הברברים מאייס פלאנט

1

ג׳ורג׳י

עד אתמול, אני, ג׳ורג׳י קורותרס, לא האמנתי בחייזרים. כן, נכון, יש כל כך הרבה אפשרויות קיום ברחבי היקום, אבל אם מישהו היה אומר לי שהיצורים הקטנים והירוקים האלה מסתובבים על פני כדור הארץ בחלליות מרחפות ורק מחכים לחטוף אנשים? הייתי אומרת לו שהוא משוגע לגמרי.

עד אתמול.

היום? היום זה סיפור אחר לגמרי.

אני מניחה שהכול התחיל אתמול בערב. זה היה ערב די רגיל בסך הכול. חזרתי הביתה אחרי יום ארוך בעבודה כפקידה בבנק, חיממתי אוכל קפוא מוכן, אכלתי אותו בזמן שצפיתי בטלוויזיה ונמנמתי על הספה לפני שזחלתי למיטה. לא בדיוק חיי מסיבות סוערים, אבל היי, זה היה יום שלישי, וימי שלישי היו תמיד ימי עבודה, בלי משחקים. הלכתי לישון, ומשם הכול נעשה מוזר.

החלומות שלי היו הזויים. לא החלומות הרגילים שבהם נופלות לי כל השיניים או שאני עומדת עירומה מול הכיתה. אלה היו חלומות הרבה יותר מפחידים, על אובדן ונטישה. חלומות על כאב ועל חדרים לבנים וקרים. חלומות שבהם הלכתי במנהרה וראיתי רכבת שעמדה להגיע. בחלום הזה, ניסיתי להרים את היד כדי להסתיר את העיניים מפני האור, אבל לא הצלחתי.

זה העיר אותי מהשינה. צמצמתי את עיניי מול האור הקטן שמישהו כיוון אליהן. מישהו... כיוון אור אל העיניים שלי? מצמצתי, ניסיתי להתמקד והבנתי שבכלל לא חלמתי. יותר מזה, לא הייתי בבית שלי. הייתי... במקום חדש. ואז האור כבה וציפור צייצה. העיניים שלי ניסו להתרגל לחשכה וראיתי שאני מוקפת ב... דברים. דברים עם עיניים שחורות וארוכות, ראשים גדולים וזרועות רזות וחיוורות. אנשים קטנים וירוקים.

צעקתי. צעקתי כמו מטורפת, למען האמת.

אחד החייזרים הטה את ראשו בתגובה, וציוץ הציפור נשמע שוב, אף שהפה שלה לא זז. משהו חם ויבש עטף את הפה שלי, חנק אותי, וריח כימי כלשהו מילא את הנחיריים שלי. אוי, שיט. אני הולכת למות? הזזתי את הלסת בפניקה וניסיתי לנשום, אבל העולם החשיך סביבי.

שוב חזרתי לישון וחלמתי על העבודה. תמיד חלמתי על עבודה כשהייתי בלחץ. במשך שעות על גבי שעות, לקוחות בנק עצבניים צעקו עליי בזמן שניסיתי לפתוח חבילות שטרות של עשרים דולר שסירבו להיפתח. ניסיתי לספור את העודף בזמן שהסיחו את דעתי. חלומות על עבודה היו הנוראים ביותר, בדרך כלל, אבל החלום הזה היה הקלה. בלי רכבות, בלי חייזרים. רק בנקאות. יכולתי להתמודד עם בנקאות.

וזה מוביל אותי... לכאן.

אני ערה. ערה, אבל לא בטוחה לגמרי איפה אני נמצאת. העיניים שלי נפקחות ואני מביטה סביבי. יש כאן ריח של ביוב, אני יכולה להרגיש קיר מאחוריי וכל הגוף שלי כואב. הראש שלי מסוחרר ואיטי, כאילו עדיין לא התעוררתי לגמרי. הזרועות והרגליים שלי כבדות. אני מסוממת. מישהו סימם אותי.

לא מישהו. משהו.

קצב הנשימות שלי גובר כשאני משחזרת במוחי תמונה של חייזרים עם עיניים כהות, ואני מחפשת אותם. אני לבד כאן, איפה שזה לא יהיה.

תודה לאל.

אני מצמצמת את העיניים באור העמום, מנסה לראות את הסביבה שלי. זה נראה כמו חדר גדול וחשוך. אור כתום חלש נפלט מצינורות ארוכים בתקרה בערך חמישה מטרים מעליי. הקירות שחורים, ואם לא היה לי מושג, הייתי אומרת שזה נראה כמו תא מטען בסרט מדע בדיוני מוזר. על הקיר שמולי, אני סופרת שישה מכלי מתכת באורך של כמעט שני מטרים, מסודרים בשורה על הקיר כמו לוקרים. אורות כתומים וירוקים נעים לאורך הצדדים של המכלים במגוון של פיתולים ונקודות שכנראה מסמלים מילים חייזריות. בקיר הרחוק יותר יש דלת ארוכה ומעוגלת. אבל אני לא יכולה להגיע אליה, כי אני נמצאת מאחורי רשת סורגים כלשהי ממתכת.

יש כאן ריח נורא. למען האמת, זה לא רק ריח אחד, אלא כמה. קוקטייל של שתן, צואה, קיא וזיעה שגורם לי לבחילה. אני מנסה לכסות את הפה ביד, אבל הזרוע שלי איטית מדי וכל מה שאני מצליחה לעשות זה לנופף בה קצת. אוף.

אני מסובבת את הראש המסומם והכבד שלי ומביטה סביבי על החדר. עכשיו שאני מסתכלת, אני מבינה שאני לא לבד. יש כאן אנשים אחרים בצד הזה של הסורגים, מכורבלים וישנים. באור העמום, אני יכולה לספור שבעה אנשים, אולי שמונה, שנראים בגודל שלי, מצטופפים יחד כמו כלבלבים. בהתחשב בעובדה שכולנו נמצאים בצד הזה של רשת המתכת, אני מתחילה לחשוד שאני בתוך סוג של תא כלא כלשהו.

או אולי כלוב.

אני מניחה שאם אני חייבת להיות בכלוב, המצב יכול להיות גרוע יותר. יש כאן מספיק מקום כדי לעמוד, אבל לא יותר מזה. לפחות אין חייזרים איתי. אני רוצה להיכנס לפניקה, אבל אני יותר מדי מותשת. זה כמו ללכת לרופא השיניים ולקבל מנה של גז צחוק. אני מתקשה להתרכז ולהתמקד במשהו.

הזרוע העליונה החשופה שלי כואבת, ואני מעבירה עליה את האצבעות בעדינות. יש עליה כמה בליטות שלא היו שם קודם. אני משפשפת חזק יותר ומרגישה משהו קשה מתחת לעור. מה לעזאזל? אני מנסה להביט על זה בחושך, אבל לא מצליחה לראות כלום. תמונות חולפות במוחי — החייזרים, האור על העיניים שלי, הסיוטים, האימה — הכול חוזר אליי, ואני נבהלת. יבבה נפלטת מגרוני.

יד נוגעת בזרועי. "אל תצעקי," בחורה לוחשת.

אני מסובבת את הראש הכבד שלי עד שאני מצליחה להסתכל עליה. היא נראית בגילי, בלונדינית וכחושה יותר ממני. השיער שלה ארוך ומלוכלך, עיניה נראות גדולות בפנים הרזות שלה. היא מעיפה מבט על החדר ומצמידה אצבע לשפתיה למקרה שלא הבנתי את האזהרה שלה.

שקט. אוקיי. אני משתיקה את הבכי שעולה בגרוני ומנסה להישאר רגועה. אני מהנהנת. אל תצעקי. אל תצעקי. אני יכולה לשלוט בעצמי. אני יכולה.

"את בסדר?"

"כככן..." אני ממלמלת, הפה שלי לא מצליח ליצור מילים. ו... אני מריירת על עצמי. נהדר. אני מרימה יד כבדה ומנגבת את הפה. "ס...סליחה —"

"הכול בסדר," היא אומרת לפני שאני מספיקה להיכנס שוב ללחץ. הקול שלה נמוך כדי לא להעיר את האחרות. "כולנו קצת בהנגאובר כשאנחנו מתעוררות. הם מסממים את כולן כשהן מגיעות. ההשפעה תיעלם בקרוב. אני ליז."

"ג׳ורג׳י," אני משתדלת להגות את השם שלי כמו שצריך. אני משפשפת את הזרוע ומצביעה עליה, על הבליטות המוזרות. "מה זזזה?"

"טוב," ליז אומרת, "נחטפת בידי חייזרים. אני מניחה שזה די ברור, נכון?"

אני עונה בחיוך אירוני, או לפחות מנסה. כנראה רק ארייר על עצמי שוב.

ליז מתנועעת לצידי. "אוקיי, אני אנסה לתמצת את הכול לראשי פרקים. כל האחרות?" היא מצביעה עם האגודל לכיוון שאר הנשים בתוך הכלוב שעדיין ישנות. "גם הן נחטפו. כולן מכדור הארץ, רובן אמריקאיות. אני חושבת שיש שם מישהי קנדית. את בת עשרים ושתיים?"

"כן."

"ככה חשבתי. כולנו. תני לי לנחש עוד משהו — את גרה לבד, לא בהיריון, בלי בעיות בריאותיות משמעותיות או משפחה בסביבה?"

"איך —"

"כי כולנו באותו המצב," ליז אומרת, נימת הקול שלה עגמומית. "לכל בחורה שהם בוחרים יש את אותו הסיפור. חוץ ממייגן. היא הייתה בהיריון. היא אמרה שהיא בחודש שני, והם שאבו אותה כאילו זה לא עניין גדול." ליז מצטמררת. "אני מניחה שהם לא רוצים נשים בהיריון במקום שאליו הם לוקחים אותנו. רק צעירות ובריאות."

אוי, אלוהים. אני בולעת את הרוק ונלחמת בדחף להקיא. בהחלט אין כאן מקום לעשות את זה, אבל אני חושדת שאני יודעת למה המקום מריח כמו ביוב. הריח של ליז לא נעים במיוחד. "כ...כמה זמן את כ...כ...כאן?"

"אני?" היא שואלת. "שבועיים. ממה שאנחנו יודעות, קירה נמצאת כאן הכי הרבה זמן. היא זאת עם האוזנייה."

אני מביטה סביבי, אבל לא רואה אוזנייה על אף אחת.

"אוזנייה שמתרגמת," ליז מסבירה. "את תראי בקרוב. אני מפילה עלייך יותר מדי בבת אחת, נכון? אוקיי, בואי ננסה שוב. את רואה את המכלים האלה?" היא מצביעה על הקיר הרחוק, על הדברים שמזכירים לי לוקרים גדולים. "קירה ראתה מה יש בפנים. היא אמרה שיש שם עוד בנות, בדיוק כמונו."

אני משתנקת, והקול נשמע מימי וחזק מדי. עוד נשים?

ליז מנפנפת בידה, מסמנת שאנחנו צריכות להיות בשקט. אני מהנהנת ומשפשפת את הבליטות המגרדות שעל זרועי. היא מציצה סביבה כדי לבדוק אם מישהו מגיע, וכשאף אחד לא בא, היא מתקרבת אליי עוד יותר. אני מריחה את הגוף שלה לצידי, יש לה ריח של זיעה, אבל הוא אנושי. "כן. הם חטפו את קירה, והיא אמרה שכשהם ניסו לדבר אליה והיא לא הצליחה להבין אותם, הם תפסו אותה מהאוזן והידקו אליה אוזנייה שמתרגמת דברים. אני מניחה שהייתה להם רק אחת מאלה, כי היא מתרגמת בשביל כולנו."

"ה...הידקו?" אני חוזרת, מבועתת מעצם המחשבה.

"כן. סימנו אותה כמו פרה." ליז מעווה את פניה. "מצטערת, אני מאוקלהומה. אני מניחה שהדימוי הזה לא מטריד אותי כמו שהוא מטריד אותך. מאיפה את?"

"אורלנדו." אני לא בטוחה שהפה שלי יצליח לומר את המילה פלורידה בלי שהרוק שלי יעוף לכל עבר.

היא מהנהנת. "אנחנו די מפוזרות, אפשר להגיד. בכל מקרה, ממה שקירה הצליחה להבין, החברים החדשים שלנו הם מבריחים מסוג כלשהו. תנחשי מה הסחורה שלהם?"

"בחורות?"

"בדיוק." היא מצביעה על הלוקרים שוב. "הניחוש שלי הוא שהם באו לכאן כדי לאסוף שש, ואחרי ההצלחה המסחררת שלהם הם החליטו לחטוף עוד כמה ולהתחפף כמו שודדים או משהו. קירה אומרת שמישהי חדשה מגיעה כל כמה ימים בערך. אנחנו מניחות שהם הולכים לארוז אותנו כמו סרדינים ולמכור אותנו ל... אני לא יודעת. מקום כלשהו." היא מצטמררת שוב. "אני מנסה לא לחשוב רחוק מדי, כי אני פשוט אתחיל לצעוק, ואת לא רוצה לדעת מה קורה כשאת מתחילה לצעוק."

אוי, לא. "מה —"

"את תראי בקרוב," ליז אומרת בגועל. "פשוט תסמכי עליי. הרזים לא אוהבים רעש. תזכרי את זה, אוקיי?"

אני זוכרת את האזהרה שלה מקודם. "אוקיי. ה... הזרוע שלי —"

"הבליטות הקטנות האלה? כן. יש להם סוג של רופא — או וטרינר, מי יודע. הוא נכנס רק כשמישהי חדשה מגיעה לכאן, תוקע כמה מחטים בעור שלנו, מחדיר מין דבר כסוף לעור ויוצא. אני חושבת שזה דומה לווטרינר שמגיע לחווה, מחסן את הפרות ומצמיד מכשיר איתור לאוזניים שלהן, רק ששלנו נמצא על הזרוע. הנה, שוב השוויתי אותנו לפרות. אני כנראה צריכה להפסיק, נכון?"

"כי... אנחנו... אוכלים... פרות," אני ממלמלת תוך כדי שאני מזילה ריר על עצמי.

ליז מגחכת. "כן, בערך. אבל אני חושבת שהם משקיעים בנו הרבה מכדי לאכול אותנו. אלא אם כן אנחנו מעדן כלשהו, ואני לא שוללת את זה. אבל... כן."

"כן," אני חוזרת.

"תנסי לישון קצת אם את יכולה," ליז ממלמלת וטופחת על הזרוע הכואבת שלי. "שינה היא הבריחה היחידה שיש לנו. תיהני ממנה."

טיפוס אופטימי, ליז. אני כורכת את זרועותיי סביב החזה שלי ורואה שאני עדיין לובשת את סט הפיג׳מה הקצר שלי שאיתו הלכתי לישון. הוא לא מחמם או מסתיר יותר מדי, ופתאום אני מתחרטת באופן הזוי לגמרי שלא הלכתי לישון בפיג׳מת פלנל גדולה.

אני רוצה לבכות. לחשוב שלא התלבשתי בהתאם לחטיפת חייזרים. הכתפיים שלי רועדות מרוב גיחוך, והגיחוך הזה מתחלף בדמעות. אז... כן. אתמול? לא האמנתי בחייזרים. אבל זה היה אתמול.

אני בוכה בשקט עד שאני נרדמת שוב.

במהלך היום הבא, אני מגלה כמה דברים על החללית.

אני מגלה שאין כאן שירותים. נראה שהחוטפים שלנו לא חשבו עד הסוף על הרעיון לדחוף בחורות חטופות לכלוב. אנחנו צריכות להסתפק בדלי בפינה, ולכן ריח הביוב. הכבוד העצמי שלנו? נעלם לגמרי. אין כמו לחכות לתורך ולהשתמש בדלי הקקי כדי לגרום לך לאבד את מעט האנושיות שעוד נשארה לך.

אני מגלה שהאוכל הוא פיסות קטנות שנראות כמו אצות מיובשות, ויש להן טעם דוחה. אנחנו מקבלות שתיים כאלה ביום. מים? הם מגיעים מברז כלשהו על הקיר שמזכיר לי מתקן אוכל לגרבילים, המכרסמים.

הבליטות שעל הזרוע שלי נעלמות במהלך השעות הקרובות, אבל נשארת אחת כואבת. כשאני ממששת אותה ומסתכלת גם על הזרועות של הבנות האחרות, אני מנחשת שזה סוג של שבב אלקטרוני שהם שתלו בתוכנו. סימון בקר, כמו שליז כינתה את זה. כרגע, אני חושבת שזה די הולם.

אני מגלה שיש שני סוגים של חייזרים. יש את הירוקים והשבריריים שנראה שהם מנהלים את העניינים, ויש את ראשי הכדורסל שמשמשים בתור אבטחה. אני קוראת להם ראשי כדורסל לא כי יש להם ראשים גדולים, אלא בגלל הטקסטורה המחוספסת וחסרת השיער של העור הכתמתם שלהם. הוא נראה מוזר מעל צווארון החליפות האפורות שהם לובשים כל היום וכל הלילה. ראשי הכדורסל די מבעיתים, למרות השם המטופש. יש להם עיניים קטנות ומוזרות עם עפעפיים אטומים מעליהם ושיניים מחודדות כמו מחטים. יש להם שתי אצבעות ואגודל בכל יד במקום חמש, והם גבוהים. החייזרים הירוקים והקטנים, אלה שמשמיעים את הציוצים? הגובה שלהם הוא פחות ממטר והם מגיעים לכאן לעיתים נדירות. אבל ראשי הכדורסל? הם בחדר באופן תמידי.

כולן מפחדות מהם.

אני מגלה את זה כשאני מתעוררת בבוקר שלמחרת — אני מניחה שזה יכול להיות באותה המידה גם אחר הצהריים — ורואה שכולן כבר ערות. שאריות ההשפעה האחרונות של הסם נעלמו, ואני מפהקת וממצמצת. אני רוצה להיות שקטה, כי שקט זה טוב. נדרש לי רגע כדי להבין שכולן זזות לצד הרחוק יותר של הכלוב, מצטופפות הרחק מהסורגים. השערות שעל העורף שלי סומרות ואני עושה כמוהן ומתרחקת לאחור. אני רוצה לשאול מה קורה, אבל ברגע שאני פותחת את הפה, ליז מנידה בראשה בדממה, המבט שלה ממוקד במשהו מעבר לכתפי.

אני מסתובבת ונבהלת כשחייזר עם ראש כדורסל מציץ לעברי דרך הסורגים. אני נבהלת עוד יותר כשהוא מחייך אליי חיוך זדוני, ומתקרבת אל האחרות.

"בלי לצעוק," מישהי ממלמלת באזהרה.

אלוהים, זה מפחיד אותי בטירוף. אני מהנהנת, אין סיכוי שאני משמיעה צליל.

ראשי הכדורסל נשארים בחדר שלנו כל היום, כאילו הם מחכים למישהו. אני מפחדת לדעת למי. אנחנו מצטופפות בפינה של הכלוב, במתח, עם עוד בחורה חסרת הכרה שמוכנסת לחדר אחרי כמה שעות. אף אחת אפילו לא מנסה לברוח כשהם פותחים את הדלת. אנחנו רק יושבות וצופות בזמן שהם דוחפים את הבחורה החדשה פנימה וסוגרים את הדלת בחזרה.

אני יכולה לנחש למה אף אחת לא רוצה לנסות לברוח. לאן נלך? וההשלכות של אי־ציות להוראות הן כנראה איומות, כי כולן בכלוב מפחדות מאוד מראשי הכדורסל.

מישהי אוחזת בזרוע של הבחורה החדשה ומנסה למשוך אותה אל הערמה. היא נראית בגילי, עם שיער ג׳ינג׳י ויפה. אני שמה לב שראשי הכדורסל חוזרים כל הזמן אל הכלוב ומדברים עליה בשפה המוזרה והלא ברורה שלהם, עושים תנועות ידיים מדי פעם. הם צוחקים בצליל גבוה ומצמרר שמורט את העצבים שלי שכבר מרוטים.

זה כמעט כאילו הם מהמרים על הבחורה החדשה.

כמה שעות מאוחר יותר, היא מתעוררת. אני כפופה לצידה של ליז ומתעוררת בבהלה מהערפול שלי כשהיא שואפת אוויר בחדות.

הבחורה מייבבת בקול רם ועיניה נפערות.

"אל תצעקי," אני שומעת קול נמוך לוחש. אני לא מצליחה להבין מי אומרת את זה, אבל אני יודעת שזה בדיוק מה שכולן חושבות.

הג׳ינג׳ית לא מקשיבה. היא מעיפה מבט אחד סביבה, נכנסת לפניקה ומתחילה לצעוק. הזעקה שלה מהדהדת בחדר. היא לא מפסיקה, אפילו כשהאחרות מנופפות בידיים ונוגעות בה בניסיון להרגיע אותה. היא בהיסטריה, הבכי שלה נעשה קולני ומבוהל יותר ככל שהיא מתעוררת. היא מנופפת בידיים וברגליים כדי להעיף מעליה את הידיים שלנו שנוגעות בה באזהרה.

משהו מצפצף מעלינו.

כל האחרות בכלוב קופאות לגמרי.

ציוצים מוזרים בוקעים דרך האינטרקום וממלאים את האוויר.

אחד מראשי הכדורסל נוגע במסך שנדלק ומגרגר תשובה. חבורת הבנות מתכווצת לאחור כשראש הכדורסל השני מתקרב לכלוב ופותח את הדלת.

החופש מול העיניים שלנו, אבל אף אחת לא מעיזה לזוז.

הג׳ינג׳ית נלקחת משם. היא לוחמנית, אני אתן לה קרדיט על זה. היא נאבקת ובועטת כשהם נוגעים בה, צועקת מילים גסות בצרפתית וזועקת לעזרה. כל השאר יושבות בשקט וצופות במתרחש.

אני לא יכולה לסבול את זה. אני מנסה לקום כדי לעזור לה, אבל ליז אוחזת ברגל שלי. "אל," היא לוחשת. "אל תמשכי אלייך תשומת לב, ג׳ורג׳י. תסמכי עליי."

זה מנוגד לכל רגש אחר בתוכי שאומר לי לעשות משהו, אבל גם אני מפוחדת. קל יותר לשבת ולהצטופף עם כל הבנות, לחכות ולראות מה קורה כשמישהי לא מצייתת לאיסור לדבר שלא נאמר במפורש. אני שונאת את עצמי על זה.

"אל תסתכלי," ליז לוחשת לי.

אבל אני כן מסתכלת. מישהו צריך להסתכל. מישהו צריך לראות. כשזה נגמר והיא כבר לא נאבקת, אני מרגישה בחילה. מה שראיתי הרגע...

ליז לוחצת את היד שלי. "קירה אומרת שיש להם אישור קבוע לעשות מה שהם רוצים כדי ׳לאכוף משמעת׳ על כל שבויה שלא מצייתת."

אני מהנהנת וסוף־סוף מסיטה את המבט כשהחייזרים מדברים בשפה המוזרה שלהם ושוב מחליפים מקומות. אני משערת שעכשיו היא ילדה טובה וממושמעת. אני רוצה לצעוק, אבל אסור להשמיע רעשים חזקים. אני נועצת את הציפורניים בכפות הידיים שלי ומתבוננת בשורת הפרצופים החיוורים שאיתי בכלוב, מנסה להבין מי מהן היא קירה. בחורה בקצה עם שיער חום, שטוח ורך בוכה ומצמידה את הידיים לאוזניים שלה, כאילו היא לא מסוגלת לשמוע את מה שקורה, אבל הג׳ינג׳ית בשקט. יש רק מלמולים של חייזרים.

זאת בטח קירה. היא היחידה שיכולה להבין אותם, בזכות המכשיר שהושתל באוזן שלה. אני מביטה באחרות. הן המומות והמבטים שלהן מוסטים. על פניה של אחת מהן הבעה של צער וזעזוע, ואני תוהה אם גם היא הייתה מאלה שצעקו. אני מחליטה שאני לא רוצה לדעת. אני עוצמת את העיניים חזק, מנסה להשתיק את העולם סביבי. מנסה להתקיים בבועה שקטה שבה שום דבר מזה לא אמיתי, ואם אצבוט את הזרוע שלי חזק מספיק, הכול ייעלם ואני אתעורר.

כשאני עוצמת את העיניים, אני רואה את הפנים של הג׳ינג׳ית בזמן שהיא מותקפת, והחייזר שאחראי לתקיפה מדבר אל החבר שלו כל אותו הזמן. כאילו זה לא עניין גדול, רק עוד יום עבודה רגיל, שיחות ליד מכונת הקפה.

ליז צודקת. אנחנו בסך הכול בקר בשביל היצורים האלה. הם הולכים למכור אותנו למישהו אחר שיאנוס או יאכל אותנו, או אולי שניהם. או משהו הרבה יותר גרוע שאני בכלל לא מסוגלת לדמיין.

למרות זאת, אני לא מתכוונת לקבל את הגורל שלי בישיבה. אני משלבת את הזרועות בחוזקה מעל הפיג׳מה שלי, מקרבת אליי את הרגליים ובוחנת את הסביבה. אני מסתכלת על כל פינה ועל כל פרט בקירות המוזרים, מנסה להחליט אם יש משהו שאני יכולה לתפוס ולהשתמש בו בתור נשק, כי אני הולכת להרוג את היצורים המגעילים והמחוספסים האלה אם הם רק יעזו לגעת בי.

אף אחת לא מצטרפת במהלך השבוע שלאחר מכן, ואני מתחילה לחשוד שהמכסה מלאה. וזה טוב, בהתחשב בעובדה שהכלוב הקטן שלנו מתחיל להיראות יותר צפוף עם כל שעה שעוברת. עכשיו שדומיניק, הג׳ינג׳ית שהותקפה, מצטופפת איתנו, אנחנו מרגישות כמו סרדינים.

לא שמישהי קמה ומתלוננת.

ליז ואני מדברות בשקט במהלך הלילה, כשהשומרים משאירים אותנו לבד. אנחנו כנראה בדרך לחלל עכשיו. האוזניים שלנו נסתמות שוב ושוב במהלך הימים האחרונים, ואנחנו חושדות שהתחלנו לטוס במהירות גבוהה.

אנחנו לא יודעות מה לעשות לגבי זה.

"נתחיל בלהרוג את השומרים," אני אומרת לליז ולקירה בפעם השנייה הערב. "נראה שהחייזרים הירוקים נותנים לראשי הכדורסל לעשות את כל העבודה השחורה. אני חושבת שאם ניפטר מהכתומים, אולי נוכל לאיים עליהם כדי שיחזירו אותנו לכדור הארץ."

"יש פגם אחד קטן בתוכנית הזאת, ג׳ורג׳י," אומרת ליז, מעשית כמו תמיד. היא מצביעה על הסורגים של הכלוב. "אנחנו בצד הזה והם בצד השני. עם רובים."

"אנחנו צריכות לעשות משהו כדי לגרום להם לפתוח את הדלת." קולה השקט של קירה מפלח את החשכה. "הייתי אומרת שנחכה לעוד שבויה שתגיע, אבל..."

"כן," אני אומרת בהרהור, המבט שלי נודד אל המקום שבו דומיניק מצטופפת בפינה, לבד. היא הפוכה לגמרי מאז שהחזירו אותה לכלוב. היא שקטה עכשיו, כמובן. היא מבלה את השעות שבהן היא ערה עם אגרוף צמוד לפה תוך כדי שהיא נושכת אותו ודמעות זולגות על פניה. היא מסרבת לכל ניסיון שלנו להתחבר אליה או להרגיע אותה. זה מצריך זמן וסבלנות, וכיוון שכולנו בתוך חלל בגודל של ארון, הסבלנות הולכת ונעלמת.

אני חוזרת להסתכל על פניהן העגמומיות של קירה וליז, שקועה במחשבות. "מה אם כולנו נעמיד פנים שאנחנו צריכות להקיא בפעם הבאה שהם יבואו להאכיל אותנו?"

"זה לא יהיה קשה במיוחד," ליז אומרת. "חטיפי האצה האלה פאקינג דוחים."

אבל קירה מנערת את הראש. "ומה אם הם יחליטו לזרוק את כולנו לחלל כי אנחנו חולות? אנחנו תוספת, זוכרות? כל עוד יש להם את הכמות שהם צריכים במכלים האלה, אין להם צורך בנו." היא מצביעה על הלוקרים בצד השני של החדר.

אני לא יכולה לשכוח את הבנות שם. אני לא יודעת אם אני מקנאה בהן על חוסר המודעות המוחלטת שלהן למצב שלנו, או מזועזעת אפילו יותר ממה שהן עומדות לעבור כשהן יתעוררו. אבל היא צודקת. כל עוד הבנות במכלים בטוחות, זה הופך אותנו למיותרות, ואני לא מתכוונת להוסיף לשבור את המכלים לתוכנית הבריחה שלנו. אבל אני גם לא מתכוונת להשאיר את הבנות האלה מאחור. אנחנו חייבות לקחת גם אותן בחשבון. "טוב," אני אומרת. "מה אם נצעק?"

קירה בולעת את הרוק שלה בקול חזק. "זה מפחיד אותי." היא מציצה מעבר לכתפי אל דומיניק ומצטמררת.

"גם אני לא מחבבת את הרעיון," אני אומרת לה. "אבל מה האפשרויות שלנו? מישהי לא ממושמעת אחת מבטיחה שכל האחרות יהיו בטוחות, נכון? אז נמשוך את תשומת הלב שלהם, נגרום להם לפתוח את הדלת..."

"ואז מה?" ליז שואלת. "ניאנס?"

"לא." אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. "אנחנו צריכות הסחת דעת כלשהי. אנחנו יכולות להסתער עליהם כשהם פותחים את הדלת. אנחנו יותר מהם."

"אבל יש להם רובים," קירה מציינת.

"אבל אם כולנו נסתער עליהם —"

"אז אלה שמקדימה ייפגעו," ליז אומרת. "אני לא רוצה להיות כאן, אבל אני לא רוצה למות. ואני לא חושבת שגם האחרות רוצות. הן לא בדיוק לוחמות. אף אחת מאיתנו לא."

"אבל איזו עוד בחירה יש לנו?" אני מוחה. "אנחנו יכולות להיות שפחות קטנות וטובות ועדיין להיאנס ולהימכר לאלוהים יודע מי. אם נילחם בהם, לפחות תהיה לנו הזדמנות."

"לא, את צודקת." ליז מקרבת את הברכיים אל החזה שלה וחושבת. "אז נסיח את דעתם, נגרום להם לפתוח את הדלת ונסתער עליהם, ניקח את הרובים ונשתלט על המקום. אנחנו רק צריכות לוודא שקירה מוגנת במשך כל הזמן הזה."

"אני?" קירה נראית מופתעת. "למה?"

"כי את זו עם מכשיר התרגום," ליז אומרת בעגמומיות. "אם יירו בך, לא נוכל לדבר איתם ולא נצליח לשכנע אותם להסתובב ולחזור לכדור הארץ."

היא לא טועה. "אני אהיה הסחת הדעת. זאת התוכנית שלי."

"את בטוחה?"

אלוהים, לא. אני לא בטוחה. כל חלק בגופי רוטט מרוב אימה מהמחשבה על היצורים האלה עם העור המחוספס נוגעים בי. אבל איזו עוד אפשרות יש לי? לשבת ולא לעשות שום דבר? לשכב ולתת ליצורים האלה להחליט מה יהיה הגורל שלי? אין סיכוי. "אני אעשה את זה."

כמו אות הסכמה, החללית נוטה בפתאומיות ויורדת, גורמת לכולנו להשתטח על הרצפה.

אף אחת מאיתנו לא צועקת. אנחנו יודעות טוב מאוד שעדיף לנו לשתוק.

בפעם השנייה באותו היום, החללית נוטה בתנועה חדה. כיס אוויר נראה כמו דבר מגוחך, בהתחשב בעובדה שאנחנו בחלל. זאת לא אמורה להיות טיסה חלקה? הבטן שלי מתהפכת עם החללית, אבל אני מתעלמת מזה.

כמעט הגיע הזמן לתוכנית שלנו.

אני בוהה בשומר שמתהלך מחוץ לתא. זאת שעת השינה, שבה אנחנו מקבלות את חטיף האצות האחרון לאותו היום והשומרים משתעממים ומפסיקים להציק לנו. בדרך כלל, אחרי מנת האוכל האחרונה, הם מחליפים את דלי הצרכים שלנו ויוצאים.

אבל הערב, משהו נראה חריג. דלי הצרכים שלנו כמעט מלא, אבל ראש הכדורסל לא בא כדי לקחת אותו. הציוצים ממשיכים להישמע דרך האינטרקום, והשומר בחדר נעשה נסער יותר עם כל דקה שעוברת.

במשך כל הזמן, החללית מיטלטלת מצד לצד.

"מה קורה כאן?" אני לוחשת לקירה כשאנחנו צופות בשומר מתהלך מצד לצד, דעתו מוסחת. "איפה ראש הכדורסל השני?"

"אין לי מושג," היא מודה, ידה מוצמדת לאוזן שלה ואל המכשיר הכסוף שעטוף סביבה. "חלק מהמילים לא מתורגמות. או שכן, אבל אני לא יודעת מה המשמעות שלהן." היא מנערת את ראשה. "אני חושבת שמשהו קורה עם המנוע. הם אומרים שצריך לנתק את המטען ולנחות במקום בטוח."

הבטן שלי מתהפכת. "אממ... אנחנו המטען."

היא מעווה את פניה. "אני יודעת. נראה שהם יפספסו את תאריך המשלוח אם יעשו את זה, והם מנסים למצוא פתרון."

"איזה מזל יש לנו," אני ממלמלת ומעיפה מבט לעבר השומר. אם נצליח להשתלט על שומר אחד... יהיה עוד אחד שנצטרך להתמודד איתו מאוחר יותר. הסיכויים שלנו הרבה יותר גבוהים אם נטפל בכל אחד בנפרד.

ואם יש לנו את הרובה שלו.

"אני חושבת שאנחנו צריכות להתחיל בתוכנית שלנו," אני אומרת בקול נמוך כשהשומר מתחיל שוב להתהלך.

"אני לא יודעת," קירה עונה ונושכת את השפה התחתונה, אבל ליז מהנהנת בתגובה.

"אנחנו הולכות על זה," אני לוחשת לאחרות בכלוב. הבנות נראות מודאגות, אבל הן זזות הצידה כדי לפנות לי מקום. אם אני מוכנה להיות הכבש שמקריבים, הן מוכנות שאהיה הקורבן.

אני אוזרת אומץ, ניגשת אל הסורגים של הכלוב ודוחפת את הפנים שלי בין החריצים. "היי."

השומר לא מסתובב. הוא ממשיך להתהלך, המבט שלו עובר אל התקרה כאילו הוא מצפה לעוד אחד מהציוצים המוזרים האלה שייתנו לו הוראה.

אני מנסה שוב. "היי. כאן." כשהוא לא מתייחס אליי, אני חייבת להודות שאני מופתעת. בדרך כלל, הם משתמשים בכל תירוץ כדי להעניש אותנו. ראיתי עוד בחורה שנאנסה במהלך השבוע האחרון כי היא צעקה מתוך סיוט. אני מנסה טקטיקה חדשה כדי למשוך את תשומת הלב שלו.

אני משגרת גוש ענק של רוק לעברו. הוא נוחת על החלק האחורי של ראשו הגדול והקירח, והוא מפסיק ללכת. עיני הדג הקטנות והמוזרות שלו נעשות עגולות כשהוא מסתובב כדי לנעוץ בי מבט, חוצה את חדר המטען לעבר הכלוב שלנו.

"עבודה טובה, ג׳ורג׳י," ליז לוחשת.

אני שואפת עמוק ומהנהנת. אני לא מרגישה כל כך טוב לגבי זה, אבל נסוגה אל החלק האחורי של הכלוב כמו שתכננו — כדי שהוא יצטרך לבוא אליי — וכשהבנות האחרות נעמדות סביבי, אני מרימה את דלי הקקי בזרועותיי.

בהתאם לתוכנית שבנינו, אני אזרוק עליו את הקקי כדי להמשיך להסיח את דעתו, והאחרות ינצלו את הזמן הזה כדי להסתער עליו. אנחנו נכניע ונהרוג אותו, וניקח ממנו את הרובה. נכון, אנחנו לא יודעות איך לירות בנשק של חייזרים, אבל כשנגיע לגשר נחצה אותו. כל עוד הנשק לא עליו, שרדנו מחצית מהקרב הזה.

אני מבינה פתאום כמה הדלי שאני מרימה כבד, וכמה חלשה ותשושה נעשיתי ממנות האוכל הגרועות שהם הביאו לנו. אני מתנדנדת מהמשקל שלו, מעווה את פניי כשהתכולה שלו מטפטפת על הזרוע שלי. לעזאזל עם זה.

הוא נוהם משהו שנשמע כמו קללה בחייזרית ופותח את הכלוב.

בניגוד למה שתכננו, הבנות האחרות נסוגות ומתכווצות, משאירות אותי שם עם דלי הצרכים ועם הבעה מטופשת על הפנים כשהוא מסתער עליי.

אני זורקת אותו עליו בדיוק כשהוא אוחז בי, אבל הדלי כבד מדי ונשפך על שנינו. הוא תופס לי בזרוע, ואני צווחת בהפתעה כשהאצבעות שלו חופרות בעור הזרוע העליונה שלי. עורו לא רק עם מרקם, הוא גם מחוספס מאוד ומשפשף את עורי כמו נייר זכוכית.

הוא יורק כינוי כלשהו ומושך אותי קדימה.

"לא," ליז אוחזת בזרוע השנייה שלי אפילו כשאני מתפתלת באחיזה שלו. איפה לעזאזל תוכנית התקיפה הגדולה שלנו? למה כל האחרות מצטופפות כמו ארנבים מפוחדים? אני מסתכלת על קירה, השותפה השנייה שלי לפשע, אבל הראש שלה מוטה לאחור ויש לה הבעה מוזרה על פניה בזמן שהיא בוהה בתקרה. ציוצים חלשים מגיעים מלמעלה.

"הניתוק מתחיל?" קירה שואלת, בלבול על פניה.

החדר נוטה הצידה, וכולנו מתעופפות.

הגוף שלי עף באוויר אל הצד השני של החדר, אני נחבטת בחוזקה במכלי ההקפאה וכל החמצן יוצא מהריאות שלי.

הכול סביבי מסתובב ומתהפך, והחדר מלא בנשים צועקות. משהו רטוב ניתז על הזרועות שלי ודלי הצרכים עף מעליי. הכול תלוי באוויר. האורות כבים ומשאירים אותנו בחשכה.

אור אדום נדלק. אוי, לא. זה לא טוב. אורות אדומים הם תמיד אורות חירום, נכון?

אני בוהה בחדר האדום, צופה בזמן שגושים של צואה חולפים על פניי. ברקע, מישהו מתגלגל באוויר. איבדנו את כוח הכבידה.

מה לעזאזל?

אני מנסה להתמקד כשמשהו מרחף מעל הראש שלי. שחור, מלבני, עם קנה עבה.

הרובה.

אלוהים אדירים. אני דוחפת את אחד המכלים ושוחה באוויר לכיוון הרובה, בדיוק כשכוח הכבידה חוזר. אני נופלת על הרצפה מעל הרובה.

במרחק קצר ממני, גם השומר נוחת על הרצפה. במשך כל הזמן, הציוץ המוזר ממשיך להישמע דרך האינטרקום.

אני מרימה את הרובה ומחפשת את ההדק בזמן שהשומר נאנק ומנער את ראשו, מנסה לאסוף את המחשבות שלו. אין כאן הדק. טוב, אין לי ברירה. זה יכול לשמש אותי בתור אלה באותה המידה. אני אוחזת בבסיס העבה והכבד שלו ומניפה אותו מעל לראשי, לפני שאני חובטת איתו בראשו של השומר.

קראק.

השומר מנפנף בידיו.

אני לא מפסיקה. אני מכה אותו שוב ושוב. קראק. קראק. פעם אחר פעם, אני מטיחה את החלק האחורי של הרובה בראשו. הוא לא זז, אבל אני לא מפסיקה. אני מפחדת מהאפשרות שיש לו גולגולת מגרניט או משהו, והוא יסתובב ויפיל אותי אל הרצפה, אז אני רק ממשיכה להכות אותו.

ידיים אוחזות בי. "ג׳ורג׳י. היי, ג׳ורג׳י. תפסיקי. נראה לי שהוא מת." קולה של ליז מפלח את הערפל שאופף את המוח שלי. "את יכולה להפסיק עכשיו."

אני נעצרת ומסתכלת עליה בבלבול, ואז על השומר. או מה שנשאר ממנו. הפנים שלו הן רק ערמה של בשר מעל צווארו.

אני בוהה בו ומקיאה.

"עשית את זה," ליז משפשפת את הגב שלי. "פאק. עשית את זה, ג׳ורג׳י! את פשוט תותחית!"

אני לא מרגישה כמו תותחית. אני מרגישה בחילה. הרגע הרגתי בן אדם. טוב, בערך. אבל הוא בהחלט אנס.

עדיין יצור חי.

היה. היה יצור חי.

הבטן שלי שוב מתהפכת באי־נוחות ואני מרימה את היד כדי לנגב את הפה שלי, אבל עוצרת. יש לה ריח של ביוב. איכס. אני מכוסה וכל החדר מלוכלך. "מה לעזאזל קרה?"

"אני לא יודעת," ליז אומרת ועוזרת לי לקום.

כואב לי בכל הגוף, הצלעות שלי ככל הנראה נפגעו כשנפלתי על הרובה. אבל אני ממשיכה להחזיק אותו. לא אכפת לי אם הוא מכוסה בקקי ובחתיכות מוח או בכל דבר אחר, הוא שלי עכשיו.

ציוץ מתכתי מהדהד דרך הרמקול, בדיוק כשהלחץ באוזניים שלי משתחרר. ליז מצמידה את הידיים לאוזניים בדיוק באותו הרגע כמוני, ואנחנו מסתכלות זו על זו בהפתעה.

קירה יוצאת בריצה מהכלוב. "בנות! יש לנו בעיה גדולה יותר. ההודעה אמרה עכשיו, תתכוננו לכניסה חוזרת. אני חושבת שזה אומר שאנחנו מתרסקים!"

פאק.

אנחנו מתעופפות שוב. אני מתגלגלת באוויר ונחבטת במכלים. משהו פוגע בראשי והכול נעשה שחור.

"היי." קול מוכר אומר באוזני. "היי, תתעוררי. את בסדר, ג׳ורג׳י?"

אני חוזרת להכרה באיטיות ונאנקת בתגובה לדקירה החדה והכואבת במצח שלי. אחרי רגע קצר, אני מבינה שהכאב הוא לא רק בראש שלי. כל חלק בגופי כואב, ובעיקר מפרק כף היד. הוא שורף כאילו עולה באש, כל הדרך עד למרפק שלי. אני מצמצמת את העיניים אל ליז כשהיא רוכנת מעליי. "אאוץ׳."

היא מחייכת אליי עם שפה נפוחה וחבורה שהולכת וגדלה על הלחי. "את בחיים. זה תמיד בונוס." היא מתיישבת לאחור על העקבים ומושיטה לי יד. "את יכולה לשבת?"

עם העזרה שלה, אני מצליחה להתיישב ומעווה את פניי. הישיבה רק גורמת לכל גופי לכאוב עוד יותר. "מה קרה?"

"התרסקנו," היא מסבירה. "רובנו איבדנו את ההכרה כשעפנו ממקום למקום. יש כמה עצמות שבורות ואפים מדממים, שתיים שלא שרדו."

אני בוהה בה בתדהמה וסורקת את החדר. "שתיים... מתו? מי?"

"חוץ מהשומר שהרגת, קריסי ופג. נראה כמו מפרקת שבורה." היא מהנהנת לעבר הצד השני של החדר. "בנות מסכנות."

אני בולעת את גוש הצער שחוסם את גרוני. לא הכרתי אותן כל כך טוב, אבל הכרתי מקרוב את הפחד והאימה שלהן. אני פשוט שמחה שאני בחיים. אני מחבקת את ליז והיא מחבקת אותי בחזרה, ורק לרגע, שתינו מרגישות הקלה שאנחנו נושמות ושלמות כמעט לגמרי. מעבר לכתפה, אני רואה שכל החדר נוטה בזווית. דלת המתכת מכוסה בלכלוך, נוטה הצידה וקפואה לגמרי. אני נעמדת ברגליים רועדות בעזרתה של ליז ומביטה סביבי בהלם מוחלט.

חלק מהבנות מצטופפות יחד בפינה — דומיניק משתדלת להשתיק את היבבות שלה ומייגן מחבקת אותה ומנסה להרגיע. הבנות האחרות עדיין שרועות על הרצפה, מחוסרות הכרה, ושתי גופות שוכבות בפינה ליד השומר המת. שערה הכהה של קריסי מכסה את פניה ומסתיר אותן. אולי עדיף ככה. אני מסיטה את המבט. בצד השני, קירה מנסה לעזור לבחורה אחרת ליישר רגל שללא ספק שבורה. פניה של קירה חבולות ודם זולג מהשתל שבאוזנה.

כולן מוכות, כואבות ופצועות. אני מסתכלת על הרגליים שלי, והן נראות בסדר. לעומת זאת, מפרק כף היד שלי נפוח ומעט סגול, והצלעות שלי בוערות. "אני חושבת ששברתי אותה," אני מרימה את הזרוע הפצועה, מסובבת בזהירות את המפרק וכמעט מתעלפת כשגל כאב שוטף את כל גופי.

"אז אני מניחה שלא תרביצי לעוד חייזרים," ליז אומרת בעליזות. "אם זה לא שבר, זה נקע די חמור. את צריכה לראות את הבהונות ברגל השמאלית שלי. גם הן במצב רע מאוד. כאילו הן ניסו להיכנס לתוך הרגל שלי ונכשלו."

אני מסתכלת עליה במבט ספקני. "למה את במצב רוח כל כך טוב?"

"כי אנחנו חופשיות," היא אומרת בהתלהבות. "אנחנו פאקינג חופשיות, ונחתנו איפה שהוא. יש לנו כבר סיכויים יותר טובים משהיו לנו לפני כן."

"איך את יודעת שנחתנו?"

ליז צולעת ונעמדת לצידי, משתדלת לא לדרוך על הרגל שלה. "כי הרצפה עקומה וקרה, ובגלל זה." היא מצביעה על משהו שנמצא מאחוריי.

אני מסתובבת כדי להסתכל. מעלינו, אחד מהחלקים בתקרה השתפשף מעט, מה שיצר חור קטן וצר בתקרת תא המטען שלנו. דרך החור מסתננים פנימה אור קלוש ומה שנראה כמו פתיתי שלג נופלים. אני משתנקת ונדחקת קדימה, מנסה לראות. "זה שלג?"

"כן," ליז אומרת בשמחה. "וכיוון שכולנו לא נחנקות מגז כימי כלשהו של האטמוספרה, בטח נכנס לכאן חמצן."

תקווה פועמת בחזה שלי, ואני מרימה את המבט אל התקרה. אני מסתובבת אל ליז, מלאת התלהבות. "את חושבת שאיכשהו נחתנו בחזרה בכדור הארץ?"

"לא נראה לי," קירה עונה, קולה העדין קוטע את מחשבותיי. אני מביטה לעברה ומעווה את פניי. היא נראית די רע, כל הצד השמאלי של פניה הרזות סגול ומדמם. באחת מהעיניים שלה יש נים שהתפוצץ, והצבע האדום נראה אפילו בולט יותר על עורה החיוור. היא צולעת והברך שלה נפוחה.

"איך את יודעת שאנחנו לא על כדור הארץ?" אני מסרבת לוותר על התקווה כל עוד אני יכולה. "בכמה מקומות כבר יכולים להיות שלג וחמצן? אולי אנחנו... בקנדה או משהו."

"נכון, אבל שמעתי דרך הדבר הזה," היא אומרת ומצביעה על המכשיר המדמם שעדיין צמוד לאוזן שלה, "שהם זורקים אותנו במקום בטוח כדי לחזור לקחת אותנו במועד מאוחר יותר."

ליז משלבת את זרועותיה ומזעיפה פנים. "לחזור? אז הם השאירו אותנו כאן כדי שנוכל לשבת ולחכות, והם יבואו לקחת אותנו שוב בעוד יום או יומיים? ממש לא."

"אני לא יודעת מתי," הבעת הפנים של קירה עגמומית. "אבל כשהם דיברו על המקום הזה, הם בהחלט לא התכוונו לכדור הארץ. הם דיברו על ענן חלקיקים, אבל ענן החלקיקים היחיד שאני זוכרת משיעורי מדעים היה בקצה של מערכת השמש שלנו — ענן אוּרט. ואם אנחנו מקבלות כל כך הרבה אור," היא אומרת ומצביעה על החור בתקרה, "אנחנו בכלל לא קרובות לפלוטו. אני לא חושבת שאנחנו בכדור הארץ. אני חושבת שאנחנו גם לא במערכת השמש שלנו."

"הבנתי," ליז מסכימה, נשמעת מדוכדכת.

אני עדיין בספק. אני מרימה את המבט אל השלג שנכנס דרך הפתח, וקשה לי לא להתלהב. אנחנו חייבות להיות בבית, נכון? יש כאן חורף בחוץ. אולי הם זרקו אותנו באנטארקטיקה. כרגע, אני מעדיפה להיות באנטארקטיקה מאשר בכוכב לכת אקראי אחר. "אני לא רוצה להישאר עד שהם יחזרו."

"גם אני לא." קירה נאנחת, מעווה את פניה ומשפשפת את הכתף שלה. "אבל כולן פצועות. אני לא יודעת כמה מהר אנחנו יכולות לזוז, או אם בכלל בטוח לזוז. עד כמה שידוע לנו, אנחנו אולי צפות בים של קרח מלא בכרישים אוכלי אדם."

"אלוהים אדירים, את ממש בן אדם חיובי ומעודד, אה?" ליז אומרת ובוהה בקירה.

"מצטערת." קירה מתכווצת ומצמידה את כף היד למצח שלה. "היה לנו יום מטורף, ויש לי תחושה שהוא רק הולך להחמיר."

היא נראית כל כך עצובה שאני רוצה לחבק אותה. אני מסרבת להתאכזב בגלל זה. שומר אחד מת, יש לנו את הרובה שלו, ונכון לעכשיו אנחנו רחוקות מהחוטפים שלנו. "יהיה בסדר," אני מעודדת אותן. "אנחנו נחשוב על משהו."

"אנחנו יכולות לחשוב על אוכל?" מייגן קוראת מהפינה של תא המטען הנוטה. "אנחנו די רעבות."

"אוכל זה התחלה טובה," אני מסכימה ומהנהנת אל ליז. "בואו נראה מה יש לנו כאן, אם אנחנו אמורות לשרוד ולחכות לחייזרים הירוקים שיחזרו."

עם זאת, שעה אחת מאוחר יותר, המצב נראה עגום. מצאנו מספיק חטיפים לשבוע, ויש לנו מספיק מים לאותו הזמן בערך. מעבר לזה, אין לנו כלום.

נוסף לזה, חוץ ממה שהיה שייך לשומר שהרגנו — טוב, שאני הרגתי — לא מצאנו נשקים או בגדים נוספים. חיפשנו בכל מקום, דפקנו על הקירות וניסינו למצוא תאים נסתרים בתא המטען, אבל לא מצאנו הרבה. הגילוי היחיד היה סוג של בד פלסטיק עבה, אבל הוא לא היה חם או גמיש מספיק כדי שנוכל להשתמש בו.

"אני די בטוחה שאפילו רובינזון קרוזו לא נדפק כמונו," ליז מתבדחת.

לא קראתי רובינזון קרוזו, אבל אני מסכימה. די ברור שאנחנו לא מוכנות מספיק כדי לשרוד. אנחנו לא מוכנות בשביל כלום, ונעשה כאן קר יותר מרגע לרגע, הודות לשלג ולאוויר הקר שממשיכים להיכנס דרך החור שבמעטפת.

"אני לא מבינה," ליז אומרת ומחלקת כמה חטיפי אצות. "אם הם רוצים שנשב ונחכה, אתן לא חושבות שהם היו משאירים אותנו עם עוד ציוד?"

"את שוכחת שאנחנו התוספת," אני מציינת ומסרבת לקחת את החטיף. מישהי אחרת יכולה לקחת אותו, הבטן שלי כואבת מספיק. "כל עוד הן בסדר, זה כל מה שמשנה, נכון? והן לא אוכלות." אני מצביעה לעבר המכלים שעדיין עומדים בשורה על הקיר. "הן עדיין במצב מושלם."

כמובן.

"שנעיר אותן עכשיו?" המחשבה על כמה נשים שצפות בלי תנועה במרחק קצר ממני, לא מודעות בכלל למה שקורה, ממש מטרידה. אם הייתי מתרסקת על כוכב אחר, לא הייתי רוצה לדעת?

"אלוהים, לא," ליז אומרת. "על סמך מה החלטנו שהן יודעות איפה אנחנו נמצאות? עד כמה שידוע להן, הן עדיין ישנות במיטה, וחייזרים קטנים וירוקים לא קיימים. היית רוצה להתעורר ולגלות מה קורה, ונוסף לזה להבין שאנחנו תקועות כאן בלי יותר מדי אוכל?"

"נקודה טובה." אני מביטה סביבי על החדר הריק, טופחת על הרצפה עם כף רגלי היחפה בזמן שאני חושבת.

"אז מה נעשה?" קירה שואלת ומצטופפת עם הבנות האחרות כדי להתחמם. היא נראית מותשת.

ליז מסתכלת עליי ומחכה.

אני המנהיגה שלנו עכשיו? שיט. אבל... מישהי צריכה לעשות את זה, ונמאס לי שלאף אחת אין רעיונות. אני שוקלת את האפשרויות שלנו לרגע אחד ארוך. "טוב, אם אנחנו על כוכב עם חמצן, אני מניחה שיש עוד יצורים שחיים כאן. אני לא יודעת הרבה על מדע, אבל אם כדור הארץ יכול להכיל בתוכו את כל סוגי החיים, לא הגיוני לחשוב שגם הכוכב הזה יכול? יש סיכוי שאנחנו אפילו קרובות לעיר כלשהי."

"עיר מלאה בחייזרים," מישהי ממלמלת.

"נכון," אני מסכימה. "אבל אנחנו לא יכולות להישאר כאן ולמות מרעב או לקפוא. השמש זורחת עכשיו, אבל אנחנו לא יודעות כמה זמן יש לנו עד הלילה —"

"או כמה זמן הלילה יימשך," קירה מוסיפה.

"אולי תפסיקי לנסות לעזור," ליז מעירה לה. "רק אומרת."

"אני חושבת שאנחנו צריכות לפחות לחקור קצת," אני מציעה. "להכיר את המקום, לחפש אוכל ומים ולחזור עם ממצאים."

"אבל רובנו פצועות," מישהי אחרת מושכת באפה. טיפאני. היא נראית כאילו הגיעה מהחווה בלי שום קשר לעיר, ומבועתת להחריד. חלק מאיתנו מתמודדות עם החטיפה שלנו בנחישות אכזרית, וחלק מאיתנו מתפרקות לגמרי. טיפאני שייכת לקטגוריה השנייה.

"את צריכה ללכת, ג׳ורג׳י," ליז מתערבת.

"אני?" אני שואלת בהפתעה.

"אפשר להגיד שאת המנהיגה שלנו."

אלוהים, מרגיז אותי שאני לא היחידה שחושבת ככה. אני מרימה את המבט אל השלג שנכנס דרך הפתח מעלינו. נראה שקר בחוץ, ואני לבושה בפיג׳מה קצרה. "למה אני המנהיגה? אני כמעט האחרונה שהגיעה." רק דומיניק נחטפה אחריי.

"כן, אבל את זאת שיש לה את כל התוכניות. את זאת שהרגה את השומר, וקירה צריכה להישאר כאן למקרה שהאחרים יחזרו, כי יש לה את האוזנייה. והברך שלי נדפקה לגמרי, אני לא אצליח להגיע רחוק. חוץ מזה, את זאת שיודעת להשתמש ברובה." ליז מנפנפת בריסים שלה לעברי.

אני מגחכת. "טובה בלהכות איתו בדברים, את מתכוונת."

"היי, עשית יותר מכולנו כאן, ג׳ורג׳י. ברצינות." היא שולחת אגרופים באוויר, מעמידה פנים שהיא חובטת בשק. "את רוצה שאני אזמזם לך את השיר ׳Eye of the Tiger׳ כדי להלהיב אותך?"

"וואו, תודה," אני אומרת לה, מנסה להישמע כועסת שהרגע נידבו אותי. אבל כשאני חושבת על זה, אני חייבת להיות המנהיגה. חוץ מקירה וליז, האחרות לא באמת יכולות להנהיג אותנו. אני רוצה לציין שהמפרק שלי פצוע והצלעות שלי כואבות, אבל... כולן פצועות. ליז צולעת, לקירה יש רגל שבורה והאחרות במצב נורא. אני רוצה להשאיר את הגורל שלי בידיים של מישהי אחרת ולקוות שהיא תצליח לחקור את השטח כמו שצריך?

"יש למישהי כאן ניסיון בהישרדות?"

מישהי מושכת באפה. חוץ מזה, דממה.

כן. אף אחת לא מיומנת מספיק בשביל זה.

לצידי, ליז מזמזמת את "Eye of the Tiger".

אני מפנה אליה אצבע משולשת. "טוב, בסדר. אבל אם אני יוצאת לשלג, אצטרך כמה חטיפים, את הרובה וקצת מים."

"אין לנו מימיות," ליז מציינת. "פשוט תאכלי את השלג."

"רק לא את השלג הצהוב," מישהי אחרת אומרת.

"אה, נהדר. כולן קומיקאיות עכשיו, כשאני זאת שיוצאת לשם כדי לחקור," אני רוטנת. אני מותחת את הרגליים, בוחנת את המפרק והצלעות שלי ומעווה את פניי בכאב. זה נורא, אבל האפשרויות שלנו מצומצמות. "אוקיי, אני מניחה שאצטרך לטפס ולצאת דרך החור הזה בגג. אני צריכה כמה בגדים." אני מסתכלת על הפיג׳מה המלוכלכת שלי. "יש לי תחושה שהיא לא תספיק."

"אני יודעת מאיפה את יכולה לקחת בגדים חמים," ליז מצביעה על השומר המת.

"אוי לא," אני אומרת, למרות שחשבתי על אותו הרעיון. "קיוויתי שמישהי תוציא באורח פלא מעיל דובון או משהו."

"לצערי לא," אומרת טיפאני וקמה על רגליה. "אני אעזור לך להפשיט אותו."

תוך זמן קצר, טיפאני ואני פושטות את החליפה שלו ומנסות להבין איך להלביש אותה עליי. יש כאן ווים ואבזמים מוזרים נסתרים במקום כפתורים ורוכסנים, ויש לה ריח של ביוב ודם בשילוב של עוד ריח חריף ומבחיל, אבל היא חמה ומרופדת באופן מפתיע. הז׳קט קצת צמוד על השדיים שלי וגורם לי להיראות כאילו יש לי שד אחד גדול, אבל אני לא לובשת את זה בשם האופנה. הבעיה הגדולה ביותר היא שאין כאן כפפות בשביל הידיים שלי, והמגפיים נועדו להתאים למישהו עם שתי בהונות גדולות במקום חמש קטנות. אני דוחפת את הרגליים אל המגפיים בכוח, אבל זה כואב.

אני מניחה שזה עדיין יותר טוב מכלום, שזה בערך מה שהיה לי לפני כן.

"תכניסי את הידיים לז׳קט," טיפאני מציעה. "חום הגוף שלך אמור לעזור."

אני מהנהנת ודוחפת את הרובה לחלק הקדמי של הז׳קט, נותנת לקנה הארוך לנוח בין השדיים. אני קולעת את השיער המלוכלך שלי בצמה כדי להסיט אותו מפניי, לוקחת את החטיפים שליז מושיטה לי ונושמת עמוק. "אני אלך הכי רחוק שאני יכולה," אני אומרת לאחרות. "ואחפש עזרה. או אנשים. או אוכל. משהו. אבל אני אחזור. אם אני לא חוזרת עד מחר, אממ, טוב... אל תבואו לחפש אותי."

"אלוהים, הלוואי שהיה כאן עץ שהייתי יכולה לדפוק עליו," ליז אומרת. "אל תגידי דברים כאלה."

"אני אהיה בסדר," אני משקרת לה. "עכשיו תעזרו לי לעלות אל התקרה כדי שאוכל לטפס החוצה."

אנחנו גוררות שולחן לכיוון החור, ושתי בנות מחזיקות אותו במקום בזמן שאני עולה עליו וליז ומייגן דוחפות אותי גבוה יותר. מפרק כף היד שלי זועק במחאה, אבל אני ממשיכה לטפס, מתנועעת כדי להגיע אל התקרה. החור גדול מספיק כדי שאעבור דרכו. כשאני מגיעה אל האוויר הצח שבחוץ, המפרק שלי מתחיל לכאוב אפילו יותר, ומזג האוויר נעשה קר יותר מרגע לרגע. עטפתי את מכנסי הפיג׳מה הקצרים שלי סביב הצוואר בתור צעיף וכובע, הבד המיותר מקומט סביב הגרון החשוף שלי. הפנים שלי מבצבצות דרך חור הרגל. אני בטוחה שזה לא מראה סקסי והמכנסיים מסריחים בטירוף, אבל אני שמחה שיש לי אותם. הרוח קפואה וצורבת, ועדיין לא הוצאתי את הראש דרך החור בתקרה.

אני מניחה את הידיים על המתכת הקרה ושואפת אוויר דרך שיניים חשוקות כשהאצבעות שלי נדבקות אליה. אני מנתקת אותן בזהירות ומעווה את פניי כשהעור שלי שורף כאילו דקרו אותו עם מאות מחטים. לא קר כאן, קפוא. אני משתמשת בזרוע הבריאה שלי — שעכשיו עטופה בז׳קט העבה מהחליפה של החייזר — כדי לעלות קצת יותר גבוה. כשאני מצליחה להרים את פלג הגוף העליון דרך החור, יש לי חיזיון חולף שבו הראש שלי מגיח החוצה וחייזר בא ואוכל אותו.

זה לא עוזר, ג׳ורג׳י, אני אומרת לעצמי. אני מדחיקה את המחשבה הזו ממוחי כשאני נדחקת דרך החור ומביטה סביבי.

החדשות הטובות הן שהרוח לא נוראה כאן למעלה כמו שחשבתי. במקום זה, השלג יורד בפתיתים שקטים ועבים, בזמן ששתי שמשות זורחות מעליי.

שמש ועוד שמש.

שתי פאקינג שמשות.

אני מצמצמת את העיניים ומתבוננת לעברן, מוודאת שלא קיבלתי מכה בראש במהלך ההתרסקות ואני עכשיו רואה כפול. כן, בהחלט יש כאן שתיים. הן נראות יחד כמעט כמו הספרה שמונה, כשאחת מהן קטנה, בעלת אור חלש יותר ומסתירה מעט את הגדולה. במרחק, יש ירח עצום ולבן.

"לא כדור הארץ," אני קוראת לעבר הבנות למטה. פאק. אני נלחמת בדחף המטורף לייבב באכזבה. כל כך רציתי לטפס החוצה ולראות מבנה באופק שיגיד לי, אה, זאת רק קנדה או פינלנד.

שתי שמשות בהחלט הורסות את התקווה הזאת.

"מה את רואה?" מישהי קוראת אליי.

אני מסתכלת סביב החללית שהתרסקה על השלג האין־סופי ומרימה את המבט בחזרה. הרחק מאיתנו, יש הרים אחרים — או לפחות אני די בטוחה שאלה הרים — שנראים כמו קריסטלים סגולים, גדולים וקפואים בגובה של גורדי שחקים. הם שונים מההר הזה. הוא בסך הכול סלע נטוש. אין כאן עצים, רק שלג וסלע גרניט מחוספס. נראה שהחללית הקטנה שלנו פגעה באחד הצוקים החדים שלו, וכנראה זו הסיבה שנוצר חור במעטפת שלה.

אני מחפשת יצורים חיים או מים. משהו. כל דבר. אני לא רואה כלום חוץ משלג לבן.

"איך זה נראה?" מישהי שואלת.

אני מלקקת את השפתיים שלי שכבר איבדו תחושה מרוב הקור. אני דרומית, אנחנו לא מסתדרים עם קור. "מישהי ראתה מלחמת הכוכבים? את הסרטים המקוריים?"

"אל תגידי לי —"

"כן. זה נראה כאילו נחתנו על פאקינג כוכב הוֹֹת מהסרט, רק שכאן יש שתי שמשות קטנות וירח ענקי."

"לא הות," ליז אומרת. "זה היה הכוכב השישי מהשמש שלו, ואני לא זוכרת שהיה לו ירח."

"אוקיי, חנונית," אני קוראת בחזרה. "אז אנחנו נקרא למקום הזה לא־הות. תכסו את החור הזה עם הבד שמצאנו בזמן שאני לא כאן. זה יעזור לכן לשמור על החום שם בפנים."

"תחזרי בשלום," ליז אומרת לי.

"מהפה שלך לאלוהים," אני צועקת ומרימה את התחת שלי מחוץ לחללית המוגנת.

אני יוצאת אל הנוף המושלג עם שום דבר חוץ מהבגדים ששאלתי מהחייזר ורובה שאני לא יודעת איך להשתמש בו, וזה דורש כל טיפת אומץ שיש לי בגוף. אני רועדת כשאני הולכת בכבדות בשלג. אני לא יודעת כלום על מזג אוויר חורפי. אני מפלורידה, לעזאזל. ג׳וקים ותנינים? אני יכולה להתמודד איתם. המגפיים הצמודים שטובעים עד לברכיים שלי בשלג עם כל צעד שאני עושה? עם זה אני לא יכולה להתמודד.

אבל יש שש בנות שמחכות לי בחללית, תלויות בי וסומכות עליי שאמצא משהו. כל דבר. אין לנו יותר מדי אפשרויות. אני תמיד יכולה להסתובב בחזרה, אני לא חושבת שמישהי תאשים אותי כי אני מפחדת. אני פשוט אשב בתא המטען המחורר ואמות באיטיות מרעב עם האחרות. אפשרות נוספת היא שהחייזרים יבואו לאסוף אותנו.

או שאני יכולה להסתכן שאקפא למוות ואנסה לעשות משהו כאן בחוץ.

אז אני ממשיכה ללכת.

אני אזקוף דבר אחד לזכותו של החייזר עם ראש הכדורסל שהרגתי — הבגדים שלו די מחממים. למרות העובדה שכל צעד הוא מאבק ואני שוקעת בתוך השלג הלבן ככל שאני מתקדמת, כפות הרגליים שלי בסדר.

לעומת זאת, הפנים שלי הן קוביית קרח. גם הידיים. השרוולים צמודים מדי בשביל שאמתח אותם ואכסה את הידיים, ואני הולכת כשיד אחת נמצאת מתחת לחולצה שלי והשנייה מתחת לבית השחי. כשנעשה קר מדי, אני מחליפה ביניהן. מפרק כף היד שלי כואב בטירוף, והצלעות עדיין שורפות. למען האמת, הכאב חזק יותר עכשיו, כי אני חייבת לנשום עמוק, מה שגורם לכאב חד בחזה שלי בכל פעם.

יותר מכול, אני רק רוצה לשכב על הקרקע בתנוחת עובר ולבכות, אבל אנשים אחרים תלויים בי ואני לא יכולה לעשות את זה.

אחרי שאני הולכת במשך מה שנראה כמו נצח, שיפוע הקרקע נעשה תלול יותר, ואני יורדת בעקבותיו. במרחק, אני רואה דברים ארוכים ודקים שנראים כמו גבעולים, ככל הנראה עצים. או לפחות אני מקווה שאלה עצים. אין עוד צמחייה בסביבה ואני הולכת לכיוונם. הרוח מתחזקת, והחליפה שלי — לא משנה כמה היא מותאמת למזג האוויר הזה — מתחילה להתקרר. למען האמת, כולי קופאת מקור. זה נורא.

הלוואי שהייתי עדיין בתא המטען. אני מסתובבת ומרימה את המבט לעבר הצד של ההר הסלעי. הוא נראה שברירי מכאן. שבור. ועדיין אין שום אוכל, חיות או אפילו מים בסביבה. רק שלג.

טוב, שיט. אני מניחה שאמשיך ללכת.

העצים רחוקים יותר ממה שחשבתי, ואני מרגישה כאילו אני הולכת כבר נצח במורד השיפוע של ההר. תוך כדי הליכה, אני מתחילה לראות דברים. משהו שמזכיר עלים. או לפחות, אני חושבת שאלה עלים. פלומות בצבע כחול־ירוק חיוור שנראות יותר כמו נוצות מאשר עלים, אבל יש כאן יער שלם מהן. אלה בטח העצים של המקום המוזר הזה. כשאני עוברת דרכם, אני נוגעת באחד מהם. הגזע — אם אפשר לקרוא לזה ככה — לח ודביק, ואני מנגבת את כף היד שלי בגועל. זה דוחה.

אוקיי, אני מוצאת עצים. אם יש כאן עצים, אני מקווה שהם ניזונים ממשהו. עצים צריכים אור שמש ומים. אני מצמצמת את עיניי אל השמשות הכפולות. הן זזות לכיוון קצה השמיים, והירח הגדול עולה גבוה יותר.

מחשבה פתאומית עולה במוחי. מה אם אהיה כאן לבד במהלך הלילה? "זה יהיה נורא," אני ממלמלת לעצמי. אני מוציאה את הרובה, רק כי העובדה שיש לי נשק ביד גורמת לי להרגיש טוב יותר. זה אומר שהאצבעות שלי יקפאו לגמרי בזמן שאחזיק אותו, אבל לא אכפת לי. אני מעדיפה שיהיה לי נשק גרוע מאשר להיות בלי נשק בכלל.

אני ממשיכה להתקדם בכבדות ומתחילה להתייאש. מה אם הם השאירו אותנו כאן, על הכוכב המסוים הזה, כי לא נוכל להסתדר בו בכוחות עצמנו? כשהמחשבה הזו עולה במוחי, אני שומעת צליל של נוזל מטפטף.

מים?

אני עוצרת והלב שלי הולם. אוי, הלוואי שמצאתי מים! אם אלה מים, זה אומר שהם חמים מספיק כדי לא להפוך לקרח. זה אומר שיש כאן משהו חם. וכרגע? אני אשמח לשתות משהו חם.

אני מתקדמת במהירות. הצליל של המים מגיע מאותו הכיוון של הגבעולים הגבוהים והמוזרים. הם נעשים גדולים יותר ככל שאני מתקרבת, וכשאני מגיעה לשפה של הזרם המבעבע והמהביל, הגבעולים גבוהים יותר מבניינים. הם מתנשאים מעליי, כמו מקלות במבוק ביער שיוצאים מהמים. בפסגה של כל אחד מהם יש משהו חלקלק ורטוב בצבע ורוד בהיר. זה נראה ממש מוזר, אבל אולי זה נורמלי בשביל המקום הזה.

יש כמה גבעולים בגובה של בני אדם קרוב לנהר הבוצי. אני אוחזת באחד. הוא חמים מתחת לכף היד שלי. זה סימן טוב שאולי גם המים חמים. אולי חמים מכדי לגעת בהם. אני רוכנת מעל פני המים ובו־זמנית מחזיקה בגבעול.

כשאני עושה את זה, אני מבינה שיש פנים בצד השני של המים שמתבוננות בי בחזרה. פנים עם פה גדול, שיניים חדות ועיני דג בולטות. והגבעול שאני מחזיקה? מתברר שהוא מחובר לאף.

אני צועקת ומועדת לאחור בדיוק כשהיצור הזה מזנק קדימה ומנסה לנשוך אותי.

אני ממשיכה לצעוק וזוחלת לאחור, הרחק משפת המים. היצור מתנועע ומתרחק מעט מפני המים, הפה הדוחה שלו ממשיך לזוז. הוא צולל בחזרה והגבעול מתנער קלות לפני שהוא חוזר למקום שלו.

פאק.

אלוהים אדירים... דג חייזר כמעט אכל אותי.

אני בוהה בעיניים פעורות בזרם המבעבע, בגבעולים העצומים שיוצאים מתוכו ובאלה שגבוהים יותר מבניין עם שתי קומות. האם כל אלה... מפלצות?

אני מסתובבת ומתחילה לרוץ. בנשיפות כבדות, אני רצה מהר עד כמה שאני יכולה דרך השלג, בחזרה במעלה ההר ודרך עצי הנוצה הכחולים־ירוקים. לעזאזל עם הכול. אני לא מיומנת מספיק כדי להתמודד עם יצורים חיים על כוכב לכת חייזרי. הריאות שלי שורפות, הצלעות כואבות בטירוף ונחתִּי על מפרק כף היד שלי קודם לכן — שום דבר מזה לא משנה כרגע, כי אני לא מתכוונת לעצור.

כשאני חולפת על פני אחד מהעצים המוזרים, משהו נכרך סביב הקרסוליים שלי.

אני בקושי מספיקה לצעוק לפני שהדבר הזה גורר אותי לאחור והופך אותי, מושך את גופי לתוך ענפי העץ בזמן שהרגליים שלי קשורות יחד.

אני צועקת שוב ושוב, מתפתלת ומתנועעת. הקרקע נמצאת במרחק של חצי מטר לפחות ממני, ואני לא יכולה לגעת בה. הרובה שלי נמצא שם למטה. הפלתי אותו כשהדבר הזה גרר אותי לאחור, מה שזה לא יהיה.

כששום דבר לא קורה, אני מפסיקה לנופף ולהילחץ ומנסה להבין מה אני יכולה לעשות. אני מתכופפת ומתנדנדת באוויר כדי לראות את הרגליים שלי כמו שצריך. הן קשורות במשהו שנראה כמו חבל שבקצהו קשר. הקצה השני של החבל קשור גבוה יותר לענפים. אני מייבבת ומשתתקת, פשוט נותנת לעצמי להתנדנד בעדינות קדימה ואחורה על העץ.

נראה לי... שנפלתי במלכודת כלשהי.

מצד אחד, זה מעודד. זה אומר שיש כאן יצור חי בעל אינטליגנציה, נכון? וזה מרגש, כי זה אומר שאנחנו לא לבד.

אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאני במלכודת ציד ויצור כלשהו יכול להחליט שאני ארוחת הערב שלו. אני נזכרת בסצנה במלחמת הכוכבים שבה לוק מצא את עצמו הפוך במערה של יצור השלג. אני מתחילה להיכנס שוב לפניקה, כי אני יודעת איך מתנהלים מצבים מהסוג הזה. לוק מצליח להשתחרר לחופשי לפני שהיצור אוכל אותו, כי הוא לוחם.

אני, לעומת זאת? אני רק בחורה מפלורידה שלבושה בחליפת חלל גנובה, בלי נשק ועם מפרק כף יד שבור. אני יודעת איך זה ייגמר.

אני מייבבת ומתנועעת עוד קצת, מזיזה את הרגליים ומנסה לשחרר אותן מהחבל שמחזיק אותי חזק, הפוכה באוויר.

אני לא רוצה להיות כאן כשהבעלים של המלכודת הזאת חוזר כדי לחפש את ארוחת הערב שלו.

אני לא מצליחה לשחרר את הרגליים שלי, ובמהלך הדקה או שתיים הבאות, אני מתמקדת בלנסות להתמתח מספיק כדי להגיע אל הרובה. לא שאני יודעת איך לירות בו, אבל ארגיש טוב יותר אם הוא יהיה אצלי. זה נעשה יותר קשה לחשוב ככל שאני תלויה כאן, הראש שלי מתחיל להלום.

נראה שזה לא טוב בשבילי להיות הפוכה כל כך הרבה זמן. כמה זמן בן אדם יכול להיות תלוי ככה לפני שכל הדם זורם אל ראשו והוא מת?

אני מסתובבת חזק יותר, וזה הרגע שבו אני מבחינה במשהו חדש בזווית הראייה שלי. אני מפסיקה לזוז ובוהה בזמן שדמות לבנה ופרוותית מתקרבת.

שיט. מאוחר מדי. אני ארוחת ערב.

"לא," אני נאנקת ונאבקת שוב, אבל הגוף שלי לא מצליח לעמוד בדרישות שאני מציבה לו. הראש שלי כואב, ואני מאבדת את ההכרה בדיוק כשהמפלצת מתחילה להתקדם לעברי.

לפחות לא אהיה ערה כדי להרגיש אותה אוכלת אותי.