול," אמרה, וגומייה בצבצה מבין שיניה, "ביליתי את הבוקר במשרד הרישוי, שזה דבר נורא גם במקרה הטוב." היא ניסתה באומץ תסרוקת זנב סוס, ניסיון שדמה לריסון זרם חשמלי, והפנתה את מבטה כלפי מעלה. "ואז, כשאני הבאה בתור – אתם יודעים, ממש לפני האשנב הקטן ההוא – הפקיד, אני נשבעת לכם, מקבל התקף לב. פשוט מת שם על הרצפה."

"זה נורא," התנשפה מלאני.

"כן, בעיקר מפני שמיד סגרו את התור הזה, ונאלצתי לעמוד בתור מחדש."

"עוד כמה שעות שאפשר לגבות עליהן כסף," אמר מייקל.

"לא במקרה הזה," אמרה גס. "כבר קבעתי פגישה בשתיים ב'אֶקזֶטֶר'."

"בית הספר?"

"כן. עם מר פוֹקְסהיל אחד. התברר שהוא תלמיד כיתה ג' עם עודף מזומנים, שחיפש מישהו שיישאר בעונש במקומו אחרי השיעור."

ג'יימס צחק. "איזה כושר המצאה."

"מיותר לומר שזה לא מצא חן בעיני המנהל, שבזבז את זמני בהרצאה על אחריות המבוגרים, גם אחרי שאמרתי לו שלא ידעתי על התוכנית הזאת יותר ממנו. ואז, כשאני נוסעת לאסוף את קייט מאימון כדורגל, יש לי פתאום פנצ'ר, וכשאני מחליפה גלגל ומגיעה למגרש, היא כבר איננה כי מישהו לקח אותה לבית של סוזאן."

"גס," אמרה מלאני. "מה קרה לפקיד?"

"החלפת גלגל?" שאל ג'יימס, כאילו מלאני לא דיברה בכלל. "כל הכבוד לך."

"גם אני חושבת, אבל במקרה ששמתי אותו הפוך, אני רוצה לקחת הערב את המכונית שלך העירה."

"את שוב עובדת?"

גס הנהנה וחייכה למלצר שהביא להם את האוכל. "אני נוסעת לקנות כרטיסים ל'מטאליקה'."

"מה קרה לפקיד?" שאלה מלאני ביתר תקיפות.

כולם נעצו בה עיניים. "בחייך, מֶל," אמרה גס. "את לא חייבת לצעוק." מלאני הסמיקה, וגס מיד ריככה את הטון. "בעצם אני לא יודעת מה קרה," הודתה. "לקחו אותו באמבולנס." היא העבירה לצלחתה מעט לוֹ מֵיין. "דרך אגב, ראיתי היום את הציור של אֶם בבניין הממשלה."

"מה עשית בבניין הממשלה?" שאל ג'יימס.

היא משכה בכתפיה. "חיפשתי את הציור של אֶם," אמרה. "הוא נראה כל-כך... נו, מקצועי, עם המסגרת המוזהבת הזאת והסרט הכחול שתלוי מתחת. כולכם צחקתם עליי ששמרתי על הציורים שהיא ציירה עם כריס אצלנו בבית."

מייקל חייך. "צחקנו כי אמרת שיום אחד, כשתצאי לפנסיה, הם יעזרו לך לכסות את ההוצאות."

"אתם עוד תראו," אמרה גס. "אליפות ציור ארצית בגיל שבע-עשרה; תערוכה בגלריה בגיל עשרים ואחת... היא עוד תתלה תמונות שלה במוזיאון לאומנות מודרנית לפני גיל שלושים." היא שלחה יד אל זרועו של ג'יימס וסובבה את לוח שעונו כלפיה. "יש לי עוד חמש דקות."

ג'יימס הניח לידו ליפול חזרה על ברכיו. "הקופה נפתחת בשבע בערב?"

"בשבע בבוקר," אמרה גס. "יש לי שק שינה באוטו." היא פיהקה. "אני חושבת שאני זקוקה לשינוי קריירה. לאיזו משרה עם קצת פחות לחץ... משהו כמו פקח טיסה או ראש ממשלת ישראל." היא לקחה מגש של עוף מוּ שִי והחלה לגלגל את החביתיות ולהעביר אותן הלאה. "איך הקטרקטים של גברת גרינבלט?" שאלה בהיסח הדעת.

"נעלמו," אמר ג'יימס. "יש סיכוי טוב שהיא תצליח לראות שש-שש."

מלאני נאנחה. "אני רוצה ניתוח קטרקט. אני לא מצליחה לדמיין איך זה להתעורר בבוקר ולהיות מסוגלת לראות."

"את לא באמת רוצה ניתוח קטרקט," אמר מייקל.

"למה לא? הייתי נפטרת מהעדשות שלי, וכבר יש לי שם של מנתח טוב."

"ג'יימס לא יכול לנתח אותך," אמרה גס וחייכה. "אין איזה חוק אֶתי שאוסר דבר כזה?"

"הוא לא חל על משפחה וירטואלית," אמרה מלאני.

"זה מוצא חן בעיניי," אמרה גס. "משפחה וירטואלית. חייב להיות חוק... אתם יודעים, כמו חוק הידועים בציבור, שאם חיים בכיסים של מישהו די זמן, אז נחשבים קרובים." היא בלעה את שארית החביתית שלה וקמה. "טוב," אמרה. "זאת הייתה ארוחת ערב נהדרת ומרגיעה."

"את עוד לא יכולה ללכת," אמרה מלאני והסתובבה לבקש עוגיות מזל ממנקה השולחנות. כשהאיש חזר, הכניסה כמה מהן לכיסיה של גס. "הנה. בקופה של הכרטיסים לא יהיו ממתקים."

מייקל לקח עוגייה ושבר אותה. "'אין להתייחס בזלזול למתנת האהבה'," קרא בקול רם.

"'גיל זה עניין של הרגשה'," קרא ג'יימס את הפתק שלו. "זה לא אומר לי הרבה ברגע זה."

כולם הסתכלו על מלאני, אבל היא קראה את הפתק הצר והכניסה אותו לכיסה. היא האמינה שאין סיכוי לנבואה להתגשם אם מדברים עליה בקול רם.

גס לקחה מן המגש את אחת העוגיות שנשארו ופתחה אותה. "תארו לכם," אמרה בצחוק. "קיבלתי אחת בלי כלום."

"אין שם פתק?" אמר מייקל. "הם צריכים לתת לך ארוחה חינם."

"תבדקי על הרצפה, גס. בטח הפלת את הפתק. שמעת פעם על עוגיית מזל בלי מזל?" אמרה מלאני.

אבל הפתק לא היה על הרצפה, ולא מתחת לצלחת, וגם לא בין קפלי מעילה של גס. היא הניעה את ראשה בצער והרימה את ספל התה שלה. "לחיי עתידי," אמרה. היא שתתה את התה עד תומו ומיהרה לצאת.

 

ביינברידג' ניו המפשייר היא עיירת שינה שרוב תושביה מרצים במכללה דארטמות' ורופאים בבית החולים המקומי. העיירה הייתה קרובה לאוניברסיטה במידה מספקת להיחשב כדאית מבחינה נדל"נית, ורחוקה במידה מספקת להיחשב "כפרית". בין משקי החלב הישנים היו דרכים צרות שהסתעפו לתוך חלקות אדמה של עשרים דונם האחת. אלה היו פני העיירה בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. דרך ווּד הוֹלוֹ, שבה גרו משפחות גולד והרט, הייתה אחת מהן.

חלקותיהן יצרו יחד ריבוע; שני משולשים שנפגשו לאורך יתר משותף. חלקתה של משפחת הרט הייתה צרה ליד שביל הגישה, ואחר כך התרחבה; חלקתה של משפחת גולד הייתה הפוכה, כך שהבתים היו במרחק של ארבעה דונמים זה מזה. הפרידה ביניהם חורשה קטנה של עצים, שלא חסמו לגמרי את מראה הבית השכן.

מייקל ומלאני, במכוניותיהם הנפרדות, נסעו בעקבות הוולוו האפורה של ג'יימס, כשזו פנתה לדרך ווּד הוֹלוֹ. אחרי כשמונה מאות מטרים במעלה הגבעה, ליד עמוד שחם שחרות בו המספר שלושים וארבע, פנה ג'יימס שמאלה. מייקל פנה בשביל הגישה הבא. הוא דומם את מנוע הטנדר, יצא אל ריבוע האור הקטן שבקע מתא הנוסעים ואִפשר לגריידי וּלבּוֹ לזנק על ירכיו ועל חזהו. הכלבים מסוג סטר אירי כרכרו במעגלים סביבו כשחיכה שמלאני תצא ממכוניתה.

"לא נראה שאֶם כבר בבית," אמר.

מלאני יצאה מן המכונית וסגרה את הדלת בתנועה זהירה. "השעה שמונה," אמרה. "היא כנראה רק עכשיו יצאה."

הוא הלך בעקבות מלאני אל הדלת הצדדית ונכנס למטבח. היא הניחה ערמת ספרים קטנה על השולחן. "מי תורן הלילה?" שאלה.

מייקל מתח את זרועותיו מעל ראשו. "אני לא יודע. לא אני. אני חושב שריצ'ארדס מבית החולים הווטרינרי וֶוסטון." הוא ניגש אל הדלת וקרא לכלבים, שהסתכלו עליו אבל לא גילו שום נכונות להפסיק לרדוף אחרי העלים ברוח.

"ממש מגוחך," אמרה מלאני. "וטרינר שלא מסוגל לשלוט בכלבים שלו."

מייקל זז הצדה כשמלאני ניגשה לדלת ושרקה. הכלבים מיהרו אליו והביאו איתם את ניחוח הלילה. "הם הכלבים של אמילי," אמר. "זה לא אותו דבר."

 

בשלוש בבוקר, כשהטלפון צלצל, ג'יימס התעורר מיד. הוא ניסה לדמיין מה היה יכול להשתבש אצל גברת גרינבלט, כי היא הייתה מקרה החירום הפוטנציאלי שלו. הוא שלח יד מגששת על פני המיטה, על פני המקום שאשתו הייתה אמורה להיות בו, והרים את השפופרת. "כן?"

"זה אדון הַרט?"

"דוקטור הרט," תיקן ג'יימס.

"דוקטור הרט, מדבר השוטר סטנלי ממשטרת ביינברידג'. בנך נפצע והועבר לבית החולים 'ביינברידג' מֶמוֹריָאל'."

ג'יימס הרגיש שגרונו מנסה להפיק משפטים שהסתבכו זה בזה. "הוא... הייתה תאונת דרכים?"

אחרי שתיקה קצרה אמר השוטר: "לא, אדוני."

לבו של ג'יימס התכווץ. "תודה," אמר וניתק, גם אם לא ידע מדוע הוא מודה למישהו שבישר לו בשורה נוראה כל-כך. ברגע שהחזיר את השפופרת למקומה, התעוררו אצלו אלף שאלות. איפה נפגע כריסטופר? האם נפצע קשה או קל? האם אמילי עדיין הייתה איתו? מה קרה? ג'יימס לבש את הבגדים שכבר השליך לסל הכביסה, ובתוך דקות ירד לקומה הראשונה. לבית החולים, ידע, יוכל להגיע בתוך שבע-עשרה דקות. הוא כבר דהר לאורך דרך ווּד הוֹלוֹ, כשאחז בטלפון הנייד שבמכוניתו וחייג אל גס.

* * *

"מה הם אמרו?" שאלה מלאני בפעם העשירית. "מה בדיוק הם אמרו?"

מייקל כפתר את מִפתַח מכנסי הג'ינס שלו והכניס את כפות רגליו לנעלי התעמלות. מאוחר מדי נזכר שהוא בלי גרביים. לעזאזל הגרביים.

"מייקל."

הוא נשא את עיניו. "שאֶם נפצעה ולקחו אותה לבית החולים." ידיו רעדו, אבל הוא נדהם לגלות שהוא מסוגל לעשות כל מה שדרוש: לדחוף את מל לעבר הדלת, למצוא את מפתחות מכוניתו, לתכנן את המסלול המהיר ביותר לבית החולים "ביינברידג' ממוריאל".

בעבר תהה, היפותטית, מה יקרה אם תגיע שיחת טלפון באמצע הלילה, שיחה שבכוחה להשאיר אדם אילם והמום. עמוק בלבו ציפה שיהפוך לשבר כלי, ובכל זאת עכשיו יצא בזהירות משביל הגישה, שלט ברוחו, והאות היחיד לבהלה שתקפה אותו היה רטט קל בלחיו.

"ג'יימס מנתח שם," אמרה מלאני בקול תחינה רך ומתמשך. "הוא יֵדע למי צריך להתקשר; מה צריך לעשות."

"מותק," אמר מייקל ואחז בידה בחשכה, "אנחנו עדיין לא יודעים שום דבר." אבל כשחלף על פני בית משפחת הרט, קלט את השקט המוחלט של הסביבה, את היעדר האור בחלונות, ולא יכול שלא להתקנא בנורמליות הזאת. למה דווקא אנחנו? חשב, ולא שם לב לאורות הבלימה של מכונית בקצה דרך ווּד הוֹלוֹ, שכבר פנתה לכיוון העיירה.

 

גס שכבה על המדרכה בין שלושה מתבגרים בעלי שיער קיפודי ירוק ובין זוג שהיה קרוב למגע מיני עד כמה שאפשר לעשות זאת בפומבי. אם כריס יעשה דבר כזה לשיער שלו, חשבה, אנחנו... מה? הנושא מעולם לא עלה, כיוון שעד כמה שגס הצליחה לזכור, כריס חזר תמיד על אותה תספורת, ארוכה מעט יותר משיער קצוץ. אשר לרומיאו ויוליה שמימינה, טוב, גם זה היה פשוט. ברגע שזה התחיל להיות חשוב, אמילי וכריס היו זוג – מה שכולם ציפו מהם מלכתחילה.

בעוד ארבע שעות וחצי יהיו לבניו של הלקוח שלה מקומות ישיבה מעולים לקונצרט של "מטאליקה". היא עמדה לחזור הביתה ולישון. עד שתגיע, ג'יימס כבר יחזור מן הציִד (היא הניחה שזאת עונת ציִד של משהו), קייט תצא למשחק כדורגל, וכריס מן הסתם יתגלגל מן המיטה. גס תוכל אז לעשות מה שעשתה בכל שבת שנייה, כשלא היו לה תוכניות ולא פלשו אליה קרובים: היא תלך אל מלאני, או תזמין את מלאני לבוא אליה, והן ידברו על העבודה, על מתבגרים ועל בעלים. היו לה כמה חברות טובות, אבל מלאני הייתה היחידה שלכבודה לא הייתה צריכה לנקות את הבית או להתאפר. בנוכחותה יכלה גס לומר כל דבר בלי לחשוש מתגובה ומן האפשרות שתיראה טיפשה.

"גברת," אמר אחד הילדים ירוקי השיער. "יש לך אש?"

המילים יצאו מפיו כמילה אחת, "יֶשָכֶש", וברגע הראשון נדהמה גס מן החוצפה. לא, רצתה לומר, וכדאי מאוד שגם אתה לא תעשן. אחר כך קלטה שהוא מנופף בסיגריה – לפחות קיוותה שמדובר רק בסיגריה – מול פניה. "מצטערת," אמרה והניעה את ראשה מצד אל צד.

היה קשה להאמין שמתבגרים כאלה קיימים, בעיקר לאור זאת שהיה לה בן כמו כריס, שנראה מזן אחר לגמרי. אולי הילדים האלה, בתספורת הדינוזאור ובמעילי העור שלהם, נראו כך רק בשעות הלילה והפכו את עצמם למתבגרים נקיים ומנומסים בזמן שהיו בחברת הוריהם. מגוחך, אמרה לעצמה. עצם המחשבה על כריס כבעל צד אחר באישיותו לא באה בחשבון. לא ייתכן שתלדי מישהו ולא תרגישי שמשהו דרמטי כל-כך קורה אצלו.

היא חשה בזמזום סמוך לירכה וזזה, במחשבה שהזוג המאוהב התקרב אליה קצת יותר מדי. אבל הזמזום לא פסק, וכששלחה יד לגלות את מקורו, נזכרה באיתורית שהחזיקה בתיק מאז שפתחה את העסק "זמנם של אחרים". זה היה ג'יימס. הוא זה שהתעקש לצלצל שוב ושוב; אולי נאלץ לחזור לבית החולים, ואחד הילדים נזקק למשהו?

כשם שפועלות רוב תרופות המנע, גם עצם נוכחותה של האיתורית הצליחה למנוע מקרי חירום. היא השמיעה קול רק פעמיים בחמש שנים: פעם אחת כשקייט צלצלה לשאול איפה נמצאים התכשירים לניקוי שטיחים, ופעם כשהסוללות עמדו להתרוקן. היא הוציאה את המכשיר מקרקעית תיקה ולחצה על הכפתור לזיהוי הפונה. הטלפון במכוניתה. מי זה יכול להיות במכונית שלה בשעה כזאת?

ג'יימס נהג במכוניתה בדרכו הביתה מן המסעדה. אחרי שיצאה משק השינה שלה, חצתה גס את הרחוב אל הטלפון הציבורי הקרוב המכוסה כתובות גרפיטי. ברגע שג'יימס ענה, היא שמעה את זמזום הכביש תחת צמיגי המכונית.

"גס," אמר ג'יימס בקול חנוק. "את חייבת לבוא."

וכעבור רגע, בלי לקחת את שק השינה שלה, החלה לרוץ.

* * *

הם לא הסיטו את האורות מעיניו. המנורות היו תלויות מעליו, צלחות כסף בורקות שבגללן התכווץ. הוא חש שלושה אנשים לפחות נוגעים בו – מניחים ידיים, משמיעים הוראות, חותכים מעליו את בגדיו. הוא לא הצליח להניע את זרועותיו או את רגליו, וכשניסה, הרגיש שמשהו כובל אותן וצווארון מקבע את ראשו.

"לחץ הדם יורד," אמר קול אישה.

"האישונים מוגדלים, אבל לא מגיבים. כריסטופר? כריסטופר? אתה שומע אותי?"

"הוא טכיקרדי. תני לי שני עירויים גדולים עם מחט ארבע-עשרה או שש-עשרה ג'י. תני לו תמיסה רגילה, ליטר בתור התחלה, ואני רוצה לשאוב דם לבדיקה. תגידי להם שיעשו ספירת דם עם מבדלת, טסיות, תפקודי קרישה, כימיה, בדיקת שתן ובדיקה טוקסיקולוגית. ותשלחי סוג והצלבה לבנק הדם."

אחר כך הרגיש דקירה עזה בזרועו, ושמע קול של סרט הדבקה נקרע. "מה יש לנו כאן?" שאל קול חדש, והאישה שוב דיברה. "בלגן רציני," אמרה. כריס הרגיש דקירה חדה ליד מצחו, שבגללה קימר את גופו ומתח את הרצועות שכבלו אותו וריחף חזרה אל ידיה הרכות, החמות, של אחות. "זה בסדר, כריס," ניחמה אותו. איך ידעו בכלל את שמו?

"יש חתך בגולגולת. צלצלי לרנטגן, אנחנו צריכים שיבדקו אם לא נגרם נזק לעמוד השדרה הצווארי."

בליל קולות הגיע לאוזניו. כריס הפנה את עיניו אל החריץ בווילון שלימינו וראה את אביו. זה היה בית החולים; אביו עבד בבית החולים. אבל הוא לא היה בחלוקו הלבן. הוא לבש בגדים רגילים, חולצה שלא כופתרה נכון. הוא עמד עם הוריה של אמילי וניסה לפלס לו דרך בין כמה אחיות שלא אפשרו לו להתקרב.

כריס הניף את ידו באופן פתאומי כל-כך, עד כי הצליח לעקור את העירוי מזרועו. הוא הסתכל ישירות במייקל גולד וצעק, אבל קולו לא נשמע. שום צליל לא נשמע, רק עוד גל ועוד גל של פחד.

* * *

"אני לא שם זין על הנהלים," אמר ג'יימס הרט, ואז נשמעו התנפצות של מכשירים וטפיפת רגליים שהסיחו את תשומת לבן של האחיות, ואפשרו לו לחמוק מאחורי הווילון המוכתם. בנו נאבק ברצועות שחיברו אותו ללוח הגב, ובצווארון פילדלפיה שקיבע את ראשו. דם נראה בכל מקום, על פניו, על חולצתו ועל צווארו. "אני דוקטור הַרט," אמר לרופא חדר המיון שמיהר לקראתם. "מבית החולים הזה," הוסיף. הוא הושיט את ידו ואחז בידו של כריס בכוח. "מה קורה?"

"אמבולנס הביא אותו הנה עם בחורה," אמר הרופא בשקט. "ממה שאני יכול לראות, יש לו פגיעה בגולגולת. עמדנו לשלוח אותו לצילום, לבדוק שברים בגולגולת ובעמוד השדרה, ואם התשובה תהיה שלילית, נוריד אותו לסריקת סי-טי."

ג'יימס חש את לחיצת ידו החזקה של כריס, שלחצה את טבעת הנישואים שלו כנגד עורו. הוא בטח בסדר, חשב, אם יש לו כוח כזה. "אמילי?" לחש כריס בקול צרוד. "לאן לקחו את אֶם?"

"ג'יימס?" שאל קול מהוסס. הוא הסתובב וראה את מלאני ומייקל בקצה הווילון, מבוהלים ללא ספק מכל הדם הזה. רק אלוהים יודע איך הצליחו לעבור את הדרקונים שבכניסה. "כריס בסדר?"

"הוא בסדר," אמר ג'יימס, לעצמו יותר מאשר למישהו אחר בחדר. "הוא יהיה בסדר."

רופאה מתמחה הניחה שפופרת טלפון במקומה. "ברנטגן מחכים לו," אמרה. רופא חדר המיון הנהן לעבר ג'יימס. "אתה יכול ללכת איתו," אמר. "תשגיח שיהיה רגוע."

ג'יימס הלך לצדי האלונקה ולא הרפה מיד בנו. הוא החל לרוץ כשצוות חדר המיון גלגל את האלונקה ביתר מהירות, כשחלפו על בני הזוג גולד. "מה שלום אמילי?" זכר לשאול ונעלם לפני שהספיקו לענות.

הרופא שטיפל בכריס הסתובב. "אתם אדון וגברת גולד?" שאל.

הם התקדמו כאיש אחד.

"תוכלו לצאת איתי רגע?"

 

הרופא הוליך אותם אל חדר המתנה קטן מאחורי מכונות הקפה. היו בו ספות כחולות ושולחנות פורמייקה מכוערים. מלאני נרגעה מיד. היא הייתה מומחית מקצועית בכל הנוגע לקריאת רמזים מילוליים ולא-מילוליים. אם הם לא הובהלו מיד לחדר הבדיקה, הסכנה כנראה חלפה. ייתכן שאמילי כבר נמצאת במחלקה, או נשלחה לצילומים כמו כריס. ואולי היא בדרכה לפגוש אותם.

"שבו בבקשה," אמר הרופא.

מלאני העדיפה לעמוד, אבל ברכיה בגדו בה. מייקל נותר קפוא וזקוף.

"צר לי מאוד," פתח הרופא ואמר את המילים היחידות שמלאני לא הצליחה לעבד לשום דבר אחר פרט למה שסימלו. היא התקפלה, גופה שקע לתוך עצמו, עד שראשה היה טמון כה עמוק בין זרועותיה הרועדות, והיא לא הצליחה לשמוע עוד את דבריו של האיש.

"בתכם הגיעה מתה לבית החולים. היא נורתה בראשה. המוות היה מיידי; היא לא סבלה." הוא השתתק. "אחד מכם יצטרך לזהות את הגופה."

מייקל ניסה לזכור למצמץ בעיניו. לפני כן זו הייתה תמיד פעולה בלתי רצונית, אבל כעת הכול – הנשימה, העמידה, עצם הקיום – היה קשור לשליטה העצמית שלו. "אני לא מבין," אמר בקול גבוה שלא דמה לקולו. "היא הייתה עם כריס הרט."

"כן," אמר הרופא. "הביאו אותם הנה יחד."

"אני לא מבין," חזר מייקל והתכוון בעצם לומר, איך ייתכן שהיא מתה והוא חי?

"מי עשה את זה?" הצליחה מלאני לשאול, ושיניה נצמדו לשאלה כאילו הייתה זו עצם שהיה עליה להשאיר ברשותה. "מי ירה בה?"

הרופא הניע את ראשו מצד אל צד. "אני לא יודע, גברת גולד. אני בטוח שהמשטרה, שהייתה במקום, תגיע הנה בתוך זמן קצר לדבר איתכם."

משטרה?

"אתה מוכן לבוא?"

מייקל נעץ את עיניו ברופא ותהה מדוע האיש הזה חושב בכלל שעליו ללכת. ואז נזכר. אמילי. גופתה.

הוא חזר בעקבות הרופא אל חדר המיון. האם היה זה דמיונו, או שמא באמת הסתכלו עליו האחיות במבט שונה עכשיו? הוא חלף על פני תאים שבהם שכבו פצועים ונאנחו, עד שלבסוף נעצר מול וילון שמאחוריו לא נשמע שום רעש ולא התקיימה שום פעילות. הרופא המתין עד שמייקל הרכין את ראשו ופתח את הווילון במשיכה.

אמילי שכבה פרקדן על שולחן. מייקל פסע פסיעה אחת קדימה והניח את ידו על שערה. מצחה היה חלק, עדיין חמים. הרופא טעה; זה הכול. היא לא הייתה מתה, היא לא יכלה להיות מתה. היא... הוא הזיז את ידו, וראשה נטה אליו ואִפשר לו לראות את החור מעל אוזנה הימנית, חור בגודל מטבע של דולר, משונן בקצותיו ומכוסה דם קרוש. לא זרם ממנו דם חדש.

"מר גולד?" אמר הרופא.

מייקל הנהן ויצא בריצה מחדר הבדיקה. הוא חלף על פני האיש על האלונקה שאחז בלבו, זקן פי ארבעה מכפי שאמילי אי-פעם תהיה. הוא חלף על פני הרופאה המתמחה שהחזיקה ספל קפה. הוא חלף בריצה על פני גס הרט, שנראתה קצרת נשימה והושיטה את ידה אליו. הוא הגביר את הקצב, ואז הסתובב בפינה, נפל על ברכיו וניסה להקיא.

* * *

את הדרך לבית החולים עשתה גס בריצה, כשהתקווה צמודה לחזהּ כמו חבילה שמשקלה הולך וגדל בכל צעד. אלא שג'יימס לא היה בחדר ההמתנה של המיון, וכל משאלותיה שתהיה זו פגיעה קלה – זרוע שבורה או זעזוע מוח קל – נעלמו כשנתקלה במייקל באזור הכניסה. "תבדקי עוד פעם," דרשה מן האחות. "כריסטופר הרט. הבן של דוקטור ג'יימס הרט."

האחות הנהנה. "הוא היה פה קודם," אמרה. "אני רק לא יודעת לאן לקחו אותו." היא נשאה את עיניה באהדה. "תני לי לבדוק אם מישהו כאן יודע משהו."

"כן," אמרה גס באדנות ככל שיכלה, וקמלה ברגע שהאחות הפנתה את גבה.

עיניה שוטטו לעבר פתח חדר המיון, עברו מכיסאות הגלגלים, הממתינים בצד כנערות ביישניות בנשף ריקודים, אל מכשיר הטלוויזיה הצמוד לתקרה. בקצה החדר ראתה גס משהו אדום. היא נעה לעברו וזיהתה את המעיל שהיא ומלאני מצאו ב"פילֶנ'ס" בשמונים אחוזי הנחה.

"מל?" לחשה גס. מלאני הרימה את ראשה. פניה היו מוכות כפניו של מייקל. "גם אמילי פצועה?"

מלאני הביטה בה רגע ארוך. "לא," אמרה בזהירות. "אמילי לא פצועה."

"תודה לאל..."

"אֶם מתה," קטעה אותה מלאני.

 

"מה לוקח כל-כך הרבה זמן?" שאלה גס בפעם השלישית ופסעה הלוך ושוב לפני החלון הזעיר של החדר הפרטי שהוקצה לכריסטופר. "אם הוא באמת בסדר, איך זה שעדיין לא החזירו אותו?"

ג'יימס ישב בכיסא היחיד והחזיק את ראשו בידיו. הוא ראה בעצמו את סריקות הסי-טי, ומעולם לא בחן תוצאות סריקה בפחד כזה, שמא ימצא חבלה תוך-גולגולתית או דמם אפידורלי. מוחו של כריס היה ללא פגם ופצעיו שטחיים. הם החזירו אותו לחדר המיון כדי שכירורג יתפור אותם; במשך הלילה ישגיחו עליו, ולמחרת ישלחו אותו לבדיקות נוספות.

"הוא אמר לך משהו? על מה שקרה?"

ג'יימס הניע את ראשו לשלילה. "הוא היה מבוהל, גס. היו לו כאבים. לא רציתי ללחוץ עליו." הוא קם ונשען על מזוזת הדלת. "הוא שאל לאן לקחו את אמילי."

גס הסתובבה לאט. "לא סיפרת לו," אמרה.

"לא." ג'יימס התקשה לבלוע. "באותו רגע אפילו לא חשבתי על זה... שהם היו יחד כשזה קרה."

גס חצתה את החדר וכרכה את זרועותיה סביב ג'יימס. אפילו עכשיו גופו התקשח; הוא לא חונך להתחבק במקומות ציבוריים, וקרבה שמקורה במוות לא שינתה את הכללים. "אני לא רוצה לחשוב על זה," מלמלה גס והניחה את לֶחייה על גבו. "ראיתי את מלאני, ואני כל הזמן חושבת שבקלות יכולתי להיות במקומה."

ג'יימס הרחיק אותה מעליו וניגש אל הרדיאטור שפלט את חומו. "מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כשעברו בשכונה גרועה כזאת?"

"איזו שכונה?" שאלה גס ונצמדה לפרט החדש. "מאין הגיע האמבולנס?"

ג'יימס פנה אליה. "אני לא יודע," אמר. "זאת הייתה סתם השערה."

פתאום התמלאה תחושת שליחות. "אני יכולה לחזור למיון בזמן שאנחנו מחכים," אמרה גס. "מידע כזה בטוח רשום אצלם." היא ניגשה לעבר הדלת בנחישות, אבל כשעמדה לפתוח אותה, זו נפתחה מבחוץ. סניטר גלגל פנימה את מיטתו של כריס, שראשו נחבש בתחבושת לבנה גדולה.

רגליה ננעצו ברצפה, והיא לא הצליחה לחבר את הנער הרפוי הזה עם הבן החזק שהתנשא מעליה באותו בוקר. האחות הסבירה משהו שגס לא טרחה להקשיב לו, ואחר כך יצאה מן החדר עם הסניטר.

גס שמעה את נשימתה שלה עונה כהד לטפטוף העירוי של כריס. עיניו היו מצועפות ממשככי כאבים, ולא ממוקדות מרוב פחד. גס התיישבה על קצה המיטה וערסלה אותו בזרועותיה. "ששש..." אמרה כשהחל לבכות על קצה הסוודר שלה, תחילה בדמעות ואחר-כך ביפחות רמות שלא הצליח להפסיקן. "הכול בסדר."

בתוך דקות נפסקו השיהוקים של כריס ועיניו נעצמו. גס ניסתה לקרב אותו אליה, גם אחרי שגופו הגדול נשמט מזרועותיה. היא הביטה בג'יימס, שישב בכיסא ליד מיטת בית החולים כמו זקיף קשוח ומרוסן. הוא רצה לבכות, אבל לא העז. ג'יימס לא בכה מאז היה בן שבע.

גם גס לא רצתה לבכות על ידו. לא כי אמר לה אי-פעם שלא תעשה זאת; העובדה הפשוטה שהוא לא נראה נסער כמוה גרמה לה לחוש מטופשת, לאו דווקא רגישה. היא נשכה את שפתה ופתחה את דלת החדר כמבקשת להתפרק ביחידות. במסדרון הניחה את כפות ידיה על קיר הלבנים הקריר וניסתה לחשוב על היום הקודם, שבו הלכה לקניות, ניקתה את חדר האמבטיה בקומה הראשונה וצעקה על כריס שהשאיר את החלב מחוץ למקרר כל היום עד שהתקלקל. אתמול, כשהכול נראה הגיוני.

"סליחה."

גס הפנתה את ראשה וראתה אישה גבוהה, כהת שיער. "אני הבלשית מרוני ממשטרת ביינברידג'. את גברת הרט?"

היא הנהנה ולחצה את ידה של השוטרת. "את מצאת אותם?"

"לא, אבל קראו לי לשם. אני חייבת לשאול אותך כמה שאלות."

"אה," אמרה גס בהפתעה. "חשבתי שאת תוכלי לענות לי על כמה שאלות."

הבלשית מרוני חייכה; גס נדהמה לרגע למראה היופי שהשינוי הזה חולל בה. "את תעזרי לי ואני אעזור לך," אמרה.

"אני לא מאמינה שאוכל לעזור לך הרבה," אמרה גס. "מה רצית לדעת?"

הבלשית הוציאה פנקס ועט. "בנך סיפר לך שהוא יוצא הלילה?"

"כן."

"הוא אמר לך לאן הוא מתכונן ללכת?"

"לא," אמרה גס. "אבל הוא בן שבע-עשרה, והוא תמיד היה אחראי מאוד." היא הסתכלה על דלת החדר. "עד הלילה," הוסיפה.

"אהה. הכרת את אמילי גולד, גברת הרט?"

דמעות נקוו מיד בעיניה של גס, והיא מיהרה לנגבן במבוכה. "כן," אמרה. "אֶם היא בשבילי... הייתה לי כמו בת."

"ובשביל הבן שלך?"

"החברה שלו." מבוכתה של גס גברה. האם הייתה אמילי מעורבת במשהו מסוכן או בלתי חוקי? האם בגלל זה עבר כריס בשכונה גרועה?

היא לא הייתה מודעת לכך שהיא מדברת בקול רם עד שגבותיה של הבלשית מרוני נצמדו זו לזו. "שכונה גרועה?"

"טוב," אמרה גס והסמיקה. "אנחנו יודעים שהיה קשור בזה אקדח."

הבלשית סגרה את פנקסה והחלה ללכת אל הדלת. "הייתי רוצה לדבר עכשיו עם כריס," אמרה.

"את לא יכולה," אמרה גס וחסמה את דרכה. "הוא ישן. הוא זקוק למנוחה. חוץ מזה הוא אפילו לא יודע שאמילי מתה. לא יכולנו לספר לו, לא ככה. הוא אהב אותה."

הבלשית מרוני הסתכלה על גס. "יכול להיות," אמרה, "אבל יכול להיות גם שהוא ירה בה."