1
פופי
הבוקר שאחרי
נתקלתי כבר בהרבה מצבים מביכים בחיי.
האמת היא שאני מומחית במבוכה. אם היה אפשר לעשות בזה תואר, הייתי מסיימת אותו כבר בגיל עשר, ומקבלת את הדוקטורט בגיל שש־עשרה המפוקפק.
טוב, האמת שההיסטוריה מלמדת שהוא באמת היה מפוקפק – בעיקר כי תפסתי על חם את בן הזוג שלי לשעבר באמצע קרב לשונות אינטנסיבי עם בת דודתי בת העשרים ושבע.
ייתכן וזו הייתה אשמתי באופן חלקי. בעודי קטינה, יצאתי עם מישהו מבוגר ממני, חוקי מספיק בשביל להשחיל את הנחש שלו לתוך מישהי שלא הייתה חוקית מספיק כדי שהנחש שלו ישתחל לתוכה, אבל בכל מקרה…
מביך.
לפני כן, היה את היום ההוא בכיתה ג׳ שבו נקלעתי למריבה די רצינית - עד כמה שיכולה להיות רצינית כשמדובר בילדות בכיתה ג׳ – עם מילי טרנר. אני לא זוכרת על מה בדיוק, משהו כמו מי יותר מהירה בטיפוס על המתקן בגן השעשועים.
בסופו של דבר התברר שזה לא באמת היה משנה. הייתי מהירה יותר, אבל הרבה יותר מגושמת. באמצע הדרך, ידיי החליקו – וזה היה סוף הסיפור.
יותר נכון, סוף הסיפור האמיתי היה כששכבתי על גבי, שמלתי התרוממה עד למותניי ותחתוני הברבי שלי הוצגו לראווה בפני כל הכיתה.
לא התכוונתי אפילו להתחיל לספר על כל מה שקרה בזמן שחלף בין אותם המקרים – הווסת שלי שהופיעה לראשונה כשהייתי בנמל התעופה, ולבשתי מכנס קצר ולבן… שנישקתי מישהו בכיתה ט׳ בזמן שהוא רק רצה לחבק אותי… שגיליתי שלהורים שלי יש העדפה ברורה לאחותי הגדולה והמושלמת שבעוד שבוע בלבד תינשא לאהבה הראשונה שלה מהתיכון.
אותה אהבה ראשונה הוא במקרה גם רופא – הרופא הכי צעיר במדינה שפתח מרפאת ילדים משלו ומעסיק בה עוד ארבעה רופאים נוספים, למקרה שתהיתם.
אומנם אבא שלו רכש את המבנה עבורו, אבל למי בכלל היה אכפת? בטח לא להורים שלי, ולא לאף אחד אחר בעיר. ממש לא. כולם אהבו את ד״ר מארק פרקינס.
אפילו אני חיבבתי אותו, בעיקר כי הוא היה בן אדם אדיב ונחמד, ולא כי הוא מעולם לא סיפר לאף אחד שהוא בטעות תפס אותי מאוננת.
רואים?
מ־ביך.
אבל בשיא הכנות, אף סיטואציה בחיי לא הייתה מביכה כמו זו שאני מתמודדת איתה כרגע.
או יותר נכון, איתו – הגבר החתיך שישן במיטה.
הוא יפהפה. אוי, יפהפה כל־כך, לעזאזל. שערו החום־כהה פרוע משינה באופן מושלם ומשתרע על הכרית בצבע קרם שלו. מדהים איך מישהו יכול להיראות ככה על הבוקר, בכל מובן אפשרי.
אני מנסה להתעלם מהעובדה שהעיניים הכחולות העמוקות שלו עצומות בזמן שהוא ישן, וריסים כהים נחים מעל עצמות לחיים גבוהות באופן כמעט מרגיז. אבל אני נכשלת בגדול, כי איך אני יכולה להתעלם מזה?
הוא משתעל בשנתו ומסתובב לשכב על גבו. הוא זורק את זרועו מעל פניו, והיא נחה שם, מסתירה את עיניו. הזיפים המכסים את לסתו נראים כהים יותר הודות לאור השמש הקלוש שמצליח לחדור אל החדר דרך הווילונות בצבע אפור.
אלוהים, הוא פשוט יפה תואר. מסוג האנשים שצריך לפסל בשיש, ולהציג אותם במוזיאון במשך עשורים קדימה. בעוד כמאה שנים, אנשים יתפעלו מהפסל שלו באותה הדרך שבה מתפעלים מהמונה ליזה היום.
לעזאזל, מה אני עושה כאן, עומדת ובוהה בו כמו טיפשה? אני צריכה להחליט – או שאני משאירה לו פתק על יד המיטה או שאני פשוט הולכת.
ולא מדובר בפתק התנצלות על העובדה שהלכתי, אלא בפתק עם מספר הטלפון שלי.
אם החיים שלי היו קומדיית מצבים כמו בטלוויזיה, הקהל בוודאי היה משתנק בזה הרגע, או משמיע איזה ״אווווו״ נמוך.
אני נאנחת ונשענת על הקיר. השתגעתי? איך אני יכולה להשאיר את המספר שלי לסטוץ של לילה אחד ולבקש ממנו להצטרף אליי בתור בן הזוג שלי לחתונה של אחותי בסוף השבוע הקרוב?
כן, אני יודעת שזה מוזר. לגמרי לא משהו שבן אדם נורמטיבי היה עושה.
אלוהים. מקל ההוקי שתלוי מעל המיטה שלו מפתה אותי להשתמש בו בשביל לחבוט לעצמי בראש.
אני לא יכולה לבקש ממישהו זר לחלוטין להיות בן הזוג שלי לחתונה, לא משנה עד כמה אני נואשת. אהיה חייבת להתמודד עם הביקורת מאימא שלי או שאשקר ואגיד שלבן הזוג הדמיוני שלי היה מקרה חירום משפחתי ולכן לא הצליח להגיע.
אין שום סיכוי שאוכל לבקש מאדון ׳יפיוף בטירוף׳ עם הגוף של האל היווני שיתלווה אליי.
אם להיות כנה עם עצמי, אימא שלי תעיף בו מבט אחד ותבין מייד שמדובר בשקר. אני לא מאופסת על עצמי מספיק כדי לתפוס בחור כמוהו.
לעזאזל. השעה שבע וחצי בבוקר, ואני עומדת כאן, מביטה בו, לבושה בחולצת טריקו עם הכיתוב ׳אני חיה על קפה, כאוס ומילים גסות׳.
זו גם החולצה שלבשתי לבר אתמול בלילה, סתם כדי להדגיש עד כמה מגונדרת הייתי.
להגנתי, תכננתי לצאת לשתות רק משקה אחד. כל מה שקרה היה באשמת החברה הכי טובה שלי, אייברי, ולא היה קורה אלמלא היא הייתה דואגת שנגיע לבר בשעה שהשתייה חופשית.
טוב, כל זה לא רלוונטי עכשיו.
אלא אם כן מישהו עומד להמציא מכונת זמן בשתיים וחצי השניות הקרובות – מה שלא יקרה – אז זה המצב בו אני תקועה כרגע.
מה, לעזאזל, אני כותבת בפתק הזה?
״את תמיד בוהה באנשים בזמן שהם ישנים?״
אני קופצת בבהלה ומצמידה את ידי לחזה שלי. מתברר שחלמתי בהקיץ בזמן שבהיתי ב׳יפיוף בטירוף׳ ואיבדתי את הריכוז איפה שהוא במהלך המונולוג הפנימי שלי, והוא התעורר.
איזה דפק. מצב לא נעים בכלל.
מלכת המבוכה מכה פעם נוספת…
״היי,״ הוא מתיישב על המיטה, זווית פיו מתרוממת בצד אחד. ״אני יודע שאת לא אילמת, אחרת לא היית רועשת כל־כך אתמול בלילה.״
אני פותחת את פי, אבל פניי עולות באש לפני שאני מצליחה להשמיע קול.
׳יפיוף בטירוף׳ מגחך. ״סליחה, הייתי בטוח שאת עומדת ללכת, ואני מנסה לגרום לך לדבר.״ עיניו הכחולות סוקרות את החולצה שלי. ״או שאת צריכה קפה כדי להפעיל את הפה?״
״מה?״
״הינה היא.״ הוא מחייך. ״החולצה שלך. כתוב עליה שאת חיה על קפה, כאוס ומילים גסות. אני די בטוח שיש לא מעט מילים גסות שמתרוצצות לך בראש כרגע, וכל מה שקורה כאן הוא די כאוס.״ הוא מסיט את השמיכה הצידה ונעמד, מעניק לי תצפית מעולה על התחת החשוף שלו.
והזין שלו.
אני ממצמצת ומסיטה ממנו את מבטי, מסמיקה שוב. למה אני מופתעת? גם אני הייתי עירומה כשהתעוררתי, די הגיוני שגם הוא יהיה עירום.
״אל תדאגי,״ קולו העמוק בקושי מצליח להסתיר את צחוקו המאופק. ״לבשתי תחתונים.״
״כן. טוב.״ אני מכחכחת בגרוני. ״אמממ…״
״גם טרנינג. קדימה, בואי.״ הוא מניח את ידיו על כתפיי ומוביל אותי לכיוון דלת חדר השינה. ״אני אכין קפה, ואולי ככה תצליחי להרכיב משפט רצוף.״
לא אשקר, הרעיון שלו מצוין.
הוא מוביל אותי במורד המדרגות, ידיו עדיין מונחות על כתפיי. אנחנו הולכים אל מטבח רחב ומואר, עם ארונות לבנים ודלתות זכוכית גדולות המאפשרות לאור השמש להיכנס.
אני מביטה החוצה לכיוון החצר האחורית. היא כזו… גברית. יש בה בריכה גדולה, ממש ליד דֵק מעץ שעליו נמצאת עמדת ברביקיו מרשימה. אני די בטוחה שאני יכולה לראות ג׳קוזי מבצבץ מהצד השני.
״איך את שותה את הקפה שלך?״ הוא שואל ושולח את ידו אל הארון העליון, שרירי גבו מתכווצים כשהוא מוציא ממנו שני ספלים. ״חלב? סוכר? שחור? או שאת מאלו שאוהבות לאטה או קפוצ׳ינו?״
״אלוהים, יש לך כאן סניף סטארבקס פרטי?״
״לא.״ הוא מביט אליי מעבר לכתפו בחיוך נוסף. ״אבל זה גרם לך לדבר.״
אני משרבבת את שפתיי. ״חלב וכפית סוכר. בבקשה.״
״קיבלת, רֵד.״
״רֵד? איזה מין שם זה?״
״השם שאני נותן לבחורה אדמונית שאת שמה אני לא זוכר,״ הוא אומר בפשטות, לוחץ על כפתור ההפעלה של מכונת הקפה הגדולה והמרשימה שלו.
תודה לאל, זו לא רק אני.
תבינו, הקוקטיילים מאתמול היו די חזקים.
אני יודעת שהוא אמר לי את שמו, וזה לא היה ׳יפיוף בטירוף׳. אני חושבת שהוא התחיל באות… ה׳? לא. השם שלו התחיל באות א׳. בוודאות.
״מהבעת הפנים שלך, אני מבין שזה הדדי.״ הוא מניח ספל מלא בקפה על האי במטבח. ״את יכולה לשבת, רד. אני לא עומד לגרש אותך מכאן.״
״קוראים לי פוֹפי,״ אני מתיישבת על אחד הכיסאות השחורים והגבוהים. ״ואני לגמרי זוכרת את השם שלך.״
״מעניין. איך קוראים לי?״
אני מהססת. ״אֶרון.״
הוא מניד בראשו לשלילה וצוחק. ״אדם.״
״מה?״
״אדם. קוראים לי אדם.״ הוא עוצר. ״ועם כמה שפופי הוא שם יפה, אני אישאר עם רד.״
״למה?״
״פופי, כמו פרח הפרג, לא? גם הם אדומים, אז זה מתחבר.״
״וואו. עד כמה גרוע ההנגאובר שלך?״
״גרוע עד כדי כך שאני שמח שאני לא עובד היום,״ הוא משיב ולוחץ על כפתור ההפעלה של המכונה פעם נוספת. הוא מסתובב כדי להביט בי, ושואל אותי כשברקע המכונה רועשת, ״אז, את מתכוונת לספר לי למה בהית בי בזמן שישנתי?״
לא.
ממש, ממש לא.
״לא בהיתי בך. לא במכוון, בכל אופן. הייתי… שקועה במחשבות.״ זה תירוץ עלוב, פופי. פשוט עלוב.
״שקועה במחשבות. זה די חדש, לא מסוג הדברים שבחורות בדרך כלל עושות בחדר השינה שלי.״ הוא מוציא מהמכונה את הספל שלו, מניח אותו על האי ונשען עליו מולי. שרירי הזרועות שלו בולטים כשהוא מניח את האמות על האי העשוי משיש שחור, ותשומת הלב שלי מופנית אל הוורידים שלאורכן.
למה יש לי דחף ללקק אותם?
האם זה ההנגאובר?
אני צריכה מאוד את הקפה הזה.
״יש הרבה בחורות אצלך בחדר השינה בדרך כלל?״ אני זוקפת גבה.
״לא כל־כך. זה גרם לי להישמע יותר זונה ממין זכר ממה שאני באמת.״
״אל תבין אותי לא נכון, אבל אני חושבת שאתה משקר.״
״למה?״
״מתי בפעם האחרונה הסתכלת במראה?״
אדם שומט את ראשו וצוחק. ״בתדירות יום־יומית.״ עיניו פוגשות בשלי פעם נוספת. ״אבל איך זה קשור בדיוק?״
אני מסמנת באצבעי לשלילה מולו. ״אני לא אפול בפח. אני רק אומרת שאתה נראה מסוג הגברים ששוכבים עם בחורות באופן תמידי, כל פעם מישהי אחרת.״
״זה נשמע מאוד שיפוטי כשזה בא ממישהי שלא מצליחה להתמודד עם החיים בלי קפה.״
אני נוחרת בבוז. ״אם אתה חושב שהחולצה הזו נוראית, חכה שתראה את כל השאר.״
״יש לך אוסף?״
״יש אנשים שאוספים, נניח, פאזלים. אני אוספת חולצות ציניות וטיפשיות.״ אני מושכת בכתפיי.
״בכנות, אני לא מכיר אף אחד שאוסף פאזלים.״
״זו הייתה רק צורת ביטוי.״
״וזו הצורה הכי טובה שיכולת לחשוב עליה?״
״אתה יודע,״ אני אומרת באיטיות. ״חיבבתי אותך הרבה יותר כשהפרצוף שלך היה בין הרגליים שלי.״
אדם פורץ בצחוק.
ואלוהים, זה צחוק מדהים. כמו נוטלה על וופל בלגי. סירופ שוקולד על גלידה. קצפת על עוגה.
אוי לא. עכשיו אני רעבה.
״גם אני די נהניתי מזה.״ נצנוץ מופיע בעיניו. ״אבל זה עדיין לא מסביר למה צפית בי בזמן שישנתי.״
״בסדר. לא צפיתי בך ישן,״ אני מתעקשת. ״ברצינות, הייתי שקועה במחשבות, אבל אני יכולה להבין עד כמה מוזר זה יכול להיות, להתעורר לאישה אדמונית בהנגאובר שעומדת באמצע החדר שלך ומסתכלת עליך בזמן שאתה ישן.״
״טוב, לעזאזל עם זה. דאגתי שאולי הבאתי הביתה משוגעת גמורה.״
״זה קרה לך לפני כן?״
״את לא רוצה לדעת,״ הוא ממלמל, לוגם מהקפה שלו. ״אז למה עמדת שם?״
אני נוקשת בלשוני. ״קיוויתי שאצליח להתחמק מהשיחה הזו.״
אדם מביט בי. ״טוב, אני יודע שהשתמשתי בקונדום, אז זה מונע מאיתנו כמה תרחישים בעייתיים.״
אני נאנחת ומגלגלת את עיניי. ״תודה על ההבהרה. לא ידעתי מה המטרה של קונדום לפני כן.״
שפתיו מתעקלות לחיוך.
יש לו את החיוך הכי מידבק שראיתי. הוא מגיע עד לעיניו בכל פעם, גורם להן לנצנץ. זה מעצבן אותי, כי אני לא במצב רוח לחייך. נכון, הרגע עשיתי סקס מטורף עם מישהו חתיך בצורה קיצונית, אבל שיהיה.
״תראה, נראה לי שאני צריכה לזוז,״ אני מסיימת את הקפה שלי.
״את רעבה?״ אדם שואל ומזדקף.
אני משתתקת. ״אני… מה?״
הוא זז לכיוון ארון בגובה התקרה ופותח אותו, חושף בתוכו מקרר. ״את רעבה? יש לי מצרכים לחביתה. תרצי חביתה?״
מה קורה כאן?
״אממ… בסדר?״
״את לא נשמעת בטוחה. יש גם בייקון, עגבניות, נקניק, גבינה, פטריות…״
״אני שונאת פטריות ועגבניות.״
ראשו מסתובב במהירות אליי. ״איך זה אפשרי?״
אני מושכת בכתפי. ״הן חלקלקות מדי.״
״מקובל עליי. חביתת בייקון? עם נקניק? גבינה?״
ברצינות. מה לעזאזל קורה כאן?
״בסדר, אני מניחה.״
הוא מוציא מהמקרר כמה מצרכים ומניח אותם מולי על האי. ״אל תדאגי, אני יודע לבשל. אני לא עומד להרוג אותך.״
אני מביטה בשפע המצרכים שעל השיש. ״הצלחת להרגיע אותי.״
נטלי ארביב ברנשטיין (בעלים מאומתים) –
ספר קליל מקסים ומצחיק