לב שחור כמו דיו
רוברט גלבריית
₪ 58.00 ₪ 32.00
תקציר
כאשר אדי לדוול מופיעה נסערת וסתורת שיער ב”משרד חקירות סטרייק ואלקוט” החוקרת הפרטית רובין אלקוט לא ממש יודעת איך להתייחס לבחורה המבולבלת היושבת מולה ומתחננת שתקשיב לה. אדי, היוצרת המשותפת של סדרת אנימציה פופולרית, נרדפת באכזריות בידי אווטאר מסתורי המכנה את עצמו אנומיה. היא רוצה נואשות לחשוף את זהותו האמיתית.
רובין מחליטה שמשרד החקירות לא יכול לעזור בעניין – ולא מקדישה עוד מחשבה לנושא, עד שכמה ימים אחר כך היא קוראת חדשות מרעישות: אדי נרצחה בבית הקרבות הייגייט, זירת ההתרחשות של סדרת האנימציה לב שחור כמו דיו.
רובין ושותפה, קורמורן סטרייק, פותחים בעקבות זאת בבירור הזהות האמיתית של אנומיה. תוך ניסיון לפלס את דרכם ברשת סבוכה של זהויות וירטואליות, של אינטרסים עסקיים ושל סכסוכים משפחתיים, סטרייק ורובין מוצאים את עצמם מעורבים עד צוואר בחקירה שמותחת עד קצה גבול היכולת את הכישורים המקצועיים שלהם – ומאיימת עליהם בצורות חדשות ומעוררות חלחלה…
התעלומה הזדונית המחוכמת והמרתקת מאין כמותה שבמרכזו של לב שחור כמו דיו, מאת ג’יי. קיי. רולינג, הכותבת בשם העט רוברט גלבריית, היא הישג ספרותי יחיד במינו.
המלצת הצוות, ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 485
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
קוראים כותבים (2)
המלצת הצוות, ספרי מתח ופעולה, ספרים לקינדל Kindle
מספר עמודים: 485
יצא לאור ב: 2024
הוצאה לאור: ידיעות ספרים
פרק ראשון
איך הנחת לעיניך בי לבהות,
ולנשימתך לעצור לשנייה?
עד קץ הזמנים לא יהיה זה עוד
כאילו לא היה.
מרי אליזבת קולרידג', "רגע"
מכל הזוגות שישבו בבר ריבוֹלי במלון רִיץ בערב יום חמישי ההוא, השניים שניכר בהם כי הם מבלים בנעימים יותר מכולם, לאמיתו של דבר, לא היו זוג.
קורמורן סטרייק ורובין אֵלָקוֹט, בלשים פרטיים, שותפים עסקיים והחברים הכי טובים על פי הצהרותיהם, חגגו את יום ההולדת השלושים של רובין. שניהם היו נבוכים קלות כשהגיעו לבר הדומה לקופסת תכשיטים בסגנון אַר דקוֹ, עם קירות עץ כהים ועיטורי זהב ולוחות זכוכית לָליק חלבית, שכן שניהם היו מודעים לאופיו הייחודי של המעמד בכמעט חמש השנים שהכירו זה את זה. עד אז מעולם לא קרה שהחליטו לבלות ערב זה בחברת זה מחוץ לעבודה, בלי נוכחות של חברים או עמיתים אחרים, או תירוץ של פציעה (שכן בתקרית שאירעה חמישה שבועות לפני כן, סטרייק חבט בטעות ברובין והשאיר אותה עם פנס בכל עין, ואחר כך הביא לה קארי ממסעדה כפיצוי).
יתרה מזו, באופן יוצא דופן, שניהם נהנו לפני כן משינה מַספקת, ושניהם נראו במיטבם. רובין לבשה שמלה כחולה צמודה ומחמיאה, שערה הארוך בצבע בלונד־אדמוני חפוף ומפוזר, וסטרייק הבחין במבטי ההערכה המהירים שמשכה מכיווּן הלקוחות הזכרים כשעברה על פניהם. הוא כבר החמיא לה על אבן האוֹפַּל שנחה בגומה שבבסיס צווארה, מתנת יום הולדת שלושים מהוריה. היהלומים הזעירים סביב אבן החן יצרו הילה מתנוצצת באורות הזהובים של הבר, ובכל פעם שרובין זזה, ניצוצות של אש בגון השָני התנוצצו במעמקי האוֹפַּל.
סטרייק לבש את החליפה האיטלקית האהובה עליו, עם חולצה לבנה ועניבה כהה. כעת, אחרי שגילח את הזקן שגידל לאחרונה, דמה עוד יותר לבטהובן עם אף שבור ועודף משקל מסוים, אבל החיוך החם של המלצרית בשעה שהושיטה לו את קוקטייל האוֹלְד פאשֶן הראשון שלו הזכיר לרובין מה שאשתו החדשה של בעלה לשעבר, שרה שדלוק, אמרה פעם על הבלש:
"הוא מושך במין קטע מוזר, לא? נראה קצת חבוט, אבל זה משהו שאף פעם לא הפריע לי."
חתיכת שקרנית היא היתה: שרה אהבה את הגברים שלה יפי תואר ללא דופי, כפי שהוכיחה רדיפתה הבלתי נלאית אחרי מתיו, רדיפה שבסופו של דבר הוכתרה בהצלחה.
סטרייק ורובין ישבו זה מול זה בכיסאות מרופדים בדוגמת עור נמר משני צידיו של שולחן לשניים, וכיסו בתחילה על מבוכתם הקלה בשיחת עבודה. הדיון במקרים המצויים נכון לעכשיו בטיפולו של משרד החקירות שלהם נשא אותם לאורכו של הקוקטייל החזק ששתו, ואחריו כבר התחילו פרצי הצחוק הרמים שלהם למשוך מבטים חטופים מצד ברמנים ולקוחות גם יחד. עד מהרה ברקו עיניה של רובין ופניה סמקו במקצת, ואפילו סטרייק, גדל מידות הרבה יותר מן השותפה שלו ומסוגל כראוי להתמודד עם אלכוהול, כבר שתה מספיק בורבון עד שחש עליצות מלבבת ורפיון איברים נעים.
אחרי סיבוב הקוקטיילים השני, השיחה נעשתה אישית יותר. סטרייק, שהיה בן לא חוקי של כוכב רוק שפגש רק פעמיים, סיפר לרובין שאחת מאחיותיו למחצה, פְּרוּדֶנְס, רוצה להיפגש איתו.
"איפה בדיוק היא נכנסת?" שאלה רובין. היא ידעה שאביו של סטרייק היה נשוי שלוש פעמים, ושהשותף שלה היה פרי מפגש של לילה אחד עם אישה שלרוב תוארה בעיתונות כ"מעריצה שרופה", אבל ידיעותיה לגבי שאר ענפי העץ המשפחתי היו מעורפלות.
"היא הלא חוקית השנייה," אמר סטרייק. "צעירה ממני בכמה שנים. אמא שלה היתה השחקנית ההיא, לינזי פנתרוֹפּ? אישה רב גזעית? היא הופיעה בכל מקום. 'איסְטאֶנְדֶרס', 'השוטרים...'"
"אתה רוצה לפגוש את פרודנס?"
"לא בטוח," הודה סטרייק. "איכשהו נראה לי שכבר צברתי מספיק קרובי משפחה עד כה. היא גם פסיכולוגית."
"מאיזה סוג?"
"יוּנגיאנית."
ההבעה על פניו, תרכובת של חשדנות וסלידה, הצחיקה את רובין.
"מה לא בסדר בלהיות פסיכולוגית יונגיאנית?"
"לא יודע... די חיבבתי אותה מההודעות שלה, אבל..."
בניסיון למצוא את המילים הנכונות, עיניו של סטרייק מצאו לוח ארד על הקיר מאחורי ראשה של רובין, שנראתה בו לֵדָה עירומה מתעברת בזרעו של זאוּס בדמות ברבור.
"...טוב, היא אמרה שגם לה לא היה קל, זה שהוא אבא שלה. אבל כשגיליתי מה היא עושה לפרנסתה..."
קולו נחלש ונמוג. הוא שתה עוד בורבון.
"חשבת שהיא לא מדברת איתך בכנות?"
"לא בדיוק לא בכנות..." סטרייק פלט אנחה. "כבר נמאס לי מכל מיני פסיכולוגים שמספרים לי למה אני חי בצורה שאני חי ומחפשים את כל הסיבות לזה במה שנקרא המשפחה שלי. באחת ההודעות שלה, פרודנס אמרה שהסליחה שלה לרוֹקבּי היתה 'ריפוי' בשבילה - לעזאזל עם זה," אמר פתאום סטרייק, "זה יום ההולדת שלך, בואי נדבר על המשפחה שלך. במה אבא שלך עובד? אף פעם לא סיפרת לי."
"מה, באמת?" אמרה רובין בהפתעה קלה. "הוא פרופסור לרפואת כבשים, תוצרת וּרבייה."
סטרייק נשנק מהקוקטייל.
"מה מצחיק?" שאלה רובין בגבות מורמות.
"סליחה," אמר סטרייק, משתעל וצוחק בו־זמנית. "פשוט לא ציפיתי לזה."
"הוא נחשב לסמכות די רצינית, אם לא איכפת לך," אמרה רובין בעלבון מדומה.
"פרופסור לרפואת כבשים - ואיך השאר, שוב?"
"תוצרת וּרְבִי - למה זה כל כך מצחיק?" אמרה רובין כשסטרייק שוב פרץ בצחוק רועם.
"לא יודע, אולי הקטע של 'תוצרת' ו'רבייה'," אמר סטרייק. "וגם הכבשים."
"יש לו ארבעים ושישה ראשי תיבות של כל מיני תארים אקדמיים. ספרתי כשהייתי קטנה."
"מרשים," אמר סטרייק, ולגם שוב מהבורבון וניסה להיראות רציני. "ותגידי, מתי הוא התחיל להתעניין בכבשים? זה משהו שהתחיל אצלו כבר בגיל צעיר או שאיזו כבשה מסוימת תפסה לו את העין כשהוא היה -"
"הוא לא דופק אותן, סטרייק."
הצחוק המתחדש של הבלש גרם לראשים לפנות לעברם.
"אחיו הגדול קיבל את החווה המשפחתית, אז אבא למד וטרינריה בדורהאם, וכן, הוא התמחה - תפסיק כבר לצחוק! הוא גם עורך של כתב עת."
"בבקשה תגידי לי שזה בענייני כבשים."
"כן, בדיוק. 'טיפול בכבשים'," אמרה רובין.
הפעם נשמעה שאגת הצחוק של סטרייק בכל פינות הבר.
"תהיה קצת יותר בשקט," אמרה רובין, מחייכת אך ערה לכל המבטים הננעצים בהם. "אנחנו לא רוצים שיאסרו עלינו להיכנס לעוד בר בלונדון."
"רגע, לא אסרו עלינו להיכנס לאמריקן בר, או שפספסתי משהו?"
זיכרונו של סטרייק באשר לתוצאות הניסיון שלו לחבוט בחשוד במלון סטאפורד היה מעורפל, לא מפני שהיה שתוי אלא מפני שלא קלט אז כלום חוץ מזעמו שלו.
"יכול להיות שלא אסרו עלינו את הכניסה במפורש, אבל בוא תנסה לחזור לשם ותראה איזו מין קבלת פנים תחכה לך," אמרה רובין, שולה את אחד הזיתים האחרונים מהצלוחיות שהגיעו עם המשקאות הראשונים. סטרייק כבר חיסל בכוחות עצמו את חטיפי הצ'יפס.
"לאבא של שרלוט היו כבשים," אמר סטרייק, ורובין חשה אותו רטט של עניין שתמיד חוותה כשהזכיר את הארוסה שלו לשעבר, מה שקרה לעיתים נדירות ביותר.
"באמת?"
"כן, באָראן," אמר סטרייק. "היה לו שם בית גדול עם אשתו השלישית. חקלאות פנאי, את יודעת. מן הסתם בשביל להפחית הכנסות חייבות במס. חבורה של חולירות עם פרצוף מרושע - הכבשים אני מתכוון - לא זוכר איך קראו לזן שלהם. שחורים לבנים. קרניים ענקיות ועיניים צהובות."
"נשמע כמו כבשת יעקב," אמרה רובין, ובתגובה לחיוך מאוזן לאוזן של סטרייק היא אמרה, "גדלתי עם ערימות ענקיות של 'טיפול בכבשים' ליד השירותים - ברור שאני מכירה זנים של כבשים... איך שם באראן?"
הכוונה האמיתית שלה היתה, "איך היתה המשפחה של שרלוט?"
"יפה, עד כמה שאני זוכר, אבל הייתי בבית שם רק פעם אחת. מעולם לא הזמינו אותי עוד פעם. אבא של שרלוט לא סבל אותי."
"למה?"
סטרייק חיסל את שארית הקוקטייל לפני שענה.
"טוב, היו כמה סיבות, אבל אני חושב שבראש הרשימה היה זה שאשתו ניסתה לפתות אותי."
רובין התנשפה בצליל רם יותר מכפי שהתכוונה.
"כן. הייתי אולי בן עשרים ושתיים, עשרים ושלוש. היא היתה לפחות בת ארבעים. נראתה מצוין, למי שאוהב רזון כזה של קוקאין."
"איך - מה...?"
"באנו לאראן לסוף השבוע. שחרזדה - זאת היתה האמא החורגת - ואבא של שרלוט היו שתיינים כבדים. לחצי מהמשפחה גם היו בעיות סמים, כל האחיות החורגות והאחים למחצה.
"ישבנו ארבעתנו אחרי ארוחת הערב ושתינו המון. אבא שלה לא השתגע עלי יותר מדי מלכתחילה - הוא קיווה למישהו עם הרבה יותר דם כחול. הם שמו את שרלוט ואותי בחדרים נפרדים בקומות שונות.
"עליתי לחדר שלי בעליית הגג בשתיים בלילה בערך, התפשטתי, צנחתי למיטה שיכור לגמרי, כיביתי את האור, וכמה דקות אחר כך הדלת נפתחה. חשבתי שזאת שרלוט, כמובן. בחדר היה חושך מצרים. זזתי קצת, היא החליקה לצידי -"
רובין תפסה שהפה שלה פעור וסגרה אותו.
"- עירומה לגמרי. עוד לא קלטתי - שתיתי כמעט בקבוק ויסקי. היא - אה - שלחה אלי יד - אם את מבינה מה אני אומר -"
רובין טפחה בידה על פיה.
"- והתנשקנו, ורק כשהיא לחשה לי באוזן שהיא שמה לב שהסתכלתי לה על הציצי כשהיא התכופפה אל האח, רק אז הבנתי שאני במיטה עם המארחת שלי. לא שזה משנה, אבל לא הסתכלתי לה על הציצי. התכוננתי לתפוס אותה בידיים. היא היתה כל כך שיכורה, שהייתי בטוח שהיא עומדת ליפול לתוך האח כשהיא זרקה בול עץ פנימה."
"מה עשית?" שאלה רובין מבעד לאצבעותיה.
"זינקתי החוצה מהמיטה כאילו תקעו לי זיקוק בתחת," אמר סטרייק בעוד רובין מתחילה שוב לצחוק, "נתקלתי בשולחן הרחצה עם הכד וקערת המים, הפלתי אותו וריסקתי קנקן ויקטוריאני ענקי. היא רק גיחכה. היה לי רושם שהיא חושבת שאחזור אליה למיטה מייד אחרי שאתאושש מההלם. ניסיתי למצוא את התחתונים שלי בחושך, ואז שרלוט באמת פתחה את הדלת."
"אוי אלוהים."
"כן, היא לא התלהבה במיוחד למצוא אותי ואת האמא החורגת שלה עירומים באותו חדר," אמר סטרייק. "היא לא ידעה את מי מאיתנו היא רוצה להרוג יותר. הצרחות העירו את סר אנתוני. הוא הגיע בריצה לקומה למעלה בחלוק הבְּרוֹקַד שלו, אבל הוא היה כל כך שיכור, שהוא לא קשר אותו כמו שצריך. הוא הדליק את האור ועמד שם עם חצובת מתכת של רובה ציד ביד, ושכח לגמרי שהזין שלו משתלשל בחוץ עד שאשתו ציינה את העובדה.
"'אנתוני, אנחנו רואים את יונתן הקטן'."
רובין צחקה עכשיו כל כך, עד שסטרייק היה צריך לחכות שתשתלט על עצמה כדי להמשיך בסיפור. ליד הבר, במרחק קצר מהשולחן שלהם, גבר כסוף שיער צפה ברובין בשמץ חיוך מדושן על פניו.
"ומה אז?" שאלה רובין בנשימה עצורה, מוחה את עיניה במפית הזערורית שהגיעה עם המשקה.
"טוב, עד כמה שאני זוכר, שחרזדה לא טרחה להסביר את עצמה. האמת, נראה היה שבעיניה כל העניין די מצחיק. שרלוט הסתערה עליה ואני עצרתי את שרלוט, ונראה לי שלדעתו של סר אנתוני הכל היה באשמתי, כי לא נעלתי את דלת החדר שלי. גם שרלוט נטתה קצת לחשוב ככה. אבל החיים בבתים נטושים עם אמא שלי לא ממש לימדו אותי לְמה לצפות מהאצולה. בסך הכל, אני חייב להגיד שאנשים בבתים הנטושים התנהגו הרבה יותר יפה."
הוא הרים יד וסימן למלצרית המחייכת שהם מוכנים לעוד משקאות, ורובין, בצלעות כאובות מרוב צחוק, קמה על רגליה.
"אני צריכה לשירותים," היא אמרה חסרת נשימה, ועיני הגבר כסוף השיער על כיסא הבר הגבוה עקבו אחריה כשהתרחקה.
הקוקטיילים היו קטנים, אבל חזקים מאוד, ורובין, שבילתה חלק גדול מחייה במעקבים בנעלי התעמלות, כבר לא היתה רגילה לנעלי עקב. היה עליה ללפות בחוזקה את מעקה המדרגות המחופות בשטיח אדום כשניווטה את דרכה מטה אל שירותי הנשים, שירותים גדולים ומפוארים יותר מבכל מקום דומה שרובין זכתה לבקר בו. הוורוד הרך כשל מָקָרון תות, כיורי השיש המעוצבים העגולים, ספת הקטיפה והקירות המכוסים ציורי קיר של נימפות עומדות באגמים זרויי שושנות מים.
אחרי שעשתה פיפי, רובין היטיבה את שמלתה ובדקה את המסקרה שלה במראָה, מתוך מחשבה שבוודאי נמרחה מרוב צחוק. כששטפה ידיים היא חשבה על הסיפור שסטרייק זה עתה סיפר לה. מצחיק ככל שהיה בעיניה, הוא היה גם מפחיד ומאיים קלות. למרות השורה הארוכה מאוד של גחמות אנושיות, רבות מהן מיניות, שפגשה רובין במהלך קריירת הבילוש שלה, לפעמים היא הרגישה חסרת ניסיון ומנותקת מהמציאות בהשוואה לנשים אחרות בגילה. ניסיונה האישי של רובין במחוזות הפראיים יותר של הרפתקנות מינית היה אפסי. עד אז היא קיימה יחסי מין רק עם בן זוג אחד, והיו לה סיבות טובות במיוחד משלה לרצות לבטוח באדם שהיא נכנסת איתו למיטה. גבר בגיל העמידה עם כתם של מחלת הבָּהֶקֶת מתחת לאוזנו השמאלית עמד פעם על דוכן העדים וטען שרובין בת התשע־עשרה הזמינה אותו לתוך חדר מדרגות חשוך בשביל סקס, וכי חנק אותה עד שאיבדה את ההכרה מפני שאמרה לו שהיא "אוהבת את זה קשוח".
"נראה לי שעדיף שהמשקה הבא שלי יהיה מים," אמרה רובין כעבור חמש דקות, כשצנחה בחזרה על מושבה מול סטרייק. "הקוקטיילים האלה ממש חזקים."
"מאוחר מדי," אמר סטרייק כשהמלצרית הציבה כוסות חדשות לפניהם. "מתחשק לך סנדוויץ', לספוג קצת מהאלכוהול?"
הוא העביר לה את התפריט. המחירים היו בשמים.
"לא, תקשיב -"
"לא הייתי מזמין אותך לרִיץ אם לא הייתי מוכן מראש להיפרד מסכום נאה," אמר סטרייק בתנועת יד רחבה. "הייתי מזמין עוגה, אבל -"
"אילזה כבר הזמינה, למחר בערב?" ניחשה רובין.
בערב למחרת, קבוצת חברים, ובהם סטרייק, נדברו לערוך ארוחת ערב לכבוד יום ההולדת של רובין, ביוזמתה של חברתם המשותפת.
"כן, לא הייתי אמור לספר לך, אז תעמידי פנים שאת מופתעת. מי בא לארוחת הערב הזאת, בכל מקרה?" שאל סטרייק. הוא קצת הסתקרן לדעת אם יהיו אנשים שהוא לא יודע עליהם: בייחוד, גברים.
רובין מנתה את שמות הזוגות.
"...ואתה ואני," היא סיימה.
"מי זה ריצ'רד?"
"החבר החדש של מקס," אמרה רובין. מקס היה השותף לדירה ובעל הבית שלה, שחקן שהשכיר חדר מפני שלא הצליח לעמוד בתשלומי המשכנתה שלו בלי דייר. "אני מתחילה לשאול את עצמי אם לא הגיע הזמן לעבור מהדירה של מקס," היא הוסיפה.
המלצרית הופיעה וסטרייק הזמין סנדוויצ'ים לשניהם, ואז פנה שוב אל רובין.
"למה את חושבת לעבור?"
"אז ככה, בסדרה בטלוויזיה שמקס משתתף בה משלמים ממש טוב, ועכשיו כבר סגרו עוד עונה, וגם הוא וריצ'רד נראים די דלוקים זה על זה. אני לא רוצה לחכות עד שהם יבקשו ממני לעזוב. בכל אופן" - רובין לגמה מכוס הקוקטייל המלאה - "אני בת שלושים. הגיע הזמן שאגור לבדי, אתה לא חושב?"
סטרייק משך בכתפיים.
"אני לא טוב במיוחד בלעשות דברים בתאריכים קבועים מראש. זה יותר הקטע של לוסי."
לוסי היתה האחות שעימה בילה סטרייק רוב שנות ילדותו, שכן נולדו לאותה אמא. הוא ולוסי בדרך כלל החזיקו בהשקפות מנוגדות ביחס לתענוגות ולסדרי עדיפויות בחיים. ללוסי כאב שסטרייק, שהיה כמעט בן ארבעים, ממשיך לחיות לבדו בדירת שני חדרים שכורה מעל למשרד שלו, בלי אף אחת מן המחויבויות המקנות יציבות - רעיה, ילדים, משכנתה, ועד הורים, מסיבות חובה עם שכנים בחג המולד - שגם אמם השתמטה מהן ללא רחם.
"פשוט, אני חושבת שהגיע הזמן שיהיה לי מקום משלי," אמרה רובין. "אני אתגעגע לוולפגנג, אבל -"
"מי זה וולפגנג?"
"כלב התחש של מקס," אמרה רובין, מופתעת מנימת החריפוּת בקולו של סטרייק.
"אה... חשבתי שזה איזה טיפוס גרמני שהתאהבת בו."
"חה... לא," אמרה רובין.
היא באמת הרגישה עכשיו שתויה למדי. היא קיוותה שהכריכים יעזרו.
"לא," היא חזרה. "מקס הוא לא הטיפוס שינסה לסדר לי כל מיני גרמנים. שינוי לטובה, אני חייבת לומר."
"למה, הרבה אנשים מנסים לסדר לך כל מיני גרמנים?"
"לא גרמנים, אבל... נו, אתה יודע איך זה. וָנֵסָה כל הזמן אומרת לי להיכנס לטינדר, ובת דודה שלי קייטי רוצה שאני אפגוש איזה חבר שלה שבדיוק עבר ללונדון. הם קוראים לו אקסמן."
"אקסמן?" חזר סטרייק. "איש הגרזן?"
"כן, כי השם שלו... משהו שנשמע כמו אקסמן. אני לא מצליחה להיזכר," אמרה רובין בהינף יד מעורפל. "הוא לא מזמן התגרש, אז קייטי חושבת שיש בינינו התאמה מושלמת. אני לא ממש מבינה איך שני אנשים אמורים להתאים זה לזה, רק כי שניהם דפקו את הנישואים שלהם. האמת היא, אם בכלל -"
"את לא דפקת את הנישואים שלך," אמר סטרייק.
"אני כן," סתרה אותו רובין. "בכלל לא הייתי צריכה להתחתן עם מתיו. סתם הסתבכתי, והמצב רק החמיר ככל שהוא המשיך."
"הוא זה שהיה לו סיפור מהצד."
"אבל אני זאת שלא רצתה להיות שם. אני זאת שניסתה לגמור את זה עוד בירח הדבש, ואז השתפנתי -"
"באמת?" אמר סטרייק, שכל זה היה בגדר חידוש בשבילו.
"כן," אמרה רובין. "ידעתי, עמוק בתוכי, ידעתי שזאת טעות..."
לרגע היא נסחפה בחזרה למלדיביים, ואל הלילות החמים שבהם פסעה לבדה על החול הלבן מחוץ לווילה שלהם בזמן שמתיו ישן, ושאלה את עצמה אם היא מאוהבת בקורמורן סטרייק.
הכריכים הגיעו ורובין ביקשה כוס מים. לרגע הם אכלו בשתיקה, עד שסטרייק אמר, "לא הייתי נכנס לטינדר."
"אתה לא היית, או שאני לא צריכה לעשות את זה?"
"גם וגם," אמר סטרייק. הוא כבר הספיק לסיים כריך אחד ולהתחיל לנגוס בשני עוד לפני שרובין בלעה שני ביסים. "בעבודה כמו שלנו לא מומלץ להפגין יותר מדי נוכחות ברשת."
"זה מה שאמרתי לוונסה," אמרה רובין. "אבל היא אמרה שהייתי יכולה להשתמש בשם בדוי עד שאמצא מישהו."
"אין כמו שקרים לגבי השם שלך כדי לבנות יסודות אמון מוצקים," אמר סטרייק, ורובין צחקה שוב.
סטרייק הזמין עוד קוקטיילים ורובין לא מחתה. הבר המה עכשיו אנשים יותר מכפי שהיה כשהתיישבו, המיית השיחות היתה קולנית יותר, ונטיפי הקריסטל המשתלשלים מהנברשות היו מוקפים הילות מעורפלות. רובין הרגישה עכשיו חיבה חסרת הבחנה כלפי כל הנוכחים במקום, למן זוג הקשישים המדברים בשקט ולפניהם כוסות שמפניה, דרך הברמנים המתרוצצים ברוב עסק במקטורנים הלבנים שלהם, ועד לגבר כסוף השיער שחייך אליה בשעה שמבטה שוטט הנה והנה. יותר מאשר לכולם, היא חשה חיבה כלפי קורמורן סטרייק, שבילה איתה ערב יום הולדת נהדר, בלתי נשכח, ויקר.
ואילו סטרייק, שבאמת ובתמים לא נעץ אי־אז מבטים בשדיים של שחרזדה קמפבל, עשה עכשיו כמיטב יכולתו לְזכות ביחס דומה את השותפה שלו במשרד החקירות, אף על פי שמעולם לא נראתה בעיניו כל כך טוב: סמוקה ממשקה ומצחוק, שערה הבלונדיני־אדמוני מתנוצץ בזוהר שהפיקה הכיפה הזהובה שמעליהם. כשפתאום רכנה קדימה והרימה משהו מהרצפה, מצולותיו של מחשוף נחשפו מעבר לתליון האוֹפַּל.
"הבושם," היא אמרה והזדקפה, שוב אוחזת בידה את השקית הסגולה הקטנה שנשאה עימה מ"ליברטי", ובתוכה מתנת יום ההולדת שקיבלה מסטרייק. "אני רוצה לשים קצת."
היא התירה את הסרט, קילפה את העטיפה וחילצה את הבקבוק הלבן הרבוע, וסטרייק צפה בה מרססת כמות קטנה על כל מִפרק כף יד, ואז - הוא הכריח את עצמו להסב את המבט - מטה לתוך הנקיק שבין שדיה.
"אני מתה על זה," היא אמרה, מִפרק כף היד צמוד לאפה. "תודה."
הוא קלט משב קל של בושם מהמקום שישב: אף כי חוש הריח שלו כבר נפגם אחרי שנים ארוכות של עישון, הוא הבחין עכשיו בניחוח ורדים ובנימת מוּשק, שהזכירו לו עור חם מהשמש.
קוקטיילים חדשים הגיעו.
"נראה לי שהיא שכחה את המים שלי," אמרה רובין ולגמה מעט מהמנהטן. "זה חייב להיות המשקה האחרון. בקושי יוצא לי לנעול עקבים. לא בא לי להשתטח על הרצפה באמצע הרִיץ."
"אני אעצור לך מונית."
"כבר הוצאת מספיק."
"אנחנו לגמרי בסדר מבחינת כסף," אמר סטרייק. "לשם שינוי."
"אני יודעת - נכון שזה פנטסטי?" נאנחה רובין. "החשבון בנק באמת במצב טוב, וגם נכנסת המון עבודה... סטרייק, אנחנו סיפור הצלחה," היא אמרה, קורנת משמחה, והוא הרגיש שהוא קורן בחזרה.
"מי היה מעלה בדעתו?"
"אני," אמרה רובין.
"כשפגשת אותי הייתי על סף פשיטת רגל, ישן על מיטת שדה במשרד, והיה לי לקוח אחד."
"אז מה? מצא חן בעיני שלא ויתרת," אמרה רובין, "והיה לי ברור שאתה ממש־ממש טוב במה שאתה עושה."
"איך לכל הרוחות זה היה לך ברור?"
"טוב, הסתכלתי עליך עושה את העבודה שלך, לא?"
"זוכרת כשנכנסת עם מגש קפה ועוגיות?" אמר סטרייק. "לי ולג'ון בְּריסטוֹ. בבוקר הראשון? לא הצלחתי להבין מאיפה הקרצת הכל. זה היה כמו איזה מעשה קסמים."
רובין צחקה.
"פשוט ביקשתי מהטיפוס מלמטה."
"דיברת בלשון רבים. אמרת, 'חשבתי, שאחרי שהצענו קפה ללקוח, כדאי שגם נספק אותו'."
"הזיכרון שלך," אמרה רובין, מופתעת לשמוע מפיו את המילים המדויקות שאמרה.
"כן, טוב... את לא... בן אדם רגיל," אמר סטרייק.
הוא אחז בכוס המשקה הכמעט ריקה שלו והרים אותה.
"לחיי משרד החקירות 'סטרייק אֶנְד אלקוט'. ויום הולדת שלושים שמח."
רובין הרימה את הכוס שלה, השיקה אותה בשלו ורוקנה אותה.
"אוי, סטרייק, תראה מה השעה," היא אמרה פתאום, כשהציצה בשעון. "אני צריכה לקום בחמש, אני אמורה לעקוב אחרי החבר של מיס ג'ונס."
"כן, אוקיי," רטן סטרייק, שהיה בשמחה מבלה כאן עוד שעתיים בכיסא הנוח, רוחץ באור זהוב, עם ריח הוורדים והמוּשק הנישא מעבר לשולחן. הוא סימן בידו וביקש חשבון.
כפי שרובין צפתה, היא היתה בלתי יציבה בעליל על העקבים הגבוהים כשחצתה את הבר, ובמלתחה נדרש לה זמן רב הרבה יותר מהנחוץ כדי למצוא את האסימון למעיל שלה בתחתית התיק.
"תוכל להחזיק את זה, בבקשה?" היא שאלה את סטרייק והושיטה לו את השקית עם הבושם בזמן שחיטטה.
משקיבלה בחזרה את המעיל, היה על סטרייק לעזור לה ללבוש אותו.
"אני בלי שום ספק שיכורה לגמרי," מלמלה רובין כשלקחה בחזרה את השקית הסגולה הקטנה, ושניות לאחר מכן הוכיחה זאת הלכה למעשה כשסובבה עקב בשולי השטיח האדום העגול שכיסה את רצפת השיש בלובי, והחליקה ומעדה. סטרייק אחז בה, והשאיר את זרועו סביב מותניה בזמן שהוביל אותה החוצה באחת הדלתות שמשני צידי הדלת המסתובבת - הוא לא בטח בה שתסתדר לבדה בתוכה.
"מצטערת," אמרה רובין כשירדו בזהירות במדרגות אבן תלולות בחזית הרִיץ, וזרועו של סטרייק עדיין סביב מותניה. היא אהבה להרגיש אותו, כבד ומגושם וחמים לצידה: לעיתים קרובות יותר היא היתה זו שתמכה בו, באותם מקרים שהגדם ברגלו הימנית סירב להמשיך ולשאת את משקלו אחרי פרק זמן לא מחושב כהלכה של מאמץ יתר. הוא אחז בה בכוח כה רב עד שראשה כמעט נח על חזהו והיא הריחה את האפטרשייב ששימש אותו למאורע המיוחד הזה, אפילו על רקע הריח הרגיל של סיגריות ישנות.
"מונית," אמר סטרייק והצביע כאשר מונית שחורה גלשה בנחת לעברם.
"סטרייק," אמרה רובין, נשענת עליו ונושאת מבט לתוך פניו.
היא התכוונה להודות לו, לספר לו איזה ערב נהדר היא בילתה, אבל כשנוצר המגע בין עיניהם אף מילה לא יצאה. לשבריר דק של זמן הכל סביבם היטשטש, כאילו הם עומדים בעין סערה בהילוך איטי, טורנדו של מכוניות נוהמות ואורות חולפים, של הולכי רגל ושמים מנומרים בעננים, והממשות היחידה היא ההרגשה והריח זה של זה, וסטרייק, מביט מטה אל פניה המופנות כלפיו, שכח בשנייה ההיא כל החלטה נחרצת שריסנה אותו זה כמעט חמש שנים, והרכין מעט־מעט את ראשו, ופיו התקדם אל פיה.
ובלי להתכוון, הבעת פניה של רובין התחלפה מאוֹשר לפחד. הוא ראה את זה והזדקף שוב, ולפני שמישהו מהם הספיק ממש לעבד את אשר קרה זה עתה, השאגה הארצית של שליח על אופנוע בישרה על חזרתו של העולם למסלולו הרגיל; הסערה חלפה וסטרייק הנחה את רובין אל הדלת הפתוחה של המונית, והיא צנחה על המושב המוצק.
"לילה טוב," הוא קרא פנימה אחריה. הדלת נטרקה והמונית יצאה לדרכה לפני שרובין המסוחררת הצליחה להחליט מה היא מרגישה: הלם, התעלוּת, או חרטה?
שלוה לוין (בעלים מאומתים) –
ספר נוסף בסידרת הספרים של הבלש קורמורן סטרייק ושותפתו רובין אלקוט. הספר מותח, אך אינו דומה בשום פנים לספרי מתח של סופרים אחרים. על קטעים רבים שעניינם צ’טים במשחק מחשב שעליו בנוי הספר, דילגתי אבל בסך הכל אהבתי את הספר ואני ממליצה עליו לחובבי הסידרה.
ג׳וי ארבל –
מתי אתם מעלים אותו לקינדל ?