אחותו של הנגר



פרק ראשון

השמים מעל המרפסת של יונינה היו ריקים, רק חֶלקת ענן שטוחה כממחטה דאתה בהם, אמרתי לה, תראי אותה, לבדה בתוך התכלת הגדולה, אבל היא לא העיפה בה מבט. יונינה לא נושאת עיניה לשמים לפני שסיימה לטפל במה שעל הארץ, כי כאילו מה, אם תביטי למעלה תגלי את אותות הסופה שתטרוף את מה שלמטה? היא ניכשה עשבים באדניות של הגרניום, השליכה לחצר זנבות יבלית ירוקים, זעופה ושותקת תלשה עלים יבשים, תיחחה את אדמת הגרניום באצבעותיה החזקות ואמרה, את עוד לא בת שלושים ותשע, את באמת הולכת לגור שם? את רצינית? היא זקרה אצבע מרובבת עפר לשמים ואמרה, הוא חִירפֵן אותך לגמרי.

תעזבי את אלוהים, יונינה, הוא לא בעסק, אמרתי.

קרע לך את הצורה ולא בעסק? לא מבינה אותך.

מה יש כאן להבין, זה לא אלוהים. זאת התנגשות מתכות שרירותית שחתכה לי את החיים והשאירה לי שלוש אופציות, בית קברות, בית משוגעים או דיור מוגן, ובחרתי בשלישית.

לא אלוהים, ממש לא... והמילה הזאת, שרירותית, מאיפה הבאת אותה? בכל אופן, אלה לא האופציות היחידות, נאווה, אל תעשי מעצמך צחוק.

לא שמעתי לעצתה והלכתי לערוך שם סיור מוקדם. ראיתי שער ברזל רחב ואטום, ניצב בין גזעיהם של שני דקלים תמירים, ומעל השער שלט "נווה תכלת, דיור מוגן", גבוהות מעל השער נעו צמרות הדקלים, צְלוּפוֹת רוח הוטחו ונחבטו זו בזו ומעליהן השתרעה תכלת שאין לה שיעור. אמרתי, העיקר שרואים שמים, והתקשרתי.

שאלו אותי, לאמא שלך? לאבא? לשניהם?

למישהי שזקוקה בדחיפות.

צלולה? דמנטים לא מתקבלים כאן.

צלולה.

וכך ביום הולדתי השלושים ותשעה הבאתי שתי מזוודות וילקוט גב לדירה מספר שבע־עשרה, ומזה חודש אני כאן. מחלון המטבח שלי, כמו מחלונות הדירות האחרות, נשקף גן מטופח וברֵכת דגי זהב גדולה בטבורו, מלוא העין ערוגות ורדים גזומים, אורנים גבוהים וערבות בוכיות, ספסלי עץ כחולים ושבילים שמוליכים מכאן לשם, ואריחים ורודים מרצפים אותם. המתחם הבנוי מקיף את הגן כמו מם סופית. בשלוש מצלעותיה של המם חמישים ואחת דירות, ובצלע הרביעית מבואה הדורה, חדר אוכל, משרד, מרפאה, חדר כושר ובית כנסת. הדירה שלי קטנטנה אבל יש לה מרפסת שפניה אל החצר האחורית, והשבח למי שלא אטם את החצר האחורית באריחים ורודים והניחהּ רגָבִית ונושמת, צפצפות ארוכות מקצות לה את אורה וצִלהּ, העשב מתחלף בה על פי העונות, והנביטה כמו הקמילה כדרך הטבע. מוסא הגנן פורשׁ אליה בשתים־עשרה בצהריים, פורשׂ שטיחון, כורע לאלוהיו ויושב וטובל את פִּתו בטחינה. חומת אבן אפורה מקיפה את המקום ומגוננת על אחד־עשר אלמנים, שלושים ואחת אלמנות, ובהן אני, וארבעה זוגות שהגורל טרם הפריד ביניהם. החומה גבוהה מקומת אדם, אבל לא חוסמת את הקולות שמשמיעים החיים הבלתי מוגנים בחוץ — נביחות, יללות, צחוקים משולחים, סירנות של אמבולנסים ופה ושם צעקת אנוֹש נואשת. קשה לומר ששמחו כאן לקראתי, יומיים השתוממו עלי, שאלו מה לי ולהם, אחדים הביטו בי בגנֵבה ואחרים במפגיע, ואחר כך חזרו לשלהם. ומי שדיבר בי בספסלים בשעת בין הערביים, התכנס לתוך שלו ושכח אותי כשירד החושך. רק טניה אמרה לי, אני מבינה שלא מרוב שמחה באת לכאן, אם את רוצה, יש מקום פנוי בשולחן שלנו. היא יושבת עם עוד שתיים, והכיסא הרביעי פנוי. הצטרפתי אליה לשולחן, וכשהיא קמה להביא לה מיץ גזר, הביאה גם לי.

גם ההנהלה לא ממש שׂשׂה אלי. כשבאתי להירשם, טוביה, מנהל המוסד, סקר את גזרתי ופיזר את השתאותו באופן חטוף ושווה על כל איברי ואמר שאהיה לצנינים בעיניהם של הקשישים, אנשים מרגישים נוח בחברת הדומים להם, את תבלטי, אמר, הוא לא מבין מה יש לי לחפש במקום כזה, אבל זה ענייני, מה שמעניין אותו זו רווחת דייריו, ולדעתו תזכורת מוחשית מדי לעלומיהם האבודים לא תיטיב עמם. לא צריך לכפות עליהם השוואות ולעורר קנאה. בחייךָ, אמרתי לו, מה, אין להם בנות? נכדות? כלות? הם לא יוצאים לרחוב לפעמים? לא רואים נשים צעירות? הם יוצאים, אמר, אבל קבוצת ההתייחסות שלהם היא הדיירים של המקום הזה, ובמקום הזה גרים קשישים ולא מערבבים מין בשאינו מינו. אמרתי לו שלא יסתכל בקנקן, שבמובנים מסוימים אני כבר לגמרי קשישה, שהחיים כבר עשו לי תרגיל, חתיכת תרגיל הם עשו לי... מה אכפת לךָ, החודש נפטרו לך כאן שלושה, יש לך שלוש יחידות פנויות... אחרי מילים רבות שאמרתי אני ואמר הוא נכתב חוזה התקשרות בינינו, ובחוזה נרשם ששמורה לו הזכות להפסיק את מגורי במקום בהתראה של חודש מראש, במקרה שתתעוררנה בעיות שנובעות מפערי הגיל שביני לבין המשתכנים האחרים.

בצהריים נשמעה נקישת אצבע עמומה בדלתי. פתחתי פתח צר, ויחזקאל מדירה תשע־עשרה נרכן אל הרווח שנפתח לו ושאל, סליחה אני יכול להיכנס? הרחבתי את הפתח, וקשת שלדו הגרום נקמרה פנימה, הוא נכנס ובוסס במקלו בשטיח השעיר. שאל אם אפשר לשבת, ולפני שאמרתי כן או לא שיקע את חבילת איבריו בכורסה, העמיד את מקל ההליכה בין ברכיו והקיף אותו בכפותיו, מתנשם ומזיע שקע תחת החטוטרת שצרה על בסיס עורפו, מתח פימה מדולדלת ונשא פניו אלי. עמדתי מולו, פשטתי את זרועותי לצדדים ואחזתי בשולי השיש הצר במטבחון הנפנה אל פינת האירוח. יחפה אחרי שבעטתי את הנעליים מרגלי, עדיין בשמלה הסגולה שלבשתי לעבודה. פניו של הזקן נראו כאילו סבכה של צליית כבד הוצמדה לעורם וחרצה בהם, זיעתו ניגרה אל קמטיו האורכיים, הפלורסנט שמעל הכיור נלכד בעיניו והחוויר אותן. הכיפה השחורה שחבש הוזחה אל אוזנו, והוא ניתק את ימינו מהמקל, הביא את הכיפה אל מרכז הפדחת והשיב את היד אל עוגן העץ.

רוצה לשתות משהו? התאפקתי מלשאול מה הביא אותו אלי. קיוויתי שרק יסדיר את נשימתו הקצרה ומיד יתאושש, יבקש לימון או סוכר, יקום וילך.

יש לך כמה רגעים בשבילי, גברת נאווה? עוד היה קצר נשימה, ושפתו התחתונה רעדה, אבל הוא לא חיכה להסדרת הנשימה ואמר, אני אלמן כבר שלושים שנה, ואני, איך להגיד, מרגיש שהסוף כבר קרוב. זה בסדר, אין לי טענות לריבונו של עולם, ככה הוא סידר את זה. גם את השלושים שנה בלי האישה הוא סידר לי, אבל כמו שאמרתי אין לי טענות, השם נותן והשם לוקח, לא רק ממני, מכולם. אחרי שהיא נפטרה היו ניסיונות פה ושם, הכירו לי את זאת, את ההיא, אבל זה לא תפס, זה לא היה זה. השורה התחתונה, אני לבד כבר שלושים שנה.

גם אמא שלי היתה שלושים שנה לבד, אילו הכרתם, אולי היה יוצא משהו...

איזה היה יוצא. אמא שלי, אפילו סכין מונחת לה על צווארה לא היתה מכניסה גבר אחר לנעליו של אבי. כל ימי אלמנותה התפרנסה מהחלל השבור שהותיר, התגרדה בחרסיו, ועיקר עניינה בחיים היה המוות. קנתה פרחים כדי לחזות בקמילתם, חתמה על עיתון יומי בשביל לבדוק מי ומי בנפטרים, ראתה בחצר שושנה שבִּיכְּרָה, אמרה, נו, אז מה יוצא לה מכל היופי הזה, תחזיק יומיים ותיבול.

נו, מצאה מישהו? היא נשואה? קולו היה שטוח, חסר עניין וקצר רוח.

היא מתה. לא מצאה כלום.

נו טוב, מה יש לדבר על מה שהיה, מה שהיה היה. אני, גברת נאווה, באתי בשביל מה שיש עכשיו ואני לא אלך סחור־סחור, אני אגיד לך ישר ומיד מה הביא אותי אלייך. כל חיי לא היתה לי אישה חוץ מאשתי, אני יהודי ירא שמים, מעולם לא הלכתי לאישה זרה ולא שילמתי כסף בשביל היצר הזה... נו, את מבינה. מאז שמתה אשתי עליה השלום, שלושים שנה לא ראיתי גוף של אישה, שזה לפי דעתי היצירה בהא הידיעה שהקדוש ברוך הוא ברא, אז עכשיו שימי קרובים אמרתי, אלְכָה ואראנו בטרם אמות, ולפי מה שאני יודע את אישה פנויה ואני לא מחטיא אותך, אז אמרתי, אבוא אצלך ואבקשך הראיני את מראייך. תאמיני לי, גברת נאווה, לא בשביל התאווה באתי, רק בשביל המה רַבּו מעשיך.

אין בעיה, אמרתי, עזבתי את השיש, באתי אליו וכרעתי לגובה כורסתו.

שחרר לי את הרוכסן, הפניתי את גבי אליו, מקלו צנח על השטיח, אצבעותיו היססו אל עורפי, גיששו אל לשון המתכת הקטנה, רגע סירבה להן ואז גלשה מטה בתנועה חלקה ונחסמה בקצה מסילתה בשורש העכוז. גבי אליו, פשטתי את חלקה העליון של השמלה, נעמדתי, והאריג המשיי הסגול גלש מירכי והחליק אל הרצפה. הסרתי את לבני, התחתונים המתוחרים שנרכשו בימי הטובים השתבללו והחזייה נחתה כמו ציפור שדודה, רחקתי ממנו צעד ונפניתי אליו עירומה ושוות נפש.

מה רבּוּ מעשיך השם, הוא מילמל, ידו כיסתה את פיו, כיסי עפעפיו התפוחים בלעו את עיניו ושבו ונפקחו. המגרפה של מוסא ערמה שלכת של קיסוס בחוץ, השמש זרחה, הבוגנוויליה פרחה, ויחזקאל התבונן במעשי אלוהיו והיה כאיש נדהם, ורידי צווארו מתוחים וכולו אומר כבוד, כאילו שמינית ממעמד הר סיני נגלתה לו. הוא לא נגע בדמעה שירדה לו וגם לא בשתיים שזלגו אחריה, ואני לא הפרתי את דומיית המעמד ולא הצעתי טישו, עמדתי לפניו במלוא עריָיתי, רפויה, סבלנית ושוות נפש כאילו אני עומדת בבגדי המלאים בתחנה ומחכה לאוטובוס; הסתכלתי על שלולית המשי הלילכית של שמלתי ועל מפל האור שנקווה בה ולא זזתי עד שאמר, תהיי בריאה, עצם את עיניו והגיף אותן על דמעותיו, גרף את חוטמו ובירך בגרון ניחר, ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שככה לו בעולמו.

אמן, עניתי, והוא התכופף לאסוף את מקלו, בידו האחת לפת את מסעד הכורסה, באחרת את קשת המקל, לאה ואיטי הקים את עשרות שנותיו ונעמד, גבו אלי אמר תודה רבה, וצלע אל הדלת, פתח, יצא וסגר אחריו, ונקישות קצובות של מקלו עלו מאבני המדרכה, ובמקום שייבלעו בדירה תשע־עשרה, פנו ימינה לכיוון בית הכנסת. אספתי את הבגדים מהרצפה, החלפתי את השמלה בחולצת טריקו ובמכנסי בד רחבים, הראיני את מראייך ביקש, וזה היה לי פשוט ושטוח כמו לצחצח שיניים, כאילו התערטלות בפני שׂיבה כלולה בתפריט היומי שלי, התפשטתי, התלבשתי, לא הרווחתי ולא הפסדתי מאום, יחזקאל לעומת זאת היה המום נוכח מה שהפסיד בשלושים שנות ערירותו, ואלוהים כצפוי היה היחיד שהרוויח מכל הסיפור וזכה בברכה מן ההפקר. איכשהו בסוף זה תמיד עובד כך, אנשים נמעכים בתיבות מתכת, בשרם מתערבב עם פח וגומי שרוף, וכשמביאים את שאריותיהם לקבורה, אומרים, השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך, ומגדילים ומקדשים את שמי רבא, וכשנעלו הריקה של ילד נמצאת על הכביש מליטים את הפנים ואומרים, ריבונו של עולם, רגע מסדירים את הנשימה וממלטים מפיהם את מנטרת השבח השחוקה, אלוהים אדירים.

לפנות ערב הוא ואליעזר זרחי, שכנו מדירה עשרים, ישבו על ספסל בגן והביטו בקרן שמש אחרונה שטבלה בברֵכת הדגים, אולי עשו אותה משל למשהו או רק בהו בדגי הזהב ובאור המתהבהב מקשקשיהם. לא ידעתי אם יחזקאל סיפר לשכנו, ואם סיפר מחר יאמר גם הוא, אלכה ואראנו בטרם אמות, ויבוא ויקיש בדלתי, ואתפשט ואראה לו ברצון את אריזתי. כי מה. עברתי על פניהם בדרכי החוצה, יחזקאל ישב דמום וקמור ומביט במים, ואליעזר הרים עיניו מהדגיגים ואמר, מה שלומך מיידלע, מעברה האחר של הברֵכה ישבו זהבה, נעמי וטניה, שוחחו בשקט, והשקיעה הוורידה את שיבתן. מישהו פרט על פסנתר בלובי, הזוג דורפמן טייל בשבילים המרוצפים והצעיד שתיקה כבדה על אריחי המרצפת הוורודים, ליד הערבה הבוכייה לאה דורפמן מחתה עלה מכתף מקטורנו וחזרה ושילבה את זרועה בשלו, תיכנסי פעם, אמרה, ועברתי על פניהם ואמרתי, כן, אני אכנס. גם אתמול בצאתי לעבודה עברתי על פניהם, ופנחס דורפמן שאל לאן אני ממהרת, ומיד נמשך בשרוולו, עזוב אותה, זה לא ענייננו, אתה לא רואה שהיא ממהרת?

הלכתי למשמרת שלי בסופרמרקט, העיסוק שבחרתי לעצמי אחרי שנֶחצוּ חיי, קופאית בעמדה מספר שלוש. אני לובשת שם חולצת־חלוק אדומה עם הלוגו של סופרטיב, יושבת על כיסא שצירו מסתובב ושואלת, יש כרטיס מועדון? מסיעה גבינות, לחמים ונקניקים על סרט נע, מציגה אותם לעין אלקטרונית אדומה, מקלידה, מקישה ושואלת, משהו מהמבצעים? תשלום אחד? ובזה מתחיל ותם השׂיג ושיח שלי עם העומדים עלי ורואים לי את שורשי שערי עם נביטות השיבה הבודדות ואת ציפורני העירומות. לפני הרעש הגדול היה לי עסק משלי, היו לי לקוחות, היו לי שתי פקידות ומוניטין. הייתי מעצבת פנים, אירגנתי לאנשים את החללים הפנימיים של מגוריהם, הזזתי קירות לרוֵוח להם מקומות, עשיתי פתחים לאור שייגהּ על חייהם וגייסתי פעלולים ואשליות אופטיות להקטין את המרחק שבין חלומותיהם לבין המטראז' שידם השיגה לקנות. מימיני יושבת אוֹלָה ומעבירה מצרכים, משמאלי סיגל, הציפורניים שלהן עשויות, יש להן מדבקות קטנות נוצצות על כל ציפורן. אולה משעינה מראה קטנה על המדפסת, רוכסת את החלוק מהכפתור השלישי ומטה ומתלוצצת עם הנערים שאורזים את המשלוחים, היא גרושה עם ילד קטן וציפיות גדולות. בהמשך יושבות רבקה, ריטה ונטלי, ובקופת האקספרס יושבת רוזינה ומנצחת על התנועה בגרון חרוך מסיגריות וניחר מצעקות, נו קדימה, הבא בתור, לא לחלום. היא מפילה את חיתתה על הבנות ועל הקונים, עם ותק של חמישה עשורים בעולם כבר יודעת שהחיים צריכים דרבון ועצביה נדרכים עם כל התמהמהות, כאילו יש לאן לרוץ ולשם מה. זר לא יֵשב על כיסאה לבד מסגן המנהל, שהוא לבדו רשאי להחליפה בהפסקות העישון, הקפה והשירותים.

את שותקת יותר מדי, את לא היחידה כאן שיש לה צרות בחיים, היא אמרה לי ביומי השלישי בסוּפֶּר. אל תחשבי שהצרות שלך עשויות מזהב, צרות זה צרות, ואין מי שאין לו. אולה אמרה, אל תיקחי ללב, לרוזינה יש פה גדול, אבל בזכות הפה שלה החליפו לנו את המדים, לפני האדומים האלה לבשנו חומים מגעילים, כאילו אנחנו באס־אס של הנאצים. רוזינה עם הפה שבזכותו הוחלפו החומים באדומים רצתה לדעת הכול ומיד, בקושי התאפקה יומיים, וביומי השלישי שם שאלה, יש לך בעל? ילדים?

אין לי.

אין לך? אז אל תבני על המקום הזה, זה לא בשבילך, אין לך סיכוי למצוא כאן, פסקה וסבה על ציר כיסאה והפנתה אלי את מחצית פניה, גבר ששווה משהו לא יספור אותך, לא יתחיל עם קופאית בסופּר, אני כבר קלטתי אותך, את בסקאלה של מלומדים, אינטליגנטיים כאלה. עצה שלי? או שתשכחי מהסופּר או שתרדי ברמה.

לא מחפשת כלום, אמרתי והעברתי לחמנייה ושקית שוקו לפועל שנעץ עיניו באולה, ובאה חבורה של תלמידי תיכון אל הקופה של רוזינה, ושורה של לחמניות, פחיות קולה ומסטיקים נסעה על רצועת הגומי השחורה, ורוזינה התרעמה והרעימה, קדימה, הבא בתור, נו, ילד, מה אתה חולם, תישן בבית... אולה העבירה סמרטוט לח על המסוע הכהה, איפה את גרה? שאלה וייבשה את המסוע בנייר סופג. בקצה העיר, משהו זמני, אמרתי וחשבתי, אם היא תתעקש אמציא כתובת שלא היתה ולא נבראה, רחוב התכלת הזוהרת או כיכר הזהב השחור, הרי אין חשש שהזקנים של "נווה תכלת" יסגירו אותי, הסופרטיב הזה רחוק ממעונם ולא לפי כוחותיהם, את השוקולד נטול הסוכר שלהם הם קונים במרכול קטן שבטווח רגליהם. והשבח לאל שקליינטית מבוגרת כבר מעמיסה את מצרכיה על המסוע של אולה, ואולה עוזבת אותי ומציגה לעין האלקטרונית אטריות וגריסים. הקליינטית אומרת לה, את כמו כוכבת קולנוע, שיהיה לך הרבה מזל כמו שיש לך יופי, ואולה צוחקת, הלוואי, תשלום אחד? האישה שילמה, ליקטה את מצרכיה, נפרדה מעמדת המתכת, הוליכה את עגלתה החוצה, ואולה הציצה במראה הצמודה למדפסת, העבירה קווצה בלונדינית אל מאחורי אוזנה ואמרה, ריטה, שומעת, יכול להיות שבחופש אני עושה שבוע קרוּז עם הילד, ים התיכון, יוון וכל זה. היא השקיפה על שדרות המצרכים כאילו אופקיו הכחולים של הים משתרעים מעבר לביסקוויטים ולניירות הטואלט, ריטה, היית פעם בקרוז? ריטה צוחקת, אם הייתי בקרוז? הייתי בקרִיז, מאיפה יש לי בשביל קרוז... בעלי בחיים לא ייתן לי, רק אם יחשוב שיש סיכוי לספינה לטבוע, ואת? היא פנתה אל רבקה. אני? אני יש לי שבעה ילדים לחתן, מותק, המקסימום שלנו זה שני לילות בטבריה, קבר רבי בר יוחאי, קבר רבי בעל הנס, קצת כנרת והביתה. גם סיגל לא היתה, מאיפה יש לאתיופים כסף לקרוז? היא הרימה יד והניפה את שאלתה מעל הקופה, אנחנו, הים של אשקלון מספיק לנו לבינתיים, עד שבאנו הנה נלך למקום אחר? אולה התרעמה, זה לא סותר, אם אני עושה קרוז זה אומר שאני הולכת למקום אחר? בשביל מה אני קורעת פה את התחת, בשביל קבר של בר יוחאי? קברים, בר יוחאי וכל זה, לא אומרים כלום לילדים, רגע, נאווה, תעשי לזוקיני האלה את הקוד של הקישואים. הסקנר שלי צווח והתנער מהירק העגול והשמנמן שהצגתי לו, ואולה השתופפה מעלי, נו, עבר הזוקיני? ואת, מה איתך, היית בקרוז? שאלה אותי, לא? תסכימי איתי שקרוז של שבוע זה ממש לא ביג דיל, בחייך, כמה פעמים אפשר לקחת אותו לגן חיות? לפסטיגל? כבר יודע בעל פה כמה פסים יש לכל זברה, יודע את השמות של כל הזמרות, אומר לי, אמא, הנה יעל בר זוהר, הנה מירי מסיקה, חכי, נאווה, כשיהיה לך ילד, תראי כמה מסובך זה לעשות כיף לילד שלך.

היה לי.

וכאילו הכנרת, כמה אפשר ללכת לכנרת... רגע, מה אמרת, היה לך ילד? העפעפיים של אולה נפערו ועיניה הכחולות גדלו לממדי הים שספינת הקרוז שלה תשייט בו.

היה לי.

וְ?

וְ.

ריטה וסיגל היו עסוקות עם לקוחות, עיניהן על מסע המלפפונים והחסות שעל מסילת הגומי השחורה. רבקה אספה את פניה לתוך כפותיה ואמרה, השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך. אולה קמה מכיסאה ושאלה אם אני רוצה קפה, ורוזינה שמעה ואמרה ממקום קודשה, מה יש להגיד, זה כבר לא צרות מזהב, זה פלטינה.

המגירות של הקופות נפתחו ונטרקו, בצלים ושומים התקדמו על המסוע, מחליקים אל משטח הנירוסטה, נעטפים בניילונים, מובלים אל המטבח ומשם אל הסכין. הכול מקודד, עובר ונוסע וידוע מראש, ואין צורך להשקיע את הדעת בכלום, אפשר לבהות בהבהובו המרצד של הסקנר, לספור מטבעות, לערום אותם לפי ערכם, עמוד של עשר אגורות, של חצי שקל, של שקל, אפשר לנקות ולמרק את המסוע ואת משטח הנירוסטה עד כלות הציפורניים, ליישר את שורת סבוני הנקה 7 וסכיני הגילוח שבמבצע ולהניח למוח להתרפּוֹת ולשקוע, נומה, מוח, שכב במנוחה, אל נא תבכה מרה כי לא יועיל, כי אף אחד לא שומר מכל רע, והמעשים כאן כולם שטוחים, נמדדים ונספרים בין הכיסא המסתובב לקופה, שָׁן, מוח, שכב במנוחה, המוצרים ימשיכו להיספר, להישקל ולנוע ואין חדש תחת הפלורוסנט וגם לא יהיה, צא לגמלאות, מוח, העיקר כבר מאחוריך. המצרכים נוסעים בעצלתיים, מקשי הקופה מתקתקים והזחיחות כבר כמעט בהישג יד, אבל אולה קוטעת ומציעה סוכריית מנטה, מכנסת את צווארה הארוך אל גומת עצמות הבריח ומגמגמת, איך קרה ש... ש...

תאונת דרכים, הילד ואבא שלו במכה אחת.

מה, שניהם?!

שאלוהים ישמור. רבקה נשאה עיניה לתקרה המצונרת, אמא'לה, שאלוהים ישמור.

אין כבר על מי לשמור, מטומטמת, לא שמר עליהם כשהיה צריך, אז עכשיו ישמור? רוזינה כולה עצבים. היא נקשה עם העט בקופה, תחבה סיגריה כבויה לפיה, יצאה לעשן, ודממה נפלה על הקופאיות, ואפילו המילים, רוצה משלוח? תשלומים? משהו מהמבצעים? נאמרו בדחילו כאילו אזור הקופות נהיה בית כנסת וצריך להנמיך קול ולכבד.

בשמונה בערב סגרנו את הקופות והלכנו לתלות את החלוקים האדומים על הקולבים במחסן של אבקות הכביסה וחומרי הניקוי, אולה אמרה, סליחה שבילבלתי לך את המוח עם הקרוז הזה, איזה פסיכית אני...

לא קרה כלום, אמרתי, ואספתי את התיק שלי ויצאתי. בחוץ היה ערב בָּשֵל של מאי, ריחה המתוק של היערה מילא את האוויר ופיעפע מהנחיריים אל הבוידעם של המוח וטילטל שם כמה נוירונים, ומכל המקומות דווקא שם על רמפת הבטון בקדמת הסופּר ידיו של בועז נשלפו מכיסיו העמוקים של הנצח ובאו אלי וחיבקו אותי מגבי, ואד שפתיו החמות בצווארי נמהל בניחוחה של היערה... וטראח. צלצול טלפון נצרח ממעמקי התיק שלי, הידיים שחיבקו נסוגו, האד התפוגג, ודלתו של הבוידעם נטרקה. חנן אחי היה על הקו, אולי את באה לארוחת ערב? חנן מתאמץ להשטיח את קולו ולהישמע זחוח כאילו עולם כמנהגו נוהג. אני באה, אמרתי ועליתי על אוטובוס שנוסע לשכונה שלו.

הדפתי את שער העץ שאחי עשה לביתו בנגרייה שלו, עברתי לאורך כלונסאות העץ שגודרים את המדרכה, שגם אותם עשה אחי, והקשתי על דלת הכניסה, שאצבעותיו האכולות דבק נגרים חיטבו והקציעו. הוא נשק לי בלחיי נשיקה זהירה כאילו אני ספר תורה או משהו, אהלן, נאווה, העמיד פנים כאילו ההרעשה של תשע בסולם ריכטר שטילטלה אותי לא רוקנה אהָלָנִים מצהלתם. המשאית האדומה של הלל שלי עמדה על הרצפה, עמוסה אבני לגו שהעמיס עליה יורש הצעצועים הקטן, גדי בן דודו. במושבו של הנהג ישב דובי פרוותי, וגדי הקטן דחף את המשאית ואותי, זוזי, דודה נאווה, שלא תידרסי כמו הלל. חנן אחי זינק להחרישו ושאל, מה בא לך, חביתה או מקושקשת? עם בצל או בלי? יונינה גיסתי אמרה, איזה יופי שאת אוכלת איתנו, אצל הזקנים שלך בשעה כזאת אפילו קיסם לשיניים לא ייתנו לך, שם אוכלים עם הציפורים והולכים לישון עם התרנגולות.

ברגע שהם התבשרו שנהייתי אלמנה ושכולה, יונינה קיבלה החלטה אסטרטגית, היא לא תהלך על בהונות ולא תלבש כפפות של משי. היא תאזן את רכות הלבב של חנן אחי ותזנב עד חורמה בכל מבע של רחמים. היא אמרה שהדיור המוגן הזה הוא רעיון הזוי ואומלל, וביום שנרשמתי לנווה תכלת נתנה לי מערכת שיניים תותבות ארוזה בנייר מתנות וכתבה, "להשרות במים פושרים בלילה". תשמעי, נאווה, אמרה, אני לא בקטע של לטחון את מה שקרה לך, אבל אם החלטת להתאבד, לחנן יש אקדח בארון בחדר השינה, הכדורים מתחת לתחתונים, למה לך בית אבות, שם זה יקרה לאט־לאט, שם ייכנסו לך לנשמה לפני שיוציאו לך אותה, רוצה למות? אני מכירה כמה דרכים זולות ונוחות יותר. ואל תגידי לי שקל לי לדבר כי יש לי את חנן והילדים והכול אצלי סבבה. אז זהו שלא, יש עלי עשרים קילו מיותרים, יש לי עצירות כרונית, חורים בארבע שיניים, חנן נוחר בלילות, יש לנו משכנתא כבדה, שוטר תפס אותי מדברת בנייד בנהיגה, גדי קילל את הגננת ונוגה ביישנית פתולוגית, כיתה ג' ובחיים לא הרימה אצבע, אפילו לא לפִּיפִּי, המורה שלה אומרת שיש לה מחסום פסיכולוגי, ויום אחד הכול יתפרץ ממנה ברעש גדול, הקיצֶר, גם החיים שלי הם לא בדיוק חופשה בקריביים, את יודעת, כל אחד יש לו את השק שלו, נכון ששלך חתיכת שק, אני לא אומרת שלא, אבל למה להעמיס עוד, למה לשבור את הגב בכוח? למה בית אבות? למה קופאית בסופר? רוצה בכוח לאכול חרא? לכי לרפת, יש שם בכמויות.

אחי שמע ושתק, הוא סומך על יונינה, לא מהרהר אחריה ובטוח שהיא מומחית בתרפיית הלם ובזבנג וגמרנו. פעם אמר לי, אל תיקחי אותה קשה, יש לה פה גדול, אבל כמו שאת יודעת הכול אצלה גדול, גם הלב.

נו, עם בצל או בלי בצל? היא צעקה מהמטבח וקולה נמהל באדים שהתאבכו מהמחבת הרוחשת. נוגה באה לסלון, שתי צמות שחורות ירדו על חזה הרזה, היא אמרה לי שלום רפה ונעצה בי עיניים כמו שהיתה נועצת בחתול בעל שלוש רגליים. גם כשרכנה לקרוע לה נתח מהחביתה עיניה היו עלי. גדי אמר, כיף להלל ואבא שלו שהם בשמים, יכולים לנגוע במטוסים. נוגה העבירה את פחמי עיניה אליו ורשפה אל צלחתו, טיפש אחד. השלד שלה צר ודק כשל אביה, השלד של אחיה הקטן עשוי מהגֵנים של אִמם, רחב כתפיים, כפות ידיו גדולות וצווארו קצר. הלל שלי היה מהזן של הדקיקים. תקעתי את עיני עמוק בחביתה, הגירוי לגעת בכתף ילדותית חתך כמו סכין של לחם. יונינה שאלה מה מתקדם עם ביטוח לאומי ואם כבר ראיתי מהם גרוש, חנן קירב אלי את הטחינה, החומוס והסלט, אחר כך ריווח בין הטחינה לסלט וקירב את הזיתים והלחם, עוקב אחרי נגיסותי כאילו מדובר בתרופות שעלי לבלוע. יונינה שאלה, מה שלום החבר'ה שלך במכון הגריאטרי, יש שם חתיכים? לא, ברצינות, קורה שם משהו, חיזורים, סקס, משהו? קחי מהסלט, הכנסתי צנוברים קלויים, הגברים שם בטח דלוקים עלייך, עם קתטר בלי קתטר, העסק הזה אף פעם לא נרגע אצלם.

גדי שאל מה זה קתטר וליקק את הטחינה שזבה מהכף הכללית, נו אמא, מה זה קתטר?

מין טרקטור כזה.

אז תקנו לי.

איזה שאלה, בטח שנקנה לך, יונינה מרחה לו שוקולד על פרוסה וערמה הר של סלט בצלחתה.

דודה נאווה, למה הלכת לגור עם זקנים ואת עוד לא? נוגה הרהיבה עוז ותלתה בי את עיניה השחורות.

כי יש שם ברֵכה עם דגי זהב אמיתיים, עניתי, ופרפרי ריסיה של הילדה צללו, אין לאן לעוף, המבוגרים שקרנים אחד־אחד בלי יוצא מהכלל, גם דודות שנענשו והחיים כבר החטיפו להן כהוגן משקרות. מילה אחת היא לא הוציאה יותר מפיה עד סוף הארוחה. רגליו הקטנות של אחיה חבטו ברגליו של הכיסא, אז תיקנו לי טרקתטר בבוקר. חנן אחי שאל, זה בסדר אם נקפוץ לבקר בשבת? יונינה אספה צלחות, לשונה חילצה שיירי אוכל מבין השיניים, היא גילגלה סרח פטרוזיליה אל לועה ואמרה, בטח מלא שם בשבת, כל אלה שזרקו את ההורים שלהם לשם באים לכבס את המצפון בשבת, מביאים תפוחי עץ וכמה רוגָלָך, עושים קצת פוצי מוצי לאבא ואמא ואחרי שעה הולכים הביתה מבסוטים, מקפיצים את המפתחות בדרך לאוטו, שורקים קטן הוא ודל הוא חדרי... אצל הערבים לא תמצא דבר כזה, אלה מחזיקים בבית את כל הפאטמות והאחמדים החתיארים שלהם עד שהם מתפגרים, עם יד על הלב, בעניין הזה נהיינו חארות לא קטנות, מצד שני... את טיעוני הצד השני פיזרה בדרך למטבח, היא פרקה מטען חרסינה ופלסטיק בכיור, הכינה קפה, מזגה, בחשה וצעקה, כן נבוא אלייך בשבת, אני מתה לראות מה זה הנווה תכלת הזה, מה כל כך תכלת שם... חנן אחי שתק, והיה מכונס כאילו הוא תקוע עוד עם תמונת הפח המעוך והנעל ההפוכה שנמצאה בשול, וחייל הפליימוביל האדום שקפא בתוך האגרוף הקטן.

תבואו, למה לא... אמרתי בדרכי לדלת, ועיניה של נוגה רשמו כל תנועה שלי. אחי ליווה אותי לתחנה ושתק שתיקת נגרים כבדה, שלמד מעצים שעבר עליהם הכורת. הדיבור עם אנשים קשה לו, כל כך נרתע ממילים משומשות ונזהר במזויפות וריקות, עד שאחרי הניפוי היסודי הזה כל שנשאר לו הוא, תשמרי על עצמך, נאווה. האוטובוס הגיע וחנן אחי לא זז מהתחנה, הוא עקב אחרי כשעליתי ושילמתי לנהג ולא זז עד שנבלעתי בחשכת האוטובוס ואולי גם אחר כך לא.

אלכס שומר הלילה של נווה תכלת ישב ליד שולחן הקבלה, ומולו על מסך טלוויזיה במעגל סגור כל הנווה הנם את שנתו, הוא הרים את עיניו מספר שקרא וחייך, כולם כבר יושנים, טוב שנעליים שלך לא עם כאבים שלא עושה תוק תוק במדרכה... את תסלחי לי, אני לא בשביל שום דבר, רק בשבילך אני אומר, זה לא מקום לאישה צעירה כמו את, את תהיֶה דיפרסיה במקום כזה, לא טוב בשבילך, זה יש זמן בשבילך, הרבה שנים, את תסלחי לי, כן? רוצה תה? קפה? יש מים אני רתחתי עכשיו...

גם מה שאתה עושה, אלכס, לא בשבילך, אתה יכול הרבה יותר מלהיות שומר של זקנים בלילה, אבל אם אתה פה כנראה שאין לך ברירה.

גברת נאווה, יש הרבה דברים למה אני פה, אני יש דיפלומה של אינג'יניר, אבל אני כבר חמישים ושש, ואף אחד לא לוקחת אותי... תראי, תראי... הוא גחן אל המסך שלפניו ופינה לי מקום שאראה, באפלולית החצר שמילאה את המסך נראתה דמות בשחור לבן, עטופה באריג בהיר וארוך, משוטטת על יד הערבות הבוכיות, מתעכבת, מתכופפת ומזדקפת, באה ויוצאת מבין העצים.

זאת ציפקה מדירה עשרים ושבע, זיהיתי את עורפה הנטוי שמאלה ואת הרווח הגדול בין רגליה. עזוב אותה, אל תיגש אליה, אלכס, אם היא יצאה החוצה בשעה כזאת היא בטח צריכה משהו מהלילה, והוא, שהתרומם כבר מכיסאו, שב וישב ואמר, נכון, לילה זה זמן של לחשוב בלי כל הבלגן מה יש ביום.

חציתי את הגן בצעדים זהירים ונחפזים, ציפקה עמדה והביטה בברֵכת הדגים, צלחת ירח עגולה צפה על פני המים, הסדין עטף את כתפיה כמו טלית, עשבי הגומא איווששו, ערוגת הסיגליות החזירה אור כחלחל, בתי הפנסים נעו על עמודי התאורה והרקידו אלומות אור חיוורות, האירו את ציפקה והאפילו אותה חליפות. היא הרימה פניה והירח האיר את מורת רוחה ואת פיה הקפוץ. רצתה להתייחד עם אלוהים, עם עצמה, עם הדגים, רצתה כוכבים, ירח ומרחבי אינסוף, רצתה מפלט מקירותיה המעוצבים של התחנה הסופית ולא תיארה לעצמה שמישהו יסכל את הלבָדות החטופה שאירגנה לה. המעטתי את עצמי והחשתי את צעדי, אבל היא הבחינה בי ופרשה את זרועותיה לצדדים בתנופה חדה ואספה את כנפות טליתה, סגרה את זרועותיה על חזה ובידלה עצמה ממני במופגן. חמקתי לדירתי ולא התאפקתי ועמדתי בחלון המשקיף על הגן וצפיתי בה, היא החזיקה הרבה לילה בין רגליה, פניה אל המים, לא הניעה איבר ושיבתה הדלילה הושטחה והזדקרה עם הרוח. לקראת חצות פרשה ידיים למרומים, נשאה פניה לשמים ושרה בקול נמוך או התפללה, גלימת הסדין נעה ונהייתה כולה ריטוטים, ובבת אחת כבדו ידיה וצנחו לצִדי גופה, בצעד מתנדנד פנתה אל השביל המוליך לדירתה, כנוסה בתוך סדינה נראתה כמו מת מהלך בתכריכיו.

אני לא משיגֶענע כמו שאת חושבת, זה היה הלילה של החתונה שלי, שישים שנה, אמרה לי למחרת נרגזת, כשעמדנו בתור לסלטים של ארוחת הצהריים, זועפת לקחה לה מהסלק, הפנתה אלי את גבה הרחב ופנתה אל שולחנה. טוביה המנהל ניצב בפתחו של חדר האוכל, זקוף ומתוח צוואר, הנברשת ההדורה הפילה אורה על פניו של אדון כל המעשים, הוא סקר את הסועדים, את השולחנות, את מזנון הסלטים, העיר למלצרית על רצועת כרוב שנשרכה על הרצפה, העביר עיניו משולחן לשולחן ולבסוף הניח מבטו עלי וסימן לי באצבעו שאגש אליו אחרי הארוחה.

את חוזרת מאוחר בלילה והעקבים שלך מרעישים, אמר, הדיירים כאן הולכים לישון מוקדם, בבקשה להתחשב. נימת דיבורו העידה שבעברו היה מפקד בצבא או במשטרה ואנשים התכווצו לקולו.

ציפקה, אָה?

מה זה משנה מי, למקום הזה יש אופי מסוים ואני מבקש לשמור עליו. אגב, פנו אלי כאן כמה מהדיירים ושאלו אם אין לך איזה סעיף פסיכיאטרי או מחלה סופנית שהביאו אותך לכאן. הם לא יודעים איך לאכול אותךְ.

רק לידיעתךָ, זה היה ליל החתונה של ציפקה, שישים שנה, אם יש לכם איזה פרח או עוגה, היא בטח תשמח.

אנחנו מציינים כאן רק ימי הולדת. ימי נישואים זה עניין אישי מאוד. לא כל אחד שָׂשׂ להיזכר.

עמדתי מולו שוות נפש ואדישה כמו חול, הוא נעץ בי עיניים חוקרות, קרות, רצה לראות לי מתחת לעורי, לגלות מיקרואורגניזמים חשודים שאני עלולה להפיץ במוסד המגוהץ שלו, ניסה לאתר תא שערק ממוחי ועשה אותי פסיכית. לולא היה זקוף כל כך, אילו שמט כתף או שלה ממחטה מכיסו, לו כיחכח, לו גיהק או פיהק, הייתי מסבירה לו מדוע הנווה תכלת שלו ממש תפור עלי, אבל הוא היה קפוא כמו חייל צפון קוריאני במסדר; שנים של ניהול ושררה עושות משהו לבן אדם, מזקירות את השלד, מאבנות את עצבי הלחי, טוב, הגזמתי, לא אצל כולם, למשל השוטר שאחז בי שם על הכביש והטה את ראשי שלא אראה, למרות דרגות הכסף הכבדות שעל כתפיו לא הצליף בי את המים ששפך עלי, וכשהתחלתי להתקמט תחתי, הניח עלי יד אבהית ואמר קחו אותה הצידה, תנו לה לשתות. בקיצור, יש ויש, כמו שאומרים.

חתיך המנהל הזה, יונינה אמרה כשבאו לנווה תכלת בשבת. לא מתחיל איתך? בין כל הסבתות האלה המניות שלך בטח בשמים, חכי, הוא עוד יחזר אחרייך, משחק אותה קשוח, אבל תמיד אלה הם החרמנים הכי גדולים, שמעי מה שיונינה אומרת, עיגול שמים נלכד בין האגודל לאצבע שהצמידה, הוא נשוי? מה, את רוצה להגיד לי שאת לא יודעת? טוב, תסלחו לי, יונינה היא לא מאלה שמרשים לעצמם לאקונות של מידע. היא עזבה הכול, ניגשה אליו למשרדו ואמרה לו, אני רוצה להגיד לך שהמקום יפה מאוד, ממש אתר נופש, בטח אשתך והילדים באים להשתעשע בפארק הזה... הוא אמר לה שילדיו כבר גדולים, כבר לא משתעשעים בפארקים. אז אשתך בטח באה לנפוש כאן, לא ויתרה. זה לא מחנה נופש, אמר, זה אתר מגורים לכל דבר. והיא לא הרפתה ותקפה מכיוון אחר, בטח עיצבתם את המקום הזה יחד, רואים שיש פה יד של אישה. הכול נעשה כאן עם ארכיטקט מקצועי מוסמך, הוא אמר. מה, אתה נמצא כאן גם בשבתות, אשתך לא כועסת? אני נמצא כשצריך שאני אמצא... היא חזרה מובסת אל הספסל שישבנו עליו סמוך לברֵכה ואמרה, יותר בּוֹק מהעצים של חנן בנגרייה שלו, מה שכן, ראיתי לו טבעת זהב על הקמיצה הימנית, גוֹד נוֹאוּז. בגדיה האדומים של יונינה עיגלו שלולית דם גדולה במי הברכה וחולצתו של חנן השיטה בהם ענני נוצה לבנים, והדגים באו ויצאו באדום ובלבן. יפה כאן, אבל זה יופי של בית קברות, היא פסקה, ובראש מוגבה סקרה את סביבותיה.

בית קברות זה מאיפה שהלל ואבא שלו עלו לשמים, גדי אמר וטיפס על אִמו מאחור, נאחז במשענת הספסל הניח את סנטרו על כתפה. אחותו, שלא מצביעה בכיתה אפילו בשביל פיפי, לטשה עיניים גדולות במים וסרקה אותם עם גבעול גומא ירקרק, וחנן אחי בעיקר שתק. הוא התבונן באנשים שעברו על פנינו, קיווה למצוא בהם הורים מאמצים פוטנציאלים בשבילי או לפחות איזו סבתא שתאמץ אותי ותפקח עלי עין שאוכל ואשתה ואבלע כדורים כשצריך.

מה אני אגיד לכם, מדכא מוות המקום הזה, יונינה אמרה וצווארה נע על צירו זקור ודרוך. רק מזוכיסט יבוא לגור כאן בהתנדבות, הקונטרסט בין הפרחים הגרנדיוזיים האלה, הוורדים הגזומים, הדשא המלוקק הזה והוורוד בֵּייבּי של המדרכות ובין החורבות הזקנות שמתהלכות כאן, צועק לשמים.

אמאא! נוגה עצרה את הגבעול שצייר במים. הם זקנים, הם לא חורבות, סיננה ושיחררה את הגבעול שיצוף וייסחף עם המים.

תודה רבה לך, שרת החינוך. יונינה פשטה רגל וחיככה את חרטום נעלה בישבן הצנום של נוגה, והילדה רחקה מהנעל ורטנה, אמא, די נו. יונינה אספה את נעלה ובבת אחת נעגמה ואמרה, את מה־זה צודקת, איזה פה גועלי יש לי, די, אני חייבת לעבוד על זה.