ריקוד הגבולות

כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ, מִדִּמְעָה: כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה; וְשָׁבוּ בָנִים, לִגְבוּלָם. ירמיהו לא יד-טו

מהדורה זו יוצאת אחרי (בעקבות?) ה 7 באוקטובר 2023. בעוד הראשונה ניסתה למנוע את הטרגדיה שפקדה אותנו ואת הפלסטינים, המהדורה השנייה נועדה לעזור לנו להבין מדוע היא קרתה, ולשרטט מתווה שיקומי. בעוד הראשונה קוראת את המובאה מירמיהו כתפילה להתכנסות בגבולות הסכמי שביתת הנשק - קרי 'הקו הירוק' - השנייה מקפלת בתוכה גם את התפילה לחזרתם בשלום של החטופים.

שינויים נוספים נובעים מתכנים אליהם נחשפתי דרך לימודי הפילוסופיה. למשל, מאז ימי הביניים השאלה 'מי מנצח – התבונה או ההתגלות, השכל או התורה' מלווה את ההוגים היהודים. שאלה זו מייצגת בעיני הסתבכות מחשבתית, אשר נובעת מהשפעתה של הפילוסופיה היוונית; הפילוסופיה החלה כמדע, בדגש על פיזיקה תיאורטית. גם אחרי שהתפצלה לדיסציפלינות שונות, הדיון התאולוגי השיטתי נדרש לעמוד בקריטריונים של מדע הפיזיקה התאורטית. לדעתי, שלושה מאפיינים של הגישה הפיזיקלית שמים מקלות בגלגלים של הגות דתית יהודית שיטתית.

הראשון שבהם הוא הימנעות מהנחות מוצא, מאקסיומות, שכן בפיזיקה התאורטית מדובר בטענות שמעכירות את הניקיון של התיאוריה המדעית. המאפיין השני הוא העיקרון הפיזיקלי-אונטולוגי. למשל, בתוך הדיסציפלינה הפיזיקלית הקביעה, או המסקנה, או ההנחה שיש אלוהים, מחייבת לשאול היכן הוא, שכן על פי חוקי הפיזיקה כול 'יש' תופס מקום מוגדר בחלל ובזמן. המאפיין השלישי הוא עקרון האובייקטיביות המדעית. המדען נדרש לצפות מבחוץ על הנושא אותו הוא חוקר, ולכן הוא צופה על העולם (ועל עצמו...) מבחוץ.

העיקרון הראשון - הימנעות מהנחות מוצא - מביא לכך שהמודל אלוהים-עולם-אדם דורש את הוכחת קיומו של אלוהים. למיטב ידיעתי, הניסיונות להוכיח את קיומו נכשלו כולם. שני העקרונות האחרים מובילים למסקנה שאם יש אלוהים אז הוא חייב להיות או (א) בתוך העולם (פנתאיזם, אימננציה), או (ב) מחוץ לעולם (טרנסצנדנטי, לא נגיש). מחד גיסא, הקביעה שאלוהים בתוך העולם מובילה לביטול אלוהים כישות מובחנת, או לביטול עצמי נוסח תורות המזרח על ידי ביטול החומר והתמזגות עם היקום. בגישה זו אין מקום לטריטוריות של אחריות, שכן לא אני ולא אנחנו איננו ישויות מובחנות. מאידך גיסא, הקביעה שאלוהים מחוץ לעולם מובילה לניכור ולסתירה ביחס למקורות: בתורת ישראל אלוהים נוכח, פועל, מדבר, נגיש, מעורב. הקביעה כשלעצמה היא בעיני סתירה עצמית מכיוון שמנסים לקבוע כעובדה משהו שהוא מעבר לתפיסה האנושית – על פי הגישה הטרנסצנדנטית עצמה! הקבלה ניסתה לגשר על הפער על ידי הזרמת "אנרגיה" דרך תחנות ביניים (היפוסטאזות), הגיעה לסתירות, ולכן הניחה את הסתירה, הפרדוקס והאבסורד כתשתית, כאילו היו ממדים תאולוגיים הכרחיים.

כללו של דבר, התוצאה של הגישה הפיזיקלית היא תאולוגיה יהודית מפוצלת, לא עקיבה ובלתי מתכנסת, ולטעמי גם לא נאמנה לתורת ישראל. השימוש במונחים כמו 'עדת המאמינים', ב'הוכחות' לקיומו של האל, בהגדרתו כפוטנציאל שכלי, כאינסוף, כאמת אבסולוטית, או כמי שקיים 'בתוכנו', הותירו אותי מתבוססת בבִיצה של זרות תאולוגית. * כחלופה, המודל המוצע בחיבור זה ליחס אלוהים-עולם-אדם הוא מתמטי ולא פיזיקלי.

גם הערות של קוראים השפיעו. למשל, הערתה של הדס לאור אשור באשר לטעות סופר שנפלה בטקסט, או טענתו של ליאור טל שדה באשר לקרבה בין המודל הקיבוצי המוצע בחיבור זה ובין ההגות של הרומנטיקה הגרמנית. טענתו של שדה שלחה אותי ללמוד את הנושא, ואף להתייחס אליו במסגרת מאמר ששלחתי לעיתון 'הארץ' תחת הכותרת "תת מודע קולקטיבי במחקר האקדמי".

ועדיין, ההבדל העיקרי בין המהדורות הוא ההקשר שבו הן נקראות. לדוגמה, המאמר המוזכר לעיל נוסח במסגרת ניסיון נואש להציל את הציונות מעצמה. במאמר שקדם לו - "מחאה, ליברליזם וחורבן הבית" – ניסיתי להסיט את השיח הליברליסטי של המחאה משיח של 'זכותי' אל עבר מחויבות לתורת ישראל; שכן לדעתי אפשר היה להשיג את מטרות המחאה - הפרדת הדת מהמדינה, תיקון מערכת המשפט, סיום הכיבוש, שלום בית, שוויון אזרחי ובהכללה 'ציונות מתוקנת' - דווקא דרך מחויבות למגדיר העמי הפוזיטיבי, ובכך למנוע את ההתפוררות1 ואת הטרגדיה שבאה בעקבותיה.

כבתנועת מטוטלת, התגובה הישראלית לאירועים היא דרישה מכניסטית לאחדות. להבנתי, בעומק הקריאה מסתתר רצון לבירור הזיקה המגדירה את העמיות היהודית – מהו אותו הדבק שהופך אותנו לעם - ובזכותה ייתכן שהבירור יזכה לתשומת הלב הראויה. אומנם, גם המחאה וגם התגובה לאירועי ה 7 באוקטובר עוסקים בעיקר בחברה הישראלית, אבל, כקבוצה הגמונית היהודים בארץ ובעולם גם מושפעים וגם משפיעים על ההתנהלות של מדינת ישראל. אשר על כן, אם רוצים להתוות חזון שיקומי למדינה ולחברה, דרוש טיפול חירום בישות הקיבוצית שלנו, היהודים.

שני המאמרים המוזכרים לעיל מופיעים במהדורה זו, מלבד כשינויים הפזורים בטקסט, גם כנספחים.

"רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו: מה מקום לתפלה זו? אמר להם: בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי." בבלי ברכות כח ב

יהי רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותיי שדברי תורה המובאים בספר זה יהיו ראויים להיאמר, יתפרשו באופן ראוי, וירבו את הטוב בעולמנו. אמן.

ריזל מיכל, תל אביב 2024