1.
אסטריד פארקר נראתה מושלם.
כלומר הכי מושלם שהיא יכלה להיראות בתקופה האחרונה.
בימים אלה זה כלל המון קונסילר מרוח מעל חצאי הירח הסגולים שהתנחלו לה מתחת לעיניים. אבל חוץ מתכסיס ההטעיה הקטן הזה, היא לחלוטין נראתה ללא רבב.
היא מיהרה במורד המדרכה. אור של בוקר אפריל האריך את הצל שלה מעל לאבני המדרכה של מרכז ברייט פולס, אורגון. היא לא האמינה שהשמש זורחת, מלטפת את העור החיוור שלה. לא האמינה שהיא באמת יצאה מהבית בלי מטריה ומגפי גומי. זה היה היום הלא גשום הראשון מזה שבועיים.
כמו כל מי שנולדה וגדלה בפסיפיק נורת' ווסט, אסטריד הייתה רגילה לממטרים אביביים, לזרזיף האפרורי. העובדה שהעננים הואילו להתפזר — היום מכל הימים — הייתה מעודדת. אילו האמינה בסימנים, אסטריד הייתה עלולה להתייחס בדרמטיות לתזמון. במקום זה היא נעצרה מול ווייק־אפ קפה ובחנה את ההשתקפות שלה בזגוגית החלון הגדולה.
הבוקר אסטריד התעוררה שעה מוקדם מהנחוץ. היא חפפה ועשתה פן, מקפידה לעצב את הקארה הבלונדיני שלה בדיוק כמו שקלסי, מעצבת השיער שלה, הראתה לה. התוצאה הייתה... טוב, היא הייתה מושלמת. השיער הגלי שלה הגיע עד לכתפיים, הפוני היה שיק ומבריק. האיפור — מינימלי ואלגנטי, אם נתעלם לרגע מהקונסילר. והיא הייתה מאובזרת באיפוק ובטוב טעם, רק זוג של חישוקי זהב מתנדנדים מתנוכי האוזניים.
השמלה שלה הייתה הכוכבת האמיתית של האירוע, האאוטפיט האהוב וגם הכי יקר במלתחה שלה — היא עדיין לא מצאה את האומץ לספר לקלייר ואייריס, החברות הכי טובות שלה, כמה היא שילמה עליה בשנה שעברה, רגע לפני שהיא וספנסר נפרדו. זאת הייתה רכישה הכרחית, רכישת העצמה שנועדה לגרום לה להרגיש יפה ובטוחה. היא סקרה את שמלת העיפרון בגוון השנהב כעת, נטולת שרוולים, באורך מִידִי, וההשתקפות שלה בחלון אישרה שהשמלה הייתה שווה כל סנט. היא התאימה לה את סנדלי הרצועות השחורים האהובים עליה, עם עקב של שלושה אינץ', ואפילו אמא שלה לא הייתה מוצאת מילה רעה להגיד על החזיון שנשקף מולה בחלון עכשיו. היא הייתה אלגנטית ואסופה.
מוכנה.
מושלמת.
כל מה שהיא קיוותה להיות ביום הצילום הראשון באכסניית אברווד.
חיוך חלף על שפתיה כשחשבה על האכסניה ההיסטורית, שהייתה עכשיו בידיים שלה. טוב, לא בדיוק רק בידיים שלה. אבל כשפרו אברווד, הבעלים של המבנה הוויקטוריאני האהוב במדינה התקשרה אליה בחודש שעבר ואמרה שהיא בשלה לשיפוץ, ושנטשה רוחאס מתוכנית העיצוב אינסייד אמריקה, רוצה לצלם את כל התהליך, אסטריד כמעט נשכה לעצמה את הלשון כדי לא לצרוח בהתרגשות.
התרגשות — וגם מידה לא מבוטלת של אימה, אבל זה היה רק הלחץ, או כך סיפרה לעצמה אסטריד כל החודש. ברור שהיא התרגשה. זאת הייתה הזדמנות של פעם בחיים.
אכסניית אברווד הייתה מפורסמת הרבה בזכות אינספור ספרים וסרטים דוקומנטריים על הליידי הכחולה, שלכאורה רדפה את אחד מחדרי השינה בקומה העליונה. ולככב באינסייד אמריקה יכול לשנות הכול עבור אסטריד. זאת הייתה ההזדמנות שלה להשתדרג ממעצבת בעיירה קטנה עם אירוסים כושלים, למשהו גדול יותר. משהו טוב יותר. והכי חשוב — מישהי שאמא שלה אשכרה מעריכה.
חוץ מזה, האחוזה הייתה חלומה של כל מעצבת — שלוש קומות של מבוכים ומחילות ומרפסת קדמית רחבה, וחזית שכרגע הייתה בצבע קיא של חתול, אבל תזהר באופן יפהפה אחרי שכבה של צבע פסטל מקסים, לבנדר או אולי מנטה קרירה. בפנים היה מבוך של חדרים מצופים בעץ כהה וקורי עכביש, אבל אסטריד כבר דמיינה איך היא תאיר ותאוורר, תחליף את חיפויי העץ המיושנים בפאנלים מודרניים, ואיך תהפוך את המרפסת האחורית המרקיבה לסולריום שטוף שמש.
אכסניית אברווד הייתה פרויקט חלומות. ונכון לרגע זה, גם הפרויקט היחיד שלה.
אסטריד נאנחה ודחקה את העובדה הזאת אל ירכתי התודעה, יחד עם העובדה שפיטרה את האסיסטנטית ואת המזכירה שלה בשבוע שעבר בגלל שלא היה לה איך לשלם להן. לא הייתה לה אף כוונה לעדכן את אמא שלה שחברת ברייט דיזיינז הייתה כעת עסק של אישה אחת. היא הייתה מעדיפה ללעוס קקטוס, תודה רבה.
בתשע השנים שחלפו מאז שהשתלטה על העסק של לינדי ווסטברוק, אסטריד התרגלה להיקף עבודה שסיפק לה תזרים מדויק של מזומנים ותעסוקה. אבל לאחרונה העניינים היו איטיים ומשעממים. עיירה קטנה כמו ברייט פולס לא סיפקה יותר מדי עבודה, ואסטריד הרגישה שאם היא תעצב עוד משרד של רופאה־סלאש־עורכת־דין־סלאש־מתווכת דירות, עם כל הכורסאות הדקורטיביות והציורים האבסטרקטיים על הקירות, היא תתלוש לעצמה את הריסים.
ומעל כל זה, אם העסק שלה יקרוס עכשיו, במיוחד אחרי האירוסים הכושלים בקיץ שעבר, אמא שלה תתלוש לה את הריסים בעצמה — ותקפיד להאשים בכישלון את אסטריד והאישיות הפגומה שלה, ממנה נובעים כל חסרונותיה המקצועיים.
לאחרונה, התכונה המקסימה הזאת של איזבל פארקר־גרין לבקר כל פגם באסטריד נכנסה להילוך חמישי. השפתיים של איזבל היו מתעקלות בכל פעם ששערה זזה ממקומה, או שאסטריד הושיטה יד לקחת בייגל. אסטריד הייתה מותשת. השינה שלה קרטעה חודשים. העין הבוחנת תמידית של אמא שלה והציפיות הבלתי ניתנות למילוי, חלפו מולה כמו בסרט בכל פעם שהיא עצמה עיניים.
עכשיו היא תופיע בטלוויזיה, בתוכנית עיצוב יוקרתית. אולי זה יהיה הדבר שיספק את איזבל. אולי זה אפילו יחלץ ממנה חיבוק גאה ואיזו הצהרה גאה, כמו תמיד האמנתי בך, דארלינג — ולאסטריד תהיה סופסוף דקה של שלווה.
היא סידרה את חצאית הפשתן החמאתית, והגניבה חיוך להשתקפות שלה בחלון בית הקפה כשאגרוף הלם על הזכוכית מבפנים. היא קפצה ומעדה לאחור. הקרסול שלה כמעט התקפל ממרום גובה העקבים.
"את פאקינג לוהטת!"
ג'ינג'ית יפה קרנה אליה דרך החלון, ואז הניפה גבות בדרמה מוגזמת, סוקרת את הגזרה של אסטריד.
"ג'יזס, אייריס," אסטריד לחצה אצבעות אל החזה, מנסה להרגיע את הלב שלה שדפק בחוזקה. "את יכולה להירגע לשם שינוי?"
"רגועה זה השם השני שלי," אייריס צעקה דרך הזכוכית, ידיים נשענות על מסעד כיסא העץ הצבוע בטורקיז.
אסטריד נופפה בידה, מחפשת תגובה הולמת. כשזה הגיעה לבסטי שלה אייריס קלי, ילדת הסנדוויץ' הנצחית, נואשת תמיד לתשומת לב, לא היה טעם לנסות להכניס אותה לפרופורציות.
"תכניסי כבר את התחת החמוד הזה שלך פנימה," אמרה אייריס. "קלייר ודליילה מתלחששות פה..."
"לא אנחנו לא!" אסטריד שמעה את הבסטי השניה שלה, קלייר סאת'רלנד קוראת לה מאיפשהו מאחורי אייריס לפני שהפציעה גם היא בחלון. השיער החום שלה היה אסוף ברישול, ומסגרת המשקפיים הסגולה לכדה את קרני השמש.
"ואני מאבדת לאיטי את הרצון לחיות," אייריס המשיכה, נוגחת בכתפה של קלייר.
"את מתה על זה ואל תנסי להתנהג אחרת." המשפט הזה הגיע מדליילה, אחותה החורגת של אסטריד ובת הזוג של קלייר בעשרת החודשים האחרונים.
אסטריד הייתה עדיין בשלבי הסתגלות לנוכחותה המחודשת של דליילה בחייה. היו להן יחסים מתוחים בילדותן המשותפת, מלאים בטינה ואי הבנות. תהליך ההחלמה היה ארוך ומתיש. הן עשו כברת דרך מאז יוני האחרון, אז הופיעה דליילה בעיירה כדי לצלם את החתונה המקוללת של אסטריד והתאהבה בשושבינה. מאז, דליילה חזרה מניו יורק לגור בברייט פולס והפכה את קלייר להכי מאושרת שאסטריד ראתה אותה אי פעם.
כאילו כדי להוכיח את הנקודה, דליילה גלשה לתוך הפריים, והניחה זרוע מקועקעת סביב כתפה של קלייר, שזרחה כאילו דליילה המציאה את הקפה בעצמה. אסטריד גם הבינה שהבעיות שהיו לה ולדליילה בילדותן היו לא מעט באשמתה, אז זה גם לא היה אי נוחות מנוכחותה או דאגה לקלייר.
ההרגשה הייתה הרבה יותר קרובה לבחילה. היא לא תודה בזה בחיים בפני קלייר, או אייריס והחברה החדשה שלה ג'יליאן, שהמראה של זוג מאושר גרם לה לרפלקס הקאה, למרות שזה היה המצב. הבטן המתהפכת שלה הייתה ההוכחה לכך. מאז שהיא וספנסר נפרדו בקיץ שעבר, המחשבות על דייטים ורומנטיקה הסבו לה כאב פיזי.
"כנסי כבר, מותק." קלייר טפחה בעדינות על החלון. "זה יום גדול!"
אסטריד חייכה. הבחילה שלה התפוגגה, תודה לאלה. כשהיא סיפרה לקלייר ואייריס על הטלפון מפרו אברווד — על אינסייד אמריקה, נטשה רוחאס, והנכדים של פרו שמגיעים לעיירה כדי לעזור לאישה המבוגרת עם השיפוץ — החברות הכי טובות שלה צווחו בהתרגשות יחד איתה ועזרו לה להתכונן לפגישה הראשונה היום ולצילומים עם משפחת אברווד. העזרה כללה כמה לילות בבית של אסטריד, בקבוקי יין ריקים שמילאו את שולחן הקפה שלה בזמן שהיא עבדה על המחשב וקלייר ואייריס שנעשו יותר ויותר שתויות ובלתי נסבלות.
ועדיין — העיקר הכוונה.
הן התעקשו לפגוש אותה לארוחת בוקר בווייק־אפ קפה, כדי להזין ולצייד אותה ב"בייגלים ובאנרגיות טובות" כמו שאייריס ניסחה את זה. אסטריד הייתה משקרת אילו אמרה שלא נזקקה לקצת אנרגיות טובות ברגע המדויק הזה. היא הנידה בראשה לעברה של קלייר ונעה לכיוון הכניסה הראשית, היד שלה מושטת לעבר ידית הברונזה המושחרת. לפני שהספיקה למשוך בידית, דלת העץ הצבועה טורקיז נפתחה ונטרקה לתוך אסטריד, שואבת את כל האוויר מהריאות שלה והודפת אותה לאחור. היא נחתה על התחת, כפות ידיה נשרטו על אבני המדרכה ותחושת שריפה פרחה במרכז החזה לפני שגלשה במורד הבטן.
"או מיי גאד, אני כל־כך מצטערת."
אסטריד שמעה את הקול ממש מולה, אבל נשארה קפואה. הרגליים שלה היו מפושקות באופן הכי לא אלגנטי, העקב הימני של הנעל האהובה עליה תלויה ליטרלי על חוט ו...
היא עצמה עיניים חזק, ספרה עד שלוש ופקחה אותן שוב. אולי זה היה חלום. סיוט. אין סיכוי שהיא שרועה על התחת על מדרכה באמצע הדאון טאון, כששמלת העיפרון היפהפייה שלה, שמלת המזל שגרמה לתחת שלה להיראות מדהים, מכוסה בקפה רותח מאוד ושחור מאוד. אין מצב ששלוש כוסות נייר ריקות מתגלגלות על הרצפה לידה, ומנשא כוסות נח הפוך בחיקה, נוטף נוזלים על כל שמלת הפשתן — ניקוי יבש בלבד — שלה. ובהחלט לא הייתה שם בחורה עם עור חיוור, רעמה של שיער חום זהוב קצר, אוברול ג'ינס מקופל בקרסוליים ומגפי עבודה חומים, עומדת מעליה עם מבט מבועת על הפנים.
זה ממש לא קרה עכשיו.
לא כשהיא עומדת לפגוש את נטשה רוחאס, ובטח שלא כשהיא עומדת להופיע מול מצלמה כדי להציג את פרויקט חייה.
זה בהחלט לא קרה.
"את בסדר?" הבחורה הושיטה יד לאסטריד. "מיהרתי ולא ראיתי אותך שם ו... וואו, השמלה הזאת ממש חטפה משהו רציני, אה?"
אסטריד התעלמה מהגמגומים, התעלמה מהיד המושטת. היא התרכזה בלנשום. פנימה והחוצה, לאט ובטוח, בגלל שמה שבאמת רצתה לעשות עכשיו זה לצרוח לתוך הפרצוף של הבחורה הזאת. אולי אפילו בתוספת דחיפת כתף חמודה ואסרטיבית. היא ידעה שלא כדאי שתעשה אף אחד מהדברים האלה, אז היא נשמה.
ונשמה.
"את בהתקף אסתמה?" שאלה הבחורה. "שאזעיק אמבולנס?"
היא כרעה ברך והסתכלה לתוך הפנים של אסטריד. העיניים החומות־ירקרקות שלה הצטמצמו. הפנים שלה היו כמעט פֶיָיתיות, עם תווים עדינים ואף וסנטר מחודדים. השיער שלה היה קצר — מגולח בצד אחד וארוך בשני, גולש מעל המצח בערימה מבולגנת כאילו הרגע התעוררה. היה לה נזם, חישוק כסוף דק בספטום.
"כמה אצבעות אני מחזיקה?" היא שאלה והציגה שתי אצבעות.
לאסטריד התחשק לענות בזקירת אצבע אחת ספציפית, אבל לפני שהספיקה, אייריס וקלייר ודליילה נשפכו מתוך בית הקפה בעיניים פעורות, מופתעות למצוא אותה על המדרכה.
אלוהים, היא הייתה עדיין על המדרכה?
"מתוקה, מה קרה?" שאלה קלייר שמיהרה לעזור לה לקום.
"אני, זה מה שקרה," אמרה הבחורה. "אני כל־כך מצטערת. מיהרתי החוצה ולא הסתכלתי לאן אני הולכת, שזה פשוט כל־כך אני, ואני מרגישה נורא ו..."
"את מוכנה בבקשה לסתום?" המילים נשרו מהפה של אסטריד לפני שהספיקה לאסוף את עצמה.
העיניים של הבחורה נפערו, כנפי האיליינר המושלמים שלה התקשתו מעלה ופה הפטל שלה נשמט לעיגול קטן.
"לפחות היא אמרה בבקשה," מלמלה אייריס. "שיא האסטריד. מנומסת גם כשהיא בהמה."
קלייר כחכחה בגרון ומשכה בזרועה של אסטריד, אבל אסטריד נפנפה אותה. כוסאמק, היא הולכת לקום בכוחות עצמה, לשמר את מעט הכבוד העצמי שעוד נותר לה. עוברי אורח נעצו בה מבטים, כולם בטח מודים לאלה או לכל מי שהם מתפללים אליה בבוקר, שהיום שלהם לא התחיל מזוויע כמו של הבחורה האומללה בשמלה ההרוסה והידיים השרוטות.
אסטריד נעמדה בצליעה, הבחורה נעמדה איתה. היא הצמידה ידיים והעוותה פנים בזמן שאסטריד שלפה את הנעל ובחנה את העקב ההרוס.
"אני ממש..."
"מצטערת. כן, הבנתי את זה," אמרה אסטריד. "אבל הצער שלך לא הולך לנקות את השמלה או לתקן את הנעל כרגע, נכון?"
הבחורה הסיטה את השיער ותחבה קווצת שיער מאחורי האוזן, חושפת כמה פירסינגינים. "אממ... לא, אני מניחה שלא."
נואשות הציפה את לחייה של אסטריד בסומק שפלש אל החזה. הדבר האחד הזה — שהבוקר הספציפי הזה יתחיל מושלם — היה כל מה שהיא רצתה, רק שלאסון המהלך עם השיער החמוד והנזם בספטום, היו תוכניות אחרות. היא הייתה חייבת לפרוץ לתוך חייה ברגע הכי גרוע שאפשר, מרסקת כל אפשרות לשלמות. קצות האצבעות שלה זמזמו, הבטן שלה התכווצה מעצבים והמילים זרמו ממנה בתצוגה מרשימה של ארס ותסכול.
"איך זה אפשרי בכלל שלא ראית אותי? הייתי ממש מולך, ועוד בשנהב." אסטריד רפרפה בידיה במורד שמלת הלא־שנהב כרגע. "אני כמעט זוהרת."
פניה של הבחורה צנחו, "תראי, אני..."
"אוף, תשכחי מזה," אמרה אסטריד. "כבר הרסת הכול." היא שלפה את הטלפון מהתיק, פתחה את אנשי הקשר ודחפה לתוך הפרצוף שלה. "פשוט שימי את המספר שלך פה כדי שאוכל לשלוח לך את החשבון."
"או שיט," מלמלה אייריס.
"החשבון?" שאלה הבחורה.
"תברחי," לחשה לה אייריס, אבל היא מצמצה מול שתיהן.
"של הניקוי היבש," אמרה אסטריד, הטלפון עדיין בידה המושטת.
"מאמי," אמרה קלייר, "אנחנו באמת צריכות..."
"כן קלייר, אנחנו צריכות," אמרה אסטריד. היא עדיין התנשמה בכבדות, העיניים שלה לא משו מהסופה המהלכת שלא היית מסוגלת לחלוף מבעד לדלת מבלי לגרום לקטסטרופה.
הבחורה לקחה ממנה את הטלפון, הצוואר הדק שלה עלה וירד בבירור כשבלעה רוק בזמן שהקלידה את המספר שלה. כשסיימה, היא הושיטה את הטלפון חזרה לאסטריד והתכופפה להרים את כוסות הקפה הריקות ואת מנשא הקרטון והשליכה אותם לפח בכניסה לבית הקפה.
ואז הלכה משם בלי לומר עוד מילה.
אסטריד בהתה בה ממהרת במורד המדרכה. היא נעצרה לצד טנדר בגוון ירוק מנטה שראה ימים טובים יותר, זינקה לתוכו ויצאה מהחניה בחריקת בלמים. המנוע גרגר צפונה ומחוץ לשדה הראייה.
"טוב," אמרה דליילה.
"כן," אמרה אייריס.
קלייר רק שלחה יד ומעכה את הזרוע של אסטריד, פעולה שהחזירה אותה בבת אחת למציאות ולמה שקרה פה הרגע. היא סקרה את השמלה, את הקפה שהתייבש לחום דהוי, הנעל שהתנדנדה לה מהאצבע. אימה טרייה שטפה אותה, אבל עכשיו היא לא הייתה מהלוק ההרוס, מהבוקר שנחרב במה שהיה אמור להיות היום החשוב בחייה המקצועיים. לא. היא הייתה אסטריד פארקר. היא יכלה לתקן את כל אלה.
מה שהיא לא יכלה לתקן היה את העובדה שהיא נכנסה לבחורה זרה בצורה בגלל קצת קפה שנשפך, עובדה שנחתה עליה עכשיו כמו זפת. סמיך ודביק ועכור.
"בואי ננקה אותך," אמרה קלייר וניסתה למשוך את אסטריד לכיוון בית הקפה, אבל אסטריד לא זזה.
"נשמעתי כמו אמא שלי," היא אמרה בשקט. היא בלעה חזק, חרטה נעוצה כמו גוש בגרון. המבט שלה נדד בין חברותיה ונעצר על דליילה. "לא?"
"לא, כמובן שלא," אמרה קלייר.
"מה זה בדיוק כמוה כשחושבים על זה?" אמרה אייריס.
"כן, נשמעת בדיוק כמוה," אמרה דליילה.
"בייב," אמרה קלייר וסטרה לה על הזרוע.
"מה? היא שאלה," אמרה דליילה.
אסטריד שפשפה את המצח. היו ימים שלהישמע בדיוק כמו איזבל פארקר־גרין היה דבר רצוי. שאיפה, דרך מועצמת לנהל את העולם שסביבה. אמא של אסטריד הייתה לבושה בקפידה, אלגנטית, משכילה ומעודנת.
וגם האישה הכי קרה והכי חסרת רגשות שאסטריד אי פעם פגשה.
אסטריד חששה לעתים שלמעורבות היתר של אמא שלה בחייה יהיו השלכות עגומות. שהתמצית של איזבל תחלחל לתוך הדם והעצמות שלה באופן שלא תהיה לה שליטה עליו. והנה ההוכחה: ברגע האמת אסטריד פארקר התנהגה ביהירות, כאילו העולם חייב לה משהו. היא התנהגה כמו כלבה מהגיהינום.
"שיט." היא אמרה ושפשפה את הרקות. "איימתי עליה בחשבון של ניקוי יבש למען השם. אני חייבת להתנצל."
"אני חוששת שהרכבת הזאת יצאה מהתחנה," אמרה דליילה, ונופפה לעבר העשן שעלה מסימני הגומי החרוך שהטנדר הותיר על הכביש.
"כנראה שלא תראי אותה יותר לעולם, אם זה עוזר לך להרגיש טוב יותר," אמרה אייריס. "היא לא מהסביבה. הייתי זוכרת מישהי כזאת לוהטת."
"ג'יזס, אייריס," אמרה קלייר.
"די, נו, היא הייתה יפה באופן חריג," אמרה אייריס. "ראיתן את האוברול? השיער? הכי סופט בוץ' שיש."
דליילה צחקה, ואפילו קלייר נשברה וחייכה. תחושה עמומה של בדידות שאסטריד לא ידעה להסביר מילאה אותה.
"לכולנו יש ימים רעים," המשיכה קלייר. "אני בטוחה שהיא מבינה את זה."
"את טובה מדי בשביל העולם הזה, קלייר סאת'רלנד," אמרה אייריס.
קלייר גלגלה עיניים, ודליילה חייכה והדביקה נשיקה על הראש של בת הזוג שלה. כל הסיטואציה רק הפכה לאסטריד עוד יותר את הבטן. גילויי החיבה הפומביים, החיוביות התמידית של קלייר, הציניות של אייריס. היחידה שעדיין הייתה ישירה איתה הייתה דליילה, ואסטריד לא יכלה להישיר אליה מבט כרגע. לא אחרי האיזבל פארקר־גרין שואו שפרץ ממנה.
"אני חייבת להתנקות בבית," אסטריד אמרה וחלצה את הנעל השנייה כדי לא לצלוע על המדרכה.
"אני באה לעזור," אמרה קלייר.
"לא, זה בסדר." אסטריד שיחררה את היד שלה מהאחיזה של קלייר, והתקדמה לעבר המכונית שלה. היא חייבת להיות לבד לרגע, לסדר את הראש. אם לשים לרגע בצד את הבוקר האסוני, היא עדיין המעצבת הראשית של אכסניית אברווד והיא עדיין עמדה לככב באינסייד אמריקה ולפגוש את נטשה רוחאס. לא הייתה שום סיבה בעולם שמפגש מגושם עם בחורה ומנשא של קפה, ורגע של ביצ'יות על יהרסו לה את זה עכשיו.
היא נפרדה מהחברות שלה בנשיקה והייתה חצי דרך אל המכונית, כשחשבה לבדוק בטלפון שלה מה השם של הבחורה. היא תשלח לה הודעה מתנצלת, או לכל הפחות עדכון שהיא לא באמת מתכוונת לשלוח לה את חשבון הניקוי היבש.
היא פתחה את המכשיר, הרגליים היחפות שלה נשתלו על המדרכה כשבהתה בפרטי אשת הקשר השמורה בטלפון.
לא היה שם.
היה רק מספר שמור תחת, בחורה מקסימה שחירבה את השמלה המכוערת שלך.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.