זיכרונות

נולדתי בסנקט פטרבורג בשנת 1897. אמי העבירה אותי לבית קיץ בתחנת סָבֶּלִינוֹ על נהר הטוֹסנה. אני זוכרת אך מעט מאירועי אותה תקופה. אבי (שהיה מהנדס) בנה מפעל נייר על הגדה השנייה של נהר הטוֹסנה, מול בית הקיץ שלנו.

מצד ימין היה סכר עם גשר. הדאצ‘ה עמדה על גדה גבוהה ומתחתיה זרם הנהר, שהיה רדוד באותו מקום. כשהיינו ילדים נהגנו לרוץ בירידה ולאסוף צלופחים רבים. אחר כך המלחנו אותם לחורף, והכנו אותם עם פלפל ותבלינים רבים אחרים.

הדאצ‘ה הייתה דאצ‘ה דו קומתית, עשויה עץ. אל הקומה העליונה הוביל סולם עם מעקה. את חבית הצלופחים, אותם המיתו באמצעות מלח, לא כיסו היטב, ובבוקר ראיתי שהמעקה עמוס צלופחים המתפתלים בייסורים, וזזים כאילו היו חיים. אספו את הצלופחים וכיסו את החבית, הפעם במכסה שהניחו עליו אבן גדולה. כך היה עליהם לעמוד כמה ימים, לאחר מכן טיגנו והחמיצו אותם.

כשנולדתי הייתה אמי בת עשרים וחמש ואבי — בן חמישים. הוא נשא את אמי לאישה לאחר שהתאלמן, ומאשתו הראשונה היו לו שלושה בנים, צעירים מעט יותר מאמי. לי היו שתי אחיות. הגדולה הייתה מבוגרת בארבע שנים מן השנייה, והאמצעית — מבוגרת בארבע שנים ממני. כלומר, אבי נשא את אמי לאישה כשהייתה בת שבע עשרה.

שני אחים קטנים ממני למדו במכללה הצבאית והגיעו לדאצ‘ה לחופשות. האח הבוגר שסיים את הגימנסיה התגורר בה בקביעות ולא עבד מפני שהיה חולה. בגיל שבע עשרה ירה בעצמו בשל אהבתו לאחותה של אימא. הכדור נכנס למוח ואי אפשר היה להוציאו. הכדור זז בתוך המוח ואם הפעיל לחץ על עצב חשוב היה אחי מאבד את ההכרה. הוא היה טוב לב מאוד ומשכיל. הוא קרא הרבה ונמצא בהלך רוח מהפכני למדיי. אהבתי אותו מאוד. הוא הקריא לי תכופות, טייל אתי והחליף את האומנת שלי בזמן שהייתה שותה לשוכרה. אחיותיי הבוגרות היו מיודדות יותר עם אחדים מאחיי האחרים.

אני זוכרת את חלקת האדמה לפני הדאצ‘ה. סביב הבית הייתה ערוגה עם פרחים ומיד אחריה שביל חול שהוביל היישר ליער קסום בו היו פטריות רבות. בסתיו, בכפור, נהגנו לאסוף גרגירי ביצה ואוכמניות אדומות בביצה בקצה היער. במרתף עמדו תמיד חביות של פטריות במלח וחומץ, אוכמניות כבושות וגרגרי בִּיצה. נהגנו לקנות בעיר נקניק וחמאה בלבד. אהבתי מאוד לנסוע עם אימא לסנקט פטרבורג: נסענו בכרכרה מן הדאצ‘ה לתחנה כעשרים דקות, ואז נסענו ברכבת עוד כשעה.

אבי מעולם לא השתמש בכרכרה: הוא נסע לסנקט פטרבורג לענייני עבודתו כמעט מדי יום, והיה לו סוס משלו עם כרכרה קטנה. באחד האביבים המוקדמים נפרץ הסכר והיו כמה אסונות. לא הרשו לי לצאת מהבית, אך כשניגשתי לחלון ראיתי מחזה נורא: הנהר שצף כמטורף ונישאו עליו אנשים. כל הלילה בערו מדורות ונערכו חיפושים אחר אנשים שטבעו. חלקם נמשו מן המים ונעשו ניסיונות להחיותם על החוף. אחי הביא הביתה את אחד הניצולים וטיפל בו מתחת לגג המחסן, למרות התנגדות האב. אני עלצתי, הבאתי לו אוכל ועזרתי לאחי לטפל בו. הוא התאושש והחל לעבוד שוב בבית החרושת.

איני יכולה שלא להזכיר את יחסיי עם המשפחה. הערצתי את אמי — היא הייתה יפה וטובת לב וכל הילדים — כולל ילדים אחרים — אהבו אותה. מושא ההערצה השני שלי הייתה המטפלת. כשזו לא שתתה, היא הייתה ממש מלאך משמים. את אבי לא אהבתי, למרות אהבתו אליי. הייתי ילדתו הקטנה ביותר והוא העריץ אותי. לפני כל חג הביא מתנות מסנקט פטרבורג והיה מעיר אותי בלילה ומראה מה הביא, מכיוון שלא היה מסוגל להתאפק עד הבוקר. ישנתי למעלה עם ההורים ובכל ערב הוא נהג להלביש אותי במעיל וצעיפים ולשאת אותי מעלה לחדר השינה, בלא להניח לאיש לעשות זאת.

כילדה היה חדרי סמוך לחדרם של אבי ואמי. פעם שעטתי פנימה בלי לדפוק, ונדמה היה לי שאבי מכה את אמי. בכיתי והתייסרתי זמן רב, ואי־שם במעמקי נפשי נוצרו שנאה ומרמור כלפיו. נראה שטעיתי כי לאחר מותו אמרה לי אמי שהוא מעולם לא הכה אותה אלא להיפך — העריצהּ.

היה לנו רופא שביקר ללא דיחוי בזמן מחלותינו, וסברתי שהוא אדם קדוש מכיוון שהוא היה מגיע גם בלילות ולא עצם עין כשאבי היה חולה. אבי בז לו על שהיה יהודי, לא הניח לו להיכנס לחדר והרופא נעלב מאוד. כשהיה עץ אשוח לכבוד חג המולד, לא הניחו למטפלת שלי להיכנס לחדר; היא עמדה משום מה בדלת, ואני ביקשתי לעבור אליה בבכי תמרורים. אבי לקח את ידי והחזירני למקומי בקפדנות. נעלבתי עד עמקי נשמתי.כל זה השפיע על יחסי אליו, וכשהוא מת — הייתי אז בת שבע — עמדתי מאחורי הדלת, הצטלבתי ושמחתי. במחשבותיי היו שיקולים כאלה: עכשיו המטפלת תהיה אתי תמיד, איש לא יכה את אימא, והרופא — שכולם אהבו — יזכה לכבוד.

אלה כל זיכרונותי מאבי. הוא מת בייסורים ממחלת לב בשנת 1904. לאחר מותו המשכנו להתגורר כשנה בדאצ‘ה, היות שבסנקט פטרבורג היו מהומות הקשורות למהפכה של שנת 1905. אחי הבכור עבר לגור בסנקט פטרבורג ואנו דאגנו כל העת ולא ידענו היכן הוא. מאוחר יותר התברר שהוא בנה בּרִיקָדוֹת ועזר למהפכנים.