איך לאלף מיליארדר

1.

אז בקיצור, חלמתי חלום מטורף לגמרי. חלמתי שפגשתי מיליארדר בשם קספיאן הארט ושהוא מחבב אותי. סוג של. כלומר, מחבב אותי מספיק כדי לשכן אותי בדירה יקרה באזור משוגע בלונדון, אבל לא מספיק כדי לסמוך עליי, לדבר איתי או להיות איתי בכלל. זה די חירב לי את הדימוי העצמי, אז ברחתי לבית המשפחה שלי בסקוטלנד. למרבה ההפתעה, קספיאן נסע אחריי עד לשם. והוא אמר לי כל מיני דברים שגרמו לי להבין שאני צריך לתכנת מחדש את כל המושגים שלי לגבי קשרים אנושיים, וגם לחבב אותו מספיק כדי שאסכים לתת לזה הזדמנות שנייה.

אבל רגע, חכו שנייה. זה לא היה חלום.

זה קרה באמת.

ועכשיו קספיאן דחוק בפינה שבה המיטה פוגשת את החלון, מביט בים הרחוק. הוא נראה חיוור באור הבוקר הצונן, הצבוע בכחול, וגם מעט סתור ופרוע, אם מחשיבים את קווצת השיער הסוררת שלו שהשתחררה ונפלה שוב על פניו. החיוך שהוא חייך אליי, כשהגחתי מתוך השמיכה, היה קצת מבויש. כאילו הוא לא יודע מה להגיד בדיוק.

"בוקר טוב." התמתחתי כל כולי, כולל קימור הגב ויישור הבהונות. "ישנת בסדר?"

"אני בסדר. ראיתי את הזריחה."

"באמת?" היה לי קצת קשה לדמיין אותו עושה את זה. או אולי בעצם לא? הוא כנראה האדם היחיד שאני מכיר שיכולה להיות לו סבלנות למשהו כזה, להביט ולחכות לאור שיסדוק בהדרגה את השמיים. אבל הוא עשה את זה לבד, קספיאן הבודד שלי, בזמן שאני שכבתי שם לצדו בלי לדעת דבר. "אולי היית צריך להעיר אותי? אם כי יש מצב שהייתי מחמיץ פנים וזועף."

"לא רציתי להעיר אותך. נראית ממש חמוד, האמת."

כיווצתי את אפי לאות חוסר התפעלות מהמחמאה. "כמה חמוד? חמוד באופן שגורם לך לרצות לעשות לי דברים רעים?"

"בהחלט."

הוא כופף אצבע, כמין סימן סודי (או שאני סתם ממציא דברים), ואחרי היסוס קצר של "אלוהים, תעשה שאין לי ריח רע בפה", צללתי מתחת לשמיכה והופעתי מחדש בין ברכיו. הוא עטף אותי בזרועותיו, משך אותי כלפי מעלה ונישק אותי. לא נשיקה מחוספסת בהכרח, אבל כן חסרת רחמים. הוא פתח את פי לרווחה, כאילו היה מכסה של תיבת אוצרות, והשתלט עליו. הליטופים הפשוטים האלה של לשונו היו עדיפים מבחינתי פי אלף על כל הסמים שלקחתי עם אלרי במסיבה המחתרתית בלונדון. עכשיו לא הותקפתי באקסטזות קדחתניות אלא באושר עמוק, כבד ומכלה. כמו כישוף שיהפוך אותי לחמאה.

מגע עורו הוא היה חלק ומשיי, וגם השיער שלו היה רך במפתיע, אם כי לשמחתי הרגשתי גם את ההתקשחות המושחתת של פטמותיו ואת הלחץ הלוהט של הזין שלו. היה לו ריח של חמימות, כאילו שיש דבר כזה בכלל. ריח עור מוכר עם שרידי שינה, עם שרידים קלושים של מתיקות שנשארו מהבושם שלו. העירום הבלתי צפוי הזה, שכולו הוא.

קספיאן השמיע קול נמוך מהחלק האחורי של הגרון — כמעט נהמה — והפך אותי על הגב. התהפכתי בשמחה, אם כי המיטה השמיעה קולות חריקה מזעזעים בעת שנחתתי בין הכריות והמצעים המקומטים. אני אפילו לא בטוח שקספיאן שמע את הקולות, או שהיה אכפת לו מהם. הוא נשכב עליי.

צברתי כבר קילומטראז' מכובד של נשיקות ונגיעות עם קספיאן, כך שהיה לי מושג לא רע מה הולך לקרות. מתחתי את ידיי מעל הראש. נכנעתי כמו שצריך לתחושת הביטחון ולריגוש האפל.

עיניו נצצו, וסערה התלקחה בתוכן.

ואז הוא העביר וגרר אצבע ממפרק כף היד שלי אל הכתף, ודאג שאהיה מודע מאוד למתרחש, לתוואי העור הזה, החשוף והבלתי מוגן, שרק התשוקה לרצות את קספיאן מחזיקה אותו שלא יתפורר.

ידו עברה אל בין ירכיי ואני לא התאפקתי ומיד קימרתי את הגב והיטיתי את המותניים, כדי שלא יישאר שום ספק שאני זמין ומצפה לו בכל פינה אפשרית בגופי.

"ארדן," הוא מלמל מעליי. "אתה כזה..."

"מופקר?" אמרתי והידקתי את רגליי סביבו.

"מגרה ומתגרה."

שתי המילים היו מקובלות עליי. הזין שלי זינק זינוק להוט.

אהבתי שהוא מדבר ככה, אבל זה היה מורכב. היו כל מיני אמירות שלא ידעתי איך לנווט כהלכה, וכבר גיליתי שכשאני מבקש מאנשים לקרוא לי בכל מיני שמות זה לא תמיד עובד. הם בדרך כלל התחילו להתנהג מוזר או נהיו מגעילים בקטע שממש לא עשה לי את זה.

אבל "מגרה ומתגרה" זה נחמד. הבהונות שלי התעקלו בשמחה עליזה על כך שאני "רע".

וקספיאן אמר את שתי המילים הכי נכון.

בקטע סקסי כועס כזה.

וכאילו להתגרות בו זה משהו מדליק ולא משהו לא טוב.

הייתי כבר די מעולף ומסוחרר, בגלל מה שאמר וגם מפני שהזין שלו נלחץ ישר אל החלל החמים והמעקצץ שמתחת לביצים שלי. אבל אז הוא פיתל את ידו בשיערי, משך את ראשי לאחור, ואני התמוטטתי לגמרי.

הנשימה שלי נרעדה. הפחד שלי היה חייתי, אינסטינקטיבי וכל־כך מתוק.

הוא רכן כלפי מטה וליקק ליקוק ארוך ורטוב את פיקת הגרון שלי, המנוקדת במעט זיפים.

השמעתי קול, שאולי אפשר לקרוא לו יבבה או יללה.

השיניים שלו מצאו את המקומות הענוגים שמתחת ללסת שלי. נשיכות קטנות ושובבות שלא באמת הכאיבו כמו שהציתו ניצוצות.

ואז הוא הצמיד את פיו הפתוח אל צד הצוואר שלי ו...

אוי, וואו, אוי, וואו.

היה משהו מוכר ומפתיע בעת ובעונה אחת ביניקה הלחה הזו ובחוד הקהה הזה של שיניו: עונג עם לב פועם ולוהט של כאב.

השפיות שלי התפוגגה ופשוט שכחתי את עצמי. גנחתי בלי בושה ותפסתי בעורפו בכף ידי, מחזיק אותו, תובע עליו בעלות ומתחנן בו בזמן שימשיך, שיפסיק, שיירגע, שיעשה את זה יותר חזק.

העור שלי בער וכאב כמו הזין שלי כשקספיאן נסוג ממני סופסוף.

הוא הביט בי מלמעלה, פיו אדום ועיניו פראיות. "מה אני עושה לעזאזל?"

"אה." העברתי את אצבעותיי בעדינות על העיגול הפועם שהוא השאיר על צווארי. "עושה לי היקי, אני חושב." וביני לביני חשבתי בשקט, נשיכת אהבה.

הוא נרתע כמעט בבהלה. "אני נורא מצטער. אני לא איזה מתבגר בריון. אני לא יודע מה קרה לי."

זה היה טיפ־טיפה מגוחך, אני חייב להודות.

קספיאן הארט — מיליארדר מתוחכם, איש העולם, אלוף שחמט — ואני עם הכתם האדום־סגול המהבהב על צווארי. נשיכת אהבה שהיא סימן הגאווה של כל הנערים המתבגרים באשר הם ל"השגתי זיון". רק שבינינו, למרבה המבוכה, הסימן המפואר הזה נמנע ממני כשהייתי נער מתבגר בזמן אמיתי, מפני שהייתי הגיי היחיד בכפר. פשוטו כמשמעו. ואפילו לא הייתי סקוטי, אלא אנגלי.

השלמתי חוסרים באוניברסיטה, אבל כשאני חושב על זה אומנם נשכו אותי פה ושם, עם תוצאות משכנעות יותר או פחות, אבל מעולם לא קיבלתי היקי אמיתי, אותנטי ורשמי במאה אחוז. ובהחלט שמחתי שהראשון שהעניק לי היקי כזה הוא קספיאן הארט ולא אחר.

ומצא חן בעיניי, ויותר מזה, שקספיאן רצה "לסמן" אותי.

אבל למרבה הצער, הוא עדיין נראה קצת בטראומה מזה.

"לא, לא," אמרתי במהירות. "זה היה מקסים." סובבתי שוב את ראשי. "תעשה את זה שוב."

הוא צחק ונישק את האזור עד שהכל שם ניצת והתפרץ כמו זיקוקי דינור ואני התנשפתי.

"אני חושב שזאת הייתה טעות לקרוא לך מתגרה."

"אז אני לא מתגרה? אני רק מגרה?" נדמה לי שלא הצלחתי להסתיר את האכזבה בקולי.

קולו שוב נעשה צרוד ומחוספס. "אתה הרבה יותר גרוע מזה."

פניי אורו בתקווה. "אני פרא אדם?"

הוא לא ענה, אלא רק חרש בלשונו נקודה רגישה להחריד מתחת לאוזן שלי.

"אההה." בלעתי רוק בהתרגשות. "אני אורגיה מהלכת?"

הוא הניד בראשו לשלילה.

"אני לונה פארק של סקס?" לא מצאתי עוד הגדרות. המוח שלי התערפל, אבל כל רעיון חדש העביר בגופי זרמים חשמליים של ריגוש בלתי נשלט.

"יותר גרוע," הוא לחש.

שאלוהים יעזור לי. מפיו זה נשמע כמו ליטוף. כמו מחמאה.

ניסיתי לנשום ואז קלטתי שאני כבר מתנשם ומתנשף. "אה..." עיניו רשפו כמו עיני הזאב המחופש לסבתא ב"כיפה אדומה", כשאני כמובן בתפקיד כיפה אדומה. עיניו מצאו את עיניי והצמידו אותי למיטה באותו ביטחון שגופו הצמיד אותי לשם.

"מה אתה, ארדן?"

רציתי נורא להגיד את זה. רציתי שהוא יקעקע את זה על עורי, כמו תג של כבוד וחופש מיני. אבל בו בזמן קצת התפתלתי מפחד במקרה שזה לא נכון, או במקרה שזה יישמע שונה מחוץ לחלל הבטוח והמוגן של ראשי.

"ארדן." בקולו הייתה נימה אפלה של אזהרה הפעם. היא נשמעה כל־כך מסוכנת ומרגשת, שכמעט גמרתי.

ואז, בום־זבנג, כל מה שחסם ועצר בעדי פשוט נשבר או נכנע או נעלם כלא היה.

"אני זנזון," התנשפתי. "אני זנזון זנותי?"

הוא החליק יד רכושנית במעלה החלק הפנימי החשוף של ירכי. "כן. כן. זה מה שאתה. אתה שדון קטן וזנותי וסוטה."

"אוי לא." התפתלתי בפראות. "ומה קורה לשדונים קטנים, זנותיים וסוטים?"

"מה אתה חושב שקורה לשדונים קטנים, זנותיים וסוטים?"

הלשון שלי רפרפה על שפתיי, והן היו יבשות באופן מטריד. כאילו כל טיפת נוזלים שהייתה לי בגוף נשאבה מהזין שלי, נטפה החוצה והתאיידה. "הם... הם נענשים?"

הוא התגלגל הצידה בתגובה, ולקח איתו את כל החום והכוח וההבטחה לאכזריות מינית.

לפני שאוכל להתלונן או להיכנס לפניקה, הוא כיסה את פניו בידיו וגנח גניחה מהממת ביופיה. "תתלבש, ארדן. אני צריך לחזור ללונדון. אני רוצה לקחת אותך ללונדון בזה הרגע."

"זה עלול לקחת די הרבה זמן. הרכבות די צולעות בסופשבוע."

"אז יש לנו מזל שהזמנתי מטוס לאינוורנס."

"מה עשית?" נו, ברור. "וואו. אבל אנחנו עדיין צריכים להגיע לאינוורנס."

"שכרתי רכב."

"אתה יודע לנהוג?" פלטתי.

הוא נעץ בי מבט תוכחה, אבל שמץ השעשוע בעיניו ריכך את המראה. "ואני גם יודע לקשור את שרוכי הנעליים שלי בעצמי. היית מאמין?"

איזה ניגוד דרמטי ומגוחך למסע התלאות שלי לכאן — לטוס ללונדון במטוס פרטי של מיליארדר חתיך.

אבל אני מניח שכך נראים החיים עם קספיאן הארט. והחיים בלעדיו.