אנשי דגניה
עבדו אנשי דגניה בזיעת אפיים
שם אור השמש גדול שבעתיים.
(אהרון זאב)
בערב חנוכה ירדו טיפות הגשם הראשונות על המאהל.
למחרת היתה כבר כל הסביבה מוצפת ואשדות ירדו אל הכינרת. מאהל הנחלאים טבל במקבץ של שלוליות חומות על יד הכפר יאקוק שעל גדת נחל עמוד, והאימונים הפכו למאבק עיקש במבול שירד ימים רבים.
בבוקר השני קפאו שניים ונשלחו לבית חולים. למחרת נשלחו עוד שלושה בגלל דלקת ריאות. באותו יום ברח גם שילר הג'ינג'י ולא שב, ואיש לא ידע אם הגיע לחוף מבטחים או טבע באחד הנחלים. בערבים היינו רואים מבעד לדמעות השמים את אורות צפת ונרותיה, ומפללים בחשאי. מי ימלל גבורות ישראל.
בסוף השבוע הגיע אלוף הפיקוד וחזות פניו שלילית. צבא שלם ציפה למוצא פיו.
– ננסה עוד שבוע ונראה, חכך בדעתו, יש כאן רב סמל?
– כן המפקד, עלתה הקריאה משלולית המטבח או האפסנאות.
– קח אותם למקלחת חמה לכבוד שבת, גאה טוב לבו של האלוף עם המים האדירים, בגדים נקיים והכול! תטלפן אל זמל בדגניה!
אמר והרים עוגן.
המשאית פלטה אותנו רגבים־רגבים על יד המקלחת הישנה של דגניה, היא־היא המקלחת... זמל הקשיש עמד שם במגפיים, שכמייה וקסקט, משגיח על מבער הסולר, ודואג. סרחון הזיעה והגרביים נמהל בתוך הקיטור התוסס ותוקפנותו התפוגגה. הבגדים הנקיים חבשו את הנשמות המופשרות. כשיצאתי, כמו חדש, ראיתי שוב את הזקן הזעיר, זמל.
– אתה זוכר את הלורד של עמק הירדן, שאלתי אותו בעדנה.
– הלורד של הספרים? תקע בי זמל עיניים שואלות והסיגריה שלו רמצה.
– כן.
– אוהו זוכר!
– זה אבא שלי, אמרתי.
– אוהו, השתאה זמל, אתה הבן של הלורד! הלורד של הספרים...
– תמסור ד"ש לכל מי שעוד נשאר מהתקופה שלו, עליתי על המשאית ונבלעתי מתחת לברזנט.
– אז מה שלום אבא, אה?
– מאה אחוז, הספקתי לנפנף ביד, והמשאית עקרה.
– אבא, אתה באמת לורד?
אבא צחק. האוטובוס הישן טלטל את החבילה ועזרתי לאבא לשמור עליה שלא תתפרק. הכינרת נראתה כמו פודינג כחול.
– אז למה קוראים לך לורד?
– כי מינו אותי על כל עמק הירדן.
– למה עמק הירדן?
– כי זה האזור שלי, חייך אבא.
– ומי מינה אותך על כל עמק הירדן?
– ברל.
נפלה שתיקה. תמיד אחרי שהיו משמיעים את שמו של ברל היתה משתררת שתיקה. נמנה, נשקל ונחרץ.
אחרי שאבא הצליח בעמק הירדן, קרא לו ברל ואמר לו שהוא רוצה אותו בתל אביב. רק מטורף יסרב. אבל אבא לא קיבל.
– בעמק הירדן אני לורד, אמר.
אבא עבר את הירדן בחרבה, על גשרי דגניה ונהריים. עמק הירדן היה אזור הבחירה שלו, את תל אביב השאיר טרף לאחרים. מאז הוא לורד.
התעמקתי בכתובת שעל החבילה המיטלטלת. להעביר לח' ברץ, היה כתוב באותיות גדולות ואז ידעתי שהספרים האלה מיועדים לאנשי דגניה.
אבא הלך עם הספרים אל החבר ברץ ואני הלכתי לעבר בית הילדים, מפזם ומהמהם.
עבדו אנשי דגניה,
בזה הטפיים,
שם אור השמש,
גדול שבעה תאים.
אחרי שהלורד לא הצליח לקחת אותי למקלחת של בית הילדים, אמר יצחק שייקח אותי איתו למקלחת של החברים.
ליד שלושת הכיורים עמדו גברים עירומים, עם התחת, והתגלחו. מצחיק, עירומים לגמרי רק בשביל להתגלח. אל המקלחות נכנסו גברים משומנים ומאובקים ויצאו רעננים ונוטפי מים נקיים. איזה זרגים ענקיים יש לאנשי דגניה! מבעד לדלת הפתוחה הציצו פניו של הלורד.
– לאז־אים־אופ, קרא אליו יצחק.
יצחק התפשט ואני אחריו. עד שהתקרבתי למקלחת ראיתי שגם הלורד התפשט ובא אחרינו. יצחק פתח את הברז שלו והתחיל לשיר – יום שב־את יום שבת... כשפתחתי את הברז שלי בידיים מהססות התחיל הלורד להתיז עלי מים בשתי ידיו.
– אבא! צעקתי.
יצחק המשיך לשיר, הלורד צחק והתיז עלי עוד, ואני הצטרפתי קצת לשיר וקצת לצחוק והמים הקרים נעשו חמימים ונעימים עד מאוד.
אחרי שקיבלתי מארנון קרס וחוט־גיד, התקנתי לי חכה. את הגיד כרכתי על בוס קצר, כמו חוט של טיארה, והקרס התנוצץ בצבע של כסף. ירדתי לירדן.
שכבתי על הבטן, צמוד לצינור המים שליד המשאבה, ושלשלתי את החכה למים הירוקים.
יום שב־את יום שבת... אתמול הלכתי עם הלורד לקבלת שבת של המבוגרים, וזה היה הרבה יותר מרתק מקבלת שבת שבבית הילדים. כששרו כולם ביחד זה נשמע... אחר כך ניגנו הכנרים של קיבוץ עין גב, וזה היה נהדר (הלורד אמר), אבל משעמם קצת. ושוב שירה אדירה – יום שב־את יום שבת... הבחורות לבשו חולצות רקומות, וכשהן לוקחות אוויר החזה שלהן מתרומם ולפעמים שוכח לרדת. והבחורים שרים כמו מקהלת הצבא האדום וכשהקול שלהם יורד ועולה, רועדות הרשתות שעל החלונות. איזה זרגים כבירים יש לאנשי דגניה... והכול מסביב ירוק. והירוק מתקרב... ירוק, ירוק, ירוק!
איך נפלתי למים אני לא יודע, אומרים שנרדמתי. אבל מישהו משה אותי מתוך הירדן, בבגדים ובנעליים, והביאו אותי ככה חזרה לקיבוץ, שם עליזה דאגה שיהיו לי בגדים יבשים ושלא יספרו ללורד כלום.
מייג'ור פרנק שיחק שח עם יצחק, משרשר סיגריות פליירס כשהוא מרשרש בנייר הכסף שלהן. הלורד עקב אחרי המשחק מן הצד.
– הוא הולך לנצח אותך כבר משחק שלישי, הודיע הלורד.
– אני נותן לו את זה, הקריב יצחק עוד צריח.
– זיכער, אמר הלורד, אבל לא שלושה ברציפות. הוא יאבד עניין. הוא יחשוב שאתה סתם פוץ.
הלורד היה סבור שאחרי שני ניצחונות של המייג'ור צריך לנצח אותו פעם, כדי שהאמביציה שלו תתעורר מחדש. יצחק חשב שארבעה או חמישה ניצחונות ישמחו אותו כל כך, שהוא יהיה מוכן להשתכר עוד לפני הצהריים. בסוף התפשרו שבמשחק הבא ייתן לו יצחק שוסטר־מט מהיר ואחר כך נראה.
יצחק הקטן הגיע עם צלחת פיג'ויות וגויאבות מהגן הטרופי, כי המייג'ור היה משוגע אחרי פירות טרופיים. הלורד האיר פנים ליצחק הקטן, כי הוא היה ניצול שואה, וללורד היה יחס אישי מיוחד לילדים ניצולים (אני ידעתי גם מדוע).
יצחק התחיל את המשחק הרביעי בלבן והוציא סוס במהלך הראשון.
– אתה מטורף, אמר הלורד.
– אל תדאג, אמרנו שוסטר־מט והוא יקבל אותו.
ארנון פתח את ארון הבגדים הקטן ומצא שם דבורה. ארנון תפס מגבת והדבורה הגיחה משם והתחילה לרפרף מעל לפיג'ויות.
– אל תהרוג אותה! צריך לתפוס אותה חיה ולהביא לבית גורדון.
– אני יודע, התריס ארנון.
ארנון עקב אחרי הדבורה, וברגע שנחתה על הפרי זרק את המגבת בפרישה על כל הצלחת. את הצלחת המכוסה לקח אל החדר השני כדי לבודד את הציד ולהחזיר את הפירות.
– תן לו כבר את המט ונלך לאכול, איבד הלורד את סבלנותו.
– וורט א־ביסל, אני רוצה להחזיק אותו קצת במתח.
אחרי האוכל נעלם יצחק עם המייג'ור. הוא חזר בלעדיו בשעה מאוחרת, מלוכלך, מיוזע אבל מאושר. כל הסחורה נמצאת כבר בסליק.
– אתה גם משלם לו במזומן? שאל הלורד.
– השתגעת? הוא ידיד המפעל הציוני...
יצחק קרץ, לקח את המגבת שהוחזרה מן הדבורה והלך למקלחת.
הלורד ישב עם החבר ברץ ורשם.
– אני לא יכול לקחת יותר, אמר החבר.
– אתה לא יכול לקחת פחות מעשרה. לא דבורה בארון.
– כמה לוקחים בכינרת?
– מוטב שלא אספר לך...
– טוב, חמישה.
– ומה יגיד...
– בסדר, עשרה, מיהר החבר לומר לפני שהלורד יזכיר את השם שאחריו אין עוררין.
– אני רושם גם עשרים וחמש חוברות של "מן המוקד". זה עניין חשוב והחוברות צנועות.
– בסדר.
– אני מוסיף גם חמישה מנויים לסדרת "שחרות", כי אם לנוער אתה לא תיתן את מיטב הספרות...
– תשמע...
– א־מינוט! חוץ מהקרדיט אתה מקבל גם מתנה.
– מתנה?!
– כן, סיכמתי בתל אביב שמהספר החדש של מרים זינגר אתם מקבלים עשרים וחמישה אקסמפלרים גראטיס.
– א־חכמה! מרים זינגר היא חברת דגניה ואתה נותן לי מתנות!..
– כן אבל הנייר? והדפוס? והכול? אני אומר לך מתנה אז זה מתנה. לא מציאה, מתנה!
הטלפון צלצל והחבר הרים שפופרת.
– זה בשבילך, אמר ללורד, קדיש מדגניה ב' שואל מתי תגיע אליהם.
הלורד אמר שיגיע בעוד שעה, ולפני שיצא הוציא מהתיק שלו ספר של דבורה בארון והניח על השולחן.
– זה על החשבון.
פניו היו פני מנצח. ומה יגיד...
לפנות ערב עליתי על סירת המוטור שהגיעה קודם מעין גב. תמיד היתה מגיעה בבוקר וחוזרת אחר הצהריים, אבל היום בלבלו את הזמנים. ידעתי שאם יגלו אותי יגרשו אותי מיד, ולכן מצאתי מסתור בתא קטן שבחרטום.
כשהתעוררתי היה כבר חושך־מצרים, המוטור עשה רעש נורא והרגשתי שאנחנו שטים. דחפתי את מכסה התא אבל מישהו כנראה נעל אותו מבחוץ. הדפיקות ורקיעות הנעליים שלי כנראה גברו על רעש המוטור ומישהו פתח.
– מה אתה עושה פה ילד, רק אתה חסר לי כאן, אני כבר זורק אותך לכינרת...
איזה מזל שיצחק היה שם. הוא ישב בקצה השני של הסירה אבל זיהה אותי מיד.
– איך הגעת הנה? אם הלורד היה יודע היה קופץ ישר לכינרת...
ידעתי שאבא יכול לשחות מרחקים קצרים בלבד, והרעיון שיקפוץ לכינרת היה בו די להעלות בי דמעות. בכיתי בחשאי.
– די, תפסיק לבכות. אם אתה בוכה אני תכף ומיד חוזר איתך לדגניה.
בסירה היו אולי עשרים בחורים, רובם בבגד־ים ורק שניים־שלושה היו בתחתונים אפורים. איזה כבירים אנשי דגניה...
יצחק נשא אותי על גבו לחוף עין גב.
– תשאיר אותו בסירה, הציע מישהו.
– הילד הולך איתי כל הזמן, פסק יצחק בלא זכות ערעור.
יצחק פיקח על פריקת המטענים בחושך ואנשי עין גב נעלמו איתם. אחר כך הלכנו לחדר האוכל שלהם לשתות תה.
– של מי הילד, התעניין מישהו מהמארחים.
– תנהג בו בכבוד, אמר יצחק, הוא הבן של הלורד. לורד אמיתי.
– לורד?
– בטח, קרץ לי יצחק, ידיד המפעל הציוני...
בחגיגת בית השואבה ירד הרצפלד בסירה לכינרת ואחריו כל חוגגי ונגני עמק הירדן ואורחים רבים.
הסירות היו מקושטות בקישוטי חג, והמוזיקה הדהדה במעלה הירדן עד מטולה, וברחבי העמק עד עפולה, ואומרים שעד לחיפה הגיעה.
מן החבל הימי הגיעו שייטי הימייה החסונים והם השיטו את הסירות יחד עם נבחרת חותרי העמק המהוללים. תזמורת הפועל תל אביב ניגנה בסירה האמצעית אבל חצוצרנים, מתוגברים בכלי נשיפה מבריקים מכל ההתיישבות, פוזרו בסירות והריעו אלה אל אלה.
המנדולינות של שפייה נתנו בלנס לכנרים של עין גב, ואת הקונטרפונקט ניגנו טרומבונים מתזמורת קול־ירושלים (את המילים הלועזיות הסביר לי פאול, הכנר הראשי).
יהודה שרתוק מקיבוץ יגור ניצח על כל מקהלות העמק, וכשנפל מטה הזרחן שלו למים הסתדר גם בלעדיו, בשתי הידיים, וכולם ראו אותו. על הדוברות שנקשרו בחבלים רקדו המחוללים שהשתתפו בכנס דליה ששמעו יצא לתהילה בכל הארץ.
קסם על ים כינרת.
כול הכבודה הפליגה עם שקיעת החמה מהמזח של עין גב לכיוון מגדל. כשעלה הירח הדרימו לטבריה, פורייה וכינרת כעדה ענקית של דולפינים וכל הלוקסים של דייגי הכינרת האירו. וכשהגיעו אל מוצא הירדן התפרסו כמו מניפה ענקית בין דגניה לצמח, כשסירה נוגעת בסירה, וניגנו את ה"מוזיקה על פני המים" של הנדל. כל הקהל הגדול שבא מכל קצוות הארץ פרץ במחיאות כפיים, ואנשי עמק הירדן שהיו על החוף קפצו אל המים בבגדי החג, שחו אל הסירות, התחבקו והתנשקו עם השייטים כמו מעפילים השבים למולדת.
בסיום החגיגות ניגנו כל התזמורות את ה"מוזיקה לזיקוקי דינור מלכותיים" (עוד פעם הנדל), מכל הרכסים סביב שהשיבו הד התרוממו זיקוקים אמיתיים אל השמים, וצולחי הכינרת המובחרים הופיעו במשחים מסוגננים.
– בראבו, אמר הלורד, ראית? מי שלא ראה את שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.
זאת היתה החגיגה האחרונה לפני מלחמת השחרור. אחרי המלחמה, והדברים הנוראים שקרו במהלכה בין צמח לדגניה לא הייתי עוד בחגיגות שם.
כששכב הלורד על ערש מותו ביקש לשוב לדגניה. בין דמדומים לדמדומים חיפש את המראות הנושנים ולא מצאם.
– את בת הקבוצה? שאל את האחות שטיפלה בו.
היא לא היתה בת הקבוצה.
– זאת הדרך לדגניה?
האחיות התחלפו והשאלות חזרו. עד שבאה אחות קלת גזרה, בהירת מבט:
– כן, אמרה, אני בת הקבוצה. זאת באמת הדרך לדגניה...
היא הראתה ביד, ואור השמש היה גדול שבעתיים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.