אידן
ידיי יציבות כשאני שולחת אחת מהן לעבר ידית הדלת. היא נותרת כך גם כשאני מורידה את מגן השמש במכונית של מארה ומורחת מסקרה על הריסים, והיא עדיין יציבה כשסטיב מתיישב לידי ומשלב את אצבעותיו באצבעותיי. חיוכו מתוק כשהוא אומר, ״היי, התגעגעתי אלייך.״
עכשיו, כשהכדורים מצאו את דרכם אל זרם הדם שלי, ליבי מאט את הקצב שלו. אף על פי שלא מדובר ברוגע אמיתי, התחושה טובה מספיק כדי שאצליח להעמיד פנים בשביל החברים שלי. אצא לבלות ואתנהג כרגיל במשך לילה אחד לפני שאפיל עליהם עוד פצצה. ״גם אני,״ אני משקרת.
החבר של מארה, קמרון, נכנס למכונית וטורק את דלת מושב הנוסע. הוא מנשק את מארה ומעיף מבט לאחור לעברי. ״כנראה שנפספס את מופע החימום עכשיו.״
״אנחנו לא,״ סטיב עונה במקומי, רוכן קדימה ומנשק את כתפי החשופה. ״אני שמח שהחלטת לבוא.״
״כן, גם אני,״ אני אומרת שוב את המילים ומעמידה פנים שאני מתכוונת אליהן.
״הגיע הזמן שתצאי קצת שוב.״
״בדיוק מה שאמרתי לה, סטיב,״ מארה מתערבת ומחייכת חיוך רחב.
״תחשבי על הערב הזה כעל התחלה חדשה,״ הוא ממשיך. ״ביום שני תחזרי ללימודים, ונוכל ליהנות מהחודשיים האחרונים של השנה האחרונה שלנו. סוף־סוף. הרווחנו את זה ביושר!״
״פאק, לגמרי,״ קמרון מסכים.
הם מתנהגים כאילו אני מחלימה משפעת חריפה או משהו בסגנון. כאילו אין לי סודות. כאילו הדברים יחזרו לקדמותם, אם מישהו זוכר בכלל איך הם היו. כאילו לסיים את השנה האחרונה בתיכון זה לא הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע. ואולי הם צודקים. אולי אני באמת צריכה להתעלם מכל השטויות ולנסות להיות נערה מתבגרת רגילה כל עוד אני יכולה.
״קמרון,״ אני שומעת את עצמי קוראת בקול כדי להתגבר על המוזיקה. כולם מסתובבים ומסתכלים עליי. ״קנינו כרטיסים למופע המרכזי בכל מקרה, נכון? גם אם נאחר, הכול יהיה בסדר.״
לא באמת אכפת לי, אבל אני חייבת לשדר קצת התלהבות.
הוא מגלגל עיניים ומסתובב בחזרה. ״את מתכוונת לומר שאני קניתי כרטיסים גם למופע המרכזי,״ הוא מקטר. קמרון הוא היחיד שלא מעמיד פנים ולא נחמד אליי רק בגלל כל מה שקרה, ועל כך אני אסירת תודה לו באופן מוזר. ״את מוזמנת להחזיר לי מתי שאת רוצה, דרך אגב.״
מארה מחייכת לאור הוויכוח העוקצני שלנו, וסטיב מהדק את אחיזתו בידי. שניהם כנראה רואים במעט הלוחמנות שנותרה בי סימן טוב. אני מכחכחת בגרוני ומכינה את עצמי לצאת בהצהרה שהפסיכולוגית עזרה לי לנסח בפגישה השבועית שלנו.
״אז, תקשיבו, אממ...״ אני מתחילה לומר. ״רק רציתי להגיד ש... אתם יודעים שעבר הרבה זמן מאז שהייתי בסביבה של הרבה אנשים, ואני אולי, אממ... איכנס לחרדה או—״
״זה בסדר,״ סטיב קוטע את דבריי ומצמיד אותי אליו. ״אל תדאגי, אנחנו נהיה שם.״
״אוקיי, רק רציתי להגיד שאולי אצטרך לעשות הפסקה ולנשום קצת אוויר לכמה דקות או משהו. אם זה יקרה, אז זה לא עניין גדול. אני אהיה בסדר. ואני לא רוצה שאף אחד ידאג לי או ירגיש מחויב לעזוב או משהו כזה.״ אף על פי שתרגלתי את זה בבית, לא הצלחתי לומר את זה כבדרך אגב, ובכל זאת, אמרתי את הדברים שהייתי צריכה להגיד. הצבתי גבולות.
עיני הכלבלב האבוד של סטיב חוזרות להביט בי, ומארה מצמצמת את עיניה לעברי דרך המראה.
״זאת אומרת, אולי לא יקרה כלום. אי אפשר לדעת,״ אני מוסיפה, כדי שהם יפסיקו להסתכל עליי ככה. ״יכול להיות שפשוט אשתכר בטירוף וכולנו נעשה חיים משוגעים.״
״אדי,״ מארה נוזפת בי באותו הרגע שבו סטיב צועק, ״לא!״
״אני צוחקת,״ אני אומרת בחיוך.
ארבעה חודשים חלפו מאז שעשיתי משהו 'רע' או כמו שהפסיכולוגית מבקשת שאגיד, ׳לא בריא׳. לא שתיתי אלכוהול, לא שכבתי עם בחורים ולא עישנתי סם משום סוג. אני לא בטוחה שהכדורים שאני נוטלת כשאני מרגישה חרדה שונים מהדברים ה'לא בריאים' האחרים, ומי מחליט מה טוב ומה רע. אבל אני מצייתת לחוקים בכל מקרה. אני רוצה להרגיש טוב יותר. להיות טובה יותר. באמת.
***
ביציאה ממגרש החנייה אנחנו נתקלים בחבורת תלמידי קולג׳. הם יושבים ומדברים סביב שולחן פיקניק ישן מעץ, שצמוד לקיר הבטון של המבנה, ובידיהם בקבוקי אלכוהול. עשן הסיגריות שלהם כמו קורא לי כשאנחנו חולפים על פניהם. אני צופה בהם בעודם צוחקים ושופכים את השתייה שלהם. אם סטיב לא היה מחזיק את היד שלי חזק כל־כך, ייתכן שהייתי נסחפת לכיוונם בחיפוש אחר סביבה שיהיה לי קל יותר להיות חלק ממנה הערב.
אבל הדברים שונים עכשיו. קלות מהסוג הזה לא קיימת בעולם שלי יותר.
בכניסה, כל אחד מאיתנו מקבל צמיד בצבע ורוד־ניאון, שמסמן שאנחנו מתחת לגיל עשרים ואחת. כשהבחור בכניסה עונד אותו על ידי, הוא נוגע בחלק הפנימי של המפרק. המגע חסר משמעות, ואני בכל זאת מוטרדת ממנו ואדישה אליו בו־זמנית.
הוא הדוק מדי, הצמיד הזה. אני מושכת אותו מעט בניסיון לשחרר את הלחץ, אבל הוא עשוי מנייר שאי אפשר לקרוע או לשלוף את היד דרכו. נראה שלמארה הצמיד לא מפריע בכלל, אז אני מנסה לדחוק את המחשבה.
מוזיקה רועשת בוקעת מהרמקולים. בכל כיוון שאליו אני מסתכלת אני מבחינה באנשים ששותים, צוחקים וצועקים. מישהו נתקל בי, ואני יודעת, פשוט יודעת שהגוף שלי אמור להגיב בפרץ האדרנלין המוכר, בלב שהולם בחוזקה ובקצב הנשימות הגובר – אבל אני לא מרגישה כלום. כלום, למעט התחושה שאני שוב נעלמת. הפעם היא לא מביאה איתה התקף חרדה, היא רק נותנת לי הרגשה שחלק ממני לא באמת נמצא כאן, ואני מפקפקת ביכולת שלי לוודא שאני בטוחה.
הפעם אני זו שמהדקת את האחיזה בידו של סטיב, כשהוא מוביל אותנו קרוב יותר אל הבמה. מארה אוחזת בידי השנייה, וכשאני מביטה לאחור אני מבחינה שקמרון אוחז בידה. אני נזכרת בהפסקות בגן, כשכל הילדים הקטנים היו יוצרים שרשרת אנושית בדרכם למגרש המשחקים. אני שונאת את העובדה שאני צריכה את זה עכשיו.
״את בסדר?״ מארה שואלת קרוב לאוזני, כשאנשים מצטופפים סביבנו.
אני מהנהנת.
אני באמת בסדר. בערך. השירים הראשונים של להקת החימום מתנגנים, ואני בסדר. אני אפילו מאפשרת לעצמי להתנדנד קצת לפי הקצב. אני לא רוקדת, לא קופצת, לא מזיזה את המותניים, ואפילו לא עוצמת את העיניים ונוגעת בחבר שלי, כמו מארה. היא גורמת לדברים להיראות קלים כל־כך. אצלי התגובה שונה, מבחינה כימית, בגלל היעדר האלכוהול והכדורים, שמטשטשים את ראשי.
כשהלהקה האהובה על סטיב, אותה באנו לראות, עולה על הבמה, גופי מתעורר שוב. בהתחלה התחושה חלשה. דופק חד ומוכר פועם בחזה שלי, נשימתי הופכת לא יציבה, והבס מהדהד בתוך הגולגולת שלי. ולפתע אני נעשית מודעת מאוד לעובדה שכל חלק בגוף שלי נוגע בגוף של מישהו אחר, בזמן שכולם קופצים ונתקלים בי.
אני מביטה סביבי במהירות, סופגת באחת את כל הפרטים שפספסתי כשהגענו. אני מבחינה בצבעים של בית הספר שלנו – ז׳קט של הנבחרת, שמואר לרגע קצר על ידי תאורת הבמה. הבטן שלי נפערת. למה לא חשבתי על האפשרות שאראה אנשים מבית הספר הערב? אחרי הכול, גם אנחנו כאן. אני רואה אותו לרגעים קצרים, לסירוגין. הראש שלו נשמט לאחור כשהוא צוחק. ׳הספורטאי׳. אחד החברים הוותיקים של ג׳וש.
לא, אני מדמיינת. אני עוצמת את העיניים. אתחול מחדש.
אני פוקחת אותן שוב, והוא עדיין שם. זה הוא בוודאות, הספורטאי שמצא אותי ליד הלוקר באותו היום אחרי הלימודים, שרדף אחריי לאורך המסדרון. זה שרצה להפחיד אותי ואמר שאשלם על כך שאחי הרביץ לג׳וש. אני מביטה קדימה לעבר הבמה. אנחנו בהווה, לא בעבר, ואני לא יכולה לעצור את עצמי ומעיפה מבט נוסף לכיוונו. אני עוצמת שוב את העיניים. קולו נשמע באוזניי. שמעתי שאת חרמנית אמיתית.
ראשי הולם.
אני מכחכחת בגרון, או לפחות מנסה. ״סטיב!״ אני צועקת, אבל הוא לא יכול לשמוע אותי. אני נוגעת בכתפו, והוא מסתכל עליי. אני מניחה את הידיים לצידי הפה, והוא רוכן קדימה. אני כמעט צורחת באוזן שלו, ״אני יוצאת החוצה.״
״מה?״ הוא צועק.
אני מצביעה לכיוון היציאה.
״את בסדר?״ הוא צועק שוב.
אני מהנהנת. ״כן, אני רק מרגישה קצת מוזר.״
״מה?״ הוא צורח.
״כאב ראש,״ אני צועקת בחזרה.
״את רוצה שאבוא איתך?״
אני מנערת את הראש. ״תישאר, זה בסדר.״
מבטו מרפרף ביני ובין הלהקה. ״את בטוחה?״
״כן, זה רק כאב ראש.״ אני לא בטוחה שהוא שומע אותי.
מארה מבחינה בי יוצאת, ותופסת את זרועי. היא אומרת משהו שאני לא מצליחה להבין.
״זה בסך הכול כאב ראש,״ אני מסבירה. ״אני אחזור.״
היא פותחת את הפה כדי להתווכח ותופסת את זרועי השנייה כדי שנעמוד זו מול זו. למרבה המזל, קמרון נחלץ לעזרתי במפתיע. הוא נוגע בעדינות בידה, והיא משחררת אותי. הוא מהנהן לעברי ומוודא שמארה נשארת לצידו.
אני נדחפת בקהל הדחוס ועוצרת את הנשימה בעודי נאבקת ללכת נגד הזרם. ראשי הולם בחוזקה לפי קצב המוזיקה ובחוסר סנכרון עם צעדיי. אני כמעט מאבדת שיווי משקל, והמוזיקה מהדהדת בחזה שלי. אני סוף־סוף מצליחה לעבור את החלק הקשה, מתנדנדת מצד לצד כמו כדור ׳פינבול׳ בעודי נאבקת להידחף בין האנשים שעדיין מחכים להיכנס.
אני שומעת את השם שלי, או לפחות כך נדמה לי, בין הקולות והמוזיקה שנשפכת החוצה דרך הדלת.
אני צועדת היישר לכיוון מגרש החנייה, ועכשיו אני בטוחה שהוא קורא בשמי. סטיב תמיד נחלץ לעזרתי כמו הנסיך מהאגדות, אבל אם הוא הנסיך, אז אני פאקינג בסך הכול רק עוד סינדרלה. סינדרלה שהכרכרה שלה נעלמה. סינדרלה שהכישוף שלה נשבר. אני לבושה בסחבות. הנשף ממשיך בלעדיי. אני לא שייכת לשם יותר – מעולם לא הייתי שייכת. בזמן שאני מנסה להסדיר את קצב הנשימות ולאפשר לאוויר הקר לצנן את הזיעה שעל פניי וצווארי, אני כבר יודעת שאין שום סיכוי שאצליח לחזור לשם.
אני מטה את הראש לאחור כדי להביט אל השמיים, שואפת עמוקות ועוצמת את העיניים, ונושפת באיטיות. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה, בדיוק כפי שהפסיכולוגית הורתה לי לעשות. אני מרגישה נקישה עדינה על החלק האחורי של הזרוע שלי.
״אמרתי שאני בסדר, סטיב. באמת,״ אני מסתובבת לאחור. ״זה רק... כאב ראש.״
שוש טורג’מן –
דואט סוחף, כתוב ברגישות עצומה ובכשרון מיוחד. בוכים הרבה במהלך הקריאה…עם זאת, יש בו הרבה תקווה, עוצמה והתאוששות. אזהרת ספוילר – הדואט מסתיים כסיפור אגדה