" טצוּיָה."
הצעיר לטש את עיניו בתדהמה בפניו של הזר שפנה אליו.
"איש בעיר הזאת מעולם לא ראה את טצויה מחזיק בידו קֶשת," אמר. "כולם פה מכירים אותו כנגר."
"יכול להיות שהוא ויתר, יכול להיות שנעשה חששן והססן, כל זה אינו מעניין אותי," התעקש הזר. "אבל לא ייתכן שהאיש עדיין נחשב לַקַשת הטוב ביותר במדינה אם הוא נטש לגמרי את אמנותו. לשם כך ורק לשם כך יצאתי למסע כה ארוך וביליתי אינספור ימים בדרכים עד שהגעתי הנה: כדי להעמיד אותו במבחן ולשים קץ לתהילה שהוא אינו ראוי לה עוד."
הצעיר הבין שאין כל טעם להמשיך להתווכח עם הזר ומוטב שיוביל אותו היישר אל בית המלאכה של הנגר כדי שייווכח במו עיניו שטעות בידו.
כשהשניים נכנסו, טצויה היה שקוע בעבודתו בנגרייה שבירכתי ביתו. הוא הפנה את ראשו כדי לראות מי הבאים והחיוך שהחל לבצבץ על פניו קפא באבו. עיניו ננעצו בתיק המוארך שהיה תלוי על כתפו של הזר.
"נכון, זה בדיוק מה שאתה חושב שזה," אמר האורח שזה מקרוב בא. "לא באתי הנה כדי להשפיל את האיש ששמו נהפך לאגדה ולא כדי להתגרות בו. כל רצוני הוא להוכיח שאחרי כל השנים שהשקעתי בתרגול הצלחתי להגיע לכלל שלמות."
טצויה החל לפנות בחזרה לעבודה שהיה שקוע בה עם כניסתם של השניים. הוא עמד לסיים את הרכבת הרגליים של השולחן שעליו עבד.
"אדם ששימש דוגמה ומופת לדור שלם של קשתים לא יכול להיעלם כך סתם פתאום, כפי שנעלמת אתה, אדוני," המשיך הזר. "למדתי בשקידה ותרגלתי צעד אחר צעד את התורה שפיתחת, השתדלתי לכבד את דרכה של הקשת, ומגיע לי שתראה כיצד אני יורה. אם תסכים לעשות זאת, אסתלק מכאן ולא אספר לאיש היכן אפשר למצוא את המומחה הגדול מכולם לאמנות הקשתוּת."
הזר הוציא מתיקו קשת ארוכה עשויה חזרן משוח בלכה, שנקודת האחיזה שלה היתה ממוקמת מעט מתחת למרכזה. הוא קד קלות לעברו של טצויה, פסע החוצה אל הגן וקד בשנית, והפעם כיוון את קידתו לנקודה מסוימת לפניו. מיד אחר כך שלף מתיקו חץ מעוטר בנוצות נשר, נעמד בפישוק כדי לייצב את עצמו לקראת הירייה, הרים בידו האחת את הקשת אל מול פניו ובשנייה מיקם וכוונן את החץ על המיתר.
הצעיר צפה במתרחש בתערובת של התלהבות ותדהמה. טצויה מצדו הפסיק את עבודתו ובחן את הזר במידה מסוימת של סקרנות.
בעוד החץ כבר מוצמד אל המיתר, הרים האיש את הקשת אל מול חזהו. אחר כך הרים אותה מעל לראשו ותוך שהוא מוריד אותה מטה החל מותח את המיתר לאחור.
כאשר הגיע עם החץ לגובה פניו, הקשת כבר היתה פתוחה לגמרי. לרגע אחד, שנדמה כנצח, קפאו הקַשת והקֶשת במקומם. הצעיר נשא את מבטו אל הנקודה שאליה הצביע החץ, אך לא ראה שם דבר.
לפתע, היד שמתחה את המיתר נפתחה, הזרוע נהדפה לאחור, הקשת האחוזה בידו השנייה של הקשת ציירה פיתול חינני באוויר והחץ נעלם מן העין, רק כדי להופיע שוב רחוק מהם.
"לך להביא אותו," אמר טצויה.
הצעיר חזר עם החץ: בראשו היה נעוץ דובדבן שנשר לאדמה במרחק ארבעים מטרים מהם.
טצויה החווה קידה לעברו של הקשת, ניגש אל אחת הפינות בנגרייה שלו ולקח לידיו מעין פיסת עץ דקיקה, מעובדת בקימורים עדינים וסביבה מלופפת רצועת עור ארוכה. אט־אט, בתנועות מדודות, התיר את הרצועה ולעיניהם נגלתה קשת זהה לזו של הזר, להוציא הבדל אחד: היא נראתה הרבה יותר משומשת.
"אין לי חצים, כך שאצטרך להשתמש באחד החצים שלך. אעשה את הדבר שאתה מבקש ממני, אבל אתה תצטרך לקיים את הבטחתך: לעולם לא לגלות לאיש את שמו של הכפר שאני מתגורר בו. אם מישהו ישאל אותך עלי, ספר שהלכת עד קצה העולם לחפש אותי, אך בסופו של דבר התברר לך שנחש הכיש אותי וכעבור יומיים נפחתי את נשמתי."
הזר הנהן בהסכמה והושיט לטצויה אחד מהחצים שלו.
טצויה השעין קצה אחד של קשת החזרן הארוכה שלו אל הקיר ובמאמץ ניכר כופף אותה על מנת למתוח את המיתר בין שני קצותיה. מיד אחר כך, מבלי לומר מילה, יצא החוצה והחל צועד לכיוון ההרים.
הזר והצעיר הצטרפו אליו. הם צעדו במשך כשעה, עד שהגיעו אל נקיק שחצץ בין שני צוקים סלעיים. לאורכו של הנקיק שצף נהר אדיר שלא היתה כל אפשרות לחצותו אלא באמצעות גשר חבלים רקוב, רפוי ונוטה להתפורר.
טצויה צעד בשלווה גמורה עד למרכזו של גשר החבלים — שהתנודד בצורה מבשרת רעות — החווה קידה לעבר נקודה כלשהי בעברו האחר של הנהר, הכין את הקשת לירייה כפי שעשה קודם הזר, הרים אותה, החזיר אותה מטה לגובה חזהו וירה.
הצעיר והזר הבחינו עכשיו באפרסק הבשל שהחץ פילח ונח כעת על הארץ במרחק כעשרים מטרים מהם.
"אתה פגעת בדובדבן ואילו אני פגעתי באפרסק," אמר טצויה והחל לצעוד בחזרה אל חוף המבטחים של גדת הנהר. "הדובדבן קטן יותר. אתה פגעת במטרה שלך, שעמדה במרחק ארבעים מטרים ממך, בעוד שהמטרה שלי היתה במרחק שאורכו מחצית מזה, כעשרים מטרים. לפיכך אתה אמור להיות מסוגל לחזור על מה שעשיתי אני. לך עד אמצע הגשר ועשה אותו הדבר."
מבועת, הזר צעד עד לאמצע גשר החבלים הרעוע מבלי להסיר את עיניו לרגע מן התהום העמוקה שמתחת לרגליו. הוא חזר על אותן מחוות טקסיות, ירה את חצו לעבר עץ האפרסקים, אך החץ שירה חלף במרחק רב מן העץ.
עם שובו אל גדת הנהר, פניו היו חיוורות כסיד.
"רכשת מיומנות טובה ואצילות, והיציבה שלך אף היא טובה. אתה מכיר היטב את הטכניקה ושולט יפה בכלי, אולם אינך מושל ברוחך. אתה מיטיב לירות כאשר הנסיבות כולן לטובתך, אולם בשעה שאתה נקלע לתנאים שיש בהם סיכון, אינך מצליח לפגוע במטרה. לא תמיד ניתנת לו לקַשת האפשרות לבחור את שדה הקרב שלו. אשר על כן, עליך לשוב ולהתאמן כדי להכשיר את עצמך להתמודדות במצבים ובנסיבות שאינם בהכרח לטובתך.
"הוסף ללכת בדרכה של הקשת, שכן היא מתווה מסלול לחיים. אך עליך ללמוד שקיים הבדל תהומי בין ירייה נכונה ומדויקת לירייה אשר מתבצעת מתוך שלוות נפש."
הזר קד שוב קידה עמוקה בפניו של טצויה, אחר כך ארז בחזרה את קשתו ואת חציו בתוך התיק הגדול שנשא על כתפו ועזב.
בדרכם חזרה הצעיר התמוגג.
"העמדת אותו במקום, טצויה! אתה באמת הטוב מכולם!"
קוראים כותבים
There are no reviews yet.