ההרפתקאות המשונות של האחיות שרגיל

פרולוג

ילדיי היקרים,

אם אתם קוראים את זה, אתם יודעים שקיצי אכן הגיע. אני מקווה שרגעינו האחרונים יחדיו היו שלווים ושהספקתי לומר לכל אחד מכם כמה אני אוהבת אתכם. אם לא, אני מקווה שאתם יודעים כמה העשרתם את חיי. אני גאה ביותר בכל אחד ואחד מכם ובדרכים השונות שעשיתם בעולם הזה. זכיתי לחזות בניצחונותיכם ובאתגרים שידעתם, בכאבי הלב ובהצלחות. כשליוויתי אתכם מילדות עד בגרות זכיתי לחוות את החיים שוב ושוב, ובכך אני מרגישה שלקחתי חלק בעולמות כה רבים במהלך שהותי הקצרה ביקום זה.

יש עניינים לדון בהם, כמובן, הכוללים את צוואתי ועיזבוני, אך אלו יבואו מאוחר יותר. אני מאמינה שעורכי הדין ידונו עימכם בפרטי הירושה ובחלוקת הרכוש והנכסים אחרי שכל שאר העניינים הרשמיים יטופלו. אם תבקשו לדעת מבעוד מועד, אנא ראו בנספח המצורף.

בבקשה דאגו לעצמכם וזה לזה. פנו זמן, לא רק באירועים מיוחדים, להיפגש יחדיו ולהעשיר את הקשר המשפחתי ביניכם. למדתי שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא להפגין את הערכתנו לאהובי ליבנו. זכרו שאין דבר חשוב יותר מכך.

זה המכתב שסיטָה קאוּר שֶרגיל שמעה את הזקנה במיטה הסמוכה מכתיבה לטלפון הנייד. כמה פעמים רעד קולה, והיא נאלצה לעצור כדי להיאנח ולמשוך באף. סיטה החלישה את הקול בטלוויזיה כדי להקשיב לחלק על עורכי הדין – במיוחד עניין אותה מה השאירה האישה לילדיה, אבל ה"נספח" לא היה זמין מצד זה של המחיצה. היא ראתה את הילדים בביקוריהם – שני בנים בגיל העמידה, אולי תאומים עם תזונה מאוד שונה, ואישה בלונדינית נאה שחזרה תמיד על אותן מילות נחמה, "אנחנו פה, אימא. אנחנו פה." בדרך כלל הם הגיעו בנפרד אבל עזבו ביחד, לופתים זה את כתפו של זה ומנהלים שיחת חולין על מקומות חניה או על איכותו המידרדרת של הקפה בקפטריית בית החולים.

סיטה לחצה על הזמזם בשלט שלה, וכשהגיעה האחות ביקשה עט ונייר. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת ולפני שהתירו כניסת מבקרים. זמן אידיאלי לחשוב על מותך. הכאב אפף את כל גופה, הקרין מבהונותיה לרקותיה והדהד בעצמותיה. למרות המורפיום היה הכאב מובחן תמיד –היא ראתה אותו חומק בינות לצללים של שדה ראייתה בימים הטובים וסוחט כמו מגבת את גופה השברירי בימים הרעים. היום הרגישה חזקה מספיק לשבת. המכתב מהאישה במיטה הסמוכה דרבן אותה לכך, ובאורח נס נענו האחיות לבקשתה בתוך דקה.

בנותיי היקרות מכול, החלה. ואז השתתקה בקימוט מצח. מתי אי־פעם כינתה את ילדותיה "יקרות"? היא מחקה את השורה והחלה מחדש. לרג'ני, ג'זמין ושירינה. הנה – זה יגרום להן להתייחס. היא נהגה לעמוד למרגלות המדרגות ולצעוק את כל שלושת השמות גם אם רצתה שרק אחת מהן תרד. תמיד תוכל למצוא משהו לעשות גם לשתיים האחרות כשיגיעו. זה עבד לזמן־מה בלבד, ואז ג'זמין התחילה לצעוק חזרה: "את מי מאיתנו בדיוק?"

לרג'ני, ג'זמין ושירינה:

אני כבר מתה עכשיו. וטוב שכך כי נמאס לי מהחיים האיומים האלה – מכל העבודה והסבל והמאמץ לטפל בעצמי בלי שום סיבה. בבקשה תיהנו מהבריאות שלכן כל עוד היא קיימת, כי מרגע שהגוף בוגד בכן אין נחמה בעולם שתפצה על האובדן.

לא, היא לא יכולה להשאיר להן דבר כזה. זה יותר מדי כן. אם אלו יהיו מילותיה האחרונות הן לעולם לא יסלחו לה. היא קיפלה את הדף, הניחה אותו על השולחן ליד מיטתה ומעליו את העט, ואז עצמה את העיניים. איך רצתה שיזכרו אותה? היא הייתה רעיה, אימא, אלמנה וסבתא. לוויות סיקיות לא כוללות הספדים, כך שייחסך מבנותיה הצורך לקבץ רשימה של הישגיה הדלים. לפעמים חשבה שהיא יודעת מי מבנותיה תזכור אותה הכי פחות לטובה, ובימים טובים יותר הרגיעה את עצמה שכולן לפחות יסכימו שעשתה כמיטב יכולתה.

סיטה לחצה שוב על הכפתור המזמן את האחות. הפעם זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הגיעה הבחורה הרזה כמו מקל עם הקעקועים וחצי הראש המגולח. היא לא הייתה חברותית כמו האחות הג'מייקנית שלחצה לפעמים את ידיה של סיטה ואמרה, "תנוחי לך," אבל חייכה כשסיטה שאלה אותה: "בת כמה את?"

"אני בת עשרים ושבע," ענתה. דוגמאות בצורת זיגזג גולחו משני צידי קרקפתה של הבחורה. סיטה תהתה איזה מין גבר יימשך לדבר כזה.

"היית פעם בהודו?" שאלה.

"לא," אמרה האחות בחרטה מסוימת ששימחה את סיטה.

"אם אימא שלך הייתה מבקשת ממך לעשות משהו בשבילה, לא משנה מה, היית עושה?" שאלה.

האחות הזיזה את השולחן של סיטה כדי שתוכל למשוך בשולי השמיכה שנאספה סביב כפות רגליה. אצבעותיה התחככו במפרקי בהונותיה של סיטה. "בטח," אמרה. "אז רצית משהו, כי..."

"מה הדת שלך?" שאלה סיטה.

השאלה נענתה בצמצום עיניים. "לתחושתי, זאת שאלה מאוד אישית."

סיטה הזעיפה פנים. בגלל זה העדיפה את האחות הג'מייקנית. היא ענדה צלב זהב דק, שהשתלשל מתחת לצווארון הווי של מדיה. "השבח לאל," נהגה לנשוף חרש, מותחת גב בתום משמרת ארוכה.

"את יכולה להביא לי את העט והנייר שלי, בבקשה?" שאלה סיטה. הבחורה שלחה יד למגירה שליד המיטה, וליבה של סיטה ניתר לגרונה. לא שם!

"הם שם, על השולחן," התרגזה סיטה והצביעה על השולחן שהיה כעת מחוץ להישג ידה. אף על פי שלא נראה סביר שהאחות תשלוף את נרתיק התכשיטים של סיטה ממקום משכנו בין ספר התפילות שלה למטען של הנייד, סיטה חייתה מספיק זמן לדעת שתמיד עדיף להיזהר. הבחורה החזירה את השולחן למקומו והלכה – בטח לקטר ולספר לאחיות האחרות שהן צדקו במה שאמרו על גברת שרגיל שהיא זקנה שצריכה באמת להתפגר כבר. בשבוע שעבר רג'ני פרצה בסערה לעמדת האחיות ונזפה בהן על שנתנו לסיטה לרעוד בזמן התקף כאב מייסר במיוחד. "לא אכפת לי אם כבר יש לה שמיכה, תביאו לה עוד אחת," רג'ני כמעט צעקה, וסיטה רצתה לבכות מרוב אסירות תודה וגם לגעור בבתה על שעשתה סצנה.

הכאב התגנב כעת לגופה לאט־לאט, והיא כבר הרגישה שהולך להיות יום רע. הבנות שלה יבקרו אחר הצהריים – בתקווה ששלושתן, לאחר שרג'ני התקשרה לשירינה והודיעה לה שתעלה מייד על מטוס כי נראה שמספר ימיה הנותרים של סיטה הצטמצם לספרה בודדת. היא חייבת לכתוב את המכתב לפני שיאזלו כוחותיה.

לרג'ני, ג'זמין ושירינה:

אם אתן זוכרות, כשרק אבחנו אצלי סרטן רציתי לטוס להודו, לעשות עלייה לרגל, לכבד את מצוות הגורואים הגדולים שלנו. אתן והרופאים שכנעתם אותי שזה רעיון גרוע כי בריאותי הייתה כבר רעועה, אבל אני חושבת שזה היה מעשיר את רוחי גם אם לא היה מיטיב את מצבי הפיזי.

אני מצרפת רשימת מקומות שהייתי רוצה שתבקרו בהן בשבילי אחרי לכתי. הם נמצאים בדלהי, אמריצר, ועוד. כל המסע יארך שבוע. עליכן לנסוע ביחד ולבצע את כל המשימות לפי ההוראות: סֶוָוה, לשרת אחרים ולטפח בכן ענווה; עריכת רחצה טקסית בסָרוֹבָר לשם היטהרות ולשמירה על נשמתכן מכל פגע; וטיפוס אל הפסגות הנישאות של הרוחניות, לחוש הערכה לגוף שנושא אתכן בחיים האלה. כמו כן אבקש שאפרי יפוזר בהודו.

יש גם כמה מקומות שהייתי רוצה שתבקרו בהם כי אני לא אזכה לכך. הנאות פשוטות כמו לצפות בזריחה בשער הודו ולחלוק יחד סעודה צנועה. אתאר את המסלול ביתר פירוט בעמוד הבא. אנא עשו זאת למעני. זו תהיה דרכי להשלים את מסעי בעולם הזה ודרככן להמשיך את המסע שלכן.

באהבה,

אימכן, סיטה קאור שרגיל

ראייתה של סיטה החלה להיטשטש כשקראה שוב את המכתב. תחושת הצריבה בעצמותיה חזרה. היא עצמה את עיניה בחוזקה ולפתה את שולי המזרן. היה גבול לכמות המורפיום שהאחיות יכלו לתת ביום, ונדמה ששום כמות חוקית לא הספיקה כדי למחות הכול. "אנחנו כאן, אימא, אנחנו כאן," דמיינה את בנותיה אומרות, כמו האישה הבלונדינית, כשתראה להן את המכתב. פניהן יישטפו דמעות והן יאחזו זו בידיה של זו, מאוחדות לשם שינוי.

כששכך גל הכאב נטלה סיטה שוב את העט והפכה את הדף כדי לעבוד על לוחות הזמנים. המכאובים פינו במהרה את מקומם לנוסטלגיה – זיכרונותיה של סיטה מהודו היו חזקים מאי־פעם. מלווה פרידה, יועץ פטירה בשם ראס שביקר בשבוע שעבר, אמר שרבים נזכרים בעבר בבהירות עם התקרבות המוות. "תחשבי על זה כעל מעבר," אמר ראס. "את מסיימת שלב אחד ועוברת לאחר." סיטה נזכרה במילים הללו וחשבה על מסען של בנותיה להודו. היא תתעקש שיעשו זאת –בלי תירוצים, בלי התחמקויות. ניחם אותה לדעת שבזמן שישובו לשורשיהן, היא תהיה עסוקה במעבר לעולם הבא. מי יודע כמה זמן ייקח לה להתרגל לסביבתה החדשה שם, למצוא חברות, להבין איך עובדת מכונת הקפה? מה אם גם דֶווינדר הגיע לאותו מקום? יש לה עשרות שנים לעדכן בהן את בעלה המנוח, אחרי שתסיים לנזוף בו על שעזב בכזאת פתאומיות.

מחשבות וזיכרונות מראשית ימי הנישואים והולדת הילדות הציפו את זיכרונה של סיטה, וצמצמו את שרידי הכאב ליגון עמום שהתמקם בחזה. זאת הייתה תקופה סוערת – ללמוד להיות רעיה ואם, לנהל משק בית ולהסתגל לחיים בארץ חדשה. כשהשתלטה סוף־סוף על העניינים, מת בעלה. רק לפרק זמן קצר בחייה של סיטה הייתה משפחתה שלמה. היא רשמה סעיפים נוספים בתוכנית המסע. הביקור האחרון שלה בהודו היה לפני כמעט שלושים שנה. כשהסביר על שלבי האבל אמר ראס שיש אנשים שחשים כמיהה עזה להחזיר את הזמן לאחור. סיטה אמנם אהבה לחשוב שהיא מציאותית מדי למשאלות לב כאלה, אך גם קיוותה שבנותיה ימצאו את הודו בדיוק כפי שעזבה אותה.

היה עוד דבר שסיטה רצתה לומר לבנותיה. מעין וידוי על משהו שהחליטה לעשות אחרי שראס עזב את מיטתה. היא תצטרך למצוא רגע מתאים לספר להן. לא הולם להעלות זאת על הכתב. היא תצטרך להנמיך קול ולצוות על בנותיה להתאסף סביבה. הן יתייחסו בביטול בהתחלה, כמובן. "אימא, אל תהיי מצחיקה," יאמרו רג'ני או שירינה. "את לא רצינית, נכון?" תאמר ג'זמין כי בשבילה שום דבר לא היה אמיתי, אפילו לא אישה על ערש דווי. ואז הן יתחילו למחות, לומר לה שהיא לא יודעת מה היא אומרת. זה הדבר הכי מתסכל בלהיות חולה סופנית – כולם חשבו שהיא חושבת מתוך ערפל של פחד, צורך נואש להיאחז בחיים. אבל המוות היה הדבר הבטוח ביותר בעולם. כדי להוכיח לבנותיה שהיא אכן מדברת ברצינות, היא תאמר להן לפתוח את המגירה ולהוציא את נרתיק התכשיטים. תסתכלו בפנים. אתן רואות? אז בבקשה לא להתווכח עם אימא שלכן.