לקרוא ולכתוב

אחת

בָּסיליוֹ בארטֶל נכנס שוב לשירותים, עם ספר תחת זרועו. הוא הסיט את סוגר הדלת, הפשיל את מכנסיו והתיישב על האסלה. הספר, שהוא בחר באקראי ופתח בעמוד מקרי, העסיק אותו במשך שלושים ושבע דקות. במהלך פרק זמן זה הוא שמע שיחות, ודעתו הוסחה על ידי הרעש של ברזים נפתחים, ברזים מטפטפים וברזים נסגרים; הוא שמע גם את המנהל שלו, שהסתגר בתא סמוך והניח לגופו להתרוקן בשטף ובמרץ. הוא שמע את המנהל מדבר לעצמו. בסיליו לא התרכז במילים, בשביל מה, אלה תמיד היו אותן המילים: תלונות על הממשלה, על אשתו של המנהל, על חוֹפְּיָה או על אחד העובדים האחרים בספרייה. הדבר המעניין היה נימת הקול, הטון בו השתמש המנהל בעודו מסתגר בתא השירותים, במכנסיים מופשלים. הוא נזכר, מוכנית, במשפט שכתב אַחֵר: לא ניתן לערער על מילותיו, אך הן בלתי משכנעות לחלוטין.

שירותי הגברים הם מקום מנוחה בספרייה. בסיליו בארטל אוהב להעביר כך שעות: לשבת ולקרוא. הוא גם נוהג לקרוע חתיכות קטנות של נייר טואלט ולהכניסן לפיו. הוא לועס אותן ויוצר מהן פקעות קטנות. אחר כך הוא יורק אותן. מראה הרצפה המלאה בסימנים פעוטים אלו של נוכחותו גורם לו שעשוע והנאה.

הוא פורש את רגליו, עוצם את עיניו. הדקות עוברות והיום חולף, העצבות מכרסמת בו ברכות: דבר לא מאיץ בו, איש לא מחכה לו, דבר לא מטריד אותו, דבר לא מציק לו; אין שום דבר לעשות עכשיו. אין כאן כלום, כתב אַחֵר, רק כמה ימים שעומדים לחלוף, רק ערב אחד שבו אפשר לנשום.

בסיליו בארטל מרגיש שגופו הפך רפוי ושתנומה קלה משתלטת לאט לאט על כל ישותו.