השוטה מחצר המלוכה

חורף 1553-1552

"אני זוכרת את זה!" אמרתי לאבא בהתרגשות והפניתי את גבי אל מעקה דוברת התמזה ששטה במעלה הזרם. "אבא! אני זוכרת את זה! אני זוכרת את הגנים שמגיעים עד למים, ואת כל הבתים היפים, ואת היום ששלחת אותי למסור ספרים לאדון האנגלי ומצאתי אותו בגינה עם הנסיכה."

הוא הצליח לחייך, אך בפניו ניכרה העייפות מן המסע הארוך. "באמת, ילדתי?" שאל חרישית. "זה באמת היה קיץ מאושר. היא אמרה..." הוא השתתק. מעולם לא הזכרנו את שמה של אמי, גם לא בארבע עיניים. בהתחלה סכרנו את פינו כאמצעי זהירות, כדי להגן על עצמנו מפני אותם אנשים שהרגו אותה ועלולים לרדוף אחרינו. אבל כעת הסתתרנו גם מפני האינקוויזיציה וגם מפני היגון הפרטי שלנו, ויגון תמיד יודע לארוב לטרפו.

"כאן נגור?" שאלתי בתקווה והבטתי בארמונות היפים ובמדשאות המטופחות. השתוקקתי להתיישב בבית חדש אחרי שלוש שנות נדודים.

"לא בארמון מפואר שכזה," השיב לי אבא ברוך. "נצטרך להתחיל מחדש, חנה, נפתח חנות קטנה. נפתח דף חדש. וכשנתיישב בביתנו החדש תוכלי לצאת מבגדי הנער ולהתלבש כמו נערה, ולהתחתן עם דניאל קרפנטר הצעיר."

"ונוכל להפסיק לברוח?" שאלתי בשקט רב.

אבא היסס. נמלטנו מאימת האינקוויזיציה במשך תקופה כה ארוכה, שהתקשינו להאמין כי הגענו לחוף מבטחים. ברחנו מהבית בלילה שבו הרשיעה הכנסייה את אימא בטענה כי היא יהודייה המתחזה לנוצרייה, "מאראנוֹ". יצאנו לדרך עוד לפני שהעבירו אותה לבית הדין האזרחי, עוד לפני שהועלתה על המוקד ונשרפה חיים. התרחקנו ממנה כמו ממגפה, ממש כמו יהודה איש קריות. היינו להוטים להציל את עורנו, אם כי אבא אמר לי שוב ושוב, בדמעות בעיניו, שלא יכולנו להציל אותה. לו נשארנו באראגון הם היו עוצרים גם אותנו, ושלושתנו היינו מתים. כעת לפחות שנינו ניצלנו. נשבעתי שאני מעדיפה למות ולא לחיות בלעדיה, ואבא השיב לי בעצב רב כי בבוא היום אבין שהחיים יקרים מכול. בבוא היום אבין שהיא הייתה מקריבה את חייה ללא היסוס רק כדי להציל אותי.

תחילה חצינו את הגבול לפורטוגל. שודדים הבריחו אותנו אל מעבר לגבול ולקחו לעצמם כל מטבע משק הכסף של אבא. הם השאירו לו רק את כתבי היד ואת ספריו, כי לא מצאו בהם שימוש. משם הפלגנו לבּוֹרדוֹ בים סוער, ישנים על הסיפון ללא מחסה מגשם הזלעפות ומקצף הגלים. הייתי בטוחה שנמות מהקור או שנטבע. חיבקנו חזק את הספרים היקרים ביותר, כאילו היו תינוקות שצריך לחמם ולשמור יבשים. משם המשכנו ברגל לפּריז, ולכל אורך הדרך אימצנו זהויות שונות: סוחר ושולייתו הצעיר; צליינים בדרכם לשארטר; רוכלים נודדים; בעל אדמות זוטר ומשרתו האישי המטיילים להנאתם; מלומד ותלמידו בדרכם לאוניברסיטה המהוללת של פריז. היינו מוכנים לומר הכול, רק לא להודות שאנחנו נוצרים חדשים, זוג חשוד שצחנת עשן האוֹטוֹ-דָה-פֶה עדיין עולה מבגדיו וחלומות זוועה עדיין טורדים את שנתו.

בפריז פגשנו את דודניה של אימא, ששלחו אותנו לקרובי משפחתם באמסטרדם, ואלה שלחו אותנו ללונדון. נגזר עלינו להסתיר את מוצאנו תחת שמות אנגליים ולהשתקע בלונדון. נגזר עלינו להפוך לפרוטסטנטים. עוד נתרגל לזה. אני חייבת להתרגל לזה.

קרובי המשפחה – בני העם שאת שמו אסור להגות, בני העם שנאלץ להסתיר את אמונתו, בני העם שנגזר עליו להמשיך בנדודיו ונאסר עליו להתיישב בארצות הנוצרים – שגשגו גם בלונדון כפי שפרחו בפריז ובאמסטרדם... בסתר. כולנו חיינו כנוצרים, שמרנו על חוקי הכנסייה, חגגנו בימי החג וצמנו בימי הצום. רבים מאיתנו, כמו אימא, האמינו בכל לבם בשתי האמונות גם יחד, ובחדרי חדרים שמרו על השבת והדליקו נרות ובישלו ארוחה וסיימו מוקדם את מלאכות הבית כדי לקבל את פני היום הקדוש בשרידי תפילה יהודית שנשכחה כמעט, וביום ראשון הלכו למיסה בלב שלם ובמצפון נקי. אימא לימדה אותי את הברית החדשה ואת כל סיפורי התורה שזכרה, כאילו היו שיעור מקודש אחד. היא התרתה בי שוב ושוב לשמור בסוד – אפל ומסוכן – על קשרי המשפחה ועל אמונתנו. עלינו לשמור על חשאיות ולבטוח באל, בכנסיות שתרמנו להן ברוחב לב ובחברינו: בנזירות ובכמרים ובמורים שהכרנו היטב. כשהגיעה האינקוויזיציה, נלכדנו כמו תרנגולות תמימות שצווארן נמלק.

היו שברחו, כמונו, ובדיוק כמונו צצו פתאום בשאר הערים הגדולות של הנצרות. גם הם מצאו את קרובי משפחתם, גם הם מצאו מקלט וקיבלו עזרה מדודנים רחוקים ומידידים נאמנים. משפחתנו עזרה לנו להגיע ללונדון ושלחה מכתבים למשפחת ד'יזרעאלי, ששינתה כאן את שמה לקרפנטר. המשפחה גם שידכה ביני לקרפנטר הצעיר, מימנה את קניית מכבש הדפוס של אבא ומצאה לנו דירה קטנה מעל חנות ברחוב צדדי הסמוך לרחוב פליט.

בחודשים שלאחר בואנו התוודעתי לעיר חדשה לגמרי, ואבא פתח חנות והיה נחוש בדעתו לשרוד ולפרנס אותי. הקונטרסים שהביא עמו הפכו מיד ללהיט, במיוחד העתקי ספרי הבשורה שהחביא בחגורת מכנסיו ותרגם כעת לאנגלית. הוא קנה ספרים וכתבי יד שהיו שייכים לספריות של מנזרים גדולים שנהרסו בידי הנרי השמיני, המלך שקדם לאדוארד הצעיר. המלך הזקן זרק לכל הרוחות יֶדע עצום שנצבר במשך מאות שנים, ובכל חנות, בכל פינת רחוב, הצטברו ערמות של נייר שיכולת לקנות במשקל. גן עדן לאוהבי ספר. אבא יצא מדי יום וחזר עם קונטרסים נדירים ויקרי ערך. הוא ניקה וכרך אותם, וכולם רצו לקנות אותם. כל תושבי לונדון אהבו את כתבי הקודש. בלילות, אף שהיה תשוש, הפעיל את מכבש הדפוס והדפיס עותקים נוספים מספרי הבשורה וטקסטים פשוטים לחיזוק האמונה. את כולם הדפיס באנגלית, וכולם היו פשוטים וקריאים. הייתה זו ארץ הנחושה לקרוא בעצמה ולחיות בלי כמרים, ולפחות על זה שמחתי.

מכרנו את הספרים בזול, במחיר גבוה אך במעט ממחיר עלותם, רק כדי להפיץ את דברי האלוהים. פרסמנו ברבים שכפרוטסטנטים טובים, אנו מאמינים בהפצת כתבי הקודש לכל דורש. לא יכולנו להיות פרוטסטנטים טובים יותר גם אם חיינו היו תלויים בזה.

ומובן שהם היו תלויים בזה.

ביצעתי שליחויות, הגהתי קונטרסים, עזרתי בתרגום, הכנתי את המכבש לדפוס, תפרתי כריכות במחט עבה, קראתי הפוך את המילים שסודרו במכבש. וכשלא הייתי עסוקה בבית הדפוס, עמדתי מחוץ לחנות וזימנתי פנימה עוברים ושבים. המשכתי ללבוש את בגדי הנער ששימשו אותי בבריחה, וכל אחד היה יכול לטעות ולחשוב שמדובר בבחור צעיר שמכנסיו מתנופפים סביב שוקיו החשופות, רגליו תחובות בנעליים ישנות וכובעו שמוט לצד ראשו. נשענתי על קיר החנות כמו נער משוטט בכל פעם שהשמש בצבצה מבעד לעננים. גמעתי לתוכי את השמש האנגלית החלשה, וסרקתי את הרחוב סביבי. מימיני עמדה חנות ספרים נוספת, קטנה משלנו, ובה ספרים זולים יותר. משמאלי נמצאה חנותו של מוציא לאור, שנהג לפרסם עלונים למיניהם, ספרי שירה ומסות לרוכלים נודדים ולמוכרי בלדות. מעבר לחנות זו פעל צייר מיניאטורות ויצרן צעצועים, ומעבר לו צייר דיוקנאות ונופים. ברחוב הזה עבדו כל בעלי המלאכה עם נייר ודיו וצבע, ואבא אמר לי שעליי להודות לאלוהים שהעניק לי פרנסה שלא כיסתה את ידיי ביבלות. נכון, הייתי צריכה להודות לאלוהים, אבל לא עשיתי זאת.

הרחוב היה צר ועלוב בהרבה מהרחוב שבו התגוררנו בפריז. כל הבתים היו צמודים זה לזה, מגובבים ונטויים לעבר הנהר כמו חבורה של שיכורים. גמלוני החלונות נתלו מעל לאבני הריצוף וחסמו את האור, ורק קרני שמש חיוורות סימנו פסים על קירות בגון אדמה כמו שסעים בשרוול חולצה. ברחוב עמדה צחנה איומה, כמו בחצר חווה. מדי בוקר שפכו הנשים את תוכן סירי הלילה וקערות הכביסה מהחלונות שבקומות העליונות, היישר אל הפלג הקטן שזרם לאטו במרכז הרחוב והתנקז בעצלות לתוך התעלה המטונפת של נהר התמזה.

השתוקקתי לגור במקום יפה מזה, כמו הגן של הנסיכה אליזבת, עם העצים והפרחים והנוף אל הנהר. השתוקקתי להיות מישהי: לא שולייתו המרופטת של מוכר ספרים, לא נערה חבויה בבגדי נער, לא נערה המאורסת לגבר זר.

עמדתי ברחוב והתחממתי באור השמש כמו חתול ספרדי עצלן, ופתאום שמעתי נקישות על מרצפות האבן. פקחתי את עיניי ומיד נדרכתי. לפניי עמד בחור צעיר והטיל עליי צללית ארוכה. הוא היה לבוש בפאר, כובע גבוה נח על ראשו וגלימה עטפה את כתפיו. לצד גופו נשא חרב דקיקה מכסף. הוא היה הגבר היפה ביותר שראיתי מימיי.

הופעתו הפתאומית הבהילה אותי, וחשתי שאני לוטשת בו את מבטי כאילו היה מלאך שירד משמים. אך מאחוריו ראיתי גבר נוסף.

הוא היה מבוגר יותר, בן שלושים כמעט, עורו חיוור כעורו של מלומד ועיניו הכהות שקועות. כבר ראיתי בעבר אנשים מסוגו. הוא דמה ללקוחות שנהגו לבקר בחנות הספרים של אבא באראגון או בפריז. הוא דמה לשאר לקוחותיו וידידיו של אבא בלונדון. היה לי ברור שהוא אכן מלומד גם בשל צווארו הכפוף וכתפיו השחוחות. סופר, חשבתי כשהבחנתי בכתם הדיו הנצחי על אמת ידו הימנית. אבל הוא נראה הרבה יותר מזה: הוגה דעות, אדם המבקש לגלות את הנסתר. הוא נראה לי מסוכן: אדם שאינו חושש מכפירה, משאלות, אדם שרוצה לדעת יותר; אדם שיפשפש וימצא את האמת שמאחורי האמת.

פעם הכרתי כומר ישועי שדמה לאיש הזה. הוא הגיע אל חנותו של אבא בספרד והתחנן בפניו שישיג לו כתבי יד עתיקים, עתיקים יותר מכתבי הקודש, עתיקים יותר מדבר האלוהים. פעם הכרתי מלומד יהודי שדמה לאיש הזה, וגם הוא בא אל חנותו של אבא וביקש לקנות ספרים אסורים, את שרידי התורה, ההלכה. ישועים ומלומדים רבים נהגו לקנות מאבא ספרים. אבל יום אחד הם הפסיקו לבוא. בעולם הזה רעיונות מסוכנים יותר מחרב שלופה; מחציתם אסורים, והמחצית השנייה עלולה לגרום לאדם לפקפק במקומה של הארץ עצמה, במרכז היקום.

התעניינתי כל-כך במראם של שני הגברים מולי, הצעיר שנראה כאל והמבוגר שנראה כמו כומר, שלא הבחנתי בגבר השלישי. השלישי היה לבוש כולו לבן ובהק כמו מטבע כסף. השמש ריצדה על גלימתו הבוהקת ואפפה אותו באור נגוהות עד שבקושי יכולתי להביט בו. חיפשתי את פניו, אבל ראיתי רק זוהר מסמא. מצמצתי שוב ושוב ובכל זאת לא הצלחתי לראות את תווי פניו. פתאום התעשתּי, ומיד התחוור לי ששלושת האורחים – יהיו אשר יהיו – מציצים בדלת חנות הספרים הסמוכה.

הצצתי מעבר לכתפי, בדלת החנות האפלולית שלנו, וראיתי שאבא מערבב דיו טרי. הוא לא הבחין בכישלוני לפתות את הלקוחות אל חנותנו. קיללתי את עצמי על עצלותי, זינקתי קדימה ואמרתי בקול צלול ובמבטא האנגלי החדש שאימצתי, "יום טוב, אדונים יקרים. האם נוכל לעזור לכם? אצלנו תמצאו את האוסף הטוב ביותר בלונדון של ספרים טובים ומוסריים, את כתבי היד המעניינים ביותר ובמחירים שווים לכל נפש, וגם רישומים שצוירו ביד אומן ובקסם רב..."

"אני מחפש את חנותו של אוליבר גרין, הדפּס," אמר הבחור הצעיר.

כשעיניו הכהות נחו עליי, חשתי שכל גופי מתאבן כאילו נעצרו פתאום כל שעוני לונדון וכל המטוטלות קפאו. רציתי לחבק אותו: לכרוך את זרועותיי סביב חולצתו האדומה שסועת השרוולים. רציתי לחבק אותו לאור השמש החורפית ולהישאר כך לנצח. רציתי שיביט בי ויראה אותי כמו שאני; לא איזה פרחח שפניו מלוכלכות כי אם נערה צעירה, כמעט אישה. אך מבטו האדיש רפרף על פניי והוסב אל דלת חנותנו, ואני שוב התעשתּי ופתחתי אותה בפני שלושת האורחים.

"זו חנותו של הדפּס והמלומד אוליבר גרין. היכנסו פנימה, רבותיי," הזמנתי אותם וצעקתי לתוך החדר החשוך: "אבא! שלושה אדונים חשובים מחפשים אותך!"

שמעתי חריקה כשהסיט לאחור את שרפרף הדפס הגבוה ויצא מהחדר האחורי. הוא מחה את ידיו בסינרו, וריח הדיו והנייר החם עקב אחריו לתוך החנות. "ברוכים הבאים," אמר. "ברוכים הֱיו, שניכם." הוא לבש את חליפתו השחורה הרגילה, וחפתי חולצתו הוכתמו בדיו. לרגע ראיתי אותו מבעד לעיניהם, ופתאום נגלה לעיניי גבר כבן חמישים, שערו הסמיך לבן מחיים בצל הפחד, פניו חרושות קמטים עמוקים וגבו הכפוף של מלומד מסתיר את גובהו.

הוא החווה לי בראשו, ומיהרתי לשלוף שלושה שרפרפים מתחת לדלפק, אך האדונים סירבו לשבת. הם עמדו והביטו סביבם.

"במה אוכל לעזור לכם?" שאל אבא. רק אני ידעתי שהוא פוחד מהם, משלושתם: מהבחור הצעיר והנאה שהסיר את כובעו והסיט מפניו את תלתליו השחורים; מהגבר המבוגר הלבוש באיפוק; וגם מהאדון השקט שעמד מאחוריהם בבגדים לבנים בוהקים.

"אנחנו מחפשים את אוליבר גרין, מוכר הספרים," אמר הבחור הצעיר.

אבי הנהן. "אני אוליבר גרין," השיב בשקט במבטאו הספרדי הכבד. "ואשרת אתכם כמיטב יכולתי. בכל דרך שתיטיב עם חוקי הארץ ומנהגיה..."

"כן, כן," השיב לו בחדות הבחור הצעיר. "שמענו שהגעת זה עתה מספרד, אוליבר גרין."

אבא שוב הנהן. "אכן, הגעתי לאנגליה לא מכבר, אבל יצאנו מספרד לפני שלוש שנים, אדוני."

"אתה אנגלי?"

"עכשיו אני אנגלי, ברשותך," אמר אבי בזהירות רבה.

"ושמך? זה שם אנגלי מאוד."

"שמי היה וֶרדֶה," השיב אבא וחייך חיוך מר. "חשבנו שלאנגלים יהיה קל יותר אם נשנה את שמנו לגרין."

"ואתה נוצרי? ומפרסם ספרים בנושא התיאולוגיה והפילוסופיה הנוצרית?"

ראיתי את הגוש שחנק את גרונו של אבא למשמע השאלה המסוכנת, אבל קולו נותר יציב. "בהחלט, אדוני."

"האם אתה נוהה אחר הרפורמה או מעדיף את המסורת הישנה?" שאל הצעיר כמעט בלחישה.

אבא לא ידע איזו תשובה הם מצפים לשמוע, ולא ידע גם מה בדיוק תלוי באופן תגובתו. אולי אנחנו נמצא את עצמנו תלויים, או על המוקד, או נלקחים אל הגרדום – תהא אשר תהא הדרך שבה מענישים כאן כופרים, בממלכתו של המלך הצעיר אדוארד.

"אחר הרפורמה, אדוני," השיב אבא בהיסוס. "בספרד אמנם הוטבלתי על-פי המסורת הישנה, אך כאן אני מאמין בכנסייה האנגלית." דממה השתררה בחדר. "תודה לאל," המשיך ואמר. "אני נתין נאמן למלך אדוארד, ואינני רוצה דבר אלא לעסוק במשלח ידי, להתפרנס על-פי חוקי המדינה ולהתפלל בכנסיותיה."

הרחתי בבירור את אימתו, שהעלתה צחנה כמו עשן והפחידה גם אותי. שפשפתי את לחיי בגב ידי, כמנסה למחות מפניי את פיח הלהבות. "זה בסדר. אני בטוחה שהם רוצים לקנות ספרים, הם לא מחפשים אותנו," לחשתי לאבא בספרדית.

אבא הנהן לאות אישור ששמע את דבריי. אך גם הבחור הצעיר שמע את לחישתי. "מה אמר הנער?"

"אמרתי שאתם מלומדים," שיקרתי באנגלית.

"פנימה, קֶרידָה," מיהר אבא לומר. "סלחו לנו, רבותיי. אשתי מתה לפני שלוש שנים, ולניניה אין הרבה שכל. פֹּה רק כדי לשמור על הדלת."

"הילד צודק," ציין המבוגר בנועם. "לא באנו לכאן כדי להטריד אותך, אין צורך להיבהל. באנו רק כדי להתרשם מהספרים שלך. אני אדם מלומד, לא אינקוויזיטור. רק רציתי לראות את הספרייה שלך."

עמדתי ליד הדלת, ופתאום פנה אליי המבוגר. "אבל למה אמרת ששלושה אדונים באו לבקר?" שאל האיש.

אבי הכה באצבע צרדה והחווה לי ללכת, אך הבחור הצעיר התערב ואמר, "רגע. תן לילד לענות. אין בכך שום פסול. אנחנו רק שניים, ילד. כמה אנשים אתה רואה?"

הסבתי את מבטי מהאיש המבוגר לבחור הצעיר וגיליתי שהם צודקים. מולי עמדו רק שניים. האיש השלישי, שבהק בלבן כמו מטבע כסף, נעלם כאילו מעולם לא עמד שם.

"ראיתי מאחוריך אדם נוסף, אדוני," השבתי לגבר המבוגר. "ברחוב. סליחה. הוא כבר לא פה."

"היא אמנם שוטה, אבל ילדה טובה," אמר אבא ונופף לי ללכת.

"רק רגע," אמר הצעיר. "חשבתי שזה ילד. מה פתאום ילדה? מדוע הלבשת אותה כמו נער?"

"ומי הוא האיש השלישי שראית?" שאל אותי בן לווייתו.

מבול השאלות רק הגביר את חרדתו של אבא. "הניחו לה, אדונים טובים," אמר בקול חלוש. "היא רק ילדה, נערה צעירה ורפת שכל. היא עדיין מתאבלת על מות אמה. אשמח להראות לכם את ספריי, ויש לי גם כמה כתבי עת שיעניינו אתכם. אני יכול להראות לכם..."

"אכן, אני רוצה לראותם," אמר המבוגר בקול תקיף. "אך ראשית אני רוצה לדבר עם הילדה. האם יורשה לי?"

אבא נכנע, שכן לא היה בכוחו לסרב לאדונים חשובים שכאלה. המבוגר אחז בידי והוביל אותי אל מרכז החנות הקטנה. קרני אור מעטות חדרו פנימה מבעד לחלון ונפלו על פניי, והוא הניח את ידו תחת סנטרי והפנה את פניי לכאן ולכאן.

"איך נראה האיש השלישי?" שאל בקול שקט.

"לבוש כולו לבן," אמרתי מבעד לשפתיים קפוצות למחצה. "והוא זרח."

"מה הוא לבש?"

"ראיתי רק גלימה לבנה."

"ועל ראשו?"

"ראיתי רק את הלובן המסנוור."

"ופניו?"

"לא הצלחתי לראות אותן בגלל הברק."

"יש לך מושג מה היה שמו, ילדה?"

חשתי במילה שהתגבשה בפי, אף שלא הבנתי אותה. "אוּריאל."

היד שאחזה בסנטרי קפאה. האיש הביט בפניי כאילו ביקש לקרוא אותי כאילו הייתי אחד מספריו של אבא. "אוּריאל?"

"כן, אדוני."

"שמעת את השם הזה בעבר?"

"לא, אדוני."

"את יודעת מי זה אוּריאל?"

הנדתי את ראשי. "חשבתי שזה השם של האיש שנכנס איתכם. אבל מעולם לא שמעתי את השם לפני שאמרתי אותו הרגע."

הבחור הצעיר פנה אל אבי. "כשאמרת שהיא שוטה, האם התכוונת לומר שהיא יודעת להתנבא?"

"היא מדברת שטויות," השיב אבא בעקשנות. "זה הכול. היא ילדה טובה, אני שולח אותה לכנסייה בכל יום. היא לא התכוונה לפגוע בכם, היא פשוט פולטת דברים. קשה לה להתאפק. היא שוטה, זה הכול."

"אבל למה הלבשת אותה כמו נער?" שאל הצעיר.

אבא משך בכתפיו. "הו, רבותיי, הזמנים קשים. נאלצנו לחצות את ספרד ואת צרפת, ומשם עברנו לארצות השפלה, וכל זה בלי אימא שתשגיח עליה. שלחתי אותה לשליחויות, והיא משמשת לי לבלר. היה מוטב לו נולדה בן זכר. כשתגדל ותהיה לאישה, לא תהיה לי בררה אלא לקנות לה בגדים מתאימים, אך לא אדע כיצד להתמודד איתה. ילדה רק תעורר בי מבוכה. עם ילד קל יותר להסתדר, וילד גם שימושי יותר."

"היא ניחנה במתת הנבואה," התנשף האיש המבוגר. "השבח לאל. באתי לכאן בחיפוש אחר ספרים, ומצאתי ילדה שרואה את אוּריאל ומכירה את שמו המקודש." הוא פנה אל אבא. "האם היא בקיאה בענייני קדושה? האם קראה ספרים פרט לכתבי הקודש ולספר התפילות? האם היא מכירה את הספרים שלך?"

"חס וחלילה," אמר אבא, משקר בצורה משכנעת מאוד. "אני נשבע לך, אדוני, גידלתי אותה כמו כל ילדה בורה וטובה. היא לא יודעת דבר, אני מבטיח לך. שום דבר."

האיש המבוגר הניד את ראשו. "בבקשה," אמר לי בעדינות, ואז פנה לאבא, "אל תפחדו מפניי. אתם יכולים לבטוח בי. הילדה ניחנה ביכולת הנבואה, נכון?"

"לא," השיב אבא באומץ, מתכחש לכישוריי למען ביטחוני. "היא בסך הכול שוטה ואבן ריחיים סביב צווארי. כל חייה הייתה לי לטורח יותר משהועילה. אילו יכולתי לשלוח אותה לקרובי משפחה, הייתי עושה זאת. היא לא ראויה לתשומת לב מיוחדת..."

"הירגע," אמר הצעיר בעדינות. "לא באנו לכאן כדי לצער אותך. האדון הזה הוא ג'ון די, מורי ורבי. ואני רובּרט דאדלי. אינך צריך לחשוש מפנינו."

לשמע שמותיהם התעצמה חרדתו של אבא עוד יותר, ובצדק. הבחור הצעיר היה בנו של גדול אצילי הממלכה: ג'ון דאדלי, הלורד פּרוֹטֶקטוֹר, אפוטרופוס למלך אנגליה. אם הספרייה של אבא תמצא חן בעיני האדונים, חשבתי, ייתכן שנספק ספרים למלך עצמו, שהיה מלומד מאוד, ונוכל לצבור את עושרנו. אך אם יחשבו שמדובר בספרי הסתה, ניאוץ או כפירה, אם יוסיפו לשאול שאלות ויגלו יותר מדי, אולי נושלך לכלא או נישלח לגלות... או שנידון למוות.

"אתה נדיב מאוד, אדוני. האם תרצה שאביא את הספרים לארמון? האור כאן קלוש ביותר, ואין שום צורך שתשבו בחנות קטנה ומטונפת..."

האיש המבוגר לא שחרר אותי. הוא המשיך לאחוז בסנטרי והביט לתוך עיניי.

"יש ברשותי מחקרים של כתבי הקודש," נחפז אבא לומר. "כמה מהם עתיקים מאוד, בלטינית וביוונית, וגם ספרים בשפות אחרות. יש לי רישומים של מקדשים רומיים, כולל הסברים על הפרופורציות שבהן נבנו, ועותק של טבלאות מתמטיות שקיבלתי במתנה, אם כי איני יודע לפרשן. וגם רישומים אנטומיים מיוון העתיקה..."

האיש שנקרא ג'ון די הניח לי בסופו של דבר. "האם אוכל לעיין בספרייה שלך?"

ראיתי שאבא אינו שש להניח לאיש לפשפש בין המדפים והמגירות של האוסף שלו. הוא חשש שכמה מהספרים אסורים לקריאה ונחשבים ספרי כפירה על-פי חוק כזה או אחר. ידעתי שספרי החוכמה הטמירה, הכתובים ביוונית ובעברית, חבויים בגומחה סודית מאחורי מדף ספרים. אך גם הספרים שהוצגו בפומבי עלולים להוביל לצרות בעידן הפכפך שכזה. "שאוציא אותם לכאן?"

"לא, אני אכנס איתך לחדר האחורי."

"כמובן, אדוני," נכנע אבא. "לכבוד הוא לי."

הוא פנה אל החדר הפנימי, וג'ון די אחריו. הבחור הצעיר, רובּרט דאדלי, התיישב על אחד השרפרפים והביט בי בעניין.

"בת כמה את, שתים-עשרה?"

"כן, אדוני," שיקרתי מיד, אף שהייתי בת ארבע-עשרה כמעט.

"ונערה צעירה, למרות לבושך."

"כן, אדוני."

"האם הוסדרו למענך נישואים?"

"לא בקרוב, אדוני."

"אבל האירוסים קרבים?"

"כן, אדוני."

"ובמי בחר בשבילך אביך?"

"אני אמורה להינשא לדודן רחוק מצד משפחתה של אמי כשימלאו לי שש-עשרה," השבתי. "אני לא ממש משתוקקת לכך."

"את באמת נערה," הוא נחר בבוז. "כל הנערות אומרות שאינן משתוקקות לכך."

נעצתי בו מבט אשר הבהיר היטב את התרעומת שלי.

"הו! האם פגעתי בך, גברתי הנערית?"

"אני יודעת מה אני רוצה, אדוני," השבתי לו בשקט. "ואני שונה מאוד מנערות אחרות."

"זה די ברור. ומה את רוצה, אם כך?"

"אינני רוצה להתחתן."

"וממה תתקיימי?"

"אני רוצה שתהיה לי חנות משלי, ולהדפיס ספרים בעצמי."

"ואת חושבת שאישה צעירה, גם אם היא יפה במכנסיים, יכולה להסתדר בלי בעל שידאג לה?"

"אני משוכנעת שכן," אמרתי. "לאלמנה ווּרתינג יש חנות באחת הסמטאות באזור."

"לאלמנות יש הון שהשאירו להן בעליהן. היא לא נאלצה לצבור את הונה בעצמה."

"גם נערה יכולה לצבור את הונה," השבתי לו בהתרסה. "וגם נערה יכולה לנהל חנות."

"ומה עוד יכולה נערה לנהל?" הקניט אותי. "ספינה? צבא? ממלכה?"

"עוד תראה אישה עומדת בראש הממלכה ומנהלת אותה טוב מכל גבר בעולם," סיננתי בתגובה, אך מיד התחרטתי כשראיתי את ארשת פניו. הנחתי יד על פי. "לא התכוונתי לומר זאת," לחשתי. "אני יודעת שאישה זקוקה להשגחת אביה או בעלה."

הוא הביט בי כאילו רצה לשמוע עוד. "האם את חושבת, גברתי הנערית, שאזכה לראות אישה שולטת בממלכה?"

"בספרד זה כבר קרה," השבתי בחולשה. "לפני שנים. המלכה איזבּלה."

הוא הנהן ושינה נושא, כאילו ביקש להציל את שנינו מעיסוק בנושא מסוכן מדי. "ובכן, האם את מכירה את הדרך לארמון ווייטהול, גברתי הנערית?"

"כן, אדוני."

"אם כן, לאחר שמר די יבחר למעני את הספרים המתאימים, תוכלי להביא לי אותם אל דירתי שבארמון. בסדר?"

הנהנתי.

"האם חנותו של אביך משגשגת?" שאל. "הוא מוכר הרבה ספרים? יש הרבה לקוחות?"

"לא מעט," השבתי בזהירות. "אבל עדיין מוקדם מכדי לומר."

"והכישרון שבו ניחנת לא עוזר לו בעבודה?"

נדתי בראשי. "זה לא כישרון. הוא אומר שזו רוח שטות."

"את אומרת דברים משונים? ורואה דברים שאחרים אינם רואים?"

"לפעמים."

"ומה ראית כשהבטת בי?"

הוא הנמיך את קולו, כאילו ציפה ממני לענות לו בלחישה. נשאתי את מבטי ממגפיו אל רגליו החזקות, אל אדרתו היפה, אל הקפלים הרכים של צווארונו המסולסל, אל פיו החושני, אל עיניו הכהות וריסיו הארוכים. הוא חייך אליי כאילו ידע שלחיי, אוזניי ואפילו קצות שערי בוערים למבטו כאילו היה השמש הספרדית הקופחת על ראשי. "כשראיתי אותך בראשונה, הייתה לי תחושה שאני מכירה אותך."

"מן העבר?" שאל.

"מן העתיד," השבתי בגמלוניות. "הרגשתי שאני אמורה להכיר אותך בעתיד הקרוב."

"לא אם את בחור!" הוא חייך לעצמו לנוכח מחשבות הזימה שלו. "ומה יהיה מצבי כשתכירי אותי בעתיד, גברתי הנערית? את רואה מולך אדם דגול? את רואה מישהו שמתאים לנהל ממלכה בזמן שאת מנהלת חנות ספרים?"

"אכן, אדוני, אני מקווה מאוד שתהיה אדם דגול," השבתי בנוקשות מסוימת. לא התכוונתי לומר עוד דבר, ולהניח לקנטוריו הידידותיים לפתות אותי לבטוח בו.

"מה את חושבת עליי?" שאל בקול חלקלק.

נשמתי בדממה. "אני חושבת שאתה יכול להטריד את מוחן של נשים צעירות שאינן לובשות מכנסיים."

הוא צחק בקול למשמע דבריי. "חי אלוהים, אכן ניחנת במתת הנבואה," אמר. "אבל זה לא מה שמדאיג אותי. האבות שלהן הם שמפחידים אותי."

חייכתי. לא יכולתי להתאפק. היה בו משהו מיוחד, באור שריצד בעיניו כשצחק. גם אני השתוקקתי לצחוק איתו ולומר דברים שנונים ובוגרים, כדי שיוכל להביט בי ולראות אישה צעירה, ולא ילדה.

"האם אי-פעם חזית את העתיד וגילית שהתחזית התגשמה?" שאל ונראה רציני פתאום.

הייתה זו שאלה מסוכנת מאוד, במיוחד במדינה שחששה כל-כך ממעשי כישוף. "אין לי שום כוחות מיוחדים," מיהרתי להשיב.

"גם בלי להשתמש בכוחות מיוחדים, האם את יכולה לנבא את העתיד? קצתנו ניחנו במתת הקודש הזאת של ידיעת העתיד לקרות. ידידי, מר די, מאמין שמלאכים מכוונים את צעדיו של המין האנושי כולו, ולפעמים גם מזהירים אותנו מפני חטאים, בדיוק כפי שהכוכבים חוזים מה יעלה בגורלו של אדם."

הנדתי את ראשי כמתקשה להבין בתגובה לשאלותיו המסוכנות, נחושה בדעתי שלא להגיב.

הוא נראה מהורהר. "את יודעת לרקוד או לנגן בכלי נגינה? ללמוד תפקיד במחזה ולדקלם את השורות?"

"לא היטב," השבתי, ממאנת לעזור.

הוא צחק לנוכח הסתייגותי. "טוב, עוד נראה, גברתי הנערית. עוד נראה מה את יכולה לעשות."

קדתי קידה נערית והקפדתי שלא לומר עוד מילה.

למחרת, מצוידת בצרור ספרים ובגוויל מגולגל היטב של כתב יד נדיר, חציתי את העיר, עברתי ליד טֶמפֶּל בּר, חציתי את השדות הירוקים של קובֶנט גרדן ופניתי אל ארמון ווייטהוֹל. האוויר היה קר, וגשם דקיק אילץ אותי להרכין את ראשי ולהדק את הברדס סביב אוזניי. הרוח שעלתה מהנהר הקפיאה את עצמותיי, כאילו נשבה ישירות מערבות רוסיה, והעיפה אותי במעלה רחוב קינג עד לשערי ארמון ווייטהול.

מעולם לא ביקרתי בארמון מלכותי, וחשבתי שאצטרך רק לתת את הספרים לשומרים בשער. אך כשהראיתי להם את הפתק שהשאיר לי לורד רובּרט, ועליו חותם הדוב והמטֶה של משפחת דאדלי, הם מיד קדו קידה, פתחו לי את השער כאילו הייתי נסיכה שהגיעה לביקור והורו לאחד השומרים ללוות אותי.

מעברו השני של השער כלל הארמון רחב הידיים שורה של חצרות פנימיות, כל אחת יפה מרעותה, ובמרכז כל חצר גינה מקסימה ובה עצי תפוח וסוכות מכוסות קיסוס ובצלן מושבים. השומר הוביל אותי דרך הגינה הראשונה, ולא הניח לי לעצור ולבהות באדונים ובגבירות הלבושים להפליא ששיחקו על המדשאה עטופים בפרוות ובמעילי קטיפה כנגד צינת היום. את דלת הארמון פתחו שני שומרים נוספים, ובאולם ענקי ראיתי אנשים נוספים ומעבר לו עוד אולם ועוד אחד. השומר הוביל אותי מדלת לדלת עד שלבסוף נכנסנו לאולם צר וארוך שבקצהו ישב רובּרט דאדלי, והוקל לי כל-כך לראותו – את האיש היחיד שהכרתי בארמון כולו – שרצתי כמה צעדים לכיוונו וצעקתי: "אדוני!"

השומר היסס לרגע כאילו שקל לחסום את דרכי, אך רובּרט נופף לו לזוז הצדה. "גברתי הנערית!" קרא בקול. הוא קם ממקומו ופתאום ראיתי את בן שיחו. היה זה המלך הצעיר אדוארד, בן חמש-עשרה ולבוש להפליא בקטיפה כחולה. אך פניו היו לבנות כחלב, והוא נראה רזה יותר מכל נער שראיתי מימיי.

מיד כרעתי ברך, חיבקתי בחוזקה את ספריו של אבא וביד השנייה ניסיתי להסיר את כובעי. לורד רובּרט אמר: "זו הילדה הנערית שעליה סיפרתי לך. נכון שהיא תהיה שחקנית נפלאה?"

לא הרמתי את מבטי, אך שמעתי את קולו של המלך, חלוש ומלא כאב. "אתה שוגה באשליות, דאדלי. מדוע שתהיה שחקנית?"

"בגלל קולה," השיב לו דאדלי. "הוא כה מתוק. והמבטא הזה, ספק ספרדי ספק לונדוני. אני יכול להקשיב לה לנצח. והיא זקופה כמו נסיכה בבגדי קבצן. אתה לא חושב שהיא ילדה מקסימה?"

הרכנתי את ראשי כדי שלא יראה אותי קורנת מאושר. חקקתי את דבריו בלבי: "נסיכה בבגדי קבצן"; "קול מתוק"; "מקסימה".

המלך הצעיר החזיר אותי אל קרקע המציאות. "ואיזה תפקיד היא אמורה לגלם? נערה שמתחפשת לנער שמתחפש לנערה? וחוץ מזה, כתבי הקודש אוסרים על בנות להתלבש כמו בנים." קולו נדם כשתקף אותו שיעול עז, אשר הרעיד את כל גופו כמו דוב המנער בפיו כלב.

נשאתי את מבטי וראיתי את דאדלי מתקרב אל המלך הצעיר, כאילו רצה לנחם אותו. המלך הרחיק את ממחטתו מפיו ולרגע ראיתי כתם שחור, כהה מדם. הוא מיהר להסתיר את הממחטה.

"זה לא חטא," ניסה דאדלי להרגיעו. "והיא לא חוטאת. הנערה היא שוטה קדושה. היא ראתה מלאך ברחוב פליט. אתה מתאר לעצמך? אני עד לכך, בחיי."

המלך הצעיר מיד הפנה אליי את מבטו, ועל פניו עלתה הבעת עניין. "את רואה מלאכים?"

המשכתי לכרוע ברך והשפלתי את מבטי. "אבא אומר שאני שוטה," הודיתי בפה מלא. "אני מצטערת, הוד רוממותך."

"אבל ראית מלאך ברחוב פליט?"

הנהנתי, עיניי מושפלות. לא יכולתי להכחיש זאת עוד. "כן, אדוני. אני מצטערת. טעיתי. לא התכוונתי לעלוב..."

"מה את רואה בי?" קטע המלך את דבריי.

הרמתי את ראשי. כל אחד היה יכול לראות את צל המוות בפניו – בעור השעווה, בעיניים הנפוחות, בגפיים הגרומות – גם בלי כתם הדם שעל ממחטתו והרעד בשפתיו. ניסיתי לשקר, אבל הרגשתי שהמילים בוקעות מגרוני בניגוד לרצוני. "אני רואה את שערי גן העדן נפתחים."

שוב ראיתי את רובּרט דאדלי מושיט את ידו, כאילו ביקש לנחם את הנער, אך מיד שמט אותה לצד גופו.

המלך הצעיר לא כעס עליי. הוא חייך. "הילדה דוברת אמת, בניגוד לאחרים שמשקרים לי," אמר. "כולכם מתרוצצים ומחפשים דרכים חדשות לשקר לי. אך הילדה הקטנה..." הוא השתתק בקוצר נשימה, אבל המשיך לחייך אליי.

"הוד מעלתך, שערי גן העדן נפתחו ביום שנולדת," אמר דאדלי בניסיון לנחמו. "כשאמך עלתה לשמים. זה מה שהילדה התכוונה לומר, לא יותר." הוא נעץ בי מבט כעוס. "נכון?"

המלך הצעיר סימן לי בידו. "תישארי איתנו בחצר המלכות. את תהיי שוטת החצר שלי."

"עליי לחזור הביתה לאבי, הוד מעלתך," אמרתי בשקט ובצניעות רבים ככל שיכולתי, מתעלמת ממבטו הזועם של לורד רובּרט. "באתי היום רק כדי למסור ספרים לרובּרט דאדלי."

"את תהיי השוטה שלי ותלבשי את מדי השרד של חצרי," פסק המלך. "רובּרט, אני מודה לך על שמצאת אותה. לא אשכח לך את הטובה הזאת."

בכך שילח אותנו מעליו. רובּרט דאדלי קד קידה עמוקה, הכה באצבע צרדה ואותת לי לבוא איתו. הוא סב על עקביו ויצא מהחדר. היססתי, רציתי לסרב למלך, אך לא ידעתי מה לעשות. קדתי ורצתי אחרי רובּרט דאדלי. הוא חצה את אולם קבלות הפנים ונופף בביטול לשני גברים שניסו לעצור אותו ולשאול לשלומו של המלך. "לא עכשיו," אמר.

הוא צעד בפרוזדור ארוך לעבר זוג דלתות שלפניהן עמדו עוד שומרים עם רמחים. הם הסיטו הצדה את כלי הנשק והצדיעו כשחלפנו על פניהם. דאדלי המשיך בדרכו, ואני רצתי אחריו כמו כלב ציד הרץ אחר אדונו. לבסוף הגענו אל זוג דלתות נוספות, שלפניהן עמדו שומרים בבגדי השרד של משפחת דאדלי, ונכנסנו פנימה.

"אבא," אמר דאדלי וכרע ברך.

גבר ישב ליד האח המבוערת שבאולם הגדול ובהה בלהבות. הוא הפנה את מבטו, הניח שתי אצבעות אדישות על ראש בנו ובירך אותו. גם אני כרעתי ברך ונשארתי כך גם אחרי שרובּרט דאדלי קם ונעמד לצדי.

"מה שלום המלך הבוקר?"

"גרוע מתמיד," השיב לו רובּרט בקצרה. "השיעול שלו חזק, הוא פולט ליחה שחורה ומתקשה לנשום. הוא לא יחזיק מעמד, אבא."

"וזו הילדה?"

"זו בתו של מוכר הספרים. היא טוענת שהיא בת שתים-עשרה, אבל אני מנחש שהיא מבוגרת יותר. היא מתלבשת כמו נער, אבל היא ללא ספק נערה. היא ניחנה בכישרון נבואי, כך טוען ג'ון די. הצגתי אותה בפני המלך בתור שוטה קדושה. היא אמרה לו ששערי גן העדן נפתחו למענו. זה מצא חן בעיניו. הוא רוצה שהיא תהיה שוטת החצר שלו."

"טוב מאוד," אמר הדוכס. "האם עדכנת אותה מה יהיו חובותיה?"

"הבאתי אותה ישירות לכאן."

"קומי, שוטה."

קמתי ממקומי והבטתי באביו של רובּרט דאדלי, דוכס נורתאמבֶּרלֶנד ובכיר אצילי הממלכה. סקרתי את האיש שמולי: פנים גרומות וארוכות כפני סוס, עיניים כהות, ראש מקריח שהוסתר חלקית מתחת לכובע קטיפה עשיר, מקושט בסיכת כסף ועליה סמל המשפחה, הדוב והמטה. זקן ושפם ספרדיים סביב שפתיים מלאות. הבטתי עמוק לתוך עיניו, אך לא ראיתי דבר. הגבר הזה ידע להסוות את מחשבותיו; ידע להסוות את מחשבותיו במחשבות כוזבות.

"ובכן?" שאל אותי. "מה את רואה בעינייך הגדולות והשחורות, שוטה נערית שלי?"

"אני לא רואה שום מלאכים מאחוריך, ללא ספק," השבתי לו בכעס והעליתי חיוך משועשע על פניו של הדוכס. בנו פרץ בצחוק רועם.

"מצוין," אמר. "יפה מאוד." הוא פנה אליי. "תקשיבי לי, שוטה – מה שמך?"

"חנה גרין, אדוני."

"תקשיבי לי, חנה השוטה. הוצגת בפני המלך כשוטה קדושה, והוא קיבל אותך לחצרו על-פי חוקי הארץ ומנהגיה. האם את מבינה מה זה אומר?"

נדתי בראשי.

"מעכשיו את רכושו כמו כל אחד מגורי הכלבים שלו, כמו כל אחד מחייליו. תפקידך, כמו כלבלב טוב אך בניגוד לחייל, הוא להיות את עצמך. אמרי את הדבר הראשון שיעלה במוחך, עשי כרצונך. זה ישעשע אותו. זה ישעשע אותנו, ויקל עלינו למלא אחר רצונו של האל, והדבר ישמח אותו. את תאמרי לו את האמת בחצר של שקרנים, ותהיי התמימה היחידה בעולם של רשעים. את מבינה אותי?"

"מה אני אמורה לעשות?" שאלתי בבלבול. "מה אתם רוצים ממני?"

"רק שתהיי את עצמך. שתגשימי את ייעודך בעזרת הכישרון שהוענק לך. אמרי את אשר על לבך. למלך אין כרגע שוטה קדוש, והוא ישמח לראות בחצרו אדם תמים אחד. הוא ציווה עלייך. מרגע זה את שוטת החצר. את חלק ממשק הבית. ובתור שוטת החצר תקבלי גם שכר."

חיכיתי.

"את מבינה את דבריי, שוטה?"

"כן. אך לא אוכל להסכים."

"אין ביכולתך להסכים או לסרב. הוצגת בפני המלך והוא קיבל אותך. אין לך שום מעמד משפטי משלך, ואין לך מה לומר בעניין. אביך מסר אותך לרשות לורד רובּרט, והוא בתורו העניק אותך למלך. כעת את שייכת למלך."

"ואם אסרב?" הרגשתי שכל גופי רועד.

"את לא יכולה לסרב."

"ואם אברח?"

"תיענשי על-פי מצוות המלך. הוא יצווה להלקותך כמו כלבלב. עד כה היית רכושו של אביך, והוא העניק אותך לנו. אנו הגשנו אותך במתנה למלך. כעת את שייכת לו. את מבינה?"

"אבי לא היה מוכר אותי," עניתי בעקשנות. "הוא לא היה מוותר עליי."

"הוא לא יכול להתנגד לנו," אמר רובּרט בשקט מאחורי גבי. "והבטחתי לו שבחצר המלכות תהיי מוגנת יותר מאשר ברחוב. הבטחתי לו בהן צדקי, והוא הסכים. העסקה הושלמה תוך כדי הזמנת הספרים, חנה. זה מנוי וגמור."

"כעת," המשיך הדוכס. "בניגוד לכלבלב ובניגוד לשוטת החצר, יש לנו עוד משימה בשבילך."

חיכיתי.

"את תהיי הווסל שלנו."

למשמע המילה האנגלית המוזרה הצצתי ברובּרט דאדלי.

"משרתת, אריסה," הסביר לי.

"הווסל שלנו. כל דבר שתשמעי וכל דבר שתראי, עלייך לספר לנו. כל משאלה של המלך, כל דבר שמעורר בו בכי, כל דבר שמעורר בו צחוק ידוּוחו מיד לי או לרובּרט. את העיניים והאוזניים שלנו אצל המלך. את מבינה אותי?"

"אדוני, אני חייבת לחזור הביתה לאבי," התחננתי. "איני יכולה להיות שוטת חצר וגם לא וסל. יש לי עבודה בחנות הספרים."

הדוכס הרים גבה והביט בבנו. רובּרט רכן לעברי ולחש באוזני.

"גברתי הנערית, אביך אינו יכול לדאוג לך. הוא הרי אמר זאת בנוכחותך, אינך זוכרת?"

"כן, אדוני, אבל הוא רק התכוון לומר שאני מקשה עליו..."

"גברתי הנערית, יש לי הרגשה שאביך אינו נוצרי טוב ממשפחה נוצרית טובה. לדעתי, הוא יהודי. יש לי הרגשה שברחתם מספרד משום שהואשמתם בחטא היהדות. אם שכניכם ואזרחיה הטובים של לונדון יֵדעו שאתם יהודים, לא תחזיקו מעמד בביתכם החדש והקט."

"אנחנו מאראנוֹס, משפחתנו התנצרה לפני שנים רבות," לחשתי. "אני נטבלתי והובטחתי לבחור צעיר שאבי בחר, אנגלי נוצרי..."

"במקומך הייתי שותק," הזהיר אותה דאדלי בבוטות. "אם תחשפי את שמו של הבחור הצעיר, אני משוכנע שתובילי אותנו למשפחה של יהודים שמתגוררת בלב אנגליה, ומשם יובילו העקבות גם – מאין אמרת שבאתם? מאמסטרדם? דרך פריז?"

פציתי את פי כדי להכחיש, אך התקשיתי לדבר מרוב פחד.

"כולכם יהודים נסתרים, כולכם מעמידים פני נוצרים. כולכם מדליקים נרות בליל שישי, כולכם נמנעים מאכילת חזיר, כולכם חשים בחרב המונחת על צווארכם."

"אדוני!"

"כולם עזרו להבריח אתכם ללונדון, נכון? כל היהודים המקיימים בסתר את פולחנם האסור, כולכם עוזרים זה לזה. אתם טווים רשת סודית בדיוק כפי שטוענים נגדכם הנוצרים."

"אדוני!"

"את באמת רוצה להיות זו שתוביל את מלכנו הנוצרי לרדוף את בני עמך? הכנסייה האנגלית יודעת להבעיר את להבת המוקד לא פחות מאוהדי האפיפיור. האם תרצי להשליך לתוכה את משפחתך? את כל חברייך? הרחת פעם ריח בשר אדם חרוך?"

כל גופי רעד מאימה, גרוני ניחר ולא הצלחתי להוציא הגה. לטשתי בו את מבטי וידעתי שעיניי שחורות מפחד, ידעתי שהוא רואה את ברק הזיעה על מצחי.

"אני יודע, ואת יודעת, וגם אבא שלך יודע שהוא לא יכול להבטיח את ביטחונך. אבל אני יכול. די. לא אומר עוד מילה."

הוא השתתק. ניסיתי לדבר, אך מגרוני בקע רק קרקור אימה. רובּרט דאדלי הנהן בהבנה, כמי שיודע כמה עמוק ואפל הוא פחדי. "למזלך, מתת הנבואה שלך העניקה לך מעמד בטוח ורם הרבה יותר מכפי שחלמת אי-פעם. שַרתי את המלך היטב, שרתי את משפחתנו היטב, וגם אביך יהיה מוגן. אכזבי אותנו, והוא ייתלה עד שעיניו יצאו מחוריהן, ואותך נשיא לרועה חזירים סמוק פנים, פרוטסטנטי אדוק ומעריץ נלהב של לוּתֶר. הבחירה בידייך."

לרגע קצר השתררה בחדר דממה. ואז נופף הדוכס מנורתאמבֶּרלֶנד בידו ושילח אותי מעליו. הוא אפילו לא חיכה לתשובה. הוא לא נזקק למתת הנבואה כדי לנבא מה תהיה תשובתי.

"את אמורה לגור בחצר המלכות?" שאל אבא.

אכלנו ארוחת ערב, פשטידה קטנה שמקורה במאפייה שבקצה הרחוב. הבצק האנגלי המוזר נתקע בגרוני, ואבא התאמץ לבלוע את הרוטב המתובל בחתיכות קותלי חזיר.

"אני אמורה לישון עם המשרתות," עניתי בעגמומיות. "וללבוש את מדי השרד של נערי השרת של המלך. אני אמורה לשמש לו בת לוויה."

"זה נשמע יותר טוב ממה שאני יכול להעניק לך," אמר אבא וניסה להישמע מאושר. "לא נראה לי שארוויח מספיק כדי לשלם את שכר הדירה ברבעון הבא, אלא אם כן לורד רובּרט יזמין ספרים נוספים."

"אני יכולה לשלוח אליך את המשכורת שלי," הצעתי. "הם אמורים לשלם לי."

הוא ליטף את ידי. "את ילדה טובה," אמר. "לעולם אל תשכחי את זה. לעולם אל תשכחי את אימא שלך, ולעולם אל תשכחי שאת אחת מבני ישראל."

הנהנתי אך לא הוצאתי הגה. ראיתי אותו אוסף מלוא הכף רוטב טרפה ומכניס אותו לפיו.

"אני אמורה לחזור לארמון כבר מחר," לחשתי. "אני אמורה להתחיל מיד. אבא..."

"אני אבוא אל השער מדי ערב כדי לראותך," הבטיח. "ואם תרגישי אומללה או שמישהו יתעלל בך, נברח יחד. נחזור לאמסטרדם או שניסע לטורקיה. נמצא מקום, קֶרידָה. אל תתייאשי, בתי. את מבני העם הנבחר."

"אבל איך אצום בימי התענית?" שאלתי בקול נכאים. "הם יכריחו אותי לעבוד בשבת. ואיך אתפלל? הם יכריחו אותי לאכול חזיר!"

הוא נעץ בי מבט והרכין את ראשו. "אני אשמור על המצוות במקומך," אמר. "אלוהים חנון ורחום. הוא יבין. זוכרת מה אמר המלומד הגרמני? אלוהים מעדיף שנפר את החוקים ושלא נקפד את חיינו. אני אתפלל למענך, חנה. וגם אם תכרעי ברך ותתפללי בקפלה הנוצרית, אלוהים יראה אותך וישמע את תפילתך."

"אבא, לורד רובּרט יודע מי אנחנו. הוא יודע למה עזבנו את ספרד. הוא יודע מי אנחנו."

"הוא לא אמר לי מילה."

"הוא איים עליי. הוא יודע שאנחנו יהודים ואמר שישמור על סודנו כל עוד אציית לו. הוא איים עליי."

"בתי היקרה, לעולם לא נהיה בטוחים בשום מקום. לפחות את תימצאי בחסותו. הוא נשבע לי שתהיי מוגנת בחצר המלכות. איש לא יחשוד במשרתת שלו. איש לא יחשוד בשוטת החצר של המלך."

"אבא, איך אתה יכול לוותר עליי? למה הסכמת לתת אותי?"

"הו, חנה, איך יכולתי לעצור בעדם?"

בחדר שקירותיו מסוידים, בעליית הגג של הארמון, הפכתי על פיה את ערמת בגדיי החדשים וקראתי את רשימת המצאי שסיפק לי משרדו של השר הממונה על כללי הטקס:

 

פריט: מדי שרד צהובים של נער שרת.

פריט: זוג גרבונים אדומים.

פריט: זוג גרבונים ירוקים.

פריט: גלימה ארוכה.

פריט: שתי חולצות פשתן, מיועדות ללבישה מתחת לבגדים.

פריט: שני זוגות שרוולים, האחד אדום והשני ירוק.

פריט: כובע שחור.

פריט: מעיל קצר ושחור, מיועד לרכיבה.

פריט: זוג נעליים המתאימות לריקוד.

פריט: זוג מגפיים המתאימים לרכיבה.

פריט: זוג מגפיים המתאימים להליכה.

כל הפריטים משומשים, אך נקיים ומגוהצים, ונמסרו אישית לשוטת החצר חנה גרין.

 

"אני באמת איראה כמו שוטה."

באותו לילה לחשתי לאבי את קורות אותו יום. הוא עמד מחוץ לפשפש שבשער, ואני ניצבתי על המפתן, ספק בחוץ ספק בפנים. "יש שני ליצנים בחצר, גמדה בשם תומסינה ואדם בשם וויל סאמֶרס. הוא היה נחמד אליי והניח לי לשבת לצדו. הוא אדם שנון מאוד והצחיק את כולם."

"ומה את עשית?"

"כלום בינתיים. לא היה לי מה לומר."

אבא הציץ סביבו. בחשכת הגן נשמעה קריאת ינשוף, כמעט כמו סימן מוסכם.

"את לא יכולה לחשוב על משהו? הם לא ירצו שתאמרי משהו?"

"אבא, אני לא יכולה להכריח את עצמי לראות דברים, אני לא יכולה לחזות בכוח. לפעמים זה יוצא ולפעמים לא."

"ראית את לורד דאדלי?"

"הוא קרץ לי." התרחקתי מעט מהאבן הקרה ועטפתי את כתפיי בגלימתי החדשה.

"והמלך?"

"הוא לא הופיע בכלל לארוחת הערב. הוא לא הרגיש טוב, אז העלו אליו את האוכל לדירתו. לנו הגישו ארוחה נפלאה, כאילו הוא ישב איתנו ליד השולחן, אבל אליו הם שלחו צלחת קטנה של אוכל. הדוכס ישב במקומו בראש השולחן, רק היה חסר שיתיישב בכס המלכות."

"והדוכס עוקב אחרייך?"

"נראה שהוא לא הבחין בי בכלל."

"הוא שכח שאת שם?"

"לא, הוא לא צריך להסתכל כדי לדעת מי נמצא בחדר, או מה הוא עושה. הוא בטוח לא שכח אותי. הוא לא אדם ששוכח דברים."

הדוכס החליט שיועלה בארמון מחזה לכבוד מיסת הנרות. הוא פרסם את ההוראה כאילו היה זה צו מלכותי, וכולנו נאלצנו להתחפש בתחפושות מיוחדות ולדקלם שירים. וויל סאמֶרס, ליצן החצר בעשרים השנים האחרונות, מאז הגיע אליה כנער צעיר בגילי, היה אמור להציג את המחזה ולדקלם שיר. מקהלת המלך נצטוותה לשיר, וגם אני נצטוויתי לדלקם שיר שנכתב במיוחד לאירוע. תחפושתי הייתה מדים חדשים שנתפרו במיוחד בשבילי בצהוב – צבעו של השוטה. המדים המשומשים שקיבלתי לחצו על החזה שלי. אני הייתי האנדרוגינוס המוזר, ילדה-נער שעומדת להפוך לאישה. לפעמים, באור הנכון, כשסובבתי את ראשי אל המראה, ראיתי מולי אישה זרה, יפהפייה. פעמים אחרות נראיתי כעורה כלוח צפחה.

שר השעשועים נתן לי חרב קטנה והורה לי ולוויל להתכונן לדו-קרב באמצע ההצגה.

נפגשנו לאימון ראשון באחד מחדרי המבואה של האולם הגדול. הרגשתי מגושמת, ולא ששתי למלא אחר ההוראה. לא רציתי ללמוד סַיִף כמו בחור, אך גם לא רציתי להפסיד בקרב ולשמש מטרה לחצי לעג. איש מאנשי החצר האחרים לא היה משכנע אותי לעשות זאת, אבל וויל התייחס לשיעור כאילו נשכר לשפר את היוונית שלי. הוא התייחס לאימון כאל מיומנות חשובה החסרה לי, ורצה שאלמד היטב.

התחלנו ביציבה שלי. הוא הניח את ידיו על כתפיי, זקף אותן בעדינות והרים את סנטרי. "תרימי את הראש כמו נסיכה," אמר. "ראית פעם את ליידי מרי בכתפיים שחוחות? ראית פעם את ליידי אליזבת מרכינה את ראשה? לא. הן מתהלכות כמו נסיכות מבטן ומלידה; זקופות קומה כמו עזים."

"כמו עזים?" שאלתי וניסיתי להרים את ראשי בלי לכופף את כתפיי.

וויל סאמֶרס גיחך והסביר לי את הבדיחה המתוחכמת. "רגע אחד הן למעלה, ומיד הן שוב למטה," אמר. "רגע אחד הן יורשות, ופתאום הן ממזרות. הן מקפצות במעלה ההר ומיד יורדות אל העמק. נסיכות ועזים זה בדיוק אותו הדבר. את צריכה לעמוד כמו נסיכה ולרקוד כמו עז."

"ראיתי את הנסיכה אליזבת," הודיתי.

"באמת?"

"פעם, כשהייתי ילדה קטנה. אבא לקח אותי איתו כשביקר בלונדון, והורה לי למסור כמה ספרים לאדמירל לורד סימור."

וויל הניח את ידו על כתפי. "כמה שתדברי על כך פחות, כן ייטב," יעץ לי בשקט. ופתאום הלם במצחו וחייך חיוך עליז. "תראו אותי, אומר לאישה לנצור את לשונה! איזה שוטה אני!"

כך נמשך השיעור. הוא הראה לי את עמידת המוצא, ידי על מותני לשם האיזון. הוא הראה לי כיצד להתקדם, כשהרגל החזקה נטועה תמיד בקרקע כדי שלא אמעד ואפול. הוא הראה לי איך לנוע מאחורי החרב ואיך להחזירה אליי. המשכנו בפעולות הסחה ובתנועות ידיים.

וויל הורה לי לנסות לדקור אותו. היססתי. "ואם אפגע בך?"

"אז תנעצי בי שבב, לא ייגרם נזק," ציין. "זו חרב מעץ, חנה."

"אז תתכונן," אמרתי בחרדה וזינקתי לעברו.

לתדהמתי הרבה וויל סטה מדרכי, נעמד לצדי והניח את חרבו על צווארי. "את מתה," אמר. "את לא יידעונית טובה במיוחד, ככלות הכול."

צחקקתי. "אני לא טובה בזה," הודיתי. "בוא ננסה שוב."

הפעם זינקתי במרץ רב ונעצתי את חרבי באמרת גלימתו כשזז הצדה.

"מצוין." וויל התנשם בכבדות. "עוד הפעם."

התאמנו עד שהצלחתי לדקור אותו דקירה הגונה, ולאחר מכן הוא זינק לעברי ולימד אותי לסטות הצדה לכאן ולכאן. בשלב הבא פרש על הרצפה שטיח עבה והראה לי איך להתגלגל על הרצפה.

"מצחיק ביותר," הכריז לבסוף, הזדקף במקומו ושיכל את רגליו כמו ילד קטן שמתכונן לקרוא ספר.

"לא במיוחד," אמרתי.

"אה, שכחתי, את שוטה קדושה, לא שוטה קומית," אמר. "אין לך חוש הומור."

"יש לי ועוד איך," נעלבתי. "אבל אתה לא מצחיק."

"אני האיש הכי מצחיק באנגליה בעשרים השנים האחרונות," התעקש וויל. "הגעתי לחצר כשהנרי אהב את אן בּולין, ופעם נענשתי על כך שהתלוצצתי על חשבונה. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. אני הייתי האיש הכי מצחיק באנגליה עוד לפני שנולדת."

"בן כמה אתה?" שאלתי ונעצתי בו מבט אומד. קמטי צחוק עמוקים חרצו את זוויות פיו, ובזוויות עיניו הופיעו קמטוטים קטנים. אך הוא היה גמיש ונמרץ כמו נער.

"אני זקן כמו הלשון שלי, וקצת יותר מבוגר מהשיניים שלי," אמר.

"לא, באמת."

"בן שלושים ושלוש. למה, את רוצה להתחתן?"

"לא, לא. תודה."

"אם תסכימי, תינשאי לליצן השנון בעולם."

"אני מעדיפה שלא להינשא לשוטה."

"זה בלתי נמנע. כל החכמים נשארים רווקים."

"אותי אתה לא מצחיק," התגריתי בו.

"אין ספק שאת בחורה. לנשים אין חוש הומור מפותח."

"בטח שכן," התעקשתי.

"כולם יודעים שלנשים אין הרבה שכל בקודקוד, כי הן לא נבראו בצלם אלוהים."

"בטח שכן! בטח שכן!"

"בטח שלא!" קרא וויל בתרועת ניצחון. "אחרת לשם מה הן מתחתנות עם גברים? ראית פעם גבר החושק באישה?"

הנדתי את ראשי. וויל הניח את החרב בין רגליו והחל לקפץ בחדר. "הוא לא יכול לחשוב, הוא לא יכול לדבר, הוא לא יכול לשלוט במחשבותיו וברצונותיו, הוא רודף אחרי כלי זינו כמו כלב ציד אחר ריחו של השועל, וממש כמו הכלב גם הוא מיילל. מממייללללללללל!"

פרצתי בצחוק רועם וּויל המשיך לקפץ בחדר. הוא נשען לאחור כמי שמנסה לשלוט בחרב העץ המשתוללת שלו. לבסוף נעצר וחייך אליי. "ודאי שלנשים אין שכל," אמר. "איזו אישה ששכל בראשה הייתה מסכימה לשכב עם גבר?"

"אני לא אסכים," הצהרתי.

"אם כן, שאלוהים יברכך וישמרך בתולה, גברתי הנערית. אבל איך תשיגי בעל אם לא תשכבי עם גבר?"

"אני לא צריכה בעל."

"את באמת שוטה. איך תתקיימי בלי בעל?"

"ארוויח את לחמי בעצמי."

"אני חוזר ואומר, את באמת שוטה, כי את לחמך תוכלי להרוויח רק בתור שוטה. וזה אומר שאת שלוש פעמים שוטה: פעם אחת כי את לא רוצה בעל, פעם שנייה כי את חושבת שתצליחי להתפרנס בלי בעל, ופעם שלישית כי תצליחי להתפרנס רק בתור שוטה. אני אמנם שוטה, אבל את שוטה משולשת."

"לא נכון!" קראתי והצטרפתי אל שטף נאומו. "כי אתה שוטה כבר שנים רבות, היית ליצנם של שני מלכים לפחות, ואילו אני שוטה רק כמה שבועות."

הוא צחק למשמע דבריי וטפח על שכמי. "היזהרי, גברתי הנערית, פן תהפכי משוטה קדושה לשוטה קומית. ואני אומר לך, ליצנוּת יום-יומית היא עבודה קשה הרבה יותר מאמירת דברים מפתיעים פעם בחודש."

צחקתי למחשבה על כך שכל תפקידי הוא לומר דברים מפתיעים פעם בחודש.

"היכוני לקרב!" קרא וויל סאמרס והרים אותי מהשטיח. "עלינו לדאוג לכך שבמיסת הנרות תצליחי לרצוח אותי באופן משעשע."

תכננו היטב את מחול החרבות שלנו, והוא אכן היה משעשע. שני אימונים לפחות הסתיימו בהתקפי צחוק בלתי נשלטים כשאיבדנו את חוש הקצב וראשינו התנגחו, או כששנינו ביצענו פעולות הסחה בדיוק באותו הרגע ונפלנו לאחור. יום אחד תחב שר השעשועים את ראשו בדלת החדר ואמר: "אתם לא צריכים להמשיך להתאמן. המלך ביטל את המחזה."

הסתובבתי לעברו, חרב העץ עדיין בידי. "אבל אנחנו מוכנים!"

"הוא חולה," אמר החצרן בפנים קודרות.

"ומה עם ליידי מרי, היא בכל זאת חוזרת לחצר?" שאל וויל והתעטף באדרתו כדי להתגונן מפני רוח הפרצים שנשבה פנימה מבעד לדלת הפתוחה.

"זה מה שאומרים," אמר שר השעשועים. "נראה לי שהפעם היא תקבל חדרים נאים יותר ונתחי בשר משובחים יותר, אתה לא חושב, וויל?"

הוא סגר את הדלת לפני שוויל הספיק להשיב, ואני הסתובבתי ושאלתי, "מה זה אומר?"

וויל הקדיר פנים. "זה אומר שאנשי החצר יבצעו כעת את המהלך שלהם, יתרחקו מהמלך ויתקרבו ליורשת."

"למה?"

"כי זבובים נוהרים אל הצואה החמה ביותר. בזזזזזז."

"וויל? למה אתה מתכוון?"

"הו, ילדתי. ליידי מרי היא יורשת העצר. היא תוכתר למלכה אם המלך המסכן ימות, שאלוהים ירחם על נשמתו."

"אבל היא כופר – "

"היא קתולית אדוקה," הוא תיקן אותי בחלקלקות.

"והמלך אדוארד..."

"לבו יישבר אם ייאלץ להשאיר את הממלכה בידיה של יורשת קתולית, אבל הוא אינו יכול לעשות דבר. כך ציווה המלך הנרי. שאלוהים יברך אותו, הוא בטח מתהפך בקברו. הוא האמין שהמלך אדוארד יגדל ויהיה גבר חזק ויוליד חצי תריסר נסיכים. זה מעורר מחשבה, לא? האם אי-פעם ישרור השלום באנגליה? שני מלכים צעירים ומלאי תאווה: אביו של הנרי והנרי עצמו, שהיה נאה כמו השמש. שניהם גם יחד היו שטופי זימה, ומה השאירו לנו בסופו של דבר? נער חלש כמו ילדה ובתולה זקנה שתירש אותו."

הוא הציץ בי, וראיתי אותו מנקה את פניו כמנסה למחות לחלוחית מעיניו. "לך זה לא משנה," אמר בקול סדוק. "לא מזמן הגעת מספרד, נערה שחורת עיניים שכמותך. אבל אילו היית אנגלייה, הייתה לך סיבה לדאגה; אילו היית גבר פיקח, ולא נערה פותה."

הוא פתח את הדלת ויצא אל הפרוזדור בצעדים נמרצים. הוא הנהן אל השומרים, ואלה השיבו בברכה עליזה.

"ומה יקרה לנו?" סיננתי בלחישה כשרצתי אחריו. "מה יקרה אם המלך הצעיר ימות ואחותו תירש אותו?"

וויל גיחך ולכסן אליי את מבטו. "אז נהיה השוטים של המלכה מרי," השיב בפשטות. "ואם אצליח להצחיק אותה, זה יהיה חידוש מרענן."

באותו הערב הגיע אבא אל השער מלווה באדם נוסף, בחור צעיר בגלימת צמר כהה. שערו הגלי והכהה הגיע כמעט עד לצווארון חולצתו, עיניו היו כהות וחיוכו מבויש ונערי. כעבור כמה שניות זיהיתי את דניאל קרפנטר, בעלי המיועד. הייתה זו פגישתנו השנייה בלבד, ואני חשתי נבוכה שכן התקשיתי לזהותו. התביישתי עוד יותר על שנאלץ לראותי במדי השרד הצהובים של שוטה החצר. הידקתי את הגלימה סביב גופי כדי להסתיר את מכנסיי, וקדתי קידה קלה ומגושמת.

הוא היה צעיר, כבן עשרים, והתמחה ברפואה כמו אביו, שמת שנה קודם לכן. בני משפחת ד'יזרעאלי הגיעו מפורטוגל לאנגליה לפני שמונים שנה. הם החליפו את שמם הנוכרי בשם האנגלי ביותר שמצאו, והסוו את השכלתם ואת מוצאם הזר מאחורי שמו של פועל פשוט. היה זה מעשה אופייני לשנינותם: הם בחרו כשמם במשלח ידו של היהודי המפורסם מכולם – ישוע. שוחחתי עם דניאל רק פעם אחת קודם לכן, כשהוא ואמו קידמו את פנינו באנגליה בתשורה של לחם ויין, ולא ידעתי עליו כמעט מאומה.

גם הוא לא קיבל אפשרות בחירה, ממש כמוני, ולא ידעתי אם הוא מתרעם על כך כמוני או אף יותר ממני. הם בחרו בו מכיוון שהיינו דודנים מדרגה שישית, והפרש הגילים בינינו פחות מעשר שנים. זה כל מה שנדרש, ובמקרה שלנו המצב עוד היה טוב. באנגליה כולה לא היו דודנים ודודים ואחיינים די הצורך כדי לאפשר בחירה. בלונדון עצמה התגוררו פחות מעשרים משפחות שמוצאן יהודי, וכעשר משפחות נוספות חיו בעיירות אחרות. מכיוון שנאלצנו להתחתן בינינו לבין עצמנו, לאיש לא נותרה ברֵרה. גם אם דניאל היה בן חמישים, חצי עיוור ואולי גם חצי מת, עדיין הייתי משודכת לו ונכנסת למיטתו ביום הולדתי השישה-עשר. עניין אחד קישר בינינו יותר מכל דבר אחר, יותר מעושר או מהתאמה, וזו העובדה שנשבענו לשמור זה על סודו של זה. הוא ידע שאמי הועלתה על המוקד ככופרת שהואשמה בקיום מנהגי היהדות בסתר. ואני ידעתי שמתחת למכנסיו האופנתיים הוא נימול. אם בלבו האמין כעת בתחייתו של ישוע ובדרשות שנישאו בכנסייה המקומית מדי יום ופעמיים במיסה של יום ראשון, אגלה זאת רק כעבור זמן, וגם הוא יכיר אותי רק בבוא העת. אך כבר עתה ידענו שנינו שדתנו הנוצרית חדשה יחסית, אבל עמנו עתיק יומין; ושבשלוש מאות השנים האחרונות ויותר אירופה שונאת אותנו, ושליהודים עדיין אסור להיכנס לרוב הארצות הנוצריות ובהן גם אנגליה, הארץ שהפכה לביתנו.

"דניאל ביקש להיפגש איתך בארבע עיניים," אמר לי אבא במבוכה, ואז נסוג לאחור והתרחק מטווח שמיעה.

"שמעתי שהוצגת בפני המלך כשוטה קדושה," אמר דניאל. הבטתי בפניו וראיתי שהסמיק; אפילו אוזניו האדימו. פניו היו צעירות להפליא, עורו רך כעורה של נערה ועל שפתו העליונה חתימת שפם כהה, שתאם להפליא את גבותיו הכהות מעל עיניו השחורות. במבט ראשון הוא נראה פורטוגלי יותר מאשר יהודי, אך עפעפיו הכבדים הסגירו אותו כשהבטת בו מקרוב.

הסטתי את מבטי מפניו ואמדתי את גופו הדקיק ואת כתפיו הרחבות, את מותניו הצרים ורגליו הארוכות. בחור נאה, חשבתי.

"כן," השבתי בקצרה. "התקבלתי לחצר המלכות."

"כשימלאו לך שש-עשרה, תצטרכי לעזוב את חצר המלכות ולחזור הביתה," אמר.

הרמתי גבה לנוכח תעוזתו של הצעיר הזר הזה. "מי מצווה עליי?"

"אני."

הנחתי לשתיקה רועמת להשתרר בינינו. "אתה לא יכול לצוות עליי."

"כשאהיה בעלך..."

"רק אז, כן."

"אבל הובטחת לי. את מאורסת לי. יש לי זכויות."

הזעפתי פנים. "מלך אנגליה פוקד עליי; הדוכס מנורתאמבֶּרלֶנד פוקד עליי; בנו, לורד רובּרט דאדלי, פוקד עליי; אבי פוקד עליי; גם אתה יכול להצטרף לחבורה. מתברר שכל הגברים בלונדון יכולים לרדות בי כרצונם."

הוא צחקק קלות בניגוד לרצונו, ופניו אורו. הוא טפח בעדינות על שכמי, כאילו הייתי אחד מחבריו. בלי שהתכוונתי חייכתי אליו. "הו, עלמתי," אמר. "עלמתי המסכנה המשועבדת."

הנדתי את ראשי. "אכן, שוטה אמיתית."

"את לא רוצה לחזור הביתה? להתרחק מכל הגברים שרודים בך?"

משכתי בכתפיי. "אולי עדיף לי לחיות כאן, כדי שלא אהיה לעול על אבא."

"את יכולה לבוא לגור איתי."

"אבל אז אהיה לעול עליך."

"כשאסיים את תקופת הכשרתי ואקבל רישיון לעסוק ברפואה, אוכל לבנות לנו בית."

"ומתי זה יקרה?" שאלתי אותו בנימה האכזרית של עלמה צעירה. גם הפעם הבחנתי בסומק המיוסר המכסה את פניו.

"בתוך שנתיים," השיב לי בנוקשות. "כשתהיי מוכנה לנישואים, כבר אוכל לפרנס אישה."

"אז אולי כדאי שתחזור בעוד שנתיים," השבתי באותה נימה נוקשה. "בעוד שנתיים תוכל לחלק לי הוראות, אם עדיין אהיה כאן."

"בינתיים אנחנו עדיין מאורסים," הוא התעקש.

ניסיתי לקרוא את הבעת פניו. "כמו שהיינו עד כה. נראה שהנשים הזקנות שידכו בינינו לשם הסיפוק שלהן, ולא שלנו. רצית עוד משהו?"

"אני רוצה לדעת היכן אני עומד," אמר דניאל בעקשנות בלתי נלאית. "במשך חודשים רבים חיכיתי לך ולאביך שתגיעו מפריז, ולאחר מכן מאמסטרדם. במשך חודשים רבים לא ידענו אם אתם חיים או מתים. וכשהגעתם לאנגליה חשבתי שתשמחי... שתשמחי... למצוא בית חדש. ופתאום שמעתי שאת ממשיכה לגור עם אביך, ושאין לך כל כוונה לבוא לגור עם אמי ואיתי. וגם לא זנחת את בגדי הנער שלך. לאחר מכן שמעתי שאת עובדת בחנות כמו בן. והנה גיליתי שעזבת את ביתו של אביך ועברת לגור בחצר המלכות."

לא הנבואה היא שעזרה לי להבין את סערת רגשותיו. הייתה זו אינטואיציה בריאה של נערה שעומדת להפוך לאישה. "חשבת שאבוא אליך בריצה," אמרתי. "חשבתי שתציל אותי, שתמצא נערה מפוחדת הכמהה להיתלות בגבר ומוכנה להשליך את יהבה עליו!"

כשהסומק בפניו העמיק עוד יותר והוא הניד את ראשו כממאן להאמין, הבנתי שפגעתי במטרה.

"ובכן, תקשיב לי טוב, שוליית רופא. ביקרתי בחיי בארצות וראיתי מראות שלעולם לא תוכל להעלות על דעתך. ידעתי פחדים וסכנה ומעולם לא שקלתי לבקש את עזרתו של גבר, אפילו לא לרגע."

"את לא..." הוא התקשה למצוא את המילים הנכונות, וכמעט נשנק מכעס. "את לא... מתנהגת כמו גברת."

"אני מודה על כך לאלוהים."

"ואת גם לא... צייתנית."

"אני מודה על כך לאמי."

"את לא..." זעמו יצא משליטה. "את לא הבחירה הראשונה שלי!"

בכך הוא השתיק אותי, ושנינו לטשנו מבט זה בזה, המומים מהמרחק שעברנו בזמן כה קצר.

"אתה רוצה להתחתן עם בחורה אחרת?" שאלתי, מזועזעת מעט.

"אני לא מכיר בחורה אחרת," השיב בזעף. "אבל אני לא רוצה מישהי שלא רוצה אותי."

"אני לא שונאת אותך," ניסיתי לפייסו. "אני שונאת את מוסד הנישואים. אם זה היה תלוי בי, לא הייתי מתחתנת. זו רק דרך נוספת לשעבד נשים המחפשות ביטחון, ונישאות לגברים שאינם יכולים להגן עליהן."

אבא הציץ לעברנו בסקרנות וראה אותנו עומדים פנים אל פנים, דוממים ומבולבלים. דניאל הפנה אליי את גבו וזז שני צעדים הצדה, ואני נשענתי על האבן הקרה של השער ותהיתי אם ילך לדרכו ולא אראה אותו עוד. תהיתי אם אבא יכעס עליי אם אחמיץ הזדמנות פז בשל עזות מצחי, ואם נוכל להישאר באנגליה אם דניאל ובני משפחתו ייעלבו מהתנהגותי. גם אם אנחנו בני משפחה הזכאים לעזרה, היהודים הסודיים של אנגליה הם קבוצה קטנה ומלוכדת, ואם יחליטו להקיא אותנו מקרבם, לא תהיה לנו בררה אלא להמשיך בנדודינו.

דניאל התעשת וחזר אליי.

"את פוגעת בי בהקנטות שלך, חנה גרין," אמר לי בקול רועד ונסער. "גם אם אין בינינו דבר, הובטחנו זה לזה. את מחזיקה את חיי בידייך, ואני מחזיק את חייך בידיי. אסור לנו להתקוטט. אנחנו חיים בעולם מסוכן, ושנינו יחד צריכים לפלס את דרכנו למקום מבטחים."

"שום מקום אינו בטוח," השבתי בקרירות. "חיית זמן רב מדי בארץ השלווה הזאת אם אתה באמת מאמין שאי-פעם נמצא חוף מבטחים."

"נוכל לבנות את ביתנו כאן," השיב לי בארשת רצינית. "אנחנו יכולים להתחתן ולהביא לעולם ילדים אנגלים. והם לא יכירו חיים אחרים פרט לאלה, ולא נצטרך לספר להם על מה שקרה לאמך ועל אמונתה. וגם לא על אמונתנו."

"הו, אתה תרצה לספר להם," חזיתי. "עכשיו אתה אומר שלא, אבל כשיהיו לנו ילדים לא תוכל לעמוד בפיתוי. ותמצא דרכים להדליק נרות בלילות שישי, ולא לעבוד בשבת. אתה עומד להיות רופא, כך שתוכל למול את הבנים בסתר ותלמד אותם להתפלל. ותדרוש ממני ללמד את הבנות להכין מצות ולהפריד בשר מחלב ולנקז את הדם מן הבשר. כשייוולדו לך ילדים משלך, תרצה ללמד אותם. וכך זה נמשך כמו מחלה שעוברת מדור לדור."

"זו לא מחלה," לחש בלהט. על אף המריבה וסערת הרגשות לא העזנו להרים את קולנו. כל אותה העת היינו מודעים לצללים בגינה שמסביב, וכל אותה העת עמדנו דרוכים מחשש שמישהו מאזין. "זה עלבון לקרוא לדתנו מחלה. זו מתנה. נבחרנו לשמור על גחלת האמונה."

הייתי שמחה להתווכח, ולו כדי לסתור את דבריו, אבל לא רציתי לחלל את כבודן של אימא ושל אמונתה. "נכון," אמרתי ונכנעתי לאמת, "זו לא מחלה, אבל היא הורגת אותנו כמו מחלה. סבתא שלי ודודה שלי מתו ממנה, וגם אימא שלי. וזה מה שאתה מציע לי, חיים של פחד. אנחנו לא העם הנבחר, אלא העם המקולל."

"אם את לא רוצה להתחתן איתי, את יכולה להתחתן עם נוצרי ולהעמיד פנים שאינך מכירה דת אחרת," ציין ביובש. "איש מאיתנו לא יבגוד בך. אני אניח לך. תוכלי להתכחש לדת שעל מזבחה מתו גם אמך וגם סבתך. רק תגידי, ואומר לאביך שאני מבקש להשתחרר מהאירוסים."

היססתי. על אף התרברבותי באומץ לבי לא העזתי לומר לאבא שאיני מוכנה להשלים עם תוכניתו. לא העזתי לומר לנשים הזקנות שאיני רוצה את העתיד הזה, לאחר שתכננו אותו למען ביטחוני ולמען דניאל. רציתי להשתחרר; לא רציתי שינדו אותי.

"אני לא יודעת," אמרתי בנימה של תחינה ילדותית. "אני עדיין לא מוכנה... אני עדיין לא יודעת."

"אם כן, הניחי למי שכן יודע להנחות אותך," השיב בקול חסר רגש. הוא ראה אותי זוקפת את ראשי בהתרסה למשמע דבריו. "את לא יכולה להיאבק בכולם," יעץ לי. "את צריכה לבחור לאן את שייכת."

"המחיר כבד לי מדי," לחשתי. "לך החיים יאירו פנים. הבית יהיה נקי, הילדים יחזרו הביתה, ואתה תשב בראש השולחן ותנהל את התפילה. אני אפסיד המון – את מה שיכולתי להיות ואת מה שיכולתי לעשות – ואהפוך לעזר כנגדך ולמשרתת שלך."

"זה לא מפני שאת יהודייה, זה מפני שאת בחורה," אמר. "בין שתינשאי לנוצרי ובין שליהודי, תמיד תהיי משרתת. מה עוד יכולה אישה להיות? האם תתכחשי גם למינך, נוסף על דתך?"

לא הוצאתי הגה.

"את לא אישה נאמנה," אמר דניאל לאטו. "את תבגדי בעצמך."

"איזה דבר נורא אמרת," לחשתי.

"אבל זה נכון," הוא התעקש. "את יהודייה ואישה צעירה ומאורסת לי, אבל מתכחשת לכל הדברים הללו. את מי את משרתת בחצר? את המלך? את משפחת דאדלי? את נאמנה להם?"

נזכרתי בשבועת הווסל שלי, נזכרתי ביום שבו הוצגתי כשוטה קדושה ומוניתי למרגלת. "אני רק רוצה להיות חופשייה," אמרתי. "אני לא רוצה להיות שייכת לאיש."

"ואת חופשייה בבגדי הליצן האלה?"

ראיתי את אבא שב ומציץ בנו. היה לו ברור שאיננו שקועים בשיחת אוהבים. ראיתי אותו פוסע קדימה בהיסוס, כאילו רצה להפריע לנו, אך מיד נסוג לאחור.

"את רוצה שאומר להם שאין בינינו הסכמה ואבקש שישחררו אותנו מהאירוסים?"

החלק העיקש שבי עמד להשיב בחיוב, אך שלוות הרוח שלו, השקט שלו, הסבלנות שלו כשהמתין לתשובתי עודדו אותי לשוב ולהביט בבחור הצעיר הזה, בדניאל קרפנטר. השמש כבר כמעט שקעה, ובמעט האור שנותר ראיתי את הגבר שיגדל להיות. הוא יהיה נאה, פניו כהות, עיניו חודרות, פיו רך, תווי אפו חזקים כמו שלי ושערו שחור כמו שלי. והוא יהיה גבר חכם, כי הוא חכם כבר בנעוריו. הוא ראה אותי והבין אותי והוא היה הניגוד המוחלט שלי, ובכל זאת עמד וחיכה. הוא ייתן לי הזדמנות. והוא יהיה בעל נדיב. הוא יהיה טוב לב.

"הנח לי כרגע," השבתי בקול חלוש. "איני יכולה לענות לך כעת. גם ככה אמרתי יותר מדי. אני מצטערת על מה שאמרתי. אני מצטערת אם הכעסתי אותך."

אך הכעס שכך במהירות שבה התעורר, וגם זה מצא חן בעיניי.

"את רוצה שאחזור לבקר אצלך?"

"בסדר."

"ואנחנו עדיין מאורסים?"

משכתי בכתפיי. ידעתי שתשובתי תהיה הרת גורל. "אני לא הפרתי את האירוסים," אמרתי ומצאתי לעצמי מוצא קל. "עדיין לא, בכל אופן."

הוא הנהן. "אבל בסוף ארצה לדעת," הזהיר אותי. "אם לא אשא אותך לאישה, אצטרך למצוא לי כלה אחרת. בתוך שנתיים אני רוצה להתחתן: איתך או עם אחרת."

"כל-כך הרבה נשים מחכות שתציע להן נישואים?" הקנטתי אותו וידעתי שהבחירה דלה למדי.

"יש הרבה בנות בלונדון," השיב. "אני יכול להתחתן מחוץ לדת."

"כן, כן, כאילו שירשו לך!" קראתי. "אתה מוכרח להתחתן עם יהודייה, אין לך ברֵרה אחרת. יביאו לך פריזאית שמנה או טורקייה שחומה עם עור בצבע בוץ."

"ואני אנסה להיות בעל טוב גם לפריזאית שמנה או לטורקייה שחומה," השיב לי בלי למצמץ. "חשוב הרבה יותר לאהוב ולהוקיר את האישה שאלוהים העניק לך מאשר לרדוף אחרי בחורה טיפשה שלא יודעת מה היא רוצה."

"אתה מתכוון אליי?" שאלתי בכעס.

ציפיתי לראותו מאדים, אבל הפעם הוא לא הסמיק. הוא הישיר אליי מבט כן, ואני הסטתי את מבטי ראשונה. "אני חושב שתהיי בחורה טיפשה אם תפני את גבך לאהבה ולהגנה שיכול להעניק לך בעל טוב, ותבחרי בחיי ההונאה של החצר."

אבא נעמד לצדו של דניאל עוד לפני שהספקתי להשיב, והניח יד על כתפו.

"נו, הספקתם להכיר קצת?" שאל בתקווה. "מה דעתך על אשתך לעתיד, דניאל?"

ציפיתי לשמוע אותו מתלונן בפני אבי. כל בחור אחר היה נוהג כך בשל גאוותו הפצועה, אבל הוא רק חייך אליי. "אני חושב שאנחנו לומדים להכיר זה את זה," השיב בשלווה. "דילגנו מעל שלב הנימוסים והגענו ישר לשלב הוויכוחים. נכון, חנה?"

"ישר," השבתי, ובתגובה זכיתי בחיוך חמים.

ליידי מרי הגיעה ללונדון לכבוד מיסת הנרות, כפי שתוכנן מראש. נראה שאיש לא סיפר לה כי מצבו של אחיה אינו מאפשר לו לקום ממיטתו. היא נכנסה בשערי ארמון ווייטהוֹל כשמאחוריה פמליה גדולה. הדוכס ובניו, כולל לורד רובּרט, קיבלו את פניה ברוב טקס, וכל חברי מועצת הכתר כרעו בפניה. היא ישבה זקופה על סוסה, ופניה הקטנות והנחושות סרקו את ים הראשים המורכנים שלרגליה. לרגע חשבתי שראיתי חיוך משועשע עולה על שפתיה, אך היא מיד הושיטה את ידה כדי שיישקו לה.

שמעתי עליה רבות, על בתו האהובה של המלך שנזנחה בהשפעת אן בּולין, הזונה. שמעתי רבות על הנסיכה שהושפלה עד עפר, על הילדה האבלה שלא הורשתה לראות את אמה הגוססת. ציפיתי לראות דמות טרגית: היא חוותה בחייה מאורעות שהיו שוברים כל אישה אחרת. אבל ראיתי לוחמת קטנה ואמיצה, פיקחית דיה כדי לחייך אל חצר המלכות ואל מאות חצרנים, שהתחרו זה בזה בהרכנת ראשם עד שאפם נגע בברכיהם רק משום שלפתע פתאום הפכה ליורשת העצר האפשרית.

הדוכס התייחס אליה כאילו כבר הייתה מלכה. הוא עזר לה לרדת מסוסהּ והוביל אותה אל אולם הנשפים. המלך שכב בחדרו והתענה בשיעולים ובעוויתות. ובכל זאת הוחלט לערוך משתה, וראיתי את ליידי מרי מביטה סביבה בפנים קורנות, כאילו מציינת לעצמה כי כשיש באופק יורש אפשרי, המלך יכול לשכב על ערש דווי, בודד וגלמוד, ולאיש לא אכפת.

הארוחה לוותה בנשף ריקודים, אבל ליידי מרי לא קמה מכיסאה. היא רק תופפה ברגלה, ונדמה שנהנתה מהמוזיקה. וויל ניסה להצחיקה כמה פעמים, והיא חייכה אליו כאל פרצוף מוכר בעולם מסוכן ומנוכר. היא הכירה אותו עוד כשהיה הליצן של אביה, כשנשא על גבו את אחיה הקטן כמו שק קמח, כששר לה שירים חסרי פשר ונשבע שהוא שר בספרדית. היא הביטה סביבה בחצר מלאה פנים נוקשות של גברים שחזו בעלבונה ובהשפלתה בידי אחיה הקטן, וּודאי הוקל לה לדעת שלפחות וויל סאמרס מעולם לא שינה את פניו ונותר אותו ליצן מבדח.

היא לא שתתה הרבה, ואכלה מעט מאוד; היא לא הייתה גרגרנית, בניגוד לאביה. בחנתי אותה היטב, כפי שעשו גם שאר החצרנים: את האישה שעשויה להיות מלכתי הבאה. היא הייתה בת שלושים ושבע, אך עדיין נראתה צעירה: עורה חיוור ולחייה ורדרדות. היא חבשה את מצנפתה מוטה קלות לאחור, וכך נחשפו פניה הרבועות ושערה החום כהה, שפה ושם קישט אותו הגוון האדום האופייני לבית טיוּדוֹר. חיוכה היה היפה שבתוויה. הוא הפציע על שפתיה לאט, ומילא את עיניה בחמימות. אך יותר מכול הדהימה אותי הכנות שהקרינה. היא לא ענתה על ציפיותיי מנסיכה. אחרי שהות של כמה שבועות בחצר המלכות, כבר ידעתי שכולם מחייכים אף שעיניהם נשארות קרות כקרח, שכולם אומרים דבר אחד אף שהם מתכוונים לדבר אחר. אבל הייתה לי תחושה שהנסיכה הזאת אינה אומרת דבר אלא אם כן היא מתכוונת אליו, כאילו כמהה להאמין שגם אחרים מסוגלים להיות ישרים, ורצתה לעשות את הדבר הנכון.

פניה היו קטנות וקודרות כשנותרו חתומות, אך חיוכה פיצה על כך היטב: היה זה חיוך של נסיכה אהובה, של בת בכורה שנולדה כשאביה היה עוד גבר צעיר והעריץ את אשתו. עיניה היו כהות, ספרדיות, כנראה ירושה מאמה, והן מיהרו לאמוד את כל המתרחש סביבה. היא ישבה בכיסאה, זקופה וגאה, וצווארון שמלתה הכהה העניק מסגרת לכתפיה ולצווארה. היא ענדה שרשרת ועליה צלב גדול, משובץ באבנים טובות; נדמה שרצתה לנפנף בדתה בחצר המלכות הפרוטסטנטי הזה, ואני חשבתי שהיא אמיצה מאוד או נמהרת מאוד אם אינה מוותרת על אמונתה הקתולית, במיוחד כשאנשיו של אחיה שורפים כופרים על פשעים חמורים פחות. אבל אז ראיתי את הרעד הקל בידה, כשהושיטה אותה אל גביע הזהב, ומיד הבנתי שכמו נשים אחרות גם היא למדה לעטות על פניה מסכה שהסתירה את רגשותיה האמיתיים.

בזמן ההפסקה בריקודים התיישב לצדה רובּרט דאדלי ולחש באוזנה, והיא הציצה בי ואותתה לי להתקרב.

"שמעתי שאת מספרד ומונֵית לשוטה החדשה של אחי," אמרה לי באנגלית.

קדתי. "כן, הוד רוממותך."

"דברי ספרדית," ציווה עליי לורד רובּרט, ואני קדתי שנית ואמרתי לה בספרדית שאני שמחה להיות חלק מחצר המלכות.

הרמתי את מבטי וראיתי את האושר בפניה למשמע שפת אמה. "מאיזה חלק בספרד?" שאלה בהתלהבות באנגלית.

"מקסטיליה, הוד רוממותך," שיקרתי. לא רציתי שתיערך חקירה שתחשוף את הרס משפחתנו בארץ מוצאנו, אראגון.

"ומדוע הגעת לאנגליה?"

הכנתי תשובה מראש. אבא ואני דנו רבות ביתרונות כל תשובה ובחסרונותיה, ובחרנו בתשובה הבטוחה ביותר. "אבא שלי מלומד גדול," אמרתי. "הוא רצה להדפיס ספרים מספריית כתבי היד שלו והחליט לעבור ללונדון, מרכז הידע והלמידה."

החיוך נמוג ופניה התאבנו. "אני מניחה שהוא מדפיס עותקים מכתבי הקודש כדי להטעות מאמינים בורים שאינם מסוגלים להבינם," אמרה בכעס.

לכסנתי מבט אל רובּרט דאדלי, שקנה מאבא את אחד מתרגומי כתבי הקודש לאנגלית.

"הוא מדפיס אותם בלטינית בלבד," שיקר לורד רובּרט. "ובתרגום טהור ונטול שגיאות, ליידי מרי. אני משוכנע שחנה תשמח להביא לך עותק, אם תרצי."

"לכבוד הוא לי ולאבי," אמרתי.

היא הנהנה. "ואת השוטה הקדושה של אחי," אמרה. "יש לך דברי חוכמה גם בשבילי?"

נדתי בראשי באין-אונים. "הלוואי שיכולתי לחזות כרצוני, הוד רוממותך. אני חכמה הרבה פחות ממך, בטוחני."

"היא אמרה למורה שלי, ג'ון די, שהיא רואה מלאך צועד מאחוריו," ציין רובּרט.

ליידי מרי נעצה בי מבט מלא הערכה.

"ואחר כך היא אמרה לאבא שלי שהיא לא רואה שום מלאכים מאחוריו."

היא פרצה בצחוק רועם. "לא! באמת? ומה אמר אביך? הוא הצטער על שמלאך אינו מלווה אותו?"

"לא נראה לי שהוא הופתע במיוחד," השיב לה רובּרט, וגם הוא חייך. "אך העלמה נוחה וטובת מזג, ונדמה שניחנה בכישרון אמיתי. היא מנחמת מאוד את אחיך בימיו הקשים. היא ניחנה ביכולת לראות את האמת ולומר אותה ללא כחל ושרק, והוא אוהב את זה."

"זו אכן יכולת נדירה בחצר המלכות," אמרה ליידי מרי והנהנה אליי בחביבות. נסוגותי לאחור, והמוזיקה התחדשה. עקבתי אחר לורד רובּרט, שהוביל גבירה צעירה אל רחבת הריקודים, ולאחר מכן רקד עם גבירה אחרת. וכעבור כמה דקות גם אני זכיתי לרגע של נחת, כשהציץ בי בחשאי וחייך חיוך רחב.

ליידי מרי לא ביקרה אצל המלך באותו לילה, אבל המשרתות הרכלניות סיפרו שנכנסה לחדרו למחרת בבוקר ויצאה משם חיוורת כמו סדין. עד לאותו הרגע היא לא ידעה כמה גרוע מצבו של אחיה.

לאחר מכן כבר לא הייתה לה סיבה להישאר. היא עזבה את הארמון רכובה על סוסה, בדיוק כפי שהגיעה, ופמליה גדולה מאחוריה. כל אנשי החצר הרכינו את ראשיהם ככל האפשר, עדות לנאמנותם. חצי מהם נשאו תפילה חרישית, שאלוהים ישכיח מלבה את העבר ברגע שאחיה ימות והיא תשב על כס המלכות. הם קיוו בכל לבם שהיא תשכח מהכמרים ששרפו על המוקד ומהכנסיות שחיללו.

צפיתי בתצוגת הענווה הזאת מאחד מחלונות הארמון, ופתאום חשתי ביד המושכת בשרוולי. הסתובבתי וראיתי מולי את לורד רובּרט המחויך.

"הלורד, חשבתי שאתה עומד לצד אביך ומלווה את ליידי מרי."

"לא, באתי לחפש אותך."

"למה?"

"כדי לשאול אם תסכימי לעשות למעני דבר-מה."

הרגשתי שלחיי מאדימות. "כל מה שתרצה..." גמגמתי.

הוא חייך. "רק דבר אחד קטן. האם תבואי איתי אל חדריו של המורה שלי כדי לעזור לו באחד מניסוייו?"

הנהנתי לאישור, ולורד רובּרט אחז בידי, שילב אותה בזרועו והוביל אותי אל האגף הפרטי של הדוכס מנורתאמבֶּרלֶנד. מחוץ לדלתות האגף עמדו אנשיו של הדוכס, וכשראו את בנו האהוב מיד הזדקפו ופתחו את זוג הדלתות. האולם הגדול שמעברן האחר היה ריק. כל משרתיו וחצרניו של הדוכס עמדו בגני ארמון ווייטהול והפגינו את רחשי כבודם כשנפרדו לשלום מליידי מרי. לורד רובּרט הוביל אותי אל גרם מדרגות מפואר, ודרך יציע רחב ידיים הגענו אל דירתו הפרטית. ג'ון די ישב בספרייה והשקיף על גן פנימי קטן. הוא הרים את ראשו כשנכנסנו לחדר. "אה, חנה וֶרדֶה."

זה היה מוזר כל-כך לשמוע את שמי האמיתי והמלא, עד שלרגע לא ידעתי כיצד להגיב. כעבור רגע קדתי קידה קטנה ואמרתי, "כן, אדוני."

"היא הסכימה לעזור, אבל עדיין לא סיפרתי לה במה מדובר," אמר לורד רובּרט.

מר די קם ממקומו. "יש לי מראה מיוחדת," אמר. "וייתכן שבזכות כישרון הנבואה שלך תוכלי לראות קרני אור הנסתרות מעיניהם של אנשים רגילים. את מבינה אותי?"

לא הבנתי.

"יש ריחות וצלילים שאיננו יכולים להריח או לשמוע, אבל אנחנו יודעים שהם קיימים. באופן דומה ייתכן שהכוכבים והמלאכים שולחים אלינו קרני אור שנוכל לראות רק אם נשתמש בזכוכית הנכונה."

"אה," אמרתי, אבל עדיין לא הבנתי.

המורה חייך אליי. "לא משנה. את לא חייבת להבין. אבל מכיוון שראית את המלאך אוּריאל, חשבתי שאולי תוכלי לראות במראה גם קרני אור נסתרות."

"לא אכפת לי להסתכל, אם זה רצונו של לורד רובּרט," הסכמתי.

הוא הנהן. "המראה מוכנה. בואי." הוא הוביל אותי לחדר פנימי. החלון כוסה בווילון עבה, שחסם את קרני השמש הקרות והחורפיות. במרכז החדר ניצב שולחן מרובע, שארבע רגליו עמדו על חותמי שעווה. על השולחן נחה מראה יפהפייה, קצותיה משופעים, מסגרתה מצופה זהב, וגם ציפוי הכסף מעוטר בזיגוג זהוב. ניגשתי אליה וראיתי את עצמי משתקפת בזהב. באותו הרגע לא ראיתי מולי ילדה נערית, כי אם אישה צעירה. לרגע חשבתי שאמי היא שנשקפת אליי במראה, חיוכה מקסים וראשה מוטה קלות במחווה טיפוסית. "הו!" קראתי בהתפעלות.

"את רואה משהו?" שאל די. ההתרגשות שבקולו לא נעלמה מאוזניי.

"חשבתי שראיתי את אימא שלי," לחשתי.

לרגע השתתק. "את שומעת אותה?" שאל, וקולו רעד.

חיכיתי רגע, ובכל לבי ייחלתי שתופיע בפניי. אבל היו אלה פניי שניבטו אליי מתוך המראה, עיניי הגדולות והשחורות, נוצצות מדמעות.

"היא לא פה," אמרתי בעצב. "הייתי נותנת הכול כדי לשמוע את קולה, אבל איני יכולה. היא איננה. לרגע חשבתי שראיתי אותה, אבל פניי שלי הן שמשתקפות במראה."

"תעצמי עיניים," אמר, "ותקשיבי היטב לתפילה שאקרא. וכשתאמרי אמן פקחי את עינייך ואמרי לי מה את רואה. את מוכנה?"

עצמתי את עיניי ושמעתי אותו נושף בעדינות ומכבה את הנרות המעטים שהאירו את החדר האפלולי. הייתי מודעת היטב לנוכחותו של לורד רובּרט, שישב בשקט על כיסא עץ מאחוריי. השתוקקתי להשביע את רצונו. "אני מוכנה," לחשתי.

התפילה הארוכה נאמרה בלטינית, והבנתי אותה למרות מבטאו האנגלי של מר די. הוא התפלל לאלוהים שינחה את דרכו, והתפלל למלאכים שיגנו על מעשיו. לחשתי "אמן" ופקחתי את עיניי.

כל הנרות היו כבויים. המראה נראתה כמו ברֵכה חשוכה ושחורה משחור. לא ראיתי דבר.

"הראי לנו מתי ימות המלך," לחש מר די מאחורי גבי.

נעצתי מבט במראה, חיכיתי שמשהו יקרה ובהיתי בחשכה שמולי.

כלום.

"הראי לנו את תאריך מותו של המלך," חזר די ולחש.

לא ראיתי דבר. חיכיתי בסבלנות. שום דבר לא קרה. ומה היה אמור לקרות? הרי איני סיבּילה היושבת על צלע הר ביוון, וגם לא קדושה שמסתרי היקום מתגלים בפניה. בהיתי בעלטה עד שעיניי יבשו, ואמרתי לעצמי שאיני שוטה קדושה. אני שוטה בלבד, העומדת כמו אידיוטית, בוהה בחלל ובהשתקפות אפלה, ומאחוריי עומד גדול המאורות בממלכה ומחכה למוצא פי.

ידעתי שאני חייבת לומר משהו. לא יכולתי להודות ולומר שכישרון הנבואה פוקח את עיניי רק לעתים רחוקות ובלתי צפויות, ושהיה מוטב לו השאירו אותי שעונה על קיר חנותו של אבי. הם ידעו מי אני, ועל סמך זה הבטיחו לי מקלט. הם קנו אותי, וכעת ציפו לתמורה. הייתי חייבת לומר משהו.

"ביולי," לחשתי. הבחירה הייתה אקראית לגמרי.

"באיזו שנה?" דחק בי מר די, קולו רך וחרישי.

די היה בהיגיון בריא כדי להבין שהמלך הצעיר לא יחיה עוד זמן רב. "השנה," השבתי באי-רצון.

"ובאיזה יום?"

"בשישה בחודש," לחשתי בתגובה ושמעתי את שריטת הקולמוס כשלורד רובּרט תיעד את נבואתי השרלטנית.

"אמרי לי מה שמו של המלך הבא," לחש מר די.

התכוונתי לומר "המלכה מרי" באותה נימת קול קהת חושים כשלו. "ג'יין," אמרתי, והפתעתי אפילו את עצמי.

הסתובבתי אל לורד רובּרט. "אני לא יודעת למה אמרתי את זה. אני נורא מצטערת, הלורד. אני לא יודעת..."

ג'ון די אחז בסנטרי והפנה אותי בחזרה אל המראה. "אל תדברי!" ציווה עליי. "רק תגידי לנו מה את רואה."

"אני לא רואה כלום," אמרתי חסרת אונים. "אני נורא מצטערת, אני נורא מצטערת, הלורד. אני נורא מצטערת, אני לא רואה כלום."

"המלך שיירש את ג'יין," דחק בי המורה. "הביטי, חנה. אמרי לי מה את רואה. האם את רואה את בנה של ג'יין?"

התכוונתי להשיב בחיוב, אך לשוני סירבה לנוע בחכי היבשה. "אני לא רואה כלום," אמרתי בהכנעה. "באמת שלא, אני לא רואה כלום."

"תפילת סיכום," אמר מר די, הניח את ידיו על כתפיי ומסמר אותי למקומי. הוא שוב התפלל בלטינית, ביקש מאלוהים שיברך את מעשיו ויממש את החזיונות, ושאיש לא ייפגע מראיית הנולד שלנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

"אמן," אמרתי, הפעם מכל הלב. ידעתי שמדובר בעסק מסוכן, אולי אפילו בוגדני.

הרגשתי שלורד רובּרט קם ממקומו כדי לצאת מהחדר, ומיד השתחררתי מאחיזתו של מר די ורצתי אחריו.

"השבעתי את רצונך?" שאלתי.

"האם אמרת לי את מה שרציתי לשמוע?" שאל בחזרה.

"לא! אמרתי את מה שעלה במוחי." וזה היה נכון, לפחות בנוגע למילה הפתאומית שבקעה מגרוני, "ג'יין."

הוא נעץ בי מבט נוקב. "את מבטיחה לי בהן צדקך? גברתי הנערית, את לא מועילה לג'ון די או לי אם את בוררת את דברייך כדי להשביע את רצוני. תשביעי את רצוני רק אם תראי את האמת ותאמרי אותה כמות שהיא."

"זה מה שאני עושה... עשיתי!" שאיפתי העזה לשמח אותו וחששי מהמראה המוזרה גברו עליי, ופרצתי בבכי. "זה מה שעשיתי, הלורד."

הוא לא התרכך. "את נשבעת?"

"כן."

הוא הניח יד על כתפי. ראשי כאב, והשתוקקתי להניח את לחיי על שרוולו הקריר, אבל ידעתי שאסור לי. עמדתי דום כמו בול עץ והנחתי לו לאמוד אותי.

"אם כן, השבעת את רצוני," אמר. "זה כל מה שרציתי."

מר די יצא מהחדר הפנימי ופניו קרנו. "היא אכן ניחנה במתת הנבואה," אמר באושר. "היא ניחנה בה ועוד איך."

לורד רובּרט הביט במורהו. "האם זה ישפיע על עבודתך?"

האיש המבוגר משך בכתפיו. "מי יודע? כולנו מגששים באפלה. אבל היא ניחנה בכישרון נדיר." הוא השתתק, ואז פנה אליי. "חנה וֶרדֶה, עליי לומר לך דבר אחד."

"כן, אדוני?"

"ניחנת בכישרון נבואי משום שלבך טהור. אנא ממך, למען עצמך ולמען הכישרון שלך, דחי כל הצעת נישואים ועמדי בכל ניסיון פיתוי. הישארי טהורה כמו שאת."

מאחוריי שמעתי את לורד רובּרט נוחר נחרה משועשעת.

הרגשתי שאני מסמיקה מבושה, מהצוואר ועד לתנוכי אוזניי ולרקותיי. "אין בלבי תאוות בשרים," אמרתי בקול חרישי. לא העזתי להביט בלורד רובּרט.

"אם כן, תמשיכי לראות את האמת," אמר ג'ון די.

"אבל אני לא מבינה," מחיתי. "מי זאת ג'יין? האם זו ליידי מרי, שתירש את הוד מלכותו כשילך לעולמו?"

לורד רובּרט הניח את אצבעו על שפתיי, ואני השתתקתי. "שבי," אמר ודחף אותי אל הכיסא הסמוך. הוא קירב אליי שרפרף והתיישב לצדי, פניו קרובות אל פניי. "גברתי הנערית, ראית היום שני דברים שעלולים לקרבנו אל חבל התלייה אם ייודעו ברבים."

לבי החסיר פעימה מרוב פחד. "הלורד?"

"בכך שהסתכלת במראה, סיכנת את כולנו."

שפשפתי את לחיי בגב ידי כמנסה למחות מפניי את פיח הלהבות. "הלורד?"

"אסור לך לומר מילה לאיש. זו בגידה לחזות את עתיד המלך, והעונש על בגידה הוא הוצאה להורג. היום חזית את עתידו של המלך וניבאת את יום מותו. האם תרצי לראות את ראשי מונח על הגרדום?"

"לא! אני..."

"ואת עצמך רוצה למות?"

"לא!" שמעתי היטב את הרעד בקולי. "הלורד, אני מפחדת."

"אם כן, אל תאמרי מילה לאיש. גם לא לאביך. ואשר לג'יין שראית במראה..."

חיכיתי.

"תשכחי את מה שראית, תשכחי שביקשתי ממך להביט במראה. תשכחי מהמראה, תשכחי מהחדר הזה."

נעצתי בו מבט חודר. "ולא אצטרך לעשות את זה שוב?"

"לא תצטרכי לעשות את זה שוב אלא מרצונך החופשי. אבל כרגע תשכחי מזה." הוא חייך אליי את חיוכו המתוק והמפתה. "כי אם אי-פעם אבקש ממך," לחש באוזני. "כי אם אי-פעם אבקש ממך, בתור ידיד, אפקיד את חיי בידייך."

הרגשתי אבודה. "בסדר," אמרתי.

בפברואר עברה חצר המלכות כולה לארמון גריניץ', ומחדרו של המלך יצאה ההודעה שמצבו של המלך משתפר. ואולם הוא לא ביקש לראותי, וגם לא את וויל סאמרס, וגם לא ביקש לשמוע מוזיקה ולא חיפש חברה, וגם לא ירד לאולם הגדול לארוחת הערב. עם ההרעה במצבו זומנו כל רופאיו לארמון, הסתובבו בחצר בגלימות מתנופפות והשיבו תשובות זהירות לכל דורש. ככל שנקפו הימים, נדמה שגם הם נעלמו בהדרגה, וגם לא דיברו על התאוששות צפויה. אפילו דיווחיהם העליזים על עלוקות המטהרות את דמו של המלך ועל מנות רעל הניתנות לו כדי להרוג את המחלה שבגופו כבר לא נשמעו כנים. אביו של לורד רובּרט, הדוכס מנורתאמבֶּרלֶנד, היה למעשה המלך האמיתי בארמונו של אדוארד. בארוחת הערב הוא זה שישב לצד כס המלכות הריק, ובדיונים השבועיים של מועצת הכתר הוא זה שישב בראש השולחן. עם זאת הוסיף הדוכס לומר לכולם שמצבו של המלך מתייצב, וכי הוא מצפה בכיליון עיניים לשיפור במזג האוויר ולקיץ הקרוב.

לא אמרתי דבר. כשוטה קדושה, שילמו לי כדי לומר דברים מפתיעים וחצופים, אבל דבר לא היה מפתיע וחצוף יותר מהאמת המרה – שהמלך הצעיר היה אסיר בידיו של הלורד פּרוטֶקטור; שהוא גסס לאטו ללא חברים וללא טיפול נאות; שאת אנשי החצר ואת כל אצילי הממלכה עניינו הכתר עצמו ולא אדוארד הצעיר; ושהייתה זו אכזריות לשמה להניח לילד בן גילי כמעט למות לבדו, ללא אב ואם. הבטתי סביבי בכל הגברים ששכנעו זה את זה כי המלך בן החמש-עשרה, ששכב בפרטיות חדריו והשתעל למוות, יחלים עד הקיץ די הצורך כדי לשאת אישה. אכן, חשבתי, הייתי ראויה לתואר שוטה לולא היה ברור לי שמדובר בחבורה של שקרנים ונוכלים.

ובזמן שהמלך הצעיר הקיא בחדרו מרה שחורה, קיבלו החצרנים שבארמון את קצבאותיהם, את משכורותיהם וגם את הכנסות המנזרים שהם סגרו בשם שמים ושדדו בשם החמדנות, ואיש לא הוציא הגה. אכן, חשבתי לעצמי, הייתי ראויה לתואר שוטה לו דיברתי אמת בחצר המזויפת הזאת. הייתי בולטת ממש כמו מלאך ברחוב פליט. הרכנתי את ראשי, ישבתי לצדו של וויל סאמרס בארוחת הערב והחרשתי.

קיבלתי משימה חדשה. מר די, מורהו של לורד רובּרט, ביקש ממני לקרוא למענו. עיניו קהו, כך אמר לי, ואבי שלח לו כמה כתבי יד שיכולות לקרוא רק עיניים צעירות.

"אני לא קוראת היטב," השבתי לו בזהירות הראויה.

הוא צעד לפניי באחד היציעים שטופי השמש שניבטו אל הנהר, אך כששמע את דבריי הסתובב וחייך.

"את נערה זהירה מאוד," אמר. "וטוב שכך, בימים טרופים אלה. אבל אין לך מה לחשוש ממני ומלורד רובּרט. אני מתאר לעצמי שאת קוראת אנגלית ולטינית בלי שום בעיה, נכון?"

הנהנתי.

"וספרדית, כמובן, ואולי גם צרפתית?"

שתקתי. הרהיטות בספרדית הייתה מובנת מאליה כי הייתה זו שפת אמי, והוא ניחש שלמדתי צרפתית בשהותנו בפריז.

מר די קרב אליי ולחש באוזני. "את קוראת גם יוונית? אני זקוק למישהו שיקרא לי ביוונית."

לו הייתי מבוגרת וחכמה יותר, הייתי מכחישה זאת בכל תוקף. אבל הייתי בת ארבע-עשרה, וגאה בכישוריי. אימא בעצמה לימדה אותי יוונית ועברית. ואבא קרא לי הלמדנית הקטנה שלו, ואמר שאני לא פחות טובה מכל נער.

"כן," השבתי. "אני קוראת יוונית ועברית."

"עברית?" קרא האיש ונראה מסוקרן. "חי נפשי, ילדה, מה לך ולעברית? האם קראת את התורה?"

מיד הבנתי שהיה אסור לי לומר מילה. לו השבתי בחיוב, לו הודיתי שקראתי את תורת היהודים ואת ספר תפילותיהם, הייתי מסירה מלבו כל ספק וחושפת את עצמי ואת אבא כיהודים מאמינים. נזכרתי שאמי אמרה לי פעם שיהירותי עוד תביא עליי צרות צרורות. חשבתי שהתכוונה לחיבתי הרבה לבגדים יפים ולסרטים לשערי. אבל כעת חטאתי בחטא היוהרה גם במדי השרד הנעריים. התרברבתי בהשכלתי, והעונש על כך יהיה נורא.

"מר די..." לחשתי, מבוהלת.

הוא חייך אליי. "כבר באותו היום ניחשתי שברחתם מספרד," אמר לי בעדינות. "ניחשתי שאתם קוֹנבֶרסוֹס. אבל זה לא מענייני. וזה גם לא טבעו של לורד רובּרט לרדוף אדם בשל אמונת אבותיו, במיוחד אם ויתר על אותה אמונה. את מתפללת בכנסייה, נכון? וצמה בימי הצום הנוצריים? את מאמינה בישוע המשיח ובחסדו?"

"כן, אדוני. בלב שלם." לא היה שום טעם לומר לו שלא ניתן למצוא נוצרי אדוק יותר מיהודי המנסה לא למשוך תשומת לב.

מר די השתהה. "אני מתפלל שבבוא היום נוכל להתעלות מעל למחלוקות דתיות ולהגיע לאמת. יש אנשים שסבורים שאין אלוהים, וגם לא אללה ואפילו לא יהוה..."

כשהגה את שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא פלטתי אנקת הפתעה. "מר די? גם אתה מבני העם הנבחר?"

הוא נד בראשו. "אני מאמין שיש בורא עולם, אבל איני יודע מה שמו. אני מכיר רק את השמות שהאדם נתן לו. ומדוע עליי לבחור בשם כזה או אחר? אני רוצה להכיר את טבעו המקודש, אני רוצה לזכות בעזרת מלאכיו, אני רוצה להמשיך לקדם את פועלו, אני רוצה להפיק זהב ממתכות פשוטות, אני רוצה להפיק את הקדוש מהטמא." הוא היסס. "את מבינה למה אני מתכוון?"

שמרתי על פנים חתומות. בספרייתו של אבא בספרד היו כמה ספרים שתיארו את סודות הבריאה, והיה גם מלומד שבא לקרוא אותם. וכמובן, הישועי שרצה להכיר את סודות היקום מעבר לאמת שמסדרו הטיף לה.

"אלכימיה?" שאלתי בקול שקט מאוד.

הוא הנהן. "הבורא העניק לנו יקום מלא מסתורין," אמר. "אבל אני מאמין שבבוא היום יתגלו בפנינו כל מסתריו. בינתיים אנחנו מבינים מעט מאוד; וכנסיית האפיפיור, כנסיית המלך וחוקי הממלכה אוסרים עלינו לפקפק ולחקור. אבל אני מאמין שחוקת אלוהים אינה אוסרת עלינו לחקור. אני מאמין שהוא ברא את העולם בדמותו של גן מכני אדיר ומופלא, והגן פועל על-פי חוקים נשגבים, ובבוא היום נבין גם אותם. אלכימיה – אומנות השינוי – היא הדרך שלנו להבנה, וכשנדע ממה עשוי הכול, נוכל לברוא דברים בעצמנו ונחזיק בידינו ידע אלוהי, ואנו עצמנו נעבור שינוי ונהפוך למלאכים..."

הוא השתתק. "יש לאבא שלך ספרים העוסקים באלכימיה? הוא הראה לי רק את ספרי הדת. יש לו ספרי אלכימיה בעברית? תוכלי לקרוא לי אותם?"

"אני מכירה רק את הספרים המותרים," השבתי בזהירות. "אבא שלי לא מחזיק ספרים אסורים." אפילו האיש החביב הזה, שבטח בי וחשף את סודותיו בפניי, לא היה מפתה אותי לומר את האמת. חונכתי לשמור על סודיות מוחלטת, ולעולם לא אשתחרר מכבלי החיים הכפולים חדורי הפחד. "אני יודעת לקרוא עברית, אבל לא מכירה את התפילות היהודיות. גם אבא וגם אני נוצרים טובים. והוא מעולם לא הראה לי ספרים שעוסקים באלכימיה, הוא לא סוחר בספרים כאלה. אני צעירה מדי בשביל להבין ספרים כאלה. ואני לא בטוחה שאבא יסכים שאקרא בפניך בעברית, אדוני."

"אבקש ממנו, ואין לי ספק שהוא ירשה זאת," השיב לי באופטימיות. "קריאת עברית היא מתנה מאלוהים, וכישרון ללימוד שפות הוא סימן ברור לנפש טהורה. עברית היא שפת המלאכים והנתיב היחיד שמאפשר לנו, בני התמותה, לדבר עם אלוהים. לא ידעת את זה?"

הנדתי את ראשי.

"כמובן," הוסיף וקרן מאושר. "אלוהים דיבר אל אדם וחווה בגן העדן, לפני שסרחו והפכו לבני התמותה הראשונים. והם ודאי דיברו עברית והבינו את דבריו של האל בשפה זו. אלוהים מדבר בשפה אחרת שאינה עברית, שפתם של מלאכי עליון, וזו השפה שאני מקווה לגלות. והדרך לגילויה של שפת האלוהים עוברת דרך העברית, דרך היוונית ודרך הפרסית." הוא שוב השתתק. "את לא מדברת או קוראת פרסית, נכון? וגם לא ערבית?"

"לא," השבתי.

"לא משנה," אמר. "מדי בוקר תבואי לקרוא בפניי במשך כשעה, ויחד נצעד קדימה."

"רק אם לורד רובּרט ירשה לי," ניסיתי להתחמק.

מר די חייך. "גברתי הצעירה, את תעזרי לי להבין את משמעות החיים, לא פחות. ליקום יש חוקים משלו, ורק עכשיו אנחנו מתחילים להבינם. יש לו כללים וחוקים שאינם משתנים, והם שקובעים את מסלול הכוכבים ואת הגאות והשפל, ואת מסלול חייו של האדם, ואני יודע, אני משוכנע, שכל הדברים קשורים זה בזה: הים, הכוכבים ותולדות האדם. ובעזרת האל וכל המיומנויות שנוכל לרכוש נגלה את החוקים הללו, וכשנדע אותם..." הוא השתהה רק לרגע. "נדע הכול."