1
דמות מופת
השהייה בביתה של גברת פּוֹנטיפְרָקט נחשבה בעיני רבים להנאה לא לגמרי צרופה.
אדרבה, היו מי שהתקשו כל כך למצוא את הצד המהנה שבדבר עד שלאחר ביקור אחד לא שבו עוד. אולם סרבנים כאלה היו נדירים, וגברת פּוֹנטיפְרָקט לא התקשתה למלא את ביתה באורחים בכל הזדמנות. בעשור הראשון של המאה העשרים היו סופי־השבוע בביתה שם דבר, כמעט אפשר לומר — מוסד לאומי.
גברת פונטיפרקט היתה עשירה, אופנתית וגחמנית. גחמנותה התבטאה בחיבה מופלגת לחסכנות. על פי רוב אין הקמצנות נחשבת תכונה מלבבת במיוחד, ואולם, דווקא הדבר הזה, על אף כל התלאות הכרוכות בו, עורר את חיבתם של ידידיה.
בקמצנותה לא היתה שום קמצנות. זו היתה קמצנות מפוארת ואף מבדרת, והיא סיפקה לאנשים שפע של נושאי שיחה וצחוק. אין־ספור סיפורים ובדיחות כבר סופרו עליה, והיא תפסה את מקומה בשורות הגבירות המפורסמות והגחמניות בתולדות החברה הגבוהה.
את נטייתה לחסכנות ירשה מאביה, לורד סַקסיפְרֶג', שהיה כילַי במובן המקובל של המילה, וקמצנותו לא נחשבה מעולם למעלה. כמו "אביו של מוצרט הגדול" בשעתו, בתו היא שהפיחה גאונות בכישרון מצוי.
היא נישאה לתעשיין עשיר מברמינגהם, נישואים שנחשבו לא נאותים בימים ההם, ושלטה בו ביד רמה. אחר כך אילצה אותו להיכנס לפוליטיקה, אף שלא היו לו כישורים מיוחדים לכך. עם זאת, הוא הוציא ממון רב במהלך הקריירה הפוליטית שלו וכמעט שזכה בתואר אצולה, אלא שלמרבה הצער מת דווקא אז.
עכשיו עמד לרשותה של גברת פונטיפרקט הון עתק והיא השתמשה בו בשילוב פרדוקסלי של הכנסת אורחים וחסכנות. מבחינות מסוימות היתה אפילו נדיבה. היא עזרה לעניים והסכימה תמיד לתרום לארגוני צדקה, אך לא הרשתה לפרסם את שמה ברשימת התורמים, שמא תעורר ציפיות אצל אחרים.
רק ביחס לעצמה ולידידיה נקטה צייקנות נוקשה עד כאב. במשק ביתה שלט צירוף מוזר של צמצום ספרטני ופאר אדוארדיאני, וכך גם באורח חייה.
במעילי פרווה יקרים להחריד ובתכשיטים כיד המלך, או לפחות כיד נסיך הכתר, נסעה תמיד במחלקה השלישית, ואילו היתה ברכבת גם מחלקה רביעית, היתה נוסעת ברביעית. תמיד ישבה בחדרים קרים כדי לחסוך בהסקה. את עצמה הרעיבה, וכשהזמינה אורחים בקושי הספיק המזון לכולם. מי שהתכבד במנה גדושה מדי חטף צעקות מהמארחת, ואם במקרה לא הבחינה בו עין הנץ שלה מבעוד מועד, נשארו האחרונים בתור רעבים. על אף אהבתה לבעלי חיים לא הסכימה להכניס הביתה חיות מחמד. חתול היה לה אך ורק כדי שיצוד את העכברים, והחתול עצמו עורר אין־ספור המצאות חסכניות. היא היתה מוצאת ציפור מתה בגן ורצה הביתה לומר לרב־המשרתים שיבטל את הזמנת הבשר לחתול, ופעם אחת, כשביקרה אצלה בת למשפחת המלוכה וביקשה כוס חלב, אמרה הגברת למשרת: "קח את החלב של החתול. החתול יכול לשתות מים."
נדמה שהחסכנות היתה לגברת פונטיפרקט מין משחק מלהיב. אם הרימה מהרצפה בול בשוֹוי פרוטה, אם הסתדרה כך שמישהו אחר שילם את דמי הנסיעה שלה במונית, הרגישה שזכתה בנקודה. היא התייחסה לקמצנותה בגילוי לב גמור ואף התפארה בה. בעצם, היא התקמצנה בגיל ובששון כאלה שלא היה אפשר לכעוס עליה. עליצותה היתה בסגנון הטפיחה הלבבית על שכם, ובדרכה השחצנית למדי יכלה להיות מצחיקה מאוד. היא לא הצטעצעה ולא דיברה גבוהה־גבוהה — את ההומור שלה הבינו כולם, והיא היתה אהודה מאוד.
בבית הכפר שלה, אחוזת פונטיפרקט שהקים בעלה המנוח בסוף המאה התשע־עשרה, הורגשו תוצאות המשטר הספרטני במלואן.
חדרי השינה היו רובם קטנים ולא נוחים ונדמה שהמיטות הותקנו בעיקר כמכשירי עינויים. חדרי הרחצה רוכזו באגף מרוחק, והמים היו על פי רוב פושרים. כדי לכבות את האור היה צריך לצאת מהמיטה ולחזור אליה בחושך, וכל האורות כבו בחצות הלילה, כך שאם באותו רגע קראת ספר או התפשטת, נמצאת פתאום בעלטה. גם בשיא הקור לא הובערה אש בחדרי השינה. כל סידורי הנוחות הקטנים המצויים גם בצנועים שבבתים נעדרו מאחוזת פונטיפרקט.
על אף כל התלאות הצפויות להם, נהרו לביתה של גברת פונטיפרקט אנשים המורגלים בכל הנוחיות והמותרות. ואין מדובר בחסרי פרוטה או במוכי סנוביזם, שאולי היו נענים בכל מצב שהוא להזמנתה של מארחת עשירה ואופנתית, אלא במיטב האצולה, שגרירים, פוליטיקאים נחשבים, מיליונרים אמריקאים, נשות חברה מהודרות ומאוֹרות מעולם האמנות והספרות.
מה משך אנשים כאלה שוב ושוב, כנגד כל הסיכויים, לתופת עינויים כזאת? האם היתה זו אישיותה של המארחת? הידיעה הוודאית שיפגשו שם אנשים מעניינים? או ההרגשה שלפעמים צריך לסבול, מין מזוכיזם נסתר האורב למרבה הפלא גם לגדולים שבבעלי הגאווה?
הדחף הראשון שלי, כשקיבלתי את הזמנתה של גברת פונטיפרקט, היה לסרב. אבל המשפט האחרון במכתבה — "גם פֶּרסי ווֹלינגְפוֹרד ואשתו באים" — שכנע אותי לשנות את דעתי.
הכוחות הקובעים את גורלנו מתעקשים כנראה לתת לנו לפעמים ידידים שלא היינו בוחרים בהם מרצוננו החופשי, ואין ספק שאלמלא הצמידו אלי אותם כוחות גחמניים את פרסי וולינגפורד בילדותי, לא הייתי מתיימר לשאת את עיני למטרה נשגבת כזאת. שכן, אם יש בעולמנו שלמות אנושית, הוא התקרב אליה עד כמה שבן תמותה מסוגל לכך; ואילו כלפי, שהייתי אכול ספקות והיסוסים, אישיותו היתה בגדר תוכחה מתמדת.
פרסי וולינגפורד הופיע בחיי במלוא הדרו כשהגעתי לפנימייה. הוריו, שהיו מיודדים עם אבי, הטילו עליו לדאוג לי. אילולא כן אינני מעלה בדעתי שהיה מואיל להבחין בקיומו של ילד קטן נטול ברק ועניין כמוני.
עדיין זכורה לי התרגשותי כשביום בואי לפנימייה, ואני מבויש ומבולבל, התייצב לפני אחד מגיבורי הספרים שקראתי בילדותי. אולם היצור המהולל הזה לא היה פרי עטם של דין פָרֵר, יוּז או הֶנטי. הוא לא יצא מתוך "אריק", "טום בראון" או "אביר הצלב הלבן", אלא מדפי "הגיבורים" של קינגסלי, מ"סיפורי טַנגֶלווּד", מספריו של לֶמפְּרִייֵר; יצור מיתולוגי מחונן ביופי קלאסי, בן־אלים מזהיר. ועם זאת, היה בו נועם עממי יותר שלא היית מצפה למצוא אצל דמויות כמו פֶּרסֵאוּס, יאסוֹן או תֵזֵאוּס, ועל חביבותו הבסיסית — תכונה נדירה אצל תלמידי הפנימייה לא פחות מאשר בקרב גיבורי יוון — העידה העובדה שטרח עלי כל כך. הוא עזר לי ברגעי מצוקה ושיכך פחדים בתקופה מלאה מצוקות ופחדים. אני, כמובן, סגדתי לו, ואולי סגידתי העיוורת, נוסף על מצוות הוריו, סייעה לו לא לאבד את סבלנותו כלפי מי שמבחינתו היה בוודאי בן־חסות מאוד לא מספק. על כך הרגשתי שאני חייב לו תודה לנצח. ואף על פי כן, לימים חלף בי מדי פעם הרהור כפירה ותהיתי שמא מוטב היה לו נאלצתי להתמודד בכוחות עצמי.
פרסי היה חביבם של המורים והתלמידים כאחד. אפילו של המנהל, שטן זקן ומתועב ששנאה עזה לילדים פיעמה בקרבו ולא פעם עלתה השאלה מדוע לא בחר במקצוע אחר.
הוא קיבל כמעט תמיד את הציונים הגבוהים ביותר ולא היה שני לו בקריקט ובכדורגל. הצטיינותו בלימודים ובמשחקים באה לו בקלות. אף פעם לא מצאת אותו מתכונן למבחן אחרי שעות הלימודים, וכישרונו הספורטיבי לא הצריך כמדומה אימונים כלשהם.
בימי הלימודים לא היה רגע שבו צרמה לי שלמותו כפי שקרה בבגרותנו. פשוט התפעלתי ממנה והסכנתי עמה כדוגמה ומופת שאין לי סיכוי להשתוות אליה. בלבם של אחרים התעוררו אולי חששות. זכור לי שפעם שמעתי את אחד המורים הזוטרים אומר לחברו: "וולינגפורד הצעיר הוא מאותם נערים שבוודאי ימותו צעירים. ספק אם יצליח להמשיך כך."
הוריו של פרסי ביקרו בפנימייה לא פעם, ובאחד הביקורים האלה זכיתי שיציג אותי לפניהם. אביו היה גנרל. עד אז הצטיירו בעיני כל הגנרלים בדמותם של איש צבא או שניים שהיו מבאי ביתה של אמי, וציפיתי למשהו שונה לגמרי. סברתי תמיד שכדי להיות גנרל צריך אדם להיות קשיש, נזעם, מגוחך להדהים ומצויד במאגר סיפורים על הדוכס מקיימברידג' המנוח. גנרל וולינגפורד היה צעיר, גבוה ומכובד, וארשת פניו כמעט אינטלקטואלית. ממנו ירש פרסי את יפי תוארו, ואילו מאמו ירש את האישיות המלבבת. לליידי וולינגפורד היו פנים חמודים ונדמה ששיניה הבולטות במקצת כמו שובצו בהם בלי מחשבה יתרה. הקסם האישי שלה היה קצת מעיק ולמרבה המזל בנה זכה בו בגרסה מדוללת.
בשלב הבא של לימודינו נפגשתי עם פרסי הרבה פחות. הוא התחיל ללמוד ב"איטוֹן" שנה לפנַי, וכשהגעתי לשם כבר היה אישיות ציבורית חשובה כל כך עד שרגש הנחיתות שלי לא הניח לי ליזום פגישה. כל אחד מאתנו היה ב"בית" אחר, וההפרדה על פי גיל ושנה היתה קפדנית יותר מאשר בפנימייה. אבל כשבכל זאת נפגשנו במקרה, הוא היה חביב וידידותי כתמיד והצליח להבהיר לי את הבדלי המעמדות בינינו בצורה יפה כל כך עד שלא פגע כלל ברגשותי.
פרסי התעתד להצטרף לשירות הדיפלומטי. הידיעה הזאת, יותר מכל דבר אחר, היא שהשפיעה עלי לבחור באותו מסלול.
באותם ימים, במקום להמשיך לאוניברסיטה נהגו דיפלומטים־לעתיד לשהות שנה־שנתיים בחו"ל וללמוד שפות זרות. באירופה היו מוסדות שקלטו אותם דרך קבע. הפנסיון המשפחתי של מסייה לַנסאד במחוז טוּרֵן היה אחד מהם.
כשנסעתי לפנסיון של מסייה לנסאד אחרי תום לימודי ב"איטון" ידעתי שאמצא שם את פרסי. את השבועות שנותרו עד למבחן הכניסה לשירות הדיפלומטי הוא ניצל כדי להשתלם בצרפתית.
בני הבית היו זוג קשיש ובת בגיל העמידה. מעולם לא עלה בידי לגלות במה בדיוק עבד מסייה לנסאד בשעתו. השתמע שהוא עשה משהו חשוב מאוד בתחום הדיפלומטיה. הדקויות החברתיות בארצות נכר לא היו גלויות לפנַי, ולדידי יכול היה להיות כל דבר החל בקונסול כללי וכלה בשוער בשגרירות. מדאם לנסאד היתה כנראה בת למשפחת אצולה שהתרוששה במהפכה הצרפתית. שניהם טרחו מאוד להשרות רושם של פאר שאבד, וכל אחד מהשניים רמז ברגעי קרבה שהתחתן למטה ממעמדו. הבת, ששמה היה ז'קלין, היתה נוקשה ופשוטה למראה. גם מוחה היה נוקשה ופשוט, והיא נטתה לדבר קצת בבוז אל הוריה ועליהם. הבת היא שלימדה אותנו צרפתית.
לא חלף זמן רב עד שהתברר לי שהיא כרוכה אחרי פרסי בכל נימי נפש הרווקה שלה. גם הוריה היו כרוכים אחריו. הוא כבש את לב המשפחה כולה.
בבית גר עוד אנגלי אחד, מַרק הֵניג' שמו. הוא היה בן גילו של פרסי, מבוגר ממני בשנה. הוא היה בחור די ציני. ככל הנראה הוא התעמק באישיותו של פרסי, ובמידת־מה בהשפעתו חלחלה ביקורתיות ממארת אל הערצתי. חוץ מזה, כבר התחלתי להתבגר וחדלתי מהערצת גיבורים, ושלמותו של פרסי התחילה להצטייר לי באור רומנטי פחות.
יום אחד אמר לי מרק הניג': "גיליתי מה הבעיה של פרסי. אין לו שום בעיה." לשמע דבריו הבנתי בפעם הראשונה מה מתחיל לעצבן אותי במעורפל אצל מי שהיה הגיבור הנערץ עלי. היתה זו דווקא העובדה ששלמותו היא ללא עוררין.
הבגרות היטיבה עמו. בשׂערו הגלי הזהוב ובעורו הוורוד והלבן עלול היה בקלות להותיר רושם נשי או גנדרני, אולם איש לא היה מאשים אותו בפגמים כאלה. הוא היה דוגמה מושלמת לצעיר בריא וספורטיבי. סברתי שהוא נראה עכשיו קצת פחות ערטילאי. האל היווני ירד מהאולימפוס, אך המעבר לקרקע המציאות לא גרע ממנו כהוא זה.
תמיד היה לבוש ללא דופי. ועם זאת, לא היה עולה בדעתך להתייחס לבגדיו. זה היה מובן מאליו. לבושו מילא את מטרתו של כל סגנון לבוש מוצלח: להביא לתשומת לבך שלפניך אדם הלבוש היטב בלי לעורר תשומת לב.
ביטחונו העצמי היה מדהים. הוא הלם אותו ממש כמו בגדיו, באותה טבעיות של אדם הבקיא באיזו אמנות או בענף ספורט מסוים ושוב אינו מודע למרכיבי התנועות שלמד בדי עמל וכאב. אלא שנוצר רושם שפרסי לא היה צריך ללמוד דבר. הוא פשוט עשה מה שעשה באופן טבעי, מתוך חוש.
סמוך ובטוח היה בצדקתו בכל סוגיה שהתעוררה. מעולם לא התווכח, ואם ניסית אתה לפתוח בוויכוח היה נסוג מיד ורק אומר, "טוב, אתה יודע מה דעתי," וכך היו טענותיך מסתתמות. ואם נחלקו הדעות בנושא הניתן להוכחה והוכח שאתה טועה, הוא לא התבשם בניצחונו. מעולם לא אמר משהו המוני כמו "אמרתי לך", או "ידעתי שאני צודק". לא פעם קשה היה לשאת את שלוותו הנשגבת.
לא היה טעם להעמיד פנים שהוא לא צודק תמיד. היה לו חוש יוצא מן הכלל לזהות את הדבר הנכון. הוא קלע אל המטרה בכישרון כמי שבידו מטה קסמים, בענייני חומר ורוח כאחד. חושיו היו כמעט על־טבעיים. בחנות ספרים או בספרייה בחר תמיד, בלי כל ידע מוקדם, את הספר הטוב ביותר בכל נושא שהתעניין בו. כשיצאנו לטיולי אופניים ועצרנו לאכול באיזה כפר או עיירה — באותם ימים טרם היה אפשר להיעזר בעצותיו המועילות של "מדריך מישלן" — בחר בלי יוצא מן הכלל את המסעדה הטובה ביותר מכמה מסעדות שחזותן זהה. מעולם לא הצהיר שכוח שיפוטו טוב יותר. נשמענו תמיד לדעתו, כי התברר תמיד שהיא נכונה.
מרק הניג' תיאר אותו כאגואיסט סמוי, ואמנם האגואיזם שלו היה נסתר כל כך עד שרוב האנשים כלל לא הבחינו בו, ומזלו הטוב הבטיח שאם ראה לנכון להתענג על איזה מעשה לא אנוכי, התברר תמיד שצמחה לו מכך טובה. לא פעם שלל ממך משהו כדי להתענג עליו בעצמו בתואנה שייטב לך בלעדיו. בלי להטעים זאת הצליח ליצור רושם שכל מעשיו נעשים למטרות נאצלות.
לא היה בפרסי מאומה משחצנותו של אדם עליון. הוא היה אדיב ומלבב. על גבי היסוד המוסרי המוצק, כמו על לוחות שיש בתעלה מרוצפת, פיכה זרם שקט של קסם אישי שעמו נסחפת, צף בנעימים על פני השטח, זרם איתן שלא הניח לרגליך להיתקל במשטח הקשה שמתחתיו ולהיחבל.
על שיפוטו המדויק תמיד של פרסי העידה שאלת המבטא הצרפתי. הוא שלט בשפה על בוריה ובכל זאת דיבר במבטא אנגלי בולט. חשבתי שהיות שהכול בא לו בקלות כזאת, בוודאי לא היה מתקשה, לו רצה, לרכוש לו היגוי מושלם יותר. כשהרשיתי לעצמי לסנוט בו על כך יום אחד, אמר: "אנגלי לא צריך לדבר צרפתית טובה מדי." לימים עמדתי על האמת שבדבריו. חוץ מאשר למטרות ריגול, מבטא מושלם מדי אינו רצוי והוא עלול להביך אנגלים וצרפתים גם יחד. ניכר שמשפחת לנסאד מעדיפה את האופן שבו מדבר פרסי בשפתם על פני הצרפתית של מרק הניג', שהיתה דומה הרבה יותר למקור.
בתקופה זאת התרופפה שליטתו של פרסי עלי עד שקרסה. במקום להכיר לו טובה על שסיפק לי דמות מופת, דוגמה לחיקוי, התחלפו התפעלותי וחיבתי בקוצר רוח שלפעמים התגבר כמעט עד כדי סלידה. בזכות הפצעתה של הפסיכואנליזה אני יכול לזהות את פעולתו של "השטן של תקופתנו", הלוא הוא תסביך הנחיתות, ואת השפעותיהן של קנאה ורפיון ידיים מהסוג שאמן כושל עלול לחוש במחיצתה של יצירת אמנות מושלמת.
כתום חודשיים חזרו פרסי ומרק לאנגליה לבחינות השירות הדיפלומטי. פרסי עבר בהצטיינות. מרק, שהצליח לעבור בקושי, כתב לי שאחרי הבחינה בעל־פה בצרפתית אמר הבוחן לפרסי: "Monsieur, je vous félicite". "מובן מאליו," הוסיף מרק, "הרי תפקידו של פרסי בחיים הוא להתברך." אז נזכרתי בשאלת המבטא וחשבתי לי שאילו היה המבטא של פרסי מושלם יותר, ייתכן שהבוחן היה מתרשם פחות מהתחביר שלו. החלטתי ללכת בעקבותיו ומאותו יום לא הקפדתי עוד על המבטא. אלא שאצלי הצליחה השיטה פחות, ובבוא העת נכשלתי בצרפתית.
לפני ההצבה באחת השגרירויות עבד פרסי שנה אחת, כנהוג, במשרד החוץ בלונדון. שם, כך שמעתי, הוא היה בדיוק כמו בבית הספר. כולם, מאחרון הפקידים עד מנהל המחלקה, הוקסמו ממנו. בחברה הגבוהה היה המצב זהה. הוא הוזמן לכל האירועים והבתים ואמהותיהן של בנות בגיל הנישואין חמדו אותו. אביו מת זמן לא רב לפני כן והוא היה עכשיו אמיד מאוד. בחברה הלונדונית נחל כפי הנראה הצלחה מזהרת כמו אחד מגיבורי ספריו של לורד ביקונספילד.
פגשתי אותו פעם או פעמיים כשנסעתי ללונדון, ואף על פי שהייתי שמח לגלות שההצלחה קלקלה אותו קצת ועכשיו הוא ריקני, מתנשא או שחצני, נאלצתי להודות שלא חלה בו כל תמורה. את אותה עליונות המתיק אותו קסם אישי; השילוב לא השתנה. ההבדל היחיד שראיתי היה בהופעתו החיצונית, ובמידה כלשהי גם בגינוניו. זהב שׂערו הועם קצת, גוני הוורוד והלבן בעורו התמזגו והליכותיו התחילו להיות רשמיות ומכובדות יותר.
כתום שנה בלונדון הוא קיבל מינוי בשגרירות בפריז. בארצו של בלזק התחבב והצליח לא פחות מאשר בארצו של ד'יזראלי. הוא רק החליף את תפקיד אֶנדימיוֹן בתפקיד רַסטיניָאק, או אנרי דה מַרסֶה, אלא שהוא, כמובן, לא עלה מאשפתות.
מפריז המשיך לווינה ומווינה לסנט פטרבורג. מיתות ופרישות האיצו את קידומו ובתוך פרק זמן קצר להפתיע התמנה למשׂרת מזכיר ראשון בקונסטנטינופול. כששוחחתי עם מרק הניג' על התקדמותו המטאורית תהינו כמה זמן יחלוף עד שייעשה שגריר והחלטנו שזה בלי ספק לא יהיה השלב האחרון בקריירה שלו. הוא לא יסתפק בתואר של שגריר בגמלאות. "בסופו של דבר יתמנה למושל הודו," סבר מרק, "או לשר החוץ. ובשלב הבא, מן הסתם, יעלה השמימה."
לאחר שנכשלתי פעמיים בבחינה הדיפלומטית הגשתי בקשה למשׂרת נספח של כבוד, ונשלחתי לשגרירות ברומא. שם שמעתי שפרסי מתחתן.
שמה של ארוסתו, וֵרה מנספילד, לא אמר לי דבר, וכשערכתי בירורים נודע לי שהיא יתומה, כבת עשרים וחמש, ובת חסותה של גברת פונטיפרקט. מיס מנספילד התגוררה אי־שם בחו"ל עם דודתה. גברת פונטיפרקט הכירה אותה באיזו עיירת מרחצאות. הדודה מתה פתאום וגברת פונטיפרקט פרשׂה את חסותה על הנערה, חזרה אתה לאנגליה וזמן־מה העסיקה אותה כמזכירה וכבת־לוויה. מסכנה, חשבתי. מה לא עבר עליה בוודאי כשנאלצה להסכין ואולי לסייע לגברת פונטיפרקט בצעדי החיסכון שלה! פרסי פגש אותה באחת המסיבות בביתה של גברת פונטיפרקט והתארס לה.
פרסי לא נהג לשפוך את לבו ומעולם לא גילה את הגיגיו הכמוסים; אולי משום שאלה לא היו קיימים. כי אף שניחן בשכל טוב ומעשי, מעולם לא התרשמתי שהוא מרבה לחשוב. בעיות מופשטות לא העסיקו אותו כלל והוא בוודאי ראה בהתעמקות בהן בזבוז זמן.
רק פעם אחת — בגלל יחידותה נחרתה בזיכרוני — אחרי ארוחת צהריים טובה באַמבּוּאָז, התיר את חרצובות לשונו וביאר את השקפותיו על אהבה ונישואים. שני הדברים היו כרוכים אצלו יחדיו לבלי התר.
"אני לא חושב שאתאהב אי־פעם אהבה עזה," אמר. "אבל אם כן, אין לי כל כוונה לאבד את הראש."
הוא המשיך ודיבר על האישה שבכוונתו לשאת. "היא לא צריכה להיות עשירה, כי הרי אחרי שאבי ימות יהיה לי כסף רב. והיא גם לא צריכה להיות יפה מאוד, מין יפהפייה מהוללת, אם כי כמובן לא אתחתן עם מכוערת או מוזנחת. לי תתאים בחורה די רגילה, כזאת שתמיד תוכל להשתבץ בסגנון החיים שלי."
הבנתי שהוא מתכוון לבחורה שתהיה אשת דיפלומט טובה, אשת שגריר מוצלחת, ועם זאת תהיה נתונה לחלוטין לשליטתו.
פרסי קיבל תמיד כל מה שרצה, וצפוי היה שבחורה מסוג זה תיפול לזרועותיו. אם שימשה מיס ורה מנספילד מזכירה ובת־לוויה יעילה לגברת פונטיפרקט, יש לשער שהיא כבר מאולפת ושתוכל להיות רעיה הולמת לא פחות לפרסי. אף שחיבתי והערכתי כלפיו דעכו, עדיין התעניינתי בו מאוד כטיפוס והייתי סקרן לראות באיזו מידה עונה הצעירה הזאת על האידיאל שלו. יכולתי כמובן להכיר אותה בנסיבות נוחות יותר מאשר בביתה של גברת פונטיפרקט, ויש להניח שאכן היינו נפגשים. אבל סקרנותי גברה עלי והחלטתי לנצל את ההזדמנות הראשונה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.