קורינה

1

החורף הקדים להגיע השנה.

הרוח מכה בחלונות הבתים ומגיפה את התריסים.

שכונת בלאט אוספת לחיקה את תושביה. הכול ממהרים לחזור לבתיהם המדיפים ריחות תבשילים.

שלמה, בחליפתו האפורה, מהדק לגופו את שולי מקטורנו, באפו עולה ריח תבשיל הכבש של מַרְיָם השכנה, שמטבחה נפתח אל החצר המשותפת.

רחל, כתפיה שמוטות, מנפה קמח לקערה, מוסיפה מים, סוכר, ביצים, שמן, ואת דמעותיה המלוחות, ומערבבת את הבצק לבורקס שמנחם ויוסף כל כך אוהבים. מבעד לחלון היא מביטה בקורינה, בתה הקטנה, הבולטת בין ילדי השכנים בעיניה הירוקות, בשערה הבהיר ובעורה הצח כחלב. לפני שבוע נודע לה שבכורתה וֶרְזִ'ינִי, שעליה גאוותה, הרתה לאיברהים.

ורז'יני, שחלתה בשחפת בילדותה, גדלה ופרצה את גבולות השכונה והקימה מפעל לאריזות קרטון, והיתה עטרת ראשו של שלמה, הרתה למוסלמי.

איך תספר לשלמה? נו סה פואדה, אִיזִ'יקה, לא יכול להיות, ילדתי.

נו סה פואדה, קרידה, לא יכול להיות, יקירה.

מבעד למסך דמעותיה רואה רחל את קורינה משחקת עם אמל ויסמין ומקרבת את ראשה הבהיר לראשו הכהה של שריף, אחיינו הצעיר של איברהים שהמיט צרה על ראשה.

"קורינה, קורינה, אאורה א קאסה, אאורה! עכשיו הביתה, עכשיו!"

קולה של רחל נשמע כצרחה, הילדים מפסיקים את משחקם ועיניהם ננעצות ברחל.

קורינה המבוהלת ממראה פניה של אמה רצה הביתה. מראה אמה המרושלת, ששערה סתור ועיניה נפוחות, מכניס פחד ללבה.

"מאמה, מאמיקה, קרה משהו ליוסף?"

רחל אוספת לחיקה את קורינה ומתייפחת בדממה.

בכייה הגואה של רחל מרעיד את גופה הדשן של קורינה.

זרועותיה הצחות מאדימות מלפיתת אצבעותיה של אמה.

עיניה של רחל נפוחות. "משהו קורה," לוחשת קורינה. "האם יוסף נפצע בצבא? אמא, תעני לי."

למה לא מספרים לה? אולי הוא מת? איפה אבא?