שניים יחדיו

האח ג'ורג', שנוהג בו בכבוד מאז ששמע מבתו שהוא פרופסור, מוביל את כיסא הגלגלים שבו פרופסור יעקובי יושב אל מתחת לצלו של עץ אלה, אחד מעצי האלה הנטועים בדשא, וכמו מדי יום אומר לו שכאן יהיה לך צל ונעים, ופרופסור יעקובי רק נד בראשו בתודה כי הדיבור קשה עליו, כי ג'ורג' תמיד דואג להושיב אותו בפינה מוצלת, רחוקה דיה מהשביל, כלומר, רחוק מהמבקרים, כי הוא מתעב רחמים, וכי אין בעיניו דבר מתועב ומשפיל מלהיות מושא לרחמים, וכבר כשהתעורר והתוודע למצבו, ואחרי שהתחוור לו איך הגיע לבית החולים הזה, כול הווייתו התקוממה למשמע דברים שנאמרו, שאף שבדרך כלל נאמרו בלחישה, לא תמיד הקפידו הדוברים להתלחש ביניהם, ולכן, אחרי שהתעורר והיה מודע למצבו, התכנס בתוך עצמו ובחר בשתיקה, וגם אחרי שעבר למקום המדכדך הזה, למוסד השיקומי, הוא ממשיך בשתיקתו, וכשהוא יושב בכיסא הגלגלים וצופה בכמה מהמאושפזים האחרים במקום המדכדך הזה, הישובים גם הם בכיסאות גלגלים, אף שיש כמה מהם המהלכים באיטיות על השביל, הוא אינו מוצא ניחומים בשותפות הגורל, או בכך שלמזלו הטוב הגיע בזמן לבית החולים, כי במקרה של אירוע מוחי כל דקה חשובה, וגם לא מהידיעה שאחרי כחודש של פיזיותרפיה יוכל לשוב הביתה, כלומר, לקוטג' ולמדרגות הפנימיות, מה שיקשה עליו לרדת למטבח, או לעלות לחדר העבודה, וגם הבית לא יחזור לקדמותו, ולא חש נחמה בבשורה שמוחו, שתוכנו כאילו נמחה, נברא מחדש והרִיק הולך ומתמלא בזיכרונות ובהזיות ובזוטות, כמו, לדוגמא, שאחרי שבתו הפתיעה אותו בבשורה על בואה, הלך לסופרמרקט לקנות חלב וקקאו לילד שבתו תביא איתה, ילד בן ארבע שאינו יודע את שמו, כי בתו מסתירה ממנו את שמו, והוא מביט בגבר גלמוד כבן חמישים, שמתמיד לטלטל את ראשו מצד לצד, כמו מוחה על מצבו, ובכל בימים שהוא יושב כאן לא ראה שאיש בא לבקרו, והוא חש רחמים, אף שהוא עצמו מבכר שלא יבואו לבקרו, לבד מבתו, שעכשיו הוא יושב בכיסא גלגלים וממתין לבואה, כי בתו מגיעה בדרך כלל לבקרו בשעה הזאת, וכמו בעת שביקרה אותו בבית החולים, פונה אליו בדברים וממלאת בכך את עצת הרופאים שלפיהם יועיל מאד שתדבר אליו, כדי שישמע את קולה, אף שכרגע אינו יכול להשיב, כי טוב שישמע את קולה, וכמו בימים הקודמים לזה, יושב בכיסא הגלגלים הוא מצפה לבואה, כבר יודע שהגיעה מאמשטרדם, שם היא מתגוררת כחמש שנים, וזוכר שלא באה בבהילות מיד כשנודע לה על אשפוזו בבית חולים בגלל אירוע מוחי, כי הרי לא היה מי שיבשר לה על האירוע המוחי, ורק כשירדה מהמונית ליד הבית, שאותו עזבה לפני כעשרים שנה, נדהמה לשמוע על האירוע מוחי, כי מובן שלא לקבלת פנים כזאת ציפתה כשבאה עם הילד בן הארבע, שאינו באמת בנה, כלומר, אינו בנה הביולוגי, ומן הסתם הייתה מתוחה לקראת המפגש אתו, כי באה בגלל מצוקה, ועכשיו היא תלויה בטוב לבם של אנשים זרים לה שיתגייסו להשגיח על הילד כדי שתוכל לנסוע אליו, תחילה לבית החולים, ועכשיו לכאן, למוסד השיקומי, והאח ג'ורג' שב ואומר לו, שכאן, פרופסור, תהייה מוגן מהשמש, אף שלפעמים קרן שמש חודרת בין הענפים, ואז הוא עוצם את עיניו וממתין שתעלם, וג'ורג' מוסיף ואומר, אולי תנמנם קצת, ואני אעיר אותך כשתבוא, ולא ממתין לתשובה, כי הרי פרופסור יעקובי לא משיב, ורק נד בראשו, או מהמהם משהו, כי האירוע המוחי שעבר עוד מקשה עליו את הדיבור, דבר שגילה אחרי שהתעורר מהתרדמת, הבין שהוא שוכב בבית חולים, ולא הצליח להשיב לרופא הצעיר, שרכן עליו, ושאל איך אתה מרגיש, והסביר שעברת אירוע מוחי, פרופסור יעקובי, אבל, למרבה המזל, הגיע בזמן לבית החולים, כי במקרה של אירוע מוחי, כל דקה גורלית, אבל לא פירט איך הגיע לבית החולים, והאירוע המוחי, את זה למד אחר כך, היכה בו כשעמד על המדרכה לפני הבית והמתין לבואה של בתו, האמורה להגיע במונית מלוד עם הילד, והתמוטט על המדרכה, ובימים הבאים הוסיף ושמע את שיחת הדמויות שעמדו לצד מיטתו והתלחשו ביניהן, ומשהו בתוכו דחק בו לפנות אליהם ולומר שהוא שומע את שיחם, ושגם בזמן ששכב מורדם, היה מוחו פעיל, והדמויות, שדיברו בלחש, לא יכלו לדעת שכששכב מורדם ומונשם ניסה מוחו, שכאילו הלך ונולד מחדש, לשחזר את הימים שקדמו לאירוע המוחי, וגם עכשיו הוא מנסה לחבר קטעי זיכרון שהבליחו מתוך גלים של ערפל, ולפעמים לופת אותו ייאוש בשומעו שרק טבעי שישקע בדכדוך, ושלפעמים ירים את קולו, ולכן צריך יהיה לגלות הרבה סבלנות למצבי הרוח שלו, וחשב כמה אירוני הדבר שבשנים האחרונות, לאמתו של דבר, כשהגיע לגיל שבעים, נתקף במעין חרדה קמאית מהתקף לב פתאומי, חרדה שבגינה התעורר משנתו כמה פעמים, ולכן התקין לחצן מצוקה ליד המיטה, אבל לא חשש מאירוע מוחי, כי מוחו היה צלול, וכשנדרש למובאה מהספרות, לא נזקק לחפש אחריה בספר, והמתקין, לא התאפק מלומר שאדוני נראה בריא, לא כמו הקשישים שאצלם הוא מתקין לחצנים, ובדרך כלל זה משום שהם חרדים מפורצים, וכבר קרו לא מעט מקרים כאלה כי הפורצים הם חסרי בושה, ואולי פוקדים אותו חלומות רעים, והוא אמר שכלל לא, אדרבא, החלומות שלו נעימים, וכל השעות הארוכות שבהן דנו בגורלו, שכב על גבו, ריק מתודעת זמן, שומע קולות ורחשים, מודע לכך שלא יחזור להיות האדם שהיה, ובעיקר, שיהיה תלוי באחרים, ובוודאי שזמן רב לא יוכל לעלות ולרדת במדרגות, ולכן עכשיו, יושב בכיסא גלגלים, כשזכרונו הולך ומתבהר מתוך הערפל, עולה בדעתו שכל זה אולי לא היה מתרחש אילו הקדים ונסע לאמשטרדם, ולא התחבט בשאלה האם לנסוע לבתו באמשטרדם, כי כשבועיים קודם לכן שוחחו בטלפון, שיחה ארוכה מתמיד, שאחריה גמר אומר לנסוע, ושהפעם לא יירתע מנסיעה, ולא ימצא תירוץ לדחות אותה, ולאמתו של דבר, כבר בירר את מועדי הטיסות והתכוון לארוז את המזוודה, אבל בלילה, כשלמרות השעה המאוחרת ישב בחדר העבודה שלו, עליית גג קטנה מעל הקומה השנייה, וקרא בקפדנות את יריעות ההגהה של ספרו החדש העומד להופיע בהוצאת "מור־זיבק" בטיבינגן, וכשהגיע לעמוד 127 (מתוך 231), מפעם לפעם נקרה במוחו השאלה האם לנסוע לאמשטרדם, והאם להודיע לבתו על ביקורו הצפוי, או להפתיע אותה, והסיחה את דעתו, ואז שמע רשרוש שבא מכיוון החלון הפונה אל החצר האחורית, ממנו אפשר לראות את הוואדי, וגם קטע קטן מהים, וסבר ששוב מדובר בחתול אפור שהתנחל בשבוע האחרון בחצר, עשה לו משום מה מנהג לטפס לאדן החלון של חדר העבודה ולרבוץ עליו, ולפעמים הרים את ראשו להביט בו במה שנדמה פעם כמבט נוגה של קרבה, או של שותפות גורל, ופעם כמבט מתגרה, וכבר כמה לילות תהה מנין הגיע החתול הנווד הזה, ולמה בחר לטפס מהחצר, או אולי לרדת מהגג, דווקא לאדן החלון של חדר העבודה שלו, כי הרי לא חיבב חתולים, והגיע למסקנה שהאור הדולק בחדר העבודה בשעה מאוחרת מושך אליו את החתול, ושמן הסתם יסתלק אחרי שיכבה האור והוא יירד לקומה השנייה, אבל, כשהרשרוש הפך למעיין תיפוף טורדני, לנקישות, שהסיחו את דעתו, קם מכיסאו, עקף את שולחן הכתיבה, ניגש לחלון, וקירב את פניו לשמשה — ולא חתול אפור רבץ על אדן החלון; עמד עליו יצור שדמה לציפור גדולה, שמן הסתם טעתה במעופה, נמשכה אל האור, נתקלה בזכוכית החלון, ועכשיו כנפיה מקישות על השמשה, וכשמחה בכף ידו את ההבל מהשמשה התגלה לעיניו מה שנראה כמו ילד ששערו זהוב ולחייו וורודות, ולו שתי כנפיים לבנות ורדרדות, והוא עצם את עיניו, סמוך ובטוח כי כשיפקח אותן יימוג מראה התעתועים בהקיץ הזה שפקד אותו, מן הסתם בגלל העייפות שירדה עליו אחרי שעות של קריאה מאומצת, או, אולי, בגלל שדעתו נדדה באחרונה לשיחת הטלפון המטרידה עם דורית, בתו, שמתגוררת בשנים האחרונות באמשטרדם, אחרי שנדדה בין כמה ערים באירופה, שיחה שהפעם, שלא כרגיל, התארכה, והשרתה עליו הלך רוח עגמומי, ושוב עוררה בו הרהורים נוגים על אבהות שכשלה, או הוחמצה, גם באשמתו, ועל בתו שבחרה לנדוד בין ערים זרות, ועכשיו, כמעט בת ארבעים, היא מטופלת בילד, שאינו שלה, נכון יותר, שלה רק מבחינה משפטית, כך נקבע בהסכם ההורות המשותפת בין זוגתה ובינה, והיא נותרה לבדה עם המחויבות האימהית שקיבלה על עצמה מרצון, ואף שבתו לא העלתה את האפשרות שיבוא לבקרה, אדרבא, אף פעם לא הציעה שיבוא לבקרה, דבריה עוררו בו את הצורך לנסוע לאמשטרדם, ושלמרות הרתיעה מהביקור הזה, הפעם לא יוכל להתחמק ממנו, אבל לא ייסע כדי להפציר בה לשוב הביתה, כי הרי תשוב עם ילד, שלאמתו של דבר אינו בנה, אלא כדי להציע לה עזרה, למשל, לשכור לה דירה מרווחת יותר, ושכשפקח את עיניו, התחוור לו כי לפניו לא תעתוע, לא פרי של הזיה, וגם לא התממשות מדומה של הלך נפש, כי על אדן החלון של חדר העבודה שלו הפונה לחצר האחורית, במקום שבו נוהג החתול האפור להגיע בשעה קבועה, כאילו מוטמע בו שעון המכוון אותו מתי לעבור מחצר לחצר, ומתי לעלות לאדן החלון, עומד מה שנראה כמו מלאך לבן כנפיים; בן דמותם, לדוגמא, של המלאכים במדונה הסיסטינית של רפאל, רק שלחייו של זה שעל אדן החלון אינן תפוחות כמו שלהם, ולכן קפא לרגע על עמדו ובהה בדמות, כי מה שראו עיניו היה לא סביר בעליל, מכיוון שהחתול האפור בוודאי לא התגלגל בדרך פלא למלאך, ותמוה היה בעיניו למה הגיע מלאך לאדן החלון, אם אכן לפניו מלאך, ולא איזה בעל כנף זר, כמו אלה שנכתב עליהם הרבה באחרונה, אחד ממיני העופות הפולשים, שדחקו את העופות הוותיקים, ודווקא לכאן, לשכונה השקטה הזאת, העטופה בעצים ומשקיפה אל הים, בעיר שאינה ידועה לא בחסידותה ולא בחטאיה, וגם אינה יכולה להתהדר בנס או במאורע פלאי כלשהו שהתרחש בה בזמן מן הזמנים, ואף לא אחד מדריה זכה אי־פעם להתגלות, או היה בשיח עם בורא עולם, התייעץ בו, ולפעמים גם ייעץ לו, אף שהגיוני שיגיע למקום ראוי הרבה יותר למלאך, ירושלים, כמובן, אבל גם צפת, או אפילו חדר העבודה של פרופסור גרהרד הופמן, מארחו בימים רחוקים, בגלל שהווילה שלו, עם החצר רחבת הידיים, שבה פרופסור הופמן ערך מסיבות גן, נמצאת סמוך לכנסייה מהמאה השבע עשרה, אלא משום שפרופסור הופמן, הנושק לשנתו התשעים, נתקף לעיתים קרובות בהזיות, ובין היתר הולך לשבת על ספסל בגן רחב הידיים, מאכיל את הציפורים, ומדבר אליהם בלטינית כאילו היה פרנסיסקוס הקדוש, כך לפחות סופר עליו, מה שעורר בו רגש עמום של חמלה, כי חב הרבה לפרופסור הופמן, שהיה מארח נדיב, והלוא כאן בסמוך לא יקשה למצוא כמה פרופסורים ומלומדים תמהונים, או כאלה הנחשבים לתמהונים, והבחירה בהם תהייה מוצדקת בהרבה מהבחירה בו, כי הרי אינו מלומד קשיש ותימהוני, או פרופסור הידוע בהליכותיו המוזרות, כי מוסכמה נפוצה קובעת שבין הפרופסורים יש לא מעט תמהונים, אבל, באשר לו, אף שלא כמו כמה עמיתים בני גילו, שאחרי הפרישה מהוראה היו למעיין מתגבר, כל מה שעלה בידו לכתוב מאז שיצא לגמלאות הריהו הספר שאת יריעות ההגהה שלו הוא קורא עכשיו, מוחו צלול כשהיה, ובדרך כלל זכרונו לא בוגד בו, אף שלפעמים הוא חש בלאות ותוקפת אותו מלנכוליה קלה, ואם כך, לא נותר אלא לחזור ולתהות למה מכל הבתים ברחוב, שבהם יש עליית גג, בחר המלאך לרדת דווקא על אדן החלון של חדר העבודה שלו, ולא ירד על גג אחד מהבתים רבי הקומות שנבנו באחרונה בצדו האחר של הרחוב ושינו את פניה של השכונה, למגינת לבם של התושבים הוותיקים, שמחו לשווא, שגם הוא הצטרף אליהם, והרי המלאך שעל אדן החלון אינו מלאך נושא בשורה, כי לא ציפה לבשורה, ואין צורך לומר שלא האמין בקיומם של מלאכים, או נכון יותר, אף פעם לא נדרש לקבוע עמדה בנידון, והעניין היחיד שהטרידו בימים האחרונים הייתה השאלה האם לנסוע לאמשטרדם כדי לבקר את בתו, ומה יאמר לה כשיבוא, ואיך ינהג עם הילד, אבל, הופעתו הפתאומית של המלאך, אם אכן מדובר במלאך, הסיחה את דעתו מהשאלה הזאת והוא נפנה אל המלאך שעל אדן החלון, והסברה הראשונה שעלתה על דעתו הייתה שלפניו מלאך ינוקא, שנפרד אי־שם באחד הרקיעים מחבורת מלאכים שבתוכה ריחף, איבד את דרכו בחשכה, התעופף מבוהל, וכשתש כוחו, נפל לארץ, ורק באקראי נחת על אדן החלון של חדר העבודה שלו, והסברה הזאת התחלפה בסברה אחרת, כלומר, שלפניו מלאך שיצא לתרבות רעה, חמק מחבורת המלאכים, שבחברתה עף ברחבי הרקיע, עשה דרכו לארץ, וכשעייף, נחת על אדן חלון, בלי לדעת כמובן שזה חלון חדר העבודה שלו, של פרופסור אמריטוס מיכאל יעקובי, ומכיוון שמן ההיגיון היה להניח שגם מלאכים, ועל אחת כמה וכמה מלאך ינוקא, סובלים מקור, הוא אמר לעצמו שאדן חלון אינו מקום שראוי שהמלאך, או מלאכון, יבלה עליו את הלילה הקריר, מה גם שלפי התחזית אמור לרדת גשם בלילה, וזאת ועוד, החתול הנווד עלול להגיע ולאיים על הזר שפלש לנחלתו, ואפילו, חלילה, לנסות לטרוף אותו, אף שההיגיון אומר שאי אפשר לטרוף מלאך, ולכן הושיט יד למלאך כדי לעזור לו להיכנס לחדר העבודה החמים, והמלאך נרתע וניסה לפרוש את כנפיו ולעוף, ואז הבחין שכנף שמאל שלו נותרה שמוטה, וזו הסיבה מן הסתם לכך שאינו יכול לפרוש את שתי כנפיו ולהמריא, וכשהתעשת מהתדהמה ומהבלבול, מיהר לרדת במדרגות לחדר האמבטיה, הוריד מגבת גדולה ממתלֶה, חזר לחלון, ונגב בה את המלאך, נזהר לא לפגוע בכנפיים הלבנות־ורדרדות, ומגעו הרך הרגיע את המלאך, ולכן אמר לעצמו שצריך להכניס את המלאך פנימה כדי שיתחמם, ינוח מעט, יתאושש, הכנף הפגועה תרפא חיש קל, ואו אז יוכל לפרוש כנפיים ולעוף כלעומת שבא, או שמישהו שם למעלה בוודאי גילה שנעלם, נמלא דאגה, ואולי אפילו נשלחה משלחת מלאכים לחפש אחרי המלאך האובד, אבל המלאך רעד, ולכן עטף אותו במגבת ונשא אותו לחדר, שהיה לפני שנים חדרה של דורית, בתו, שמטופלת עכשיו בילד כבן ארבע, שזהות אביו לא ידועה, והיא מתגוררת באמשטרדם, אליה עברה לפני כארבע שנים מפריז, שם פגש אותה בפעם האחרונה, ובשיחה האחרונה סיפרה לו שבת זוגה יצאה בוקר אחד מהדירה, ולא שבה, בלי להשאיר אחריה מכתב שבו הסבירה למה עזבה ולאן, והשאירה לה את הילד, ובתו המתינה כמה ימים לשובה, טלפנה מודאגת לכמה בתי חולים כדי לברר אם אושפזה, עד שנואשה, והסיפור שסיפרה לא הירפה ממנו, ולא בגלל המעשה בהורות המשותפת וההיעלמות של זוגתה, אלא משום שסבר שזה סופן של התקשרויות תלויות באוויר, וזו הפעם השלישית, ככל הידוע לו, שבתו נפרדה מבת זוג, ולכן, אולי, בתו לא אמרה לו את שמה של זוגתה, וגם לא את שמו של הילד, ולאמיתו של דבר, גם לא שלחה אף פעם תמונה שלו, מה שהביא אותו לתהות, מה היא מסתירה ממנו, מה שהעביר בראשו תסריטים שונים, שכולם עוררו בו חרדה עמומה, כי לא קשה היה לשער שחייה באמשטרדם אינם קלים, ועכשיו הפכו לקשים עוד יותר בגלל הסתלקותה הפתאומית של זוגתה, שהשאירה לה את הילד, ופתאום, בגיל ארבעים, היא מטופלת בילד, שאינה אמו הביולוגית, ואף שלא נטר לה טינה על כך שבחרה להתרחק, לא באה לבקר את אמה בבית החולים, ואפילו לא טרחה לבוא להלווייתה, וכשהודיע לה על מות אמה, לא אמרה מילה של צער, כי סבר שמרחק גיאוגרפי מונע חיכוכים, ובאופן פרדוכסלי אולי, משמר קִרבה יותר משיחות פנים אל פנים, שמתגלגלות לא אחת לחילופי דברים קשים ומרים, אבל, הקלה עליו העובדה שהפרידה מבתו לא הייתה נתק מוחלט, כי מפעם לפעם טלפנה להחליף דברים אגביים, הוא שאל לשלומה, והיא לשלומו, ולכן לא ציפה לשובה, וכשלפני כחמש שנים נפגשו בפריז, מה שהייתה פגישתם האחרונה, כי החליט להשתתף בכנס ב־Collège de France כדי לפגוש אותה, שניהם ישבו בבית קפה מול גני לוקסמבורג, ובתו הטיחה בו שלא היה לו לא אומץ ולא יושרה לקום ולעזוב את הבית, שהיה מעין כלא, כלוב של זהב, והכל, הוא הודה, בגלל אנוכיות צרופה, ומתבקש היה שישאל מה הועיל לה שקמה ועזבה, לאמתו של דבר, לא עזבה, אלא ברחה רחוק, ומאז היא נודדת מעיר לעיר, מבית לבית, ומבת זוג לבת זוג, אבל, מכיוון שמטבעו אינו נוטה למהפכים ולעימותים, בחר להקשיב בשקט לדברים הקשים, שתלו בו את האשמה לנדודיה, כדי לא להעכיר את הפגישה הנדירה עם בתו, וכדי שלא תקום ברוגז ותלך, ובתו אמרה שתמיד היה גבר נאה, וגם עכשיו, מתקרב לשבעים, הוא עדיין שומר על חזות צעירה, ואחרי מות אשתו — היא לא אמרה מות אמה — היה צריך להינשא שוב, וגם לפני שמתה היה יכול לקום ולעזוב את הבית, אבל הוא בחר להישאר, והרי כל מכריו תהו מה מצא באשתו, שהייתה בת שמונה עשרה כשנישאו, צעירה ממנו בהרבה, כי כך נפטרה משירות צבאי, לבד מזה שאביה השתייך לדור המתעשרים החדשים, ולכן הניחו שבחר בחיים נוחים, כי אף שאמו אמרה שכסף אינו הכול בחיים, דעתו הייתה שכסף מביא בטחון ונוחות, ללא דאגות חומריות, והוא רצה לומר שהחופש המדומה שבו בחרה הוביל אותה לחיים של דלפונית בפריז, בדירה קטנה בקומה רביעית, בלי מעלית, וכששמע ממנה בגני לוקסמבורג שלפני כמה חודשים נפרדה מבת הזוג שלה, שאינה בת הזוג שאיתה עזבה לפריז, אלא פרנסיס, מרצה לאמנות הרנסנס בסורבון, שקראה, אגב, כמה ממאמריו, התרשמה ממלומדותו, והייתה שמחה לפגוש אותו, ושבקרוב תעבור להתגורר באמשטרדם, שם ממתינה לה משרה בגלריה, ואחרי השיחה האחרונה, הארוכה, זו שבה סיפרה שנשארה לבדה עם ילד, נתקף ברגשי אשמה על כך שאפילו אז לא ניסה לשדל אותה לחזור, כי בשנים הראשונות ציפה שתחזור, וכשלא חזרה, הבין שאין בכוונה לחזור, ולכן, התעורר בו דחף שלא רפה ולא הירפה, לטוס בהקדם לאמשטרדם, כלומר, מיד אחרי שישלח את ההגהות לבית ההוצאה הנכבד בטיבינגן, ויפתיע את בתו בביקור לא צפוי, כי עכשיו, בן שבעים ושתיים. הזמן דוחק, ומי יודע מה יילד יום, וכך, לפות בהרהורים האלה, ירד במדרגות לקומה השנייה, נושא את המלאך בזרועותיו, נותן דעתו לכך שהמלאך קל כנוצה, ללא משקל כלשהו, ושאולי המלאך, מעצם היותו מלאך, אינו נזקק לשינה, או למנוחה, ובכל מקרה, בוודאי לא למיטה, שמיכה וכר, ובכל זאת הניח את המלאך בזהירות על המיטה, הסיר מעליו את המגבת, מצא בתחתית הארון מנורת הלילה, שעל האהיל שלה מרחפים פרפרים צבעוניים, שעמדה על השידה שליד המיטה עד שבתו הייתה בת שמונה, והציב אותה על השידה, כי הלוא המלאך הגיע ממקום שבו שורר, כך אומרים, אור נצחי, וחדר אפלולי יכול להטיל עליו מורא, ונזכר שכבר שנים לא לן בביתו אורח וישן בחדר הזה, ושהפעם היחידה הייתה כשאחותו, ברוריה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, הופיעה במפתיע לביקור, שהסתיים, כצפוי, במריבה, והיא באה לפנות ערב, התלוננה שהנסיעה הארוכה באוטובוס התישה אותה, ולכן ידברו בבוקר, ואחותו ישנה במיטה של בתו, וכל הלילה שמע אותה ממלמלת בשנתה, וחשב שהאישה הקשישה הזאת, אחותו, נישאה לגבר הראשון שחפץ בה, כי נחפזה לעזוב את בית ההורים, ומאז התגוררה במושב בגליל, והוא פגש אותה רק לעיתים רחוקות, ופעם אמרה שטוב שיש לוויות, כי לפחות בלוויות נפגשים, אבל, כשנפגשו בלוויה של אביהם, שהיה בן שישים ואחת במותו, צעיר משניהם, ומת מדום לב מול הכיתה הנדהמת כשתיאר בהתרגשות את מסעו של כריסטופר קולומבוס, סיפר על המלח שצעק מראש התורן של ה"סנטה מריה": "יבשה, יבשה!", הניף את שתי ידיו באוויר, והתמוטט, הם החליפו רק מילים סתמיות, ולכן, בבוקר, כשאחותו באה לשבת מולו במטבח, שתתה מהקפה שהכין לה, מרחה חמאה על הצנים, הוא ישב מולה והמתין לשמוע את הסיבה לבואה הפתאומי לבית שלא ביקרה בו אפילו פעם אחת, ואחותו, שפנתה אליו "מיכאל", סיפרה שנכדה הצעיר, אביתר — היא מבורכת בשמונה נכדים משלושת ילדיה — השתחרר זה מקרוב משירותו הצבאי ביחידה קרבית ומתכוון ללמוד בטכניון, שזה כאן קרוב, ומכיוון שהוא מתגורר לבדו בבית גדול כל כך, עלה בדעתה שיהיה חביב מצדו אם יסכים לקבל את אביתר כדייר — ולא, היא לא סיפרה לאביתר על כוונתה לנסוע אליו — אלא חשבה לעצמה שאלמן שמתגורר לבדו בקוטג' גדול על הכרמל, ישמח לחברה, כי לא טוב, אחותו הוסיפה במתק שפתיים, להתגורר לבד, בוודאי בגילנו, ואביתר בחור נחמד ושקט, שלא רק שלא יפריע, אלא יעזור, ועל ההתערבות הגסה בחייו השיב באיפוק, שבריאותו טובה, כך יעיד ידידו ד"ר גורן, רופא המשפחה, שבא כל יום שישי בערב לשחק שחמט, מוחו מתפקד, אינו חושש לגור לבדו בבית בן שלוש קומות, אדרבא, הבית והחצר מעניקים לו מרחב, ומחלון חדר העבודה שלו אפשר לראות קטע מהים, ושלוש פעמים בשבוע באה קלרה, כמעט כבר עשר שנים, קונה מצרכים בסופרמרקט, ודואגת לבית, ולכן אין לו צורך בעזרה, ושאף שהוא סמוך ובטוח שנכדה, אביתר, הוא בחור חביב ונעים הליכות, אין לו עניין באדם זר שיתהלך בבית, והוא חרד לפרטיותו, ברם, נכדה מוזמן לסור לפעמים לקפה ועוגה, והמילה "זר" הכעיסה את אחותו, שבזעף אמרה, כולנו זרים בשבילך, תמיד היינו. אנשים זרים, ועל כך לא טרח לענות ולהזכיר לה שלא באה להלוויית אשתו, והסתפקה במברק תנחומים, כי היעדרותה מהלוויה לא העלתה ולא הורידה, כי בינו ואחותו עמד תמיד צלו הכבד של אביהם, שלא הסתיר שהעדיף את בנו על פני בתו, כי הבן המוכשר יגשים את חלומו של אביו, שלא התממש, כשהוריו עזבו בשנת 1934 את דיסלדורף, ולכן לא סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה שם, אבל, תמוהה היה בעיניו שהשנים לא פוגגו את הטינה והעלבון שקיננו באחותו, אף שהיה נקי מאשמה, כי מעולם לא התנשא עליה, או על בעלה, כי במה יכול היה להתנשא, הרי על כף יד אפשר למנות את מי שמכירים את שמו, פשוט, לא חיבב מפגשים משפחתיים, ובפעם היחידה שטרח לנסוע לגליל והגיע לבדו למאורע משפחתי, מצא לו כיסא באחת הפינות, הניח את הצלחת עם עוגת הפירות על ברכיו, התעטף בשתיקה, וכשנשאל לשלומן של אשתו ובתו, ענה בקוצר רוח, וכששאלה מה שלום בתו, השיב שדורית מתגוררת באמשטרדם, עיר יפה, אבל, כשאחותו באה לאותו ביקור עדיין לא התיירא מהשינה, ומכיוון שרחש לא הגיע מהחדר שהיה בימים רחוקים חדרה של דורית, בתו, שלא חזרה ללון בו אפילו פעם אחת מאז שעזבה את הבית, תחילה לתל אביב, אחר כך לרומא, לפריז, ולבסוף לאמשטרדם, שם חיכתה לה משרה בגלריה שמוכרת הדפסים של אמנות פלמית לנחילי התיירים, שכב במיטה והתקשה להירדם, כי בשנים האחרונות התקשה להירדם, נכון יותר, כשהגיע לגיל שבעים תקף אותו פחד קמאי, שלובה על ידי מה שקרא בעיתון על קשישים שהתגוררו לבדם, עריריים, ומתו במיטתם מדום לב, ואולי משום שנזכר באביו שלפתע, ללא שום סימן מקדים, מת מדום לבו, אפילו חכך בדעתו האם לקבל את העצה למכור את הקוטג' ולעבור לבית מרווח דיו, אבל בלי מדרגות, וכשהתעורר, אולי בפעם השלישית באותו לילה, הלך להציץ לראות האם המלאך ישן, ער, או שמא הסתלק באישון לילה, או עם אור ראשון, כלעומת שבא, וכשעמד על סף הדלת והביט במלאך, תהה האם אכן לפניו מלאך ינוקא, או שמלאכים הם בני בלי גיל, ונותרים כפי שהיו ביום בריאתם, ולכן המלאך בחדר שהיה בעבר חדרה של בתו יכול להיות ינוקא בן אלפי שנים, ואי אפשר לדעת האם הוא ער או ישן, והאם הוא חולם, ונזכר בעגמומיות שלפעמים היה עומד על סף הדלת להתבונן בבתו בשנתה, שכשישב לצדה על הספסל בגני לוקסמבורג הבחין ששערה האפיר, ונזכר באשתו שרטנה שהוא מפנק את בתו, וחשב שאשתו מקנאה בילדה, ואחרי שנפרדו, כשישב בשורה האחרונה של אולם הכנסים לא הקשיב להרצאות, וגם כשקם לשאת את הרצאתו, דיבר ללא התלהבות, אלא נשמע מיוגע וטרוד, כאילו רוחו משוטטת במקום אחר, עוקבת אחרי בתו שהולכת אל המטרו, מתרחקת והולכת, אבל הוא אינו מנסה להשיג אותה ולאחוז בה, וכשראה את המלאך עומד ליד המיטה כשכנפיו שמוטות לצד גופו, אם נכון להשתמש במילה גוף. לא רוח רפאים, ולא התגלות שמימית, אלא ישות הנראית כמלאך, נכון יותר, כמו שמלאך מופיע ביצירות אמנות, מיהר לכבות את מנורת הלילה שעל השידה, ופתח את החלון במחשבה שכשהמלאך יראה את השמים מבעד החלון הפתוח, מיד יפרוש כנפיים ויעוף, אבל, השמים היו מרופדים בעבים, וגשם קל טפטף, לא מזג אוויר נוח להמראה, וצריך יהיה אפוא להמתין לשמים שיתבהרו, ועד אז המלאך יארח לו לחברה, חברה נוחה ולא מטרידה. או, במילים אחרות, לא יהיה צורך להקדיש לו תשומת לב, ואשר לחברה, עד לפני כמה שנים לא הדיר עצמו מחברת בני אדם, אדרבא, מדי פעם ישב עם מכרים, לא כולם מהאקדמיה, בבית קפה ליד המרכז המסחרי, והקשיב לוויכוחים הפוליטיים, שלא אחת התגלגלו להרמת קול, אף שלא נטל בהם חלק פעיל, ופעם בשבוע, בימי שישי, בא ד"ר גורן, רופא המשפחה, שיצא כמוהו לגמלאות, כדי לשחק שחמט, ובבואו נהג לומר שיעקובי — כך פנה אליו — נראה בבריאות טובה, כנראה משום שקיבל את עצתו לצאת פעם או פעמיים בשבוע להליכה קצרה, אפילו שכאן מדובר גם בעלייה קלה, והוא התוודה שאינו מחבב הליכות, אבל מפעם לפעם הוא יוצא לעקור את היבלית בחצר הקדמית ולגזום את הבוגנווילה בחצר האחורית, ובשנים עברו היה פעיל בחיי האוניברסיטה, נטל חלק בכמה פולמוסים ומריבות, וגם כיהן בהצלחה שלוש שנים כראש החוג, וגם אחרי שאשתו התעקשה ללכת לעולמה לא בבית החולים, אלא במיטתה. אחרי מותה לא התחזה למתאבל, ולא הסתגר באבלו, אלא ראה עצמו כמי שיצא לחופשי, ואינו צריך לעשות דברים בהסתר, וחזר לשבת עם מכרים בבית הקפה ליד המרכז המסחרי, אף שלא הרבה בדברים, ואחרי כמה שנים התחיל בכתיבת ספרו החדש, וגם האחרון, זה הספר, שירת הברבור שלו, שאת יריעות ההגהה שלו קרא כשהמלאך ירד על אדן החלון שלחדר העבודה, ורק בשנים האחרונות מיעט לצאת, ובוודאי שלא הזמין אליו אורחים, וד"ר גורן, רופא המשפחה, אמר שאדם שלא קפצה עליו — שים לב לשימוש במילה "קפצה", ולא, לדוגמא, "הזדחלה" — מחלה כלשהי, נחשב בימינו לצעיר, ואפילו כמי שיכול — וגם צריך — להתחיל בפרק חדש בחייו, הנה, אחרי שיצא לגמלאות עשה לו מנהג ללכת לשמוע הרצאות באוניברסיטה כדי להעשיר את הדעת, וצר לו שלא הספיק לשמוע אותו, כי שמע עליו כמרצה רק שבחים, ולבושתו, הודה שלא קרא אף לא אחד מספריו, או ממאמריו, כי פרסם בעיקר בגרמנית. שפה שאינו קורא, ותראה את הפוליטיקאים שלנו, יעקובי, הם לא יוצאים כמונו לפנסיה בגיל שישים ושמונה, אלא מתרוצצים ממקום למקום מבוקר עד ערב גם אחרי גיל שבעים, ואולי פוליטיקה היא סם הנעורים, התלוצץ, ואילו עודף פנאי בבדידות מזרז את הזקנה, ועל הדברים האלה הוא השיב שפוליטיקאים אינם יכולים להישאר עם עצמם, כי אין להם עולם פנימי, וכוונתו לא לעולם הרגש, אלא לעולם האינטלקטואלי, והם גם זקוקים לסיפוקים מידיים, אבל, עליו להודות, בשנים האחרונות משהו כבה בו, מין לאות, או תשישות, וכבר מזמן אינו משתוקק לנסוע, ולא נעתר להזמנות להשתתף בכנסים, אלא בחר להשאיר את העולם הזה מאחוריו, עולם שבעבר אהב אותו, ואחרי שהשלים בירושלים את התואר השני, שהה שלוש שנים פוריות באוניברסיטה גרמנית נחשבת, שבה כתב את עבודת הדוקטור שלו והכין אותה לדפוס, ואחר כך הרבה בנסיעות, אבל אחרי שנשא אישה נסע לבדו, ורק לתקופות קצרות, כי אשתו, בתיה, שמה היה בתיה, מיאנה בתוקף להתגורר בארץ זרה, רחוק ממשפחתה, אותה הרבתה לבקר, ומחברותיה, ולא מצאה עניין במוזיאונים, בקתדרלות, ובטירות מימי הביניים, וגם לא בנופים, וקרה שזמן מה אחרי הולדת בתו הוזמן לסדרת הרצאות בליידן, והחליט לנסוע, וזאת הייתה שהות קצרה, ולא בגלל שכבר בלילה הראשון, כשהאזין להמיית הגלים לא הרחק מהדירה שבה לן, נתקף בפחד קמאי שהאוקיאנוס יגיב דווקא בעת שהותו בעיר על ההתגרות האנושית בו, ישטוף את הארץ השטוחה לפניו ויכסה את העיר, ולא בגלל שסבל מהלחות, וקונן על מר גורלו במכתב ששלח לאחד מעמיתיו, בו כתב בבדיחות דעת (בפרפראזה על דברים שכתב יואכים פון ארנים לפרידריך קרויצר, שנעתר ב־1808 לבוא להורות שנה בליידן): Christus ist zum Leiden geboren und Ich bin auch dort gewesen, (ישו נולד לסבל, וגם אני הייתי שם), מכתב שדיקן הפקולטה צטט בדברי הפרידה הקצרים לרגל צאתו של פרופסור יעקובי עמיתנו לגמלאות, לא בגלל הטרדות האלה קטע את שהותו בליידן, לא בגלל הלחות, או בגלל פחד אפוקליפטי שהאוקיינוס יעלה על גדותיו, אלא בגלל שאשתו טלפנה ותבעה, בקול היסטרי, שישוב ללא דיחוי, כי אינה יכולה להישאר לבדה עם התינוקת, שלא ישנה בלילות, אף שלפני הנסיעה דאג להביא מטפלת, וכשחזר, לא בגלל דאגה לאשתו אלא בגלל הדאגה לבתו, גילה שאשתו סובלת מדיכאון שלאחר לידה, שהייתה לידה קשה, ואחריה לא הייתה מוכנה לשמוע על היריון נוסף, וזו הייתה הסיבה האמתית לקיצור שהותו בליידן, לא הפחד מהים, או הסבל מהלחות, ובאי האירוע, אלה שבאו להיפרד ממנו, צחקקו, כי לא ידעו שהוא ניחן בחוש הומור, ואחד מהם רכן לאוזנו של שכנו ושאל מיהו יואכים פון ארנים, והוא נטר לאשתו ולא סלח לה על כך, ועל כך שמאז מיעט בנסיעות, וכמובן! לא נסתר ממנו שהולכי רכיל ליחשו שחשש שגירושים ישאירו בידי אשתו את הקוטג', שאביה החשדן קנה לבני הזוג, ודאג לרשום אותו על שמה, ולכן נשאר כבול לאשתו, אבל האמת היא שעורך הדין שלו הרגיע אותו שההסכם מדבר רק על מקרה של גירושים, ולא של מוות, ולכן הקוטג' יישאר ברשותו, ואחריו, כמה אירוני, יעבור בירושה לבתו, וד"ר גורן חזר ואמר, מה שכבר אמר כמה פעמים, שעליו לשקול ברצינות לעבור לבית בלי מדרגות, ובבוקר למחרת, כשישב ליד השולחן במטבח, ושתה את קפה הבוקר, נפנה לעשות סדר במערבולת הרהוריו, והגה בינו לבינו שלא בכל יום, לאמתו של דבר, לא בכל דור, אפילו לא בכל מאה, מגיע מלאך לביתו של בן אנוש, וכל כמה שפשפש בזיכרונו לא נזכר שקרא על מקרה דומה לזה שהתרחש במאות השנים האחרונות, שבהן, כך נראה, כבר לא נשלחו לארץ מלאכים בשליחות כלשהי, ולכל היותר נראו בחלום, או נכון יותר, בחלום מדומה, משמע, נקרתה לו, דווקא לו, הזדמנות נדירה וחד־פעמית ללמוד ממקור ראשון, ממראה עיניים, על טיבם של מלאכים, שכל הידוע עליהם בא מכתבי קודש, מאגדות, וכמובן, גם מאיקונוגרפיה ומיצירות אמנות, שאינם, כידוע, מקור מהימן, ואי אפשר ללמוד מהם על אורחות של מלאכים ומנהגיהם, לדוגמא, האם הם זקוקים לשינה, לאכילה ולשתייה? — כל אלה שאלות סרק שמעולם לא עלו על דעתו, ובכל זאת, התעוררה בו סקרנות ללמוד מעט על עולמם המדומה של המלאכים, ומכיוון שכך, עלה לחדר העבודה, חיפש במרשתת, ולא התפלא למצוא רשימה של קורפוס אנגלולוגי עשיר, שכלל, בין היתר, את הספרים האלה: טיסת המלאכים מאת ג'יובאני פררה בן המאה האחת עשרה, המבנה של כנפי המלאכים ואבריהם מאת מלומד סכולסטי עלום בן המאה השלוש עשרה, מזונם של המלאכים, לבושם ואורחותיהם מאת ז'אן בטיסטה בגריצ'י בן אותה מאה, ספרו של ג'ון הופקינס, מלומד סקוטי בן המחצית הראשונה של המאה השבע עשרה, אמנות הטייס של העופות והמלאכים שלפיו מלאכים בני י"ג שנים מסוגלים לעוף כברת־דרך רחוקה ואף להגביה לרום מרשים. קטלוג של תערוכה שנערכה בפירנצה ונושאה מלאכים מאמנות ימי הביניים והרנסנס עד המאה התשע עשרה. ספרו המקיף והעדכני של גוסטב דווידסון מילון של המלאכים כולל המלאכים שיצאו לתרבות רעה — והוא קרא שמלאכים מכונפים אומנם נזכרים במקרא ובברית החדשה, אבל באמנות התחילו להופיע רק במאה הרביעית לספירה, והאמנים לא הסכימו ביניהם בכמה כנפיים מדובר, ומה צבען, ואלברטוס מאגנוס חישב ומצא שיש 6666 מקהלות, שבכל אחת מהן יש 6666 מלאכים, ולכך יש לצרף את המלאכים המנגנים בנבל, בחליל, ואפילו בחצוצרה, ותהה למה בחר אלברטוס הגדול במספר הזה דווקא, וגם היכן לדעתו השתכן צבא המלאכים העצום הזה? — בוודאי לא בפלנטה שלנו, כי לא נצפה גם בטלסקופים רבי עוצמה, ואולי כדי למצוא אתנחתא מהתהיות שהטרידו אותו ומשיבתו הלא רצויה של הזיכרון אל העבר, החליט לנסוע לספריית האוניברסיטה ללקט כמה ספרים, ולהקדיש זמן מה לדפדוף בהם כדי להשלים את ידיעותיו, ואולי ללמוד איך לנהוג במלאך, כי נהיר היה לו שאי אפשר להתעלם מכך שהנוכחות הממשית של מלאך, אפילו הוא מלאך זוטר, או פרח מלאכים, בביתו, מעידה למעלה מכול ספק או פקפוק על קיומם של מלאכים בשמים; עדות מוחצת שבכוחה לנפץ כל ספק ולעורר לא רק תזזית של סנסציה, אלא גם, חלילה, פרץ סוחף של תחייה דתית ושל תעתועים מיסטיים, וההכרה הזאת עוררה בו את הדחיפות לדאוג שכנף שמאל הפגועה של המלאך תרפא במהרה, ואז יוכל לשוב למקום שממנו בא לפני שצבא של סקרנים יצבא על הבית, שלא לדבר על כך שנוכחות המלאך תשהה את תכניתו לטוס בהקדם לאמשטרדם, ברם, כל כמה שאימץ את זכרונו, לא הצליח להיזכר בשם המשחה שאותה מיהר מבוהל לקנות בבית המרקחת כשבתו בת השש החליקה כשרכבה על אופנים ושרטה את פיקת הברך, ובארון התרופות בחדר האמבטיה מצא רק שפופרת נשכחת של קרם פנים, והוא שב וחכך בדעתו ומצא שלפניו שתי דרכי פעולה: האחת, להסתיר את קיומו של המלאך עד שיוכל לפרוש כנפיים ולעוף, והאחרת, לבשר את דבר קיומו ולזכות בפרסום, ואפילו בתהילת עולם, שתשבש את חייו מהקצה עד הקצה, ותהפוך את המלאך התמים לשה על מזבח הסנסציה, הספקולציות, ולמריבות על זכות הבעלות עליו, ומכיוון שהיה אדם טוב לב מטבעו — על כך יעידו תלמידיו, אף שכמורה היה מדקדק בקטנות ותובעני — חס על המלאך, ובחר באפשרות הראשונה, כלומר, להסתיר את דבר קיומו של המלאך ולא להתפתות לספר עליו לנפש חיה, וכך ינהג בתנאי, כמובן, שהמלאך לא יסיח את דעתו ממלאכת ההגהה ויגרום לאיחור במשלוח יריעות ההגהה המתוקנות במועד שנקבע, מה שיעכב את הופעת הספר שבכתיבתו עמל בשנים האחרונות, ובעיקר, ישהה את נסיעתו המתוכננת לאמשטרדם, נסיעה שדחה כמה פעמים, אבל עכשיו עליו לנסוע כדי שלא יתייסר בחרטה עד סוף ימיו, והוא עלה לחדר העבודה בהחלטה נחרצת לחזור למלאכת ההגהה, ולא להניח לקיומו של המלאך להטרידו, ומיד שקע בקריאה, שחייבה תשומת לב רבה, בעיקר להערות השוליים, ונוכחות המלאך בבית כמעט שנשתכחה ממנו, עד ששמע מעין פסיעות רכות מאחורי גבו, וכשהסב את ראשו, ראה את המלאך עומד מאחורי הכיסא ומביט במה שנראה לו מבט סקרני, בעפרון שבו כתב את תיקוניו בשולי העמוד, ונזכר שבתו, דורית, הייתה בת חמש כשרכנה על שולחן המטבח וציירה על דף נייר, והוא משך דף מערמת הדפים שעמדה בקצה שולחן הכתיבה, קפץ שתים מאצבעותיו העדינות של המלאך סביב העיפרון המחודד, והניע את ידו הרכה האוחזת בעיפרון על פני הדף, והמלאך הביט בפליאה, כך פירש את תגובתו, בקווים שידו שלו שרטטה על הנייר הלבן יש מאין, תגובה שנחפז לפרש כזיק של תבונה, ולכן המשיך להניע את ידו הרכה של המלאך לשרטט על הדף קווים ישרים ומרוסקים, ואחר כך לצייר עננים בשמים, ובעודו מניע ברכות את ידו של המלאך לא יכול היה שלא להשתעשע במחשבה מה היה אומר תומס אקווינס, אותו רציונליסט מדומה, שטען ב־Quaestones Disputate de Veritate, שמלאכים אינם מבינים את הממשות של עצמם, אבל יכולים להבין את ממשותם של אחרים, אילו הזדמן לו, לסכוליסט הקדוש, לראות במו עיניו מלאך המשרטט בעיפרון קווים על דף נייר לבן, והאם היה מסיק בהיגיון המופרך שלו, שהמלאך מבין את ממשותו של מי שמחזיק בידו, כלומר, את ממשותו של פרופסור יעקובי, וגם מכיר בכך שאין שחר לטענה שמלאכים הם "האנשה" של קטגוריות רוחניות, או פסיכיות נוכח העובדה הפשוטה שמלאך יושב על רצפת חדר העבודה, וכמו ילד קטן משרטט בעפרון קווים על דף נייר חלק, ולכן אי אפשר לומר עליו שהוא האנשה של קטגוריה כלשהי, משום שהוא ממשות לכל דבר ועניין, וראיה ניצחת שדעה קדומה היא הדעה שמלאכים אינם מציאות גשמית, אלא מציאות רוחנית, המתממשת בדמיונם של בני האדם, כי די להגניב מבט במלאך היושב על הרצפה בחדר העבודה שלו כדי לראות שהוא ממשות. אף שאולי לא נכון לראות בה ממשות בשר ודם; הוא ממשות שאפשר לנגוע בה ולמשש אותה ולהיווכח שאינה, כדברי אריסטו, primum novens, ושכנפיו של המלאך אינן עשויות מרוחניות, אלא מעין נוצות, וראיה לכך שהוא מתקשה לפרוש את הכנף השמאלית, זאת שנפגעה בזמן הנחיתה על אדן החלון, ואינה נרפאת מעצמה, כפי שציפה, חיש מהר, וכל העת הזאת "רבץ" המלאך על רצפת חדר העבודה ונוכחותו הסיחה את דעתו, והוא נזכר שבילדותה, בתו עלתה לחדר העבודה שלו, למרות האיסור להפריע לו בעבודתו (בתו נהגה להקשות: במה אבא עובד?), ומלווה בהרהור הרגשני הזה ירד מחדר העבודה לחדר שהיה פעם חדרה של דורית בתו, פשפש במגרת השולחן, ולשמחתו מצא בה חפיסה נשכחת של עפרונות צבעוניים, זכר לצעדיה הראשונים של בתו בציור, וכשחזר לחדר העבודה הניח את החפיסה למרגלות המלאך ונפנה להגהות, וכשהגיע לעמוד 165 החשיך פתאום חדר העבודה, כי נחיל של עננים כבדים שהזדחל ממערב כיסה את השמים מעל החצר, וכשהדליק את מנורת השולחן, המלאך נופף בכנפו הבריאה כמבקש לנוס על נפשו. אל תפחד, זה אור חשמל, הוא מיהר לומר בקול מרגיע, כיבה את המנורה והדליק אותה כמה פעמים, ואחר כך הוביל את ידו של המלאך אל המתג כדי שילחץ עליו כאילו מדובר ביום הרביעי של הבריאה, ואמר למלאך, אתה רואה, גם בני האדם ידעו לברוא אור, וציין לעצמו שזו הפעם הראשונה שפנה בדברים למלאך, אף כי ברור שהוא מדבר אל עצמו, ואז שב ליריעות ההגהה. כדי להשלים את המלאכה תוך יום או יומיים, ושכשיסיים אותה ייסע לאמשטרדם, כי הפעם הוא חייב לנסוע לאמשטרדם, כלומר, לטוס לאמשטרדם, חייב לעצמו, אף שלא תלה בעצמו את האשם בהתרחקות הארוכה והלא מובנת לו של בתו, כי יחסיו אתה, למיטב הבנתו וחשבון הנפש שעשה בשנים אחרי שנסעה, היו יחסי רעות, וכשבגרה השתדל להסתיר את דעתו שכשרונה האמנותי מוגבל, אף שלמדה ב"בצלאל" ואיירה כמה ספרי ילדים, למרות שגרס שאדם צריך להיות מודע למגבלותיו, כפי שהוא מודע לשלו, ולא להתאכזב מהבינוניות, ולכן לא ייסר את עצמו על כך שלא הצליח להתרומם, למרות ההתחלה המבטיחה, ממעמדו כאקדמאי סולידי מן השורה לחוקר מחדש, פורץ דרך, ואפילו מעורר פולמוס, ולא זכה בפרס או בעיטור כלשהו, אפילו לא בספר יובל, כי לא נמצא תלמיד לשעבר, או עמית, שייקח על עצמו את המלאכה המייגעת, ורק זכה שייפרדו ממנו באותה מסיבה צנועה שנערכה לרגל פרישתו, והרי בילדותה בילו הרבה יחד, ואחרי שבתו עזבה את הבית, תחילה לירושלים, ואחר כך לתל אביב, נפגשו לעיתים, כשהעננה של הערב שבו בתו באה להציג להוריה את בת הזוג הראשונה שלה רובצת ביניהם, והוא גזר על עצמו איפוק כשאשתו לא הסתירה את הזעזוע שאחז בה, אבל לא יכול היה לשכוח לה שלא גילתה עניין או צער כשסיפר לה שדורית נסעה לחו"ל ואין לדעת מתי תשוב, אם תשוב, והוא עדיין יכול לראות את אשתו קמה מהשולחן, עוזבת את חדר האורחים, וטורקת אחריה את דלת חדר השינה, ולא היה יכול לסלוח לה שהרחיקה ממנו את בתו, ומה יותר מאירוני מלהיזכר שבערב שבא להציג אותה לפני הוריו. אמו קיבלה אותה באדיבות, אבל אביו החוויר, גופו, כך זכור לו, רטט במעיין ריקוד, כאילו עקצו עקרב, וכשקמו ללכת, התפרץ ואמר לאמו, אחרי כל השנים, זה מה שדג בים, ואמו נזפה באביו, חיים, ככה לא מדברים. אבל — הרגע הזה חקוק בזיכרונו — כשאמו ראתה את התינוקת, את דורית, לאחר לידתה, היא נאנחה אנחת רווחה ואמרה, כמה שהיא דומה לך, ומכיוון שלא נטה לקטטות ולמריבות, לא ניסה לשדל את אשתו לגלות הבנה, או לפחות מראית עין של סובלנות, בז לה, ואחר כך טיפח איבה כבושה, אבל ארסית, ורק פעם אחת הטיח בה שהביאה את הדעות הקדומות מבית הוריה, ושביתה לא היה משכן של צדיקים, וכראיה הזכיר את הכתבה שהתפרסמה במקומון על עסקיו של אביה, שעד אז אפילו לא הזכיר שקרא אותה כשנתקל בה במקרה משום שנוסע שקדם לו השאיר את המקומון על המושב האחורי במונית שבה נסע, וכתבת התחקיר הארוכה תיארה את עסקי היבוא של אביה כמפוקפקים, אם לא יותר מזה, וחיטטה בעברו, וחותנו — מילה שהתקשה לעלות על דל שפתיו — איים, כמקובל במקרים כאלה, בתביעת דיבה, ועל הדברים שהטיח בה אשתו אמרה בזעם, שמדובר בקנאים ומנוולים, ושלא ישכח כמה נהנה כל השנים מעסקיו של אביה, שרק בזכותם הוא מתגורר בקוטג' על הכרמל וקונה ספרים עתיקים יקרי ערך כאוות נפשו, וזמן מה אחר כך חלתה, ובחודשים האחרונים לחייה התעקשה לשוב למיטתה בבית, לא משום שאהבה את הבית, אלא כהצהרת בעלות עליו, ואמה הקשישה, שבאה מדי יום ביומו לשבת לידה, התעלמה ממנו בהפגנתיות ולא פנתה אליו בדברים, התעלמות מופגנת שחרתה לו, כי אי אפשר היה לטפול עליו אשם כלשהו, כי הרי הוא שדחק באשתו ללכת לבדיקות בבית החולים במקום לשמוע לעצותיו של רופא אליל, ולכן לא ניסה להחליף דברים עם אמה של אשתו, שהייתה בעיניו אישה פרימיטיבית, מילה שאסור לעלות על דל שפתיים כדי לא להיסקל בכיכר העיר, גם לא בלוויה, שם רק לחץ את ידו הקרירה של אביה, ובניגוד לרצונו ולמורת רוחו פרסמה האוניברסיטה מודעת אבל בהארץ, וכמה עמיתים טרחו באו לנחמו, אף שלא ישב שבעה, ובוודאי שלא הלך לשבעה בבית הוריה, ולכן, כשקמו מבית הקפה לטייל בשבילים של גני לוקסמבורג, והקיפו את האגם, נדהם ואפילו נפגע מכך שבתו שומרת לו טינה על כך שלא עזב את הבית, מה שהיה עליו לעשות מיד אחרי לידתה, כי נוח היה לו בבית הגדול, בקוטג', מרופד ברווחה כלכלית שהעניק לו הכסף של חותנו, אף שלא חיבב אותו, לאמתו של דבר, תיעב אותו, מאז שישבו בסלון ביתם, ואביה הציע שיבוא לעבוד אתו, כי ידיעת השפות שלו יכולה להיות לתועלת. והוא, אז בדרכו לדרגת מרצה בכיר, אמר שקשה לו להאמין שיוונית עתיקה ולטינית יכולות להועיל לעסקים כלשהם, ואביה נחר בבוז, אז למה ולמי הן יכולות להועיל, דוקטור, הארץ הקטנה הזאת לא יכולה להכיל ולכלכל כל כך הרבה בטלנים ואוכלי חינם — פקידי ממשלה ועירייה, רבנים, ופרופסורים, וכשישבו על הספסל בגני לוקסמבורג מול האגם, אלא סיפר לבתו שבעבר הלא כל כך רחוק רכבו כאן עלמות על סוסים, וחשב שאולי האווירה הרומנטית היא הזמן לספר לבתו דברים שהסתיר, שהקפיד לשמור לעצמו, ולאמתו של דבר, העדיף לשכוח, וכשישבו על ספסל מול האגם והתבוננו באווזים, הבחין בקמטים בפניה ובשערה שהאפיר, והכתה בו ההכרה שהיא עוד מעט בת ארבעים, וששנים החזיק בארנקו צילום שלה, שלימים אבד, כמו הרבה צילומים אחרים, ובכללם צילום שבו יוהנה והוא מנסים את כוחם בגלישה על השלג, ניסיון שוויתר עליו אחרי הנפילה, כי לא גדל, כמוה, ליד אינסברוק, ושאביו שמר צילום אחד, לובש את מדי הגימנסיה, ונאחז בצילום כמו פליט מאניה טרופה שנאחז בבול עץ שצף במים, ושאת האלבום עם תמונות החתונה השמיד זמן מה אחרי מותה של אשתו, ופעם אחת, כאחוז דיבוק, חיפש אחרי הצילום של בתו, שאותו נהג לשמור בארנק, עד שהוציא אותו מהארנק, ועבר על כל הספרים בספריה בגלל רעיון מתעתע שאולי השאיר את הצילום באחד הספרים, ושכח אותו שם, וזמן מה אחרי הפגישה בגני לוקסמבורג, חזר לאולם שבו התנהל הכנס מכיוון שהנימוס חייב אותו לחזור לשבת באולם ולשמוע את ההרצאות של עמיתיו, ולבתו הייתה פגישה ברובע האחד עשרה. וכשתהה למה דווקא אמשטרדם, בתו אמרה שבת הזוג החדשה שלה היא ילידת אמסטרדם, בת למהגרים מסורינאם, המושבה ההולנדית לשעבר, ועכשיו הגיע הזמן לנסוע אליה לאמשטרדם, כי אין לדעת מה ילד יום, אף שד"ר גורן חזר ואישר שבריאותו טובה, ובצהרים סימן בידו למלאך לרדת אחריו לקומה הראשונה. קלרה, אליה פנה תמיד "גברת קלרה", סוכנת הבית שלו, באה שלוש פעמים בשבוע ומבשלת, אבל לפעמים הוא מכין לעצמו ארוחה נזירית; בדרך כלל, מרק ונקניקיות, וכמובן שלא ציפה שהמלאך יצטרף אליו לשולחן, וגם לא התכוון להציע לו לטעום ממרק הירקות. או לנסות פרוסה של נקניקיה, ומפעם לפעם הרים את ראשו והתבונן במלאך שעמד על סף דלת המטבח, מביט בו פורס בסכין את הנקניקייה ומגיש לפיו במזלג את הפרוסות, ואמר לו שלא תמיד אכלנו כך, וב"אנחנו" התכוון לבני אנוש, כי שימוש במזלג ובסכין הוא חלק מתהליך העידון של מנהגי האכילה, ומעניין לדעת אם צדיקים הביאו איתם לגן העדן את המנהג התרבותי הזה, וגילה נבוך שהוא פונה ללא תוחלת אל המלאך, ותהה האם להציע לו כוס חלב, או שמוטב שיניח כוס חלב על השולחן, ואם יחפוץ, יבוא וייקח, וכשישב ליד השולחן תהה אם בעוד זמן מה יישב כך מול נכדו, נכדו רק לפי החוק, כי בתו ובת זוגה נישאו באמשטרדם נישואים אזרחיים, וזו הפעם הראשונה שנישאה וחתמה על הסכם להורות משותפת, כי בפעמים הקודמות לא נישאה, בגלל הילד, ואיך ישאל אותו מה ירצה לשתות, חלב או קקאו, כי הרי הילד מדבר הולנדית, וכשפינה את הכלים לכיור נזכר לצלצל לקלרה ולבקש שלא תבוא בימים הבאים, כי הוא מתכוון לנסוע לאמשטרדם, וקלרה. שבעלה נפצע בתאונת עבודה והפך למובטל ממורמר והתחיל לשתות לשכרה, והוא הזכיר לעצמו לדרוש מדי פעם לשלומו, ואף פעם לא הלין כשאיחרה לבוא, הקדימה ללכת, או לא באה, אמרה שבאמת הגיע הזמן שתיסע אליה, וכשקם מהשולחן כדי לנסוע לספרייה הוביל את המלאך לחדר שהיה פעם חדרה של בתו, בדק שהחלון סגור, וסגר אחריו את הדלת, ולשמחתו מצא בספרייה כמה ספרים מהרשימה שהכין, וראומה, הספרנית הוותיקה, שציינה שכבר כמה שבועות, ואולי יותר, שלא בא לספרייה, הביטה בהשתוממות בשמות הספרים ששאל, ואמרה שלא עלה בדעתה שהספרייה מאכסנת ספרים מעין אלה, שאין להם דורש, ומן הסתם היו פעם אוסף פרטי שנתרם לספרייה על ידיו בעליו, אספן של אזוטריקה, או, סביר להניח, יורשיו, שהזדרזו להיפטר מהספרים, ומי כמוהו יודע שחמלה לַאחר היא רגש שחולף חיש מהר, אבל, תמיד כשפגש אותה, התעוררה בו חמלה, כי בתה של ראומה, שאת שמה שכח, טבעה בים כשהייתה בת שלוש עשרה, ותמיד, כששאל לשלומה, השיבה, אתה יודע, חיים, פרופסור יעקובי, ממשיכים לחיות, גם אחרי שבעלה ישב בחוף הים, שוחח עם חבר, והילדה, שהייתה שחיינית טובה ולכן לא דאג, נסחפה בגלים, אבל, גם כששמע קולות צעקה וראה כמה אנשים רצים לתוך הים, לא עלה בדעתו שמדובר בבתו, עד שמשו אותה מהמים וקול אמר שהילדה נכנסה למערבולת, ומי משאיר ככה ילדה ללא השגחה, וכשחזר לבית נושא את ערמת הספרים, ופתח את דלת החדר שהיה פעם חדרה של בתו, תהה איך מרגיש המלאך במקום הלא מוכר הזה, בחדר שעל קיר אחד שלו היו תלויות שלוש תמונות שציירה בתו, ואם תשוב אי פעם, זה יהיה חדרו של הילד, שאינו יודע את שמו, וכמה פעמים רצה לשאול אותה לשמו, ורווח לו כשמצא שהמלאך בחדר ולא הסתלק כלעומת שבא, ירד לשבת בכורסא בסלון לקרוא בספרים, שאיש לפניו לא פתח, ועד אחר הצהרים רפרף בספרים שהביא, וקרא בהם על הניסיונות הכושלים של ג'יובני באטיסטה דאנטי, הנזיר אוליבר מסלסבורי, המרקיז דה בקול, לאונרדו דה וינצ'י ואוטו לִלְיֶינטאל לעוף בעזרת כנפיים מלאכותיות. כמו כן קרא בספרו של ברתולד לאופר הפרהיסטוריה של התעופה, שממנו למד כי לטענת האורניתופטרים האדם אינו ממין העופות, ולכן לא יוכל להמריא רק בכוח השרירים, בעוד שאצל מלאכים "מהותו הרוחנית של החומר היא הכוח המאפשר להם לנסוק", ומכאן שלמלאך שירד על אדן החלון של חדר העבודה שלו לא נדרש כוח שרירים כדי לעוף, ואולם, העובדה שכנף שמאל של המלאך אינה נרפאת מעצמה לימדה אותו שלאופר טועה: "חומר" הוא "חומר", ולא "רוחניות", כי הרי בביתו, מולו, נמצאת עדות לכך שמלאכים מכונפים הם "חומר", ובכל מקרה, וכצפוי, די היה בקריאה מרפרפת כדי להיווכח כי החיבורים האנגלולוגים הם בליל של הבלויות ודמיון פורח, וספר שכתב שרלטן מובהק אחד, לדוגמא, הבטיח לקוראיו שכל המסופר בכתבי הקודש על־אודות מלאכים הם דברי אלוהים חיים, וכראיה הביא שפע של ציטוטים מהמקורות, כאילו המקורות האלה אינם פרי הדמיון, ושעשע אותו סיפור על מקרה דומה לכאורה לזה שלו שאירע לאיכר שבדי בשם סטרום יוהנסון, שבחורף של שנת 1432 חזר מיום מפרך בשדה לבקתה שלו ומצא מלאך יושב ליד השולחן ולוגם מרק מהביל מקערת עץ, והמחבר לא ידע לספר האם סטרום יוהנסון והמלאך החליפו דברים בשוודית, ועל מה שוחחו, אם שוחחו, אבל ידע לספר כי אחרי שהמלאך נד בראשו לאות תודה על המרק המשביע, הוא יצא לחצר, פרש כנפיים ונעלם, וסטרום יוהנסון מיהר לביתו של הכומר כדי לספר לו על ההתגלות שחווה, והלה, שלא האמין לסיפור, וחקר את סטרום יוהנסון כמה כוסות שכר שתה, ציווה עליו צום של שבוע ימים, מה שלא מנע מהכומר להניח את קערת העץ בכנסייה הכפרית, וזו, כך סופר, משכה אליה כמה דורות של חולים ובעלי מום, וכשעייף מקריאה ידע לא מעט על מחלקות המלאכים לסוגיהם, על שמותיהם הרבים מספור, על השליחויות שמילאו משחר ההיסטוריה, וגם על הפולמוס הסוער בשאלה מהי שפת המלאכים: עברית, יוונית, לטינית, או אולי שוודית? — ההצעה האחרונה נראתה לו הזויה בעליל, והידע המפוקפק שקרא הוביל אותו למסקנה המתבקשת שאף לא אחד מהמחברים ראה מלאך במו עיניו, וכי זה שירד על אדן חלון חדר העבודה שלו אינו דובר ושומע אף לא אחת מהשפות הנזכרות בספרות האנגלולוגית, ומכך הסיק שאולי יוכל להתקשר עם המלאך בתנועות ידיים, בהנחה שתנועות ידיים הן שפה אוניברסאלית הרווחת גם בעולמם של מלאכים, וקיצורו של דבר, לבד מעצם קיומו המוחשי, המלאך לא יוכל למסור מכלי ראשון, או מפי השמועה, פרטים על חייהם של המלאכים, וחשוב מכך, על הנעשה בעולמות העליונים, וכך ליישב אחת לתמיד מחלוקות תיאולוגיות בנות מאות בשנים, והוא חזר לחדר, שהיה לפני שנים חדרה של בתו, ונשאר כפי שהיה כשעזבה את הבית והותירה אחריה כמה ספרי אמנות, התיישב על השטיח לצדו של המלאך, פתח את קטלוג התערוכה על המלאכים באמנות ימי הביניים והרנסנס שהביא לבתו מאחת מנסיעותיו, והצביע על מלאכים מנגנים בנבל ומחללים בחליל כפי שציירו אותם סטפן לוכנר ורוסו פיורנטינו, על ארבעה המלאכים המזמרים של צייר אנונימי, על המלאכים בציור של רפאל, על המלאך המחלל בחליל בציור של אדוארד קולי ברוג'ונס, ועל עוד ציורים של מלאכים מרחפים ביער, או בחורשה, או בחברת נשים דשנות רוחצות במעיין, והצביע על המלאך, מצפה, מן הסתם, שינענע בראשו לאות שאכן שהדמויות מוכרות לו, אבל, על פניו של המלאך לא עלה אפילו רמז להתרגשות מהציורים שראה, ולא היה טעם אפוא להמשיך ולהראות לו, למשל, את גן העדן בציורים של יוהן ברויח'ל הבן, הירונימוס בוש ורולנט סאוורי, כי הרי ספק אם היה אי פעם בגן העדן, או אפילו זכה לראותו מרחוק, ולמסקנה הזאת הגיע משום שלמד, כאמור, מהספרות האנגלולוגית שהמלאכים נחלקים למחנות שונים, שלכל אחד מהם מעמד שונה ותפקיד שונה, ואם כך, נראה שהמלאך שירד על אדן החלון של חדר העבודה שלו לא זכה לראות את פני האלוהים בשמים (מתי יח 10), וכשירד מהחדר לקומה הראשונה, המלאך בא בעקבותיו, ובמה שראה אחר כך כאיוולת, הראה למלאך חפצים שונים, יומיומיים ומובנים מאליהם — סכין ומזלג, מים זורמים בברז, הלהבות בכיריים, המראָה במסדרון — ונזף בעצמו כמה מטופש, להתפאר באוזניו הרוחניות של המלאך הינוקא בהישגים הטכנולוגים של המין האנושי, וכשההרהור הפילוסופי הקלוש הזכיר לו שהתעסקותו המופרזת וחסרת התוחלת במלאך מרחיקה אותו ממלאכת ההגהה, ומכיוון, שלא כמו הרבה מעמיתיו, הקפיד תמיד לעמוד במועדי המסירה להם התחייב, עלה לחדר העבודה וחזר למלאכת ההגהה, ולא נתן דעתו לכך שבחוץ התחיל להחשיך, ולזכותו של המלאך, צריך לומר, שלא השמיע הגה, ואי אפשר היה להרגיש בנוכחותו, ובאמצע הלילה פקד אותו חלום בלהות: סולם ארוך השתלשל מהשמיים אל החצר וחבורה של מלאכים ירדה ממנו והקיפה את הבית כדי לחפש דרך להיכנס פנימה, לאחוז במלאך ולקחת אותו איתם, והחיזיון היה צלול כל כך שהתעורר בבהלה, ורווח לו למצוא את המלאך בחדר שהיה פעם חדרה של דורית בתו, שעקרה לאמשטרדם בעקבות אהבה חדשה, אהבה עונתית, שהפכה לאהבה נכזבת, לאמתו של דבר, נבגדת, כי בת זוגה נטשה אותה במפתיע, בלי שום רמז מקדים, והשאירה אותה מטופלת בילד בן ארבע, והוא עבר בין חדרי הבית לבדוק שכל החלונות מוגפים היטב, וחשב במודעות צלולה, שהוא נקרע בין הרצון שהמלאך ייעלם כלעומת שבא, והרצון שישהה כאן עוד זמן מה, עד שיסיים לקרוא את ההגהות, ישלח אותן להוצאת הספרים, ואז ייסע לבקר את דורית בתו באמשטרדם, אבל אולי בסתר לב מקוננת בו תקווה שהמלאך יישאר זמן רב, והנסיעה, שממנה הוא חושש, תתעכב, וכדי לדחות את הסברה הזאת הלך אחרי ארוחת הבוקר לחנות הצעצועים במרכז המסחרי לבחור צעצוע לנכדו בן הארבע, עליו לא ידע דבר, ועד שייסע לאמשטרדם יוכל המלאך לשחק בצעצוע; והתלבט בין בית בובות של "פישר פרייס", לגו, או רכבת חשמלית, ואחרי התלבטות קצרה קנה תחנת כיבוי אש שלידה חונה כבאית אדומה, וכשחזר הניח את תחנת כיבוי האש עם שלושה כבאים חובשי קסדות אדומות, ואת הכבאית, על השטיח, והרים והוריד את סולם הכבאים, והמלאך הביט בעניין, וחיקה אותו, והוא חשב שכאן, אצלו, אינו מלאך אחד בצבא עצום ורב של מלאכים, לא מוטלות עליו מטלות כלשהן, והוא זוכה לתשומת לב שעל כמותה לא היה יכול לחלום כשהיה מלאך אחד מני רבים, וההארה הזאת עוררה אותו לפעולה, ושוב הפסיק את מלאכת ההגהה, קם מהכיסא, וירד במדרגות לחדר שהיה פעם חדרה של דורית בתו, חדר שמיעט להיכנס אליו, וכמו היה מורה להתעמלות עמד מול המלאך ונפנף בשתי ידיו, וחזר על הנפנוף כמה פעמים עד שדומה היה שכנף שמאל הפגועה של המלאך זעה קלות, ולכן עודד את המלאך לנסות שוב, וחזר לנופף בידיו, וכמו במענה למשאלתו, כנף ימין של המלאך התרוממה ללא קושי ונפרשה, וכנף שמאל הפגועה זעה קלות, והוא מחא כפיים, כמו שמחא כפיים כשראה את בתו עושה את צעדיה הראשונים, ואמר למלאך אל תפסיק לנסות כי חריצות עושה את ההצלחה, פרפרזה על גֶתה שכתב Übung macht den Meister, אמירה שאפשר לתרגם אותה בכמה אופנים, ושמניסיונו למד שהיא גם מוליכה שולל, כי חריצות, שקדנות, והתמדה, כבודם במקומם מונח, אבל הם רק כלים, נחוצים אומנם, אבל רק כלים, ארגז כלים, אבל, בלי ניצוץ, בלי הארה, בלי הרגע המסעיר, הבלתי נשכח, אינם אלא כלים, ותמיד דכדכה העובדה שרק פעם אחת בחייו זכה בניצוץ כזה, שבכמותו שוב לא זכה, וכך, שרוי במצב הרוח הזה, שהיה בו שמץ של רחמים עצמיים, הוא עלה לחדר העבודה, החדר הקטן שהיה עולמו התחום היטב, ושרק בו היה יכול לחשוב, להתרכז, ולכתוב, מודע לכך שספרו החדש רחוק מלהיות מגנום אופוס, ואינו אלא עוד חיבור סולידי, שלא יביא לו תהילה. לכל היותר כמה ביקורות קורקטיות, ושאולי משום כך, ולא בגלל נוכחות המלאך, הוא קורא את הטקסט באיטיות, בלי תשוקה, כי התשוקה ממנו והלאה, ורק החובה לסיים את מה שהתחיל מושיבה אותו על הכיסא, ולאמתו של דבר התעסקותו במלאך אינה הסחת דעת, אלא מפלט ממלאכה חרוצה, שלא תביא לו הרבה נחת, ובוודאי לא תחושה של התרוממות רוח שעלה בידו להשלים מחקר שהעסיק אותו אחרי מותה של אשתו, כי הספר הקודם שפרסם, קובץ מאמרים שראה אור ב"בריל", בליידן, עיר הזכורה לו לא לטובה, קיבל שתי ביקורות קצרות בשני כתבי עת נחשבים, ופה ושם הפנו אליו בהערת שוליים, וגם הספר הזה, מן הסתם, לא יזכה ביותר, כי שלא כמו ספרו הראשון, ספריו הבאים היו תוצר של מלומדות וחריצות, והעובדה שלא זכה, כאמור, לעוד הארה, דכדכה אותו, והביאה אותו להרהר שאולי צדקה אמו, ולא היה צריך להיכנע לאביו, אלא ללמוד רפואה, כמו שניים מידידי נעוריו, שהאחד מהם נסע ללמוד רפואה בבולוניה, והאחר לפרנקפורט, ומהראשון, זה שנסע לבולוניה, קיבל פעם גלויה צבעונית של פירנצה, לשם נסע עם חברים ללימודים לביקור קצר בחופשה הראשונה, ואף שאת נעוריהם עברו יחד, אחרי ששבו, לא פגש בהם אפילו פעם אחת, אף שהם מתגוררים באותה עיר, והוא קם מהכיסא וקרב לחלון, שהשקיף על החצר האחורית ועל קצהו של הוואדי המיוער, מראה שהיה חביב עליו, כי היו שם עצי חרוב ועצי תאנה בני עשרות שנים, וכשהניבו, ירד עם דורית בתו לקטוף תאנים בשלות, ותמיד כשהביט במראה הזה ירדו עליו מלנכוליה סנטימנטלית וגעגועים, כי זה מה שנותר לו מילדותה, ובעוד הוא תפוש בקורי המלנכוליה, שמע קול נפץ שהגיע מהחדר שהיה חדרה של בתו, מיהר לרדת במדרגות, וראה שהמלאך התרומם מעט, כנף ימין הבריאה פגעה באגרטל שעמד על ארון הבגדים, וזה התנפץ על הרצפה, והוא גחן לאסוף את השברים, והחליט שלמחרת בערב, מיד כשיחשיך, ייצא עם המלאך לדשא בחצר האחורית כדי שיתאמן שם במעוף, לא בחדר, ועד אז ילך לאסוף כוח ואולי לנמנם מעט, ומשום מה נזכר איך אביו, שנהג לשבת כל ערב במרפסת ולקרוא, תלש מידיו בחמת זעם את הספר של קרל מאי, שקרא בהיחבא, והשליך אותו לפח, כי האיש הזה היה נוכל, שכף רגלו לא דרכה על אדמת אמריקה, וראה אינדיאנים רק בקרקס הנודד של באפלו ביל, ולא רק הוא, גם התלמידים חששו מאביו, ומאחורי גבו כינו אותו "עקרבי", והורים התלוננו על קשיחותו, וכמה פעמים ננזף על ידי מנהל בית הספר התיכון שבו לימד, שאמר לו, מר יעקובי, כאן זו לא גימנסיה גרמנית, ואביו השיב שבגימנסיה בה למד לא היו פראי אדם כמו כאן, ולמשמע הדברים האלה הסמיקו פניו של המנהל מכעס ובפנים חמורות אמר שאילו למר יעקובי לא הייתה קביעות, הוא היה מפוטר בזה הרגע, ברם, יחטא לאמת לחקוק כך את דמותו של אביו, שלא היה רגזן ונוקשה אלא נעים הליכות, ופעם, כשכתב לאביו והציע שיבוא לבקרו, ויחדיו ייסעו לאורך הריין מפרנקפורט עד דיסלדורף, שם אביו יראה לו היכן עמד הבית בו גדל, ואת הגימנסיה בה למד, אביו השיב קצרות, שכל מה שהיה טוב שם, לקח אותו לכאן, וציטט את דברי ניטשה על התועלת שבשכחה, ולא אחת מותר השכחה על הזיכרון, כי השכחה מטאטאת פרקי חיים ארוכים כמו עלים יבשים, ואביו, שלא התלהב מהתחום שבו בחר, תהה למה דווקא הספרות האזוטרית הזאת, השייכת לפח האשפה של התרבות, למה לא היצירות הנשגבות והנצחיות, והיום מחטטים בפחי האשפה של ההיסטוריה ודולים מהם כל מיני זיבורית, בכל מקרה, לא היה טעם להתווכח ולטעון שמה שאביו מכנה זיבורית חשוב ובעל ערך לא פחות ממה שהוא מתאר כנשגב, אבל, לא אביו עמד מעליו, אלא המלאך הוא שניצב על מפתן דלת חדר השינה שלו כאילו גם אותו פקד זיכרון רע, והוא מבקש להיכנס למיטתו. הו, לא, זה לא, הוא הזדעק ומיהר לצאת מהמיטה, הרי המלאך אינו בתו שכשהייתה בת ארבע חלמה חלום רע ובאה למצוא מחסה במיטתם, וזה כשעוד ישנו יחד, ואשתו מלמלה, תחזיר אותה למיטה, אחרת היא תבוא כל לילה, והוא נשא את הילדה למיטתה, הדליק את מנורת הלילה, ישב לידה וקרא באוזניה סיפור עד שנרדמה, והוא נגע קלות במלאך, כיוון אותו לחדר שהיה פעם חדרה של בתו, ואשתו טענה שהוא מפנק את הילדה, אישה קרתנית, ריקנית ומשועממת, שלא יכלה להבין לנפשה של הילדה ואפילו ראתה בה מטרד, ובחרה באורח חיים של בורגנית משועממת בעזרת כספה של אביה, שטיפח מגיל צעיר שאיפות, שהחוצפה והמזל עזרו לו להגשים אותם, גם כשנדרש לנכלוליות ובגידה בשותף שהיה אתו בתחילת הדרך, כי כשמטפסים על הר כדי להגיע לפסגה, אי אפשר לגרור אחריך את מי שמפגר מאחור, ואילו אשתו, שבשנים הראשונות לנישואיהם הועסקה כפקידה בחברה של אביה, מאסה בה עוד לפני שילדה את דורית, ובחרה להעביר את הימים בישיבה עם חברות בבית קפה, נסעה הרבה לאמה, קראה לכל היותר שבועוני נשים, ואין צורך לומר שלא גילתה עניין בקריירה האקדמית שלו, ואז חשב שאולי בכל זאת מדובר במלאך שיצא לתרבות רעה; מלאך סורר, שנמלט ארצה?. האם לא אמר פטרוס שאלוהים לא חס על המלאכים החוטאים (איגרת פטרוס השנייה, ב:4) הרי לא מעט מלאכים יצאו לתרבות רעה. את שמותיהם מצא ב־Angelicpedia — אבדון, אמון, אנדרס, עשרת, אזאל, ברבטוס, אורנאס, וכו'. לפי הספרות האנגלולגית, מלאך שחטא לא יתקן את דרכיו ולא ישנה את טבעו גם אם ינפנפו בצלב מול פניו, או יזו עליו מים קדושים, ברם, הוא התקשה להאמין שהמלאך התמים שהגיע אליו הוא מלאך חוטא שנמלט על נפשו כדי לא להיאסר בכבלי אופל בשאול תחתיות, וחזר להשערה שמדובר במלאך שובב, פורק עול, וסקרן, שמצייר בעפרון ומשתעשע כמו ילד בכבאית, וחזר לחדר העבודה כדי להתגבר על הפיגור בלוח הזמנים שקבע לעצמו, כי הוצאות ספרים בחו"ל מקפידות על לוח הזמנים שנקבע בחוזה, וחשב שאולי בכל זאת, במקרה שהמלאך יתקשה להמריא, צריך יהיה למצוא לו אכסניה אחרת, כי המלאך משתעשע, במקום להתאמן במעוף, ואילו לו אין כוונה לדחות בגללו את הנסיעה לאמשטרדם יותר מיום יומיים, ולכן ייצאו לפנות ערב לחצר להתאמן, וקודם שיצאו הציץ בחצר של שכניו, משפחת גורדון, לוודא שאינם יושבים החצר האחורית, ואחר כך יצא לחצר בחזית הבית, ולדאבונו מצא מולו את גברת גורדון, שבעלה סוכן ביטוח, שכנים שהוא שומר אתם על יחסי שכנות טובים, שיצאה לטייל עם השנאוצר שלה, "בובי", והוא רכן ללטף את הכלב, וגברת גורדון אמרה שלא רואים אותך הרבה בזמן האחרון, פרופסור יעקובי, ולכן חשבה שנסע לאן שהוא, ולבעלה אמרה שפרופסור יעקובי כנראה נסע, ושאלה האם גם אצלו בחצר מסתובב חתול, והוא השיב שהחתול הזה מטפס לפעמים בערב לאדן החלון של חדר העבודה שלו, רובץ שם, ומתבונן בו מאחורי הזכוכית, ובאפלולית הוא דומה לשד עם עיניים בורקות, וגברת גורדון אמרה שהחתול החצוף מרגיש כאן כמו בבית, מסתובב גם אצלה בחצר, ומפחיד את "בובי", וצריך לקרוא לעירייה שישלחו לוכד חתולים, והוא הגיב בנימוס, כי אחרי מות אשתו גברת גורדון באה לפעמים לשאול אם חסר לו משהו, סוכר או חלב, לדוגמא, ופעם הוזמן אליהם לקפה ועוגה, והוא נעתר להזמנה כדי לשמור על יחסי שכנות טובים, ואחרי דברי ניחומים מתבקשים מר גורדון סיפר על עסקי הביטוח ושטח טרוניות על מצב השכונה, ועל העירייה, שבגלל מחדליה העיר מתדרדרת, וגברת גורדון התעניינה בנימוס בשלומה של בתו, הזכורה לה כילדה נחמדה, והתפלאה שלא באה ללוויה, והוא אמר שבתו מתגוררת עכשיו באמשטרדם, ושבקרוב, בימים הקרובים, ייסע לבקרה, וגברת גורדון אמרה שהרבה פעמים ילדים פורחים להם רחוק מהקן, ושלמזלם, רק בן אחד שלהם גר באמריקה, בקליפורניה, שזה קצה העולם — אלדורדו המודרנית, מר גורדון אמר — אבל היום כבר לא צריך כמו פעם להמתין שבועיים למכתב, כמו שבימים רחוקים המתינה למכתבים מבת דודתה בוויניפג, ושני הבנים האחרים גרים לא רחוק, והבטיחה להשגיח על הבית בהיעדרו, ואם צריך, שמואל ישקה את הגינה. זו לא טרחה גדולה, וכשהשמש הלכה ונעלמה, הוא בדק ששכניו לא יצאו לחצר האחורית שלהם, שגדר של שיחי בוגנווילה, שפריחתם האדומה והצהובה הזמינה צופיות, ולפעמים גם בולבולים שמנמנים, שבשנים האחרונות נעלמו, או, נכון יותר, גורשו על ידי העורבים, שהם מכת מדינה, חצצה בינה והחצר האחורית שלו, ואז הוביל את המלאך אליה, ופה ושם כבר בצבצו כוכבים, והוא נתן דעתו לכך שהמלאך לא מטיל צל, וציפה, או קיווה, שלמראה השמים והכוכבים המלאך יתרומם מהקרקע ויעוף, אבל המלאך רק נופף בכנפיו, התרומם קלות מהדשא, אבל לא המריא, ושוב ניקרה במוחו המחשבה שהמלאך אינו חרד להתעופף לבדו אל השמים האין סופיים בלי לדעת לנווט את דרכו, אלא מבכר להישאר כאן אתו בבטלה נינוחה, ולכן, כשהמלאך שב אחריו לחדר שהיה פעם חדרה של בתו, הוא ירד למרתף הקטן, העלה ממנו מזוודה שלא השתמש בה כבר שנים, ומחה מעליה את האבק ואת קורי העכביש, וכשהניח את המזוודה על המיטה בחדר השינה היה זה כמו כדי להוכיח לעצמו שאכן בכוונתו לנסוע לבתו באמשטרדם, אחרי שיכניס את יריעות ההגהה למעטפה וייסע לסניף הדואר הקרוב כדי לשלוח את החבילה לטיבינגן בדואר רשום, ואז יסיים לארוז את המזוודה, ואולם, קודם לכן צריך שהמלאך יפרוש כנפיים ויעוף, כי הרי לא יעלה על הדעת להשאירו לבדו בדירה לפרק זמן לא ידוע, וכשהביט במזוודה שוב חלחלה לתודעתו השאלה איך יהיה המפגש עם בתו ומה יאמר לה, ויותר מכך, איך יהיה המפגש עם הילד האמור להיות נכדו, שמן הסתם דובר הולנדית, ולכן לא יוכל לקרוא לו סיפור לפני השינה — האם ייצא לטייל אתו באחד הפארקים, או לאורך אחת התעלות, ואולי יצאו לשיט, כי צריך יהיה להתחבב עליו, לשבור את חומת הזרות, וגם צריך לברר מה יהיה מזג האוויר באמשטרדם ולקוות שמהבניין שבו מתגוררת דורית לא שומעים את המיית הים, והתהיות האלה, שלא הירפו, עודדו בליל של תכניות, ובצדן גם הרהורים מופרכים, שאם יצא לטייל עם המלאך, מראהו לא יעורר התרגשות, או סקרנות, כי בימים האלה מתעניינים בחוצנים, כלומר, בחייזרים, שאינם מתוארים כבני אנוש, אלא כיצורים מוזרים, ופה ושם קרא סיפורים הזויים על חוצנים שירדו למרפסת של אחד הבתים, על אחרים ששוטטו בחצר, ואפילו על אישה צעירה שנחטפה ממרפסת ביתה, ושבה אחרי שבוע לספר על ההרפתקה, וכל החוצנים האלה, משום מה, בחרו להגיע לכאן, ולא לאחת מהארצות השכנות, וכולם היו דוברי עברית, ולכן, אם יצא לטייל עם המלאך ברחוב הראשי עד המרכז המסחרי, אף נפש חיה לא תסב את ראשה בסקרנות, כי מלאכים הם passé, וקיימים לכל היותר בסיפורים ישנים לילדים, ולכן, אם, למשל, יבקש מדוקטור נוימן הצעיר, שהגיע מאקסטר וירש את מקומו — הוא המליץ עליו בחום — לבוא אליו כדי לספר לו על המלאך, דוקטור נוימן לא יתמהמה לבוא, כי לא שכח לפרופסור יעקובי, שכשישב בוועדה שבחרה בו כיורשו, דיבר בזכותו ובשבחי ספרו, שהופיע בהוצאת הספרים של אוקספורד, והגן עליו מפני פרופסור יונתן דרכסל מהחוג ללמודים קלאסיים, שטען בחומרה שדוקטור נוימן סוחב עליו קופת שרצים, כי אומנם נכון הדבר שבילה רק לילה אחד במעצר באשמה של אלימות כלפי אשתו, אבל די בכך כדי להעיד על אופיו, ועל כך הוא השיב, בלי להרים את קולו, שעל הוועדה לשפוט את דוקטור נוימן אך ורק על סמך ספרו ועל וסגולותיו כחוקר, ולא להיות צדקנית, ולחרוץ דין לפי כתבה בעיתון על תקרית משפחתית, וכשיבוא, דוקטור נוימן יאמר, פרופסור יעקובי, מי כמוך יודע שמאמינים אינם נדרשים לראיות וכי דרישה לראיות כמוה ככפירה, והלוא ישו בכבודו ובעצמו אומר "אשרי אלה שאינם רואים ובכל זאת מאמינים" (יוחנן, כ:29), ועל כך ישיב, שהצדק כמובן עם דוקטור נוימן, אבל, אל ישכח את דברי השליח: "זה שראה העיד — ועדותו נאמנה והוא יודע שהוא מדבר אמת — למען תאמינו גם אתם" (יוחנן יט:35), ודוקטור נוימן יהסס לפני שישאל האם הגיעה לפרופסור יעקובי שמועה על המתרחש בסתרי וועדת המינויים שדנה בעלייתו בדרגה, ולמה ההליך נמשך כבר זמן רב מהמקובל, ועל כך ישיב, שאתה הרי יודע, דוקטור נוימן, שכבר זמן רב לא מבקשים את עצתי. אני מי שהיה, ולא ינזוף בו על כך שאחרי הספר פרסם רק שני מאמרים, וגם יצא לו שם של פלייבוי, ואם יטלפן לפרופסור זֶמר מהחוג לתלמוד, אורתודוכס ליבראלי ואב לשישה ילדים, שאתו החליף, לכל היותר, מילות נימוס במסדרון, כי לא הייתה להם שפה משותפת, פרופסור זמר יאמר משועשע, מעניין שדווקא אליך הגיע מלאך. ומה מבוקשך ממני, פרופסור יעקובי, שאבוא לומר את תפילת הדרך, והוא יחזיר לו באותה מטבע, אני חושב, פרופסור זמר, שמלאך לא נזקק לתפילת הדרך, וטוב אפוא היה שבערב בא ד"ר גורן לשחק שחמט, משחק שיפיג את ההמולה במוחו, וד"ר גורן תלה את כובעו ואת מקל ההליכה שלו על המתלה בפרוזדור, התיישב בכיסא הקבוע שלו — כי גם לרופאים יש דעות קדומות — והוא הכין לו תה בחלב ולעצמו קפה, ישב מולו, ושניהם סדרו את הכלים על הלוח, ותוך כדי משחק החליפו דברים, ולד"ר גורן הייתה השכלה רחבה, ובעיקר התפאר בשליטתו בצרפתית, ושבספרייתו יש מדפים עמוסים בספרות צרפתית, אהבה שירש מאמו, שלמדה באליאנס, וזו שפה נעימה יותר מהגרמנית ומהלטינית שאביו של יעקובי לימד אותו מגיל צעיר, בחן אותו, וציין שפניו קצת חיוורים, והוא תרץ שמדובר בעייפות, בגלל השעות הרבות שהוא מבלה בימים האחרונים בחדר העבודה שלו, עסוק בקריאת יריעות ההגהה של ספרו, הספר האחרון שיכתוב, ובימים האחרונים הוא יושב שם גם אחרי חצות, וכמעט שאינו יוצא מפתח הבית, כי עליו להשלים בהקדם את ההגהה מכיוון שבכוונתו לנסוע לאמשטרדם כדי לבקר את בתו, שאותה, כידוע לד"ר גורן, לא ראה כבר שנים, אבל הם משוחחים מדי פעם בטלפון, ואז יפגוש בפעם הראשונה את נכדו בן הארבע, ושהחליט לנסוע, כי אחרי שבת הזוג של בתו נעלמה עם הרוח, ובשיחת הטלפון האחרונה אפשר היה לשמוע בקולה של בתו ייאוש, ואף פעם לא נשמעה לו מיואשת כל כך, וד"ר גורן העיר שמזה זמן, יעקובי, אתה מתכנן את הנסיעה הזאת, ותמיד מוצא סיבה או תירוץ להתחמק מהנסיעה לאמשטרדם, אף שמותר לשער שבתו מצפה שיבוא ולא יסתפק בשיחות בטלפון, ולהודות על האמת, הוא נשמע לו מריר. לא מריר, מדוכדך, וקל לראות שמשהו טורד אותו, ושדעתו מוסחת, או, כמו שאומרים, מרחפת, ואין ספק שהוא זקוק למנוחה, או נכון יותר, לשלוות נפש, והסביר שהמקרה מסובך, כי לפי החוק גם בתו היא אמו של הילד, כי נישאה לאמו הביולוגית בנישואים אזרחיים, והאמת היא שכבר כשהייתה בת שמונה עשרה עלה בו החשד כשנתן דעתו לכך שלא יצאה עם גברים, ובכל מקרה, לפני כמה חודשים הלך לעורך הדין, שבו נעזר בעבר, וכתב צוואה, ומכיוון שד"ר גורן היה רופא המשפחה הרבה שנים, מאז שהגיע אליו מבוהל למרפאה, נושא את בתו, שנפלה מהאופנים ונחבלה, חבלה קלה, ואחר כך תמיד התלווה לבתו, גם כשהייתה נערה, כשבאה למרפאה, הוא ולא אשתו, חשף בפניו את דאגתו מכך שהאם הביולוגית היא בת למהגרים מסורינאם, ושהאב אינו ידוע, ושבתו נמנעת מלספר לו על הילד, ואפילו לא אמרה את שמו, מה שעורר בו את החשד שמשהו אינו כשורה, ושלפעמים התקנא בד"ר גורן, אב לשלוש בנות, כולן נשואות, ומתגוררות בעיר, או בסביבתה הקרובה, שלפני שנה בקיץ, כל השלוש, עם הילדים, הצטרפו אל אשתו ואליו לחגוג את יום ההולדת השמונים שלו לטיול משפחתי בפרובנס, וכן, הם מכירים זה את זה אולי ארבעים שנה, ובפעם הראשונה שביקר במרפאה, הוא סיפר לד"ר גורן כי כשהציגו אותו למי שהייתה לאשתו כדוקטור יעקובי, מיד שאלה, רופא למה? וגם אביה שאל, דוקטור למה? וד"ר גורן צריך היה לראות איך פניו של אביה התכרכמו כששמע את תשובתו, ושאמו רצתה שילמד רפואה וילך בדרכו של אביה, אורתופד ברמב"ם, אבל הייתה מוכנה להתפשר על רפואת שינים, או אפילו גניקולוגיה, וחזרה ואמרה שאין סיבה בעולם שיגשים את חלומו של אביו להיות פרופסור באוניברסיטה, וצריך לומר לזכותה של אמו שהייתה אישה מציאותית עם רגלים על הקרקע, משוכנעת שמקצוע הרפואה מבטיח פרנסה בטוחה, כי תמיד יהיה צורך ברופאים, והיה זה בשיחת אקראי, כשבא למרפאה להתלונן על כאבי ראש פתאומיים, שד"ר גורן סיפר שיום קודם לכן הלך להלווייתו של ידיד ותיק, שאתו נהג לשחק שחמט פעם בשבוע, והוא אמר, אתה יכול לבוא אלי לשחק, וסיפר שכשהיה בן שש כשאביו לימד אותו את חוקי המשחק, וזה היה כשהלכו למספרה, ושם, על אחד השולחנות עמדו לוח וכלים, ואביו אמר, עד שיגיע התור שלנו אני אלמד אותך לשחק, כי שחמט הוא משחק של אין ספור אפשרויות, ואף פעם לא חוזר על עצמו, ואז ד"ר גורן אמר שקשה שלא להבחין שיעקובי חושש מהנסיעה לאמשטרדם, חשש מובן, כי יש לו ממה לחשוש מפגישה עם בת שלא ראה כבר שנים, ושכבר מזמן אינה הילדה או הנערה שהכיר, אבל, בתו והנכד הם המשפחה היחידה שלו, והוא הסכים אתו, כי אחותו ובני ביתה הם משפחה רק להלכה, לא למעשה, ושחששו נובע מכך שאין לדעת מה יפגוש באמשטרדם, כי בתו כבר אינה הבת שעזבה לאירופה בגיל עשרים ואחת, אחרי שהשלימה רק שנת לימודים אחת ב"בצלאל", וכבר כשפגש אותה בפריז אחרי פרידה ארוכה, הבין שאינה אותה נערה, והוא אינו אותו אב, אבל חששו נובע מכך שבתו אינה האם הביולוגית של הילד, ולכן אינו באמת נכדו, אלא ילד זר, ושאמו הביולוגית, בת הזוג שלה נעלמה, משאירה את בגדיה בארון, מה שמלמד שמדובר בהימלטות, ואומנם הוא חף מדעות קדומות, בכל זאת, מדובר בילד זר, שאין לדעת מי היה אביו, ושאמו בת למהגרים מסורינאם, ארץ נידחת בדרום אמריקה, ועל כך אמר ד"ר גורן שהכיר כמה ילדים מאומצים, ואפילו אצלו בבניין היה ילד מאומץ מברזיל, שאחרי כמה שנים הפך לישראלי לכל דבר, וגם שירת בצבא, ודחק בו שדווקא עכשיו עליו לנסוע לאמשטרדם, כי עכשיו בתו כנראה זקוקה לו, והוא נד בראשו בהסכמה, ואמר שהפעם ייסע, הוא חייב לנסוע, כי בתו זקוקה לו, הוא מרגיש שהיא זקוקה לו, אבל אף פעם לא תודה שהיא זקוקה לו, וכבר ארז את המזוודה, ובירר את מועדי הטיסות בשבוע הקרוב, ומיד אחרי שהמלאך יוכל לחזור לעוף ייסע, ומאוחר היה להתעלם מפליטת הפה הזאת, ומהמבט החשדני ששלח בו ד"ר גורן, ולכן נדרש לספר לו על המלאך שירד בלילה על אדן החלון של חדר העבודה שלו, ושכנף שמאל שלו נפגעה ומקשה עליו לפרוש את שני הכנפיים ולעוף, ועכשיו הוא בחדר שהיה פעם חדרה של בתו ומשחק כמו ילד קטן בתחנת כיבוי אש ובכבאית, שקנה בחנות הצעצועים במרכז המסחרי כדי להביא אותה לנכדו באמשטרדם, וד"ר גורן אמר שזה סיפור נפלא, שמזכיר לו שלפני שנות דור, או יותר, נפל לידיו רומן נידח של אנטול פראנס, סופר שנשכח, במקור כמובן, בשם "Revolte des Anges", כלומר, מרד המלאכים, שהופיע ב־1914, ממש לפני פרוץ המלחמה, והוא אמר שלא מדובר סיפור פרי דמיונו, ושהאמת היא שלא האמין למראה עיניו כשראה מלאך עומד על אדן החלון של חדר העבודה שלו, וחשב שלפניו מין ציפור גדולה, אבל כשפתח את החלון עמד לפניו מלאך אמיתי, מלאך צעיר, ילדון, שכנף שמאל שלו נפגעה, לבו נכמר, ולכן נשא אותו לחדר שפעם היה החדר של בתו, כדי שישהה בו עד שהכנף הפגועה תרפא, והמלאך יצור שקט, שאין צורך לדאוג לו, אבל נראה יש לו מעט תבונה, ושד"ר גורן הספקן מוזמן לעלות אתו לקומה השנייה לראות במו עיניו, וד"ר גורן הסכים שאין טוב ממראה עיניים, וברצון יעלה לקומה השנייה כדי לראות במו עיניו את הפציינט, ועלה בצעדים זהירים במדרגות בעקבותיו, ואמר שהוא נזהר ממדרגות, ושלא מזמן, ידידה של אשתו החליקה במדרגת ושברה את האגן, ושבגילנו המתקדם, זו אחת הסכנות שאורבות לנו בבית, כי הבית יכול להיות מסוכן כמו הכביש, וכשנכנסו לחדר שהיה פעם חדרה של דורית, הכבאית הייתה מונחת על הרצפה ולידה שלושה כבאים חובשי קסדות האדומות, החלון היה פתוח, והמלאך לא היה בחדר, והוא מלמל נבוך שאולי המלאך שמע אותם עולים במדרגות והסתלק דרך החלון, כי חשש מאדם זר, וד"ר גורן הניח את ידו על כתפו ואמר שלא כרופא, אלא כידיד עצתו היא שכדאי שישקול בדעתו לעבור לדירה קטנה יותר, בלי מדרגות, וכבר מזמן טען באוזניו שהקוטג' גדול מדי לאדם אחד, ושגם דירת שלושה חדרים תוכל להכיל את כל הספרים מחדר העבודה שלו, ובכלל, ידוע שמחסור בשינה, עייפות, ומתח הם מתכון בדוק להלוסינאציות, ומצא לנכון להזכיר שיעץ לו לקחת כלב, כי כלב מפיג את הבדידות, וההליכה אתו, כך נכתב במחקר עדכני, שכמדומה נערך באוסטרליה, מרגיעה ומועילה ללחץ הדם של בעליו, משום שהוא צריך להתאים את צעדיו להליכתו של הכלב, ואל ישכח שיש לו חצר אחורית גדולה, שבה יוכל הכלב להסתובב במשך היום בחופשיות, וכלב, כידוע, מקשיב לבעליו, ואפילו נהיה דומה לו, ועל הדברים האלה השיב שהיות אדם לבדו, אין פירושו להיות בודד, לעומת זאת, להיות לבד, כמו בתו עכשיו, בלי רגלים על הקרקע, בארץ זרה, זוהי בדידות, וד"ר גורן אמר, כידיד אל ידיד, אתה מתחמק מהמציאות, ואחרי שלוש "פארטיות", ד"ר גורן נפרד לשלום, ולא שכח להזכיר שאחרי שיסיים את ההגהה הוא זקוק למנוחה, וכדאי שיינצל את הנסיעה לאמשטרדם למנוחה, וגם לביקור במוזיאונים, אפילו שכבר ביקר בהם בעבר, ובכל מקרה, איחל לו שהפגישה עם בתו תהייה מוצלחת, ומיד אחרי שד"ר גורן סגר אחריו את הדלת, בלי לשכוח, כפי שקרה לפעמים, את הכובע ומקל ההליכה, הוא נחפז לעלות במדרגות, ולחרדתו לא מצא את המלאך בחדר, וגם כששרבב את ראשו מהחלון והביט בשמים שמעל החצר, המלאך לא נראה, והוא חש נבגד מכך שהמלאך עזב בלי להיפרד, ואמר לעצמו במעין בדיחות דעת, ובעצם במרירות, שאולי גם למלאכים אין נימוסים טובים ואינם יודעים להיפרד, וכמו שהגיע במקרה, כך הסתלק, ומן הסתם לא יזכור שהיה כאן, ואולי ד"ר גורן צודק ומדובר בהלוסינציה, אבל, כשהתכופף כדי להשיב את הכבאים עם הקסתות האדומות לתחנת כיבוי האש שמע דפיקות עזות בדלת הבית וירד לקומה הראשונה, ושוב עמדה מולו עמדה השכנה גברת גורדון, הפעם רותחת מזעם, כי החתול רדף אחרי ציפור גדולה, גדולה כמו נשר, נשר עם כנפיים לבנות, שבר עציץ, והבהיל את "בובי", שנמלט ביבבות, והזכירה לו שהבטיח לטלפן לעירייה שחתולים לא צריכים להסתובב כאן, כי אנחנו לא משאירים את פחי הזבל פתוחים ולא זורקים שאריות אוכל לרחוב, והוא התנצל ששכח למלא את הבטחתו, אבל, ביומיים האחרונים לא ראה את החתול והסיק שבחר לנדוד למקום אחר, ואז עלה על דעתו שאולי לא היה זה החתול שניסה לצוד את המלאך, אלא המלאך התגרה בו, ועלול לעוף לחצרות אחרים, ואפילו לרחוב, ולגרום להתקהלות, וכשחזר לחדר שהיה פעם חדרה של בתו, עמד ליד החלון, בהה בשמים, ואמר לעצמו שאם המלאך לא יחזור, מיד יעלה לחדר העבודה כדי לסיים עוד הלילה את ההגהה ואז יוכל לנסוע לאמשטרדם, אבל. כשפנה לצאת מהחדר שמע משק כנפיים, וכשמיהר לחלון ראה את המלאך מרחף מעל גדר הבוגנווילות ועף לעברו, והעובדה שהמלאך עבר את הגדר, התעופף בחצר השכנה, וחזר, הייתה בעיניו סימן מעודד לכך שכנפו השמאלית הולכת ונרפאת, ולכן, ביום שלמחרת, בערב, הוציא את הפיאט העתיקה שלו מהמוסך הצמוד לבית, עזר למלאך להיכנס למושב האחורי, ונסע לרכס המיוער, ממנו אפשר לצפות על הים, הנמל, והעמק, וביום בהיר, גם לראות את החרמון, וברך את עצמו שאומנם מיעט לנסוע בפיאט, ובשנים האחרונות לא נסע בו אף פעם, ולכן עלה בו הרעיון להציע לאביתר, נכדה של אחותו, לקחת את הפיאט אליו, כי לו אין צורך במכונית, אבל אביתר הודה ודחה את ההצעה, כי במקום שבו שכר את החדר אין חניה, ולכן עכשיו יוכל לנסוע עם המלאך לרכס המיוער, ותוך כך חשב שנכדה של אחותו התגלה כבן שיח נעים, שפרשיות מן העבר המשפחתי לא עניינו אותו, וסיפר שאחרי שהשתחרר לא נסע לטיול לנפאל, או לפרו, אלא עבד בעבודות מזדמנות, כדי לא להיות תלוי בהורים, ועכשיו שכר עם חבר, שגם הוא לומד בטכניון, דירה ב"הדר", ולהודות על האמת, הופתע לשמוע על הביקור של סבתו, כי לו רק הציעה לבקר בהזדמנות אצל אחיה, פרופסור יעקובי, אלמן, שגר על הכרמל. וגם הפליא אותו שבגילה — סבתו חגגה שבעים ושש לפני שבועיים — יצאה להרפתקה גדולה של נסיעה באוטובוס לחיפה, אף שגם בגילה היא ממשיכה לעזור במשק, נכון יותר, ממה שנותר מהמשק, כלומר, לול קטן ומטע תפוחים, ושנמשך לפיזיקה בהשפעתו של מורה נערץ בתיכון, ומאז שהשתחרר מהצבא התכונן לבחינות הכניסה, ולא התאפק להעיר שלפרופסור יעקובי יש באמת בית יפה ובמקום יפה שממנו אפשר לראות הים — מבית הוריו אפשר לראות את הכנרת — והוא לא שאל האם סופר לו שוויתר לסבתו, כלומר לאחותו, על רוב הירושה שנותרה מהשילומים, להוציא הכסף שאמו חסכה כדי לממן את לימודיו בירושלים, והבית הזה, הקוטג', נקנה על ידי אביה של אשתו, מה שהיה המקור לדברי הרכיל שנישא לאשתו בגלל כספה, דברי רכיל שהיה בהם הרבה מן האמת, אבל, כסף ורכוש לא היו משאת נפשו, אלא הביטחון והנוחות שכסף מעניק, ואז הציע שיעלו לחדר העבודה שלו, ולא כדי להציג את ספרייתו, אלא משום שמהחלון אפשר במזג האוויר הזה לראות קטע מהים ועגורנים התלויים באוויר כמפלצות, והחדר הזה, מימין, היה חדרה של בתו, דורית, גרפיקאית שאיירה כמה ספרי ילדים, שבשנים האחרונות מתגוררת באמשטרדם, ויותר לא היה לו מה לומר, כי סיפורים משפחתיים הם נושא משמים, ובחייו לא התרחש שום מאורע יוצא דופן, ואף שלא הסתתר מהמאורעות הגדולים והדרמטיים שהתרחשו כאן, הם, משום מה, חלפו על פניו ללא פגע, וכשאביתר התפלא לראות מחשב על שולחן העבודה שלו, צחקק ואמר שלא בקלות למד את סודות המחשב, אבל אינו דינוזאור, אף שהוא מעדיף לכתוב בעט, וגם סיפר, ולא כדי להתפאר, שברשותו צילומים של כתבי יד עתיקים ונדירים מימי הביניים המאוחרים, וגם כמה וכמה ספרים יקרי מציאות שרכש באנטיקוואריטים בשנים שעוד נהג לנסוע לכנסים אקדמיים, שבבוא הזמן ימסור לספריית האוניברסיטה, מהם ספרים שעברו הרפתקאות וגלגולים יותר מבני אדם, וקשה לתאר את ההתרגשות שאוחזת בך כשאתה מגלה כתב יד עתיק ומתחקה על עקבותיו מהרגע שנכתב, הועתק בכמה עותקים, והתחיל במסעו, ושרד למרות כל התלאות שעבר, ואז משך מהמדף את ספרו הראשון ואמר שהנה זה הספר הראשון שפרסם, בגרמנית, בדרך כלל פרסם בגרמנית, ולכן הרבה מעמיתיו לא יכלו לקרוא אותו, ואולם, אביתר לא יכול להיות תחליף לקומץ תלמידיו, ולפעמים תהה מה הוביל אליו, לדוגמא, על בנו של בעל חנות בגדים, תלמיד מצטיין שעשה את הדוקטורט באוניברסיטה יוקרתית בחוף המזרחי, ומתגורר שם עכשיו עם אשתו הצ'כית, שכשכתב לו על נישואיו ועל כוונתו להישאר במרילנד, לא כעס, או התאכזב, אלא ברך אותו ואיחל לו הצלחה, ולא היה בלבו עליו, אף שצר היה לו לשמוע שלא יחזור, כי היה תלמידו המועדף, שהקדיש לו את ספרו הראשון, והתלמיד האחר, בנו של עורך דין, שפרש לפני שסיים את כתיבת הדוקטורט ופנה ללמוד משפטים כדי להצטרף בבוא היום למשרד של אביו, והוא שקל בדעתו לנסוע לאביו כדי להפציר בו להניח לעמנואל להשלים את עבודת הדוקטור שלו, ולא להשליך שנים של לימודים ומחקר, ורק אחר כך ללמוד משפטים, ועכשיו הוא שותף במשרד של אביו ואב לשלושה ילדים, ומדי פעם מטלפן לדרוש בשלומו, ולפעמים השנים נהגו לבוא אליו לשבת ולדון בסוגיות שהעסיקו אותם, ופעם אחת, ברגע של פתיחות, סיפר להם שבשנות לימודיו, היה אורח רצוי בביתו של פרופסור הופמן, ה־Doktorvater שלו, שגר בפרבר, בקוטג' דומה לזה, בין היתר משום שבא מישראל, ומשום שהגרמנית שלו, כך אמרו, הייתה של גרמני מבטן מלידה, ושבפעם הראשונה שנכנס לסלון הווילה מבטו נתקל בתצלום של גבר צעיר במדי וורמכט שתלתה על הקיר, מאחורי הפסנתר, וגרטרוד, אשתו של פרופסור הופמן, שראתה איך הסיט את עיניו, אמרה שזה אחיה הצעיר, וולף, שנהרג בארדנים, ובפעם הבאה שבא, התצלום נעלם מהקיר, והם שוחחו הרבה על עבודת המחקר שלו, שלפרופסור הופמן היו לא מעט הסתייגויות ממנה, וגם על נושאים אחרים, וכמה חודשים אחר כך אביתר צלצל בפעמון והביא ארגז תפוחי עץ מהמטע, שסבתו שלחה, כמעין מחוות פיוס, כי שמעה שקיבל יפה את נכדה, והוא בא עם חברו לחדר, אלדד שמו, שלומד הנדסה, שחיכה ליד האופנוע, ופרופסור יעקובי הציע שייכנסו, כי לקשיש כמוהו יש הרבה פנאי ואינו ממהר למקום כלשהו, ואביתר סימן לחברו לבוא, והחבר לחץ את ידו ואמר שאביתר סיפר לו עליו הרבה, ואביתר התנצל שהלימודים תובעניים ואין לו כמעט רגע לנשום, ולכן לא חזר לבקר, וחבל שכך, כי השיחות אתו באמת, מעניינות מאוד, והוא רצה לומר להם שבעת שלמד בגרמניה, כמעט כל השנים חי לבדו, וכמעט שלא נסע לטייל, והיה רק פרופסור אחד, פרופסור הופמן שמו, שנהג להזמין אותו לקוטג' שלו, לפעמים גם למסיבות שערך בגן, אליהם באו לא רק עמיתים מהאוניברסיטה, ואשתו, גרטרוד, ניגנה בפסנתר פרלודים של שופן, והוא נחקר על דעתו על המצב הפוליטי, ושמע בנימוס דברי התפעלות מהגרמנית המצוינת שלו, גרמנית מחבל הריין, ופעם ועוד פעם סיפר שמשפחתו השכילה לעזוב את דיסלדורף באלף תשע שלושים וארבע, ושאביו, שהביא את הגרמנית אתו, העביר אותה לו, כי, אם לעשות פרפרזה על היינה, שפה היא מולדת מטלטלת, או נכון, מה שנותר ממה שנחשבה למולדת, ובאחת ממסיבות הגן, כשהלך להתבודד בפינה, כדי לא להיות מוטרד בשאלות, פגש את יוהנה, סטודנטית אוסטרית נאה. שעכשיו היא כבת כשישים, שכשהציגה את עצמה, מיד ידע שהיא אוסטרית, ששאלה למעשיו, וכששלח להוריו צילום של שניהם חבוקים על סיפונה של ספינת טיולים ששטה במורד הנקר, אמו ענתה במכתב קצר, שלא תעז, ואחרי שנים גילתה לו שקרעה את הצילום, וגם הוא, לפני נישואיו, השליך את אלבום התמונות שהביא אתו משם, והשתדל לשכוח את השנים שעשה שם, שממילא התקשה לזכור, בוודאי לשחזר, כי ימים רבים כל כך, דומים זה לזה, להוציא, אולי, אירועים יוצאי דופן, שגם הם, בדרך כלל, אינם לא יותר מרישום מרפרף ביומן, ולא נכון לומר עליו שהתנכר לבני משפחה, כי היה שקוע בעצמו, ושרק בתו שינתה אותו, הוא היה לאדם אחר בגללה, וכשנסעה, נכון יותר, עזבה, שב להיות שקוע בעצמו, ולפעמים באו לכאן, דורית והוא, לפיקניק בחיק הטבע, כי אשתו אף פעם לא הצטרפה, גם לחוף הים לא באה, וכשהמלאך היסס לצאת מהמכונית ולדרוך על האדמה, הוא אמר שאינו מתכוון להרכיב אותו על הכתפיים, לא בגילו, ושני ילדים דרוזים שעמדו בקרחת היער קטנה והעיפו עפיפון, באו לקראתו כשהחנה את המכונית ושאלו מי זה? מלאך, הוא הסביר. הוא יכול לעוף? בוודאי, הוא מלאך, והושיט את שתי ידיו, משך את המלאך מתוך המכונית, והניח אותו בזהירות על הקרקע, ואז, המלאך פרש את שתי כנפיו ועף מעל צמרות העצים, והילדים ליוו את מעופו בקריאות צהלה ושאלו אם הוא יכול להגיע עד העננים ואיך קוראים לו? והוא חכך לרגע בדעתו ואמר, מיכאל, והמלאך שנהנה מההתפעלות מתצוגת המעוף שלו, חג בשובבות סביב צמרות העצים, ופתאום צלל על הכביש הסמוך, ונהג מכונית שעבר בו הוציא את ראשו ונופף לו בידו, וכשהעפיפון לא הצליח להתרומם, המלאך אחז בו ונשא אותו גבוה מעל צמרות העצים, והילדים מחאו כפיים, והוא נשען על המכונית, צופה בתרגילי המעוף של המלאך, עד שזה נחת על גג המכונית, ואמר לעצמו, שעוד מאמץ קטן המלאך יוכל להמריא, ואז ישלים את אריזת המזוודה, וייפרד מהמלאך שירד על אדן חלון העבודה שלו, ובאותו לילה ישן שנת ישרים, ולא קם ללכת לחדר שהיה פעם חדרה של בתו לבדוק שהמלאך עדיין שם, עד שהשכם בבוקר העירה אותו שיחת טלפון מבתו באמשטרדם, ואחרי השיחה עלה וירד במדרגות רדוף על ידי הדברים שאמרה לו בתו, עד שחש חולשה פתאומית, והלך למטבח לשתות כוס מים, וכשהתאושש הלך לחדר שהיה פעם חדרה של בתו, כי הגיעה השעה להיפרד מהמלאך לפני שבתו ונכדו יגיעו מאמשטרדם, כי בתו בישרה שתגיע למחרת בערב, בלי להקדים לשאול להסכמתו, כי עליה לפנות את הדירה השכורה ואין לה לאן ללכת, והוא לא הציע שימתין להם בלוד, כי אף פעם לא הרחיק כל כך בפיאט הישנה, אלא הציע שתיקח מונית משדה התעופה, והוא ימתין על המדרכה לקבל את פניהם, ואחרי השיחה הפתאומית והמטלטלת הזאת התהלך כסהרורי בבית, עד שנכנס לחדר שהיה פעם חדרה של בתו, שמבקשת עכשיו לשכן בו ילד מאב לא ידוע ומאם סורינאמית, כדי לבשר למלאך שזהו יומו האחרון כאן, ושהערב יגיע הזמן להיפרד, כי בתו ונכדו אמורים להגיע מחר לפנות ערב, ואז פרק את המזוודה והחזיר את הבגדים המקופלים למקומם בארון, ואחר כך עלה לחדר העבודה ולא מש מכיסאו עד שסיים את ההגהה, הכניס את ה־proofs למעטפה גדולה, וכתב עליה באותיות גדולות את כתובתה של הוצאת הספרים, וכשראה את החתול מגיע לאדן החלון ומביט בו, פתח נרגז את החלון ודחף אותו למטה, וחשב לטלפן לקלרה כדי לבקש ממנה לבוא, כי בתו ובנה מגיעים אליו וצריך להכין את הבית לקראתם, לתלות מגבות חדשות באמבטיה, וגם ללכת לסופרמרקט, אבל לא טלפן, והפעם לא היה צריך לעזור למלאך להיכנס למושב האחורי של ה"פיאט", כשעברו ליד האוניברסיטה הוא הצביע על הבניין הגבוה משמאל, שהיה מקום עבודתו, נכון יותר, חלק ממקום עבודתו, כי חדר העבודה שלו הוא מקום העבודה העיקרי, ושאולי כדאי היה לעלות במעלית לראש המגדל שמתגרה לא בשמים, אלא בנוף, כי מראש המגדל קל יהיה יותר לתפוס תנופה, אבל הוא חושש שסקרנים יטרידו אותו בשאלות, וגם ינסו למשש את המלאך כדי לראות אם הוא אמיתי, ולמרבה המזל, השמים היו כמעט נקיים מעננים, והמלאך, שפרש את שתי מוטות כנפיו הלבנות, התרומם עד צמרות העצים הגבוהים וחג מעליהם, מחזה שעורר בו תוגה וקנאה עמוקה בקלילות שבה מרחף המלאך באוויר, עולה ויורד כרצונו, ופעימות לבו גברו כשהביט במלאך עולה ויורד, עד שבסוף חג מעליו במעיין חוגה של פרדה, ונסק, עד שהשמים בלעו אותו, והוא שוטט זמן מה ביער, הביט בשמים, תהה מהו המרחק שעל המלאך לעבור ובאיזו קבלת פנים יזכה, ואחר כך פסע לאיטו לפיאט שחנה על השביל, ונהג לאטו, דוחה את השיבה לבית הריק, וטובע בשטף ההרהורים מה יקרה כשיבואו, ועל הדירה השתלטה מעין ריקנות, כי המלאך לא השאיר אחריו רמז כלשהו שהיה כאן, אפילו לא שובל של ריח, והוא התקשה להירדם, וחשב שאילו לא נחת המלאך על אדן החלון של חדר העבודה שלו, היה משלים את ההגהות מוקדם יותר, וכך היה מקדים את שיחת הטלפון של בתו ואת בואם הלא צפוי שלה ושל הילד שאיתה, ושנכון שהתגעגע לבתו, אבל העובדה שבאה עם ילד, שלאמתו של דבר אינו בנה, ולכן אינו נכדו, העיבה על בואה, כי הילד יפריד ביניהם, אין ספק שיפריד ביניהם, והוא יתייחס אליו כאל זר שנחת מאי שם לתוך חייו השלווים, ובבוקר בדק מתי צפוי המטוס מאמשטרדם לנחות, וכשבתו צלצלה לפנות ערב משדה התעופה, השיב שיחכה להם על המדרכה לפני הבית, וכשהשכן, מר גורדון, שעמד בחצר והישקה את הפרחים, שאל האם הוא מחכה למישהו, השיב שבתו מגיעה מאמשטרדם, ורק אתמול הפתיעה אותו בבשורה על בואה, והציץ שוב ושוב בשעונו, ולמד שהמונית נכנסה עכשיו לעיר ושבתו והילד יגיעו בעוד כרבע שעה, ואף שמזג האוויר היה נוח ורוח קלה באה מהים, בכל זאת חש שחולשה לא מובנת אוחזת בו, ברפיון הגוף, ובמעין סחרחורת, וכאילו הנשמה עומדת עוד רגע להיפרד מגופו ורגע לפני שמעד ונפל, מלאך צלל מהשמיים הנקיים, לפת אותו בחוזקה במותניו, הרים אותו, ומשך אותו אחריו למעלה. רגליו פרכסו, ובעתה אחזה בו לא רק בגלל שנתלה בין שמים וארץ, אלא גם בגלל שלא הלך לדואר כדי לשלוח את המעטפה לטיבינגן, אבל בהרף רגע נמוגה הבעתה והתחלפה בתחושה מופלאה של שחרור מכוח המשיכה, שאבריו היו לקלים, חסרי משקל, ושמעולם לא חש חופשי כל כך, כאילו צמחו לו כנפיים, ואז אפפו אותו עננים, הסחרחרה בראשו נמוגה, וירדה עליו שלוה גדולה של ריק, וכשפקח את עיניו שמע קול אומר, הוא התעורר, ומעין דמות פלאית גחנה אליו ואמרה כמה אני שמחה שהתעוררת, והוא תהה היכן הוא נמצא, וכמה זמן שהה בעלטה, וביקש להשיב לקול, אבל נחרד לגלות שכוח הדיבר ניטל ממנו, וגם שאינו יכול להניע את ידיו, רק אצבע אחת, ושווילון מסתיר מפניו מה שנמצא מעבר לווילון, רק קולות עמומים, כלומר, הוא נמצא ביקום משלו, ואז נדמה היה לו שאצבע מרטיבה את שפתיו, והקול אומר לו שוב כמה אני שמחה שהתעוררת, ובלי לדעת כמה זמן שכב לוט בחשכה, בלי לדעת מה מתרחש סביבו, ורק אחר כך הבין שהדמות העומדת לצד מיטתו ורוכנת עליו היא בתו, דורית, שמלטפת את ידו, ואבל כשרצה לשאול מה מעשייה כאן, כי הרי היא מתגוררת באמשטרדם, מפיו נפלטו רק כמה הברות סדוקות, ואחר כך בתו אמרה לו שהרופא הצעיר הסביר לה, שאביה שומע, אבל אינו יכול לדבר, ויחלוף זמן לא ידוע עד שכושר הדיבור יחזור אליו, וזמן רב יותר עד שיעמוד על רגליו, ואז יצטרך ללמוד להכיר מחדש את העולם שמסביבו, כמו ילד, ושלצערו אינו יכול לומר עוד כמה זמן יוכל לעמוד על רגליו, והוא שכב שם וחשב שלא שיער כמה שמור במרתף זיכרונו, כמו בתוך תיקים של טיוטות שעבר זמנן, שדינן שכחה, אבל גם דברים קרובים בזמן, למשל, שהלך אנה ואנה על המדרכה, ממתין לבואה הפתאומי של בתו, האמורה להגיע בטיסה מאמשטרדם, ולהביא אתה ילד בן ארבע בערך, שאת שמו אינו יודע, ושהבשורה הפתאומית על בוא השניים עוררה בו מתח עצום, ואפילו חרדה, כי בתו בת כארבעים עכשיו, ובפעם האחרונה פגש אותה בפריז לפני כחמש שנים, והשיחה, זכור לו, דכדכה אותו, ורצה לשאול מה מעשייה כאן, ולא באמשטרדם, לשם הרי התכוון לנסוע לבקרה אחרי שיסיים את מלאכת ההגהה, ושכבר ארז את המזוודה, כי אחרי השיחה האחרונה, שיחה שהתארכה, לא היה לו ספק שעליו לנסוע אליה לאמשטרדם בלי להודיע לה על כוונתו, ולהודות על האמת, בלי להתכוון להפציר בה שתחזור איתו לארץ, כי הרי לא תחזור לבדה, אלא תביא איתה ילד, ילד זר, ובתו ביקשה שלא יתאמץ, ושעוד מעט הדיבור יחזור אליו, וגם ד"ר גורן, שלו נודע על האירוע המוחי כשבא כהרגלו בערב יום שישי לשחק שחמט, והופתע מאוד למצוא את בתו בבית, כי פרופסור יעקובי הודיע לו, שהפעם, אחרי הרבה היסוסים ותירוצים שונים, הוא עומד לנסוע לבקר את בתו באמשטרדם, ושבפעם האחרונה שבא לשחק שחמט, פרופסור יעקובי נראה בריא, אם כי מודאג, ודעתו הייתה מפוזרת, וכנראה פקדו אותו חלומות מוזרים, או אולי נכון יותר, הזיות משונות, הלוסינציות, אבל הוא לא הסתיר את היותו נרגש מהנסיעה הקרובה לאמשטרדם, הזכורה לד"ר גורן כעיר מלאה בתרבות, ודי להזכיר את רמברנדט וואן גוך, אבל גם מופקרת, ושבגלל הנסיעה הקרובה לאמשטרדם אביה היה שקוע עד חצות בקריאת יריעות ההגהה של ספרו החדש, כדי שיוכל לשלוח אותם להוצאה לאור בגרמניה, ואז יטוס לאמשטרדם, וידוע, כך אמר, שעייפות ומתח יכולים לגרום להלוסינציות, לפעמים משונות, שאין לדעת מנין צצו להם, ובתו אמרה לד"ר גורן, שהיא זוכרת אותו, את ד"ר גורן, רופא המשפחה הוותיק, שבילדותה תמיד כיבד אותה בסוכריה כשבאה למרפאה, ושמצאה על השולחן בחדר האורחים מעטפה עבה, שאביה מן הסתם התכוון לשלוח, כנראה ההגהות, ולמחרת בואה הלכה לסניף הדואר ושלחה את המעטפה לגרמניה בדואר רשום, ולא, אביה לא הודיע לה על כוונתו לטוס לאמשטרדם, אם אכן התכוון לטוס, ונשמע מאד מופתע ואפילו נרעש כשבישרה לו על בואה, בגלל שנאלצה לפנות ללא דיחוי את הדירה השכורה, ולא היה לה לאן ללכת עם הילד, ולרגע ארוך שתק, ואחר כך מלמל משהו, עד שהתעשת, ואמר שיחכה להם, ואחר כך אמרה לד"ר גורן שמצאה על השידה בחדר האורחים, מאחורי הכורסא שבה אביה אהב לשבת ולקרוא עיתון — ספרות מקצועית קרא בחדר העבודה — ערמת ספרים ששאל ממש באחרונה מספריית האוניברסיטה, והספרים כולם עוסקים במלאכים, ועל כך אמר ד"ר גורן, שזכור לו שפרופסור יעקובי אכן אמר דברים תמוהים על אודות מלאכים, או מלאך אחד, ונראה פזור נפש, ואז הלך לשוחח עם הנוירוכירורג, ד"ר שיינפלד, כדי לשמוע מפיו על מצבו של אביה, וכשחזר סיפר לה ששמע מד"ר שיינפלד דברים מעודדים, כלומר, שלמרבה המזל מדובר באירוע מוחי קל, שגרם כנראה לחסרים קוגניטיביים, כמו בעיות בדיבור ובריכוז, ושלפעמים פרופסור יעקובי ישקע בדיכאון, שעליו אפשר להתגבר בטיפול תרופתי, אבל, צריך יהיה לגלות הרבה סבלנות, כי החולה יכול להיות קפריזי, ומדובר בתהליך לא קצר, שבו גם לכוח הרצון של החולה יש תפקיד חשוב, וכמובן, גם לסביבה התומכת, והוסיף דברי עידוד משלו, אנחנו עוד נחזור לשחק שחמט, כי המוח הוא איבר מופלא שיודע לשקם את עצמו, ובתו אמרה, הלוואי שהיה שומע מה שאמרת, וד"ר גורן השיב שאי אפשר לדעת, אבל בהחלט ייתכן שהוא שומע, וגם מבין, ושיותר מפעם אחת יעץ לו לעבור לבית בלי מדרגות, כי לא נכון לאדם בגילו לגור בקוטג' גדול עם מדרגות, ושפרופסור יעקובי לא הסתיר את החרדה שתוקפת אותו בלילה כשהוא במיטה לבדו, וכל הזמן הזה הוא שמע את הדברים שהחליפו ביניהם בלחש, וחשב כמה אירוני שהאירוע לא קרה כששכב לבדו במיטה ולא הספיק ללחוץ על לחצן המצוקה, אלא כשהמתין לבתו ולילד על מדרכה לפני הבית, ושהשכן עמד והישקה את הגינה, ושעכשיו, מן הסתם, יאלץ לעזוב את הקוטג', דווקא כשבתו שבה, לא לבדה, אלא עם ילד, ונמלא חמלה, לא רחמים עצמיים, אלא חמלה על בתו, ששבה אחרי כמעט עשרים שנה של פרידה, נכון יותר, של נטישה, כי הייתה נואשת ולא היה לה אחר מלבדו, וגילתה שתצטרך לטפל באב חולה, ובד בבד גם לדאוג לילד שהביאה איתה, והרי בספר הביכורים שלו טען שאי אפשר להורות לאדם להרגיש חמלה, ובוודאי לא לצוות עליה, כך כתב לפני כארבעים שנה בספרו Mitleid in der christliche Theologie und Sittenlehre, ספר ששני עותקים שלו מונחים על מדף בארון הספרים, ושנמנע לעיין בו כבר שנים, שבו טען שחמלה אינה השתתפות בסבל, או רחמים, ושגילה ניצנים בוסריים של אינטואיציוניזם במחשבה הנוצרית בימי הביניים המאוחרים, ואת הרעיון גילה בחיבור קצר ולא מוכר — ולכן נטען כלפיו שנסמך על חיבור נידח ונשכח שמצא באקראי בספרייה — שמחברו פרידריך פון הוטן, שמו, שלא הייתה לו, למרות שמו, ואף שגם הוא היה הומניסט, קרבה כלשהי לאולריך פון הרטן, מחבר קובץ המכתבים Epistolae Obscurorum Virorum, וניכר מכתיבתו שלא היה נזיר, או תיאולוג, והחיבור הקצר, שנכתב כנראה בשנת 1642, בעיצומה של מלחמת שלושים השנים, דן בשאלה האם חמלה היא ערך נוצרי, או שהיא רגש המוטבע באדם, שאינו מונחה על ידי ציווי, או הוראה, ובסוגיה הזאת הגה כאילו לא מתחולל סביבו מלחמה אכזרית, ולימים, כשחזר להרהר בנושא, הגיע למסקנה שמדובר ביחס בין חזק וחלש, כי רק החזק יכול לחמול על החלש ממנו, וגם שאין ערך לחמלה אפלטונית אם אינה מביאה לידי עשייה, שראוי לה שתיעשה במסתרים, וכך נהג כשהעביר בעילום שם לחשבון הבנק של ד"ר מורגנשטרן, המורה ללטינית, שגילה חיבה יתרה לפשפש בחיבורים של אחרים ולמנות את שגיאותיהם, אולי משום שעל אף גילו לא קודם לדרגת פרופסור חבר, סכום כסף שיספיק לד"ר מורגנשטרן לרכוש עגלת נכים לבנו, בלי לפרש לעצמו האם נהג כך מתוך חמלה, או מרחמים, כי אף שתמיד העמיד גדר גבוהה בינו ובין מה שמכונה הספרות המקצועית, ולימים תהה האם יש בו חמלה לבתו הנעה ונדה, או, שאולי מדובר חמלה עצמית על כך שהסתלקה לה, והשאירה אותו בבדידותו, ושבשנים האחרונות התרחק ממכריו, ולבד מד"ר גורן, איש לא בא לבקרו, והוא לא הזמין מבקרים, ולא הלך להתארח בבתי אחרים, ולפעמים, כשראה מכר על המדרכה ממול, הוריד את ראש והתעלם ממנו, ופעם אחת, שנתקל בד"ר מורגנשטרן, המורה ללטינית, שפרופסור יעקובי, היה הנדיב המסתורי שתרם בשעתו, תרומה בסתר, כדי שיוכל לרכוש תרופה יקרה ולהציל את חייו של בנו הצעיר, וד"ר מורגנשטרן הבחין בו, חצה את הכביש וקרא כמה טוב לפגוש אותך פרופסור יעקובי, כי כבר שנים שהוא מתכוון לספר לו שאשתו לא הפסיקה לתהות מיהו האדם הטוב הזה, ורק שנים אחר כך נודע לו כי היה זה פרופסור יעקובי, והוא נמלא חרטה על שקינא בו שאחרי ששב מלימודיו בגרמניה התקדם מהר בסולם הדרגות, בעוד שהוא נשאר עד פרישתו מרצה בכיר, כי האוניברסיטה גרמה לו עוול, אבל פרופסור יעקובי היה לא רק מלומד צעיר, שעתידו לפניו, אלא גם חוקר שקדן וחרוץ, שבערה בו התשוקה למחקר ולכתיבה, בעוד שהוא לא סיים עד היום את מפעל חייו, הלוא הוא תרגום של ה־De Civitate Dei. בחירה מוזרה, אוגוסטינוס, והוא שמח שלא באים לבקרו, ולרחם עליו, לרחם, לא לחמול, כי הידיעה על האירוע המוחי לא הפכה לרשות הרבים, וטוב שכך, כי המחשבה שיהיה מושא לרחמים הייתה בלתי נסבלת, וכשמבקרים עוברים לידו, כשהוא יושב בכיסא הגלגלים, יש מהם שמביטים בו בחטף, ויש שמפנים את מבטם, והוא מנער את ראשו כדי לטרוד מעליו את הזיכרונות התפלים הממלאים את תודעתו, מנצלים את מצבו, מכבידים עליו, ואז הוא נותן דעתו שזו השעה שבה מתחילים להגיע מבקרים, יחידים או זוגות, וג'ורג' אומר לו שבאה רוח נעימה מהים, ואז פונה להחליף דברים עם אח ששמו יורי, והוא עוקב במבטו אחרי שני עורבים שמדדים על הדשא, רגילים לקרבת בני אדם, ואחד מהם קרב לרגליו, אבל הוא מתקשה להניע רגל כדי להרחיקו, ולכן תר בעיניו אחרי ג'ורג', אבל ג'ורג' עומד בגבו אליו ומשוחח עם האח ששמו יורי, שזה עתה הוביל בכיסא גלגלים ילד כבן עשר, כדי להמתין לבוא אביו, שמגיע תמיד בשעת צהרים מאוחרת, מסיר את כובע הקסקט, ורוכן לנשק את מצח בנו, שנפצע בראשו בתאונת דרכים, ואחר כך עומד לצדו, אבל, היום גם אביו של הילד מתאחר קצת, וגם בתו מתאחרת. והאח ג'ורג' מסב את פניו, רואה את העורב, ומנפנף בידיו כדי לגרשו, וכשהעורב מדדה בשלוות נפש, הוא אומר שהעורבים מרגישים פה כמו בבית, ואל דאגה, בתו תגיע, לפעמים בשעה הזאת של היום יש הרבה תנועה, ושרואים שהיא בת טובה, שסיפרה לו, לג'ורג' — כי במקום כזה אנשים פותחים את לבם בפני זרים — ששבה ממש לא מזמן משהות ארוכה בחוץ לארץ, והפתיעה את אביה בבשורה על בואה, אחרי שלא התראו כמעט חמש שנים, מאז שנפגשו בפריז, לפני שעברה להתגורר באמשטרדם, אבל, כשהגיעה, מצאה שאביה לא ממתין לה על המדרכה, והשכן, שראה אותה יוצאת מהמונית עם הילד והמזוודות, בא לקראתה, פלט קריאת הפתעה, כי כבר שנים, אולי שני עשורים, לא ראה אותה, ובזהירות, כדי לא להבהילה, סיפר שהאמבולנס שהזעיק לקח את פרופסור יעקובי, שכנראה קיבל התקף לב, לרמב"ם, וזה קרה כרבע שעה לפני שירדה מהמונית עם הילד והמזוודות. ולא הסתיר את המבט הסקרני ששלח בילד, אבל הציע שיכנסו אליהם להירגע, ואשתו תכין לה קפה ולילד תמזוג לימונדה קרה, ורק אחר כך תיסע לרמב"ם, ואת הילד היא יכולה להשאיר אצלם עד שובה, ושהאירוע היה כמו חלום רע — הוא עמד והישקה את הדשא כשפרופסור יעקובי פרש פתאום את שתי ידיו לצדדים, כאילו ביקש לעוף, ואז צנח על המדרכה, והרי אשתו שוחחה עם פרופסור יעקובי רק כמה ימים קודם לכן, ופרופסור יעקובי סיפר לה שבעוד כמה ימים ייסע לאמשטרדם כדי לבקר את בתו, ובתו אמרה לו שלא ידעה שהתכוון לנסוע, כי שדיברו בטלפון הוא לא רמז על כוונתו לנסוע, ושלא מדובר בשבץ לב אלא באירוע מוחי, ועכשיו, כשהוא פוקח את עיניו, כי נמנם קלות, או, אולי, אפילו נרדם, הוא שומע את האב לוחש לבנו בכיסא הגלגלים את אותו לחש שהוא לוחש כל יום, כבר שלוש שנים, ג'ורג' אומר לו, תראה, פרופסור, איך ברגע אחד מתהפכים עליך החיים, והצדק עם האח ג'ורג', כי בערב שבו היה אמור לעזור לדורית, בתו, לשאת את המזוודות מהמונית שהביאה אותה לבית, לשאול איך עברה עליהם הטיסה, לדרוש לשלומו של הילד, ואז לעלות לחדר שבו מחכים לילד תחנת כיבוי אש וכבאית, ובתו תאמר שמעט מאוד השתנה בבית מאז שהייתה בו בפעם האחרונה, ותיתן דעתה לכך שעל הקיר תולות שלוש תמונות נוף שציירה, ושעל השידה שליד המיטה עומדת מנורת הלילה עם ציורי פרפרים, ורק שעון הקוקיה שהביא לה כשחזר מכנס בציריך, ושבק חיים תוך זמן קצר, חסר, והוא יאמר שהחדר נשאר כשהיה, אבל לא סיפר שאשתו הקניטה אותו על כך שהוא שומר על החדר כמו על מקדש, ושאם דורית תחזור, אם תחזור, היא לא תהייה לא הילדה ולא הנערה שזה היה חדרה, ואז ירדו לשבת במטבח, והוא ימתין לשמוע מפיה למה באה בבהילות כזאת, ומה תכניותיה, ויאמר שכמובן, היא והילד יכולים לגור כאן כל הזמן שיידרש, ודווקא בערב הזה איבד את ההכרה, אולי בגלל המתח, ואז הוא רואה שהאב מסב את ראשו לעברו ופונה אליו, הוא עוד יתעורר, בעזרת השם הוא יתעורר, והוא אינו יכול שלא לחוש רחמים, אבל, אולי האמונה מנחמת, ושוב חש בהקלה שאיש לא בא לבקרו, לבד מבתו ומד"ר גורן, ורק פעם אחת בא צעיר שהציג את עצמו כאביתר, נכדה של אחותו, שדרשה בשלומו, כמובן, והזכיר מתי בא אליו בפעם הראשונה, ושגם שלא מזמן פרופסור יעקובי הציע לו לקחת את ה"פיאט" הישנה, כי כבר מזמן אינו נוהג בה, כי מכריו אינם יודעים על האירוע המוחי שעבר, וטוב שכך, כי הוא מתעב חמלה שיש עמה צביעות, לא חמלה, אלא רחמים, וזכר שתהה האם יוכל לצאת לטייל עם הילד, או לנסוע איתו ב"פיאט" הישנה ליערות הכרמל בתקווה לראות צבי, ואולי אפילו לחוף הים, שם יעזור לו לבנות ארמון בחול, וכמובן ישגיח עליו בשבע עיניים, והעיקר, ישתדל להיות חביב וסבלני, כי לא קל יהיה לילד בארץ זרה, ואולי יתקין נדנדה בחצר האחורית, כמו הנדנדה שהתקין לפני הרבה שנים, או יביא בריכה מתנפחת, ושאם יביא בריכה מתנפחת, חלילה מלהסיר את מבטו מהבריכה, כי הקיץ מביא, בן היתר, פורענות של טביעת של ילדים בבריכות ביתיות, והאח ג'ורג' מנחם אותו שאולי בתו תבוא לפנות ערב, כבר קרה פעם שבאה לפנות ערב, והוא רוצה להשיב שאולי בתו לא מצאה עם מי להשאיר את הילד, שמדבר רק הולנדית, ולא שלחה לו אף פעם תמונה שלו, וזוכר שהאח ג'ורג, שמתגורר בעכו, סיפר שיש לו שלושה ילדים, ושפעם שלף תמונה מהארנק כדי להראות לו אותם — שתי בנות ובן — ואחרי שהתעורר מהנמנום הקל, מצא שהאב הקשיש עוד עומד דומם לצד בנו, שבוהה באוויר, והוא ממתין שג'ורג', או אולי כריסטיאן, הצעיר הגרמני המנומס, שהתנדב לעבוד במוסד השיקומי, וכשנודע לו שפרופסור יעקובי למד בגרמניה, נהג לפנות אליו בגרמנית, ושמח לראות מהתגובה, האילמת אומנם, שלו, שהגרמנית לא נמחקה ממוחו של פרופסור יעקובי, כי הגיב על דבריו בהמהום, וכריסטיאן, שהחליף את האח ג'ורג', שסיים את המשמרת, הוא שיסיע את עגלת הנכים לבניין ולמעלית, כי הגיע הזמן לחזור לנוח בחדר, אבל זה לא כריסטיאן, אלא שהאח ג'ורג' שאומר שהגיע הזמן, פרופסור, לחזור לחדר, ושבתו כנראה כבר לא תגיע בשעת הביקור הזאת, ובוודאי תגיע בערב, והוא רוצה להפציר שימתינו עוד קצת על הדשא, כי החדר מאוס עליו, וגם זעקות השבר של המאושפזת המבוגרת בחדר ממול, שצועקת לאמה לא להשאיר אותה כאן לבד, ואמה, כך האח ג'ורג אמר לו, מתה כבר לפני שנים, ואין לה קרובי משפחה, ולכן הוא מעדיף להישאר מתחת לעץ האלה, אבל זה לא כריסטיאן, אלא האח ג'ורג', ששב ואומר שהגיע הזמן לחזור לחדר, והאב, שבא לכאן יום יום כבר שלוש שנים, רוכן שוב לנשק את ראשו הקרח של בנו לפני שהוא נפרד ממנו, והוא מביט בשניים בחמלה גדולה, והאח ג'ורג' עוזר לו לעלות למיטה, שפס אור נמתח מהחלון הפתוח אליה, כי זאת השעה שהשמש עומדת מול המיטה, ועיניו נעצמות מאליהן, ואז כריסטיאן, עכשיו זה כריסטיאן, שבא לסעוד חולים וכך לכפר על פשעי סבו, פונה אליו בגרמנית, בוא אני אקח אותך לשירותים, ואחר כך מוביל אותו לחדר האוכל, מושיב אותו על הכיסא, ומגיש לפיו בכפית את דייסת הסולת, ומשהו בפנימיותו מתקומם על כך שכריסטיאן מאכיל אותו בכפית כאילו היה תינוק, וגם מקנח את פיו במפית, אף שכריסטיאן עושה זאת בלי לדחוק בו, או לגעור, והוא מבטיח לעצמו שכשהדיבור יחזור אליו אולי יספר לו על פרופסור הופמן, שעכשיו הוא קשיש דימנזי, שמדבר בפארק אל הציפורים בלטינית, על אשתו, גרטרוד, על הנסיעה עם יוהנה לאורך הנהר ועל הלילה עם יוהנה בטירתו של האביר ושכיר החרב גץ פון ברכלינגן, וגם שפסע היה בין הבחירה לשוב לארץ וההחלטה להיענות להצעה להישאר בגרמניה ולקבל משרה באחת האוניברסיטאות, ותמיד נותר בו טעם של החמצה, וכל פעם כשפגש אותה בכנס, והיא סיפרה על על שלושת בניה, חש מחדש בטעם הזה, ולפני כעשר שנים כתבה לו שבעלה נהרג בתאונת דרכים טיפשית, ובלילה חלם שהוא נוסע אליה לזלצבורג, שבאוניברסיטה שלה היא מלמדת, והם יושבים על מרפסת הבית בכפר שבו היא מתגוררת לבדה, כי הילדים כבר עזבו אותו, אבל, אי אפשר הרי להזיז את הזמן לאחור ולהשתעשע בביוגרפיה חלופית, והוא אומנם מאוכזב מכך שבתו לא באה, אבל אין בו מרירות, כי הוא יודע על קשייה למצוא שמרטפית לילד, אף שלפעמים קלרה מתגייסת לעזרה, ולפעמים שולחת את בתה בת השבע עשרה, כי לא קל לשמור על ילד זר, שמבין רק הולנדית, והיא סיפרה לבתו שפרופסור יעקובי ביקש מהעורך הדין שלו לטפל בעניינו של בעלה, שנפצע בתאונת עבודה, ובעלה זכה בתביעה וקיבל פיצויים, וגברת גורדון, השכנה, באה מדי פעם לבקר להביא עוגה או סיר מרק, ותמיד חוזרת ואומרת מזל גדול שבעלה יצא להשקות את הפרחים, גילה תושייה, ומיהר להזמין אמבולנס, כי במקרה כזה, כל רגע הוא גורלי, וכשבתו באה לפנות ערב, הוא מחייך אליה, והיא מובילה את כיסא הגלגלים על השביל שסובב את הדשא, ומספרת לו שלדברי הרופאה התורנית בקרוב מאד יתחילו בפיזיותרפיה, ושד"ר גורן הזכיר לה שייעץ לו לעבור מהקוטג' בן שלוש הקומות, ושעכשיו כדאי שישקלו את העניין, לא רק בגלל אביה, אלא גם בגלל הילד, כי מדרגות הם דבר מסוכן גם לזקנים וגם לילדים קטנים, וגם שפרופסור יעקובי יצטרך אחות טיפולית, כי לבדה לא תוכל לעמוד במשימה, אבל, לא אמר דבר על הילד, והוא מרגיש בתוכו כעס גדול של אין אונים, ולא יכול היה שלא להיזכר באין ספור הפעמים שהוביל אותה בעגלת ילדים לגן, ועכשיו בתו מובילה אותו בכיסא גלגלים על השביל המקיף את המדשאה, מה שמזכיר לו שפעם התבדח ואמר שאילו צירפו יחד את כל הפעמים שהוביל אותה בעגלת הילדים במעלה השדרה, היו מגיעים לפסגת הקילימנג'רו, ואחר כך בתו יושבת לנוח על ספסל ושותקת שתיקה ארוכה, ואז אומרת שלילד קוראים תומא, בת זוגה לשעבר התעקשה על השם הזה, ותומא הוא ילד שקט ומכונס עם עצמו, ושהיא זאת שעודדה את בת זוגה להרות לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל לאמתו של דבר היא זו שרצתה ילד יותר ממנה, וזוגתה נמלטה לא ממנה, אלא מהילד, ושלא, אין לה חרטה, ולאמתו של דבר, אין בלבה עליה, כי לא היה קל עם הילד בדירה קטנה, ורק צר לה שלא השאירה לה מכתב פרידה, והוא משתוקק שתספר עוד, ולא שהשכנה, גברת גורדון באה לפחות פעם ביום לראות האם היא זקוקה לעזרה, ופעם הביאה איתה כלב חביב בשם "בובי", וסיפרה איך עזר לבנה הצעיר לכתוב עבודה בהיסטוריה, ושקלרה, אישה נחמדה, באה שלוש פעמים בשבוע, ומבטיחה שהפרופסור יתגבר על זה ויחזור הביתה, ושהנכד של אחותו בא גם הוא לפעמים, ומספר עליו רק טובות, ושפעם צלצל אחד בשם דוקטור נוימן שביקש לבשר לו שסוף סוף עלה בדרגה, והיא אמרה שתעביר את הבשורה כשאביה יחזור מהנסיעה הדחופה, ושהילד, תומא, מסתגל לאט לבית הגדול ולמדרגות, ובעיקר נהנה מהחצר האחורית, שהיא בשבילו גן עדן, כי לבניין שבו גרו באמשטרדם לא הייתה חצר, וכשהוא שומע אותה, הוא מצפה שתספר על חייה בעשרים השנה האחרות, ואולי תביע חרטה, כי אותו מייסרת חרטה, לאמתו של דבר, התייסר בחרטה כל השנים מאז שנסעה, כי היה יכול וצריך לנהוג אחרת, ולא להמשיך ולראות בנסיעתה בגידה, ושלא ניסה לעצור בעדה בגלל אנוכיות, אבל עייפות מכריעה אותו, וכמו מתוך דמדומים הוא שומע את בתו אומרת שתומא ילד רגיש, ולכן חששה שיהיה לו קשה להסתגל לסביבה הזרה, ושלפעמים הם יוצאים לחצר האחורית, אבל רוב הזמן תומא יושב על הרצפה בחדר שהיה פעם חדרה, מצייר על ניירות לבנים שמצאה בחדר העבודה בקומה השלישית, יחד עם חפיסת עפרונות צבעוניים, או משחק בתחנה לכיבוי אש ובכבאית, ומעלה ומוריד את הסולם, וכמה נחמד מצדו שטרח לקנות את המשחק לקראת בואם, כדי שיהיה לילד, לתומא, במה לשחק, והוא יושב שעות ומשחק, ונראה כמו מלאך, ופרופסור יעקובי, אחרי ימים ארוכים ואין סופיים שמאן להוציא הגה מפיו, אומר לבתו בלחישה, כן, אני יודע, כבר גר אצלי מלאך