שנינותו של מרטיאליס

פתח דבר

מרקוס ולריוס מרטיאליס נחשב לנודע מכל כותבי האפיגרמות בשפה הלטינית. בשל היותן קצרות, יחסית, ובשל שנינותן הרבה, נוהגים ספרי לימוד רבים לשפה הלטינית לצטט מקצתן, וכך נחשפתי למרטיאליס בראשונה.

 

גם קורא במאה העשרים ואחת יכול ליהנות משנינותו ועוקצנותו ואגב כך ללמוד על חיי היום-יום ברומא של המאה הראשונה לספירה.

כתיבתו מקיפה תחומי חיים רבים ושופכת אור על תופעות שגם הקורא בן זמננו יכירן. הקריאה בכתבי מרטיאליס ממחישה את נכונות הפתגם "אין חדש תחת השמש". כך למשל, בלקט זה נראה כי גם לפני אלפיים שנה סבלו חולים מביקור רופא המלוּוה במתלמדים רבים; גם אז היו שצבעו שׂערם כדי להיראות צעירים יותר; כבר אז היה מי שהתלונן על תנאי דיור קשים וכבר אז היה מי שקבל כנגד טרחנותו של נואם או פרקליט והיה מי שהטיל ספק ביושרם. חמדנות, תאווה, אכזריות, ידידות, חנופה לעשיר ולשליט – כולן תופעות שקולמוסו החד של מרטיאליס תיארן.

 

מוזר הדבר, אבל רק לקט מקיף אחד של כתבי מרטיאליס, ובו כתשעים אפיגרמות, תורגם לעברית על ידי בנציון בנשלום ופורסם בשנת 1977 בהוצאת מוסד ביאליק, במסגרת הסדרה "ספרי מופת מספרות העולם". מרטיאליס זכה לתרגומים רבים מאוד לשפות אחרות, גם תרגומים חדישים, יחסית.

חייו של מרטיאליס

שנת לידתו של מרקוס ולריוס מרטיאליס לא ידועה בוודאות. הוא נולד בין השנים 41-38 לספירה בעיר בילביליס שבספרד. חודש לידתו ניתן לשיעור והוא מארס, מכאן שמו (cognomen) מרטיאליס.

 

בשנת 63 לערך, בהיותו בשנות העשרים לחייו, פנה לעיר הבירה רומא, למצוא בה את מזלו. אלו היו שנותיו האחרונות של נירון כקיסר. בשנת 80 פרסם ספרון לרגל חנוכת הקולוסאום. שנים מועטות אחר כך החל לפרסם ספרי אפיגרמות.

 

הוא זכה להכיר את החברה הרומית מקרוב, בהיותו מוזמן לבתיהם של עשירי העיר. הוא הוזמן גם על ידי הקיסר דומיטיאנוס עצמו, אך לא זכה להצלחה כלכלית מסחררת ולא הצליח להבטיח לעצמו תמיכה משמעותית. הא ראיה, שלקראת סוף חייו נזקק לעזרת מיטיבו פליניוס למימון חזרתו לספרד.

 

הקשר בין "קליינט"  (cliens) לבין "פטרון" (patronus) היה חשוב במארג החברה הרומית. לאוֹמן חסר אמצעים, שנזקק תדיר לתמיכה כלכלית, קשר שכזה היה הכרח קיומי. ככל שיש באפיגרמות העוסקות במתנות ובמענקים מימד אוטוביוגרפי, אנו שומעים את מצוקתו של מרטיאליס וטרונייתו כאומן. ראו למשל את "קשה להיות נתמך" 3.14 בעמוד 82.

 

בשנת 100 לספירה חזר מרטיאליס למולדתו, מוטרד  מיוקר המחיה בבירה ואולי סקפטי לגבי האפשרות שימצא פטרון שלטוני חדש, שיעריך ויתגמל אותו (בשנת 96 לספירה נרצח הקיסר דומיטיאנוס והקיץ הקץ על שושלת הקיסרים הפלאווים).  

הוא התגורר באחוזה שהעמידה לרשותו גבירה ספרדית שהייתה ידידתו או פטרוניתו. אם היו לו תכניות לשוב לבירה, הרי שלא מימשן. הוא נפטר במולדתו ספרד לא יאוחר משנת 104 והוא בשנות השישים לחייו.

סדר האפיגרמות

מרטיאליס חיבר כאלף וחמש מאות אפיגרמות שאותן חילק לחמישה עשר ספרים. אין בהם סדר תוכני מאורגן והקורא ברצף יעבור מעניין לעניין. לפיכך, אין היגיון לכנס לקט של תרגומים לפי סדרן המספרי דווקא.

ליד כל אפיגרמה המובאת כאן בלטינית מופיע מספר, המעיד על מספר הספר (משמאל לנקודה) ועל מספרה הסידורי בספר (מימין לנקודה).

הטקסט הלטיני שעמד לנגד עיניי הוא האפיגרמות בהוצאת אוקספורד, מהדורה שנייה בעריכת W. M. Lindsay, משנת 1929.

הלקט שבחרתי כאן לא מחזיק אפילו עשירית מהמכלול שפרסם מרטיאליס. ביקשתי למצוא אפיגרמות שיעסקו בהיקף מגוּון של נושאים. קיבצתי אותן לפי תוכנן, אך הקורא יכול לקרוא בכל סדר שירצה.

לכל תרגום הוספתי כותרת משלי, שאינה מופיעה במקור. הכותרת מלמדת על תוכן האפיגרמה או המסר שבה, או מציינת את שם מושאה או נמענה, שלא כללתי בתרגום גופו.

ההיה מרטיאליס משורר של ממש?

ממרטיאליס לא נחסך שבט הביקורת. הביקורות העיקריות כנגדו  נוגעות לגסותו, חנופתו וחוסר עומק ספרותי בכתיבתו.

 

מרטיאליס כתב על כל הספקטרום של ההתנהגות האנושית אותה ראה במטרופוליס רומא של המאה הראשונה. שנינותו  לא ידעה גבולות מסוג  פוליטיקלי-קורקט או איסטניזם.

 

 חלק מכּתביו בוטים, המוניים או גסים.

בעבר היו מתרגמים שהתעלמו לחלוטין מאפיגרמות גסות. היו שתרגמו אותן, אך לא לשפה האנגלית אלא לאיטלקית דווקא ואף הגדילו עשות  ו"הִגלו" אותן לנספח נפרד בתרגום.

הקוראים בני זמנו של מרטיאליס דווקא לא נבהלו משורות גסות. יש הסוברים כי הייתה זו דרכו למצוא אוזן קשבת בקרב קהלים שונים, גם בקרב פשוטי העם.  מכל מקום, ביקורת זו עניינהּ טעם וריח ואינה צריכה להפחית מערכו הכולל של מרטיאליס.

כיוון שרציתי להביא בפני הקורא את מרטיאליס על כל צדדיו, לא מצאתי לנכון להתעלם מאפיגרמות "גסות" וגם כמה מהן יובאו כאן. Caveat lector.

 

מרטיאליס אכן מחניף באופן בוטה וישיר לקיסר דומיטיאנוס. ואולם, יש לזכור כי דומיטיאנוס עצמו עמד מאחורי הנוהג לפנות אליו בתואר "אדונינו ואלוהינו". אין זו הדוגמא האחרונה בהיסטוריה בה מורעף השליט  בדליים של חנופה.

פטרונים פוטנציאליים זכו אף הם למידה של חנופה. גם כאן, נזכיר שהתורם המודרני מצפה אף הוא, על פי רוב, להכרת תודה מצד הנתרם, בייחוד כזו שניתן להציגה ברבים. ברומא נהג כרומאי, אומר הפתגם ומרטיאליס, הספרדי הדל בלב האימפריה, נאלץ לשרוד והחניף. הסבר זה אולי לא מוסיף כבוד למרטיאליס, אך גם לא מפחית ממנו, לעניות דעתי.

 

הביקורת השלישית, אולי המורכבת יותר, רואה במרטיאליס פיליטוניסט זול, עט להשכיר, קל כתיבה, היודע לשקול שורותיו ולסיימן בפאנץ' אולם אין בהן עומק, חוויה אישית מיוחדת או ערך פנימי, לבד מן השנינות.

להגנתו של מרטיאליס אציין כי יש בו ישירות מיוחדת. האקספוזיציה של האפיגרמה עובדתית בעיקרה והעוקץ, השמור לסוף האפיגרמה, מגיח במפתיע ומאלץ את הקורא לא אחת לבחון את עמדתו שלו לסיפור. יש ערך עצום לכתיבתו לשם הבנת החברה בת זמנו על כל היבטיה. אני מוצא בכתביו גם ביקורת חברתית נוקבת, גם אם היא עוטה לבוש של הלצה.

כותב בנציון בנשלום במבוא לספרו: "חלילה לנו להסיח דעתנו [ ... ] מן הפן הלירי ומן הפן הפאתטי, אם בשל ניבול פה וחנופה, שלקה בהם מארטיאליס. הוא ניחן בליריות אמיתית, ולפרקים הגיע גם לפאתוס אמיתי.   ] ... [   אפשר לטעון כנגד שירה זו, שקומתה נמוכה, ושאין היא נוקבת ויורדת עד תהום [ ... ] ברם, היא נתברכה במעלה השקולה כנגד הרבה: על כל גדותיה מלאה היא חיים, חיים ממש, חיים על צילתם ועל חמתם".

 

בשורה התחתונה, יש ערך רב לכתבי מרטיאליס, וגם אם קמו לו מבקרים, וגם אם יש מן האמת בביקורת, לא נכון להתעלם ממנו. שימור כתביו במשך אלפיים שנה ושפע תרגומים שלהם לשפות שונות לאורך השנים מעידים על חיוּת כתביו.

מי שלא אוהב, שלא יקרא

מרטיאליס נוקט לשון אפולוגטית משהו במבוא לספרו הראשון. לדעתו אין להיפגע משורותיו. הוא מסביר את בחירתו בסוגה של  האפיגרמה ופונה ברמז לרוחו של קאטו הצעיר (46-95 לפנה"ס, להבדיל מקאטו הזקן, שהיה סבא רבא שלו), שלא יקרא בכתביו, בהזכירו אירוע מן העבר. קאטו הצעיר נכח במשחקי האֵלָה פלורה, שהיו שובבים באופיים. כשהקהל קרא לשחקנית לפשוט בגדיה, יצא מהתיאטרון. ההמון מחא לו כפיים, ולאחר צאתו שב ודרש הקהל שתימשך החגיגה. שואל מרטיאליס את דמותו של קאטו, למה מלכתחילה באת?

לְקאטו

אֶת אֳפִי פֶסְטִיבַל פְלוֹרָה הֵן תַּכִּיר

וְאֶת שִׁחְרוּר הֶהָמוֹן, כִּי הוּא כַּבִּיר

מַדּוּעַ, קַפְּדָן, לַתֵּאַטְרוֹן כְּלָל לְהַגִּיעַ?

הַאִם בָּאתָ, רַק כְּדֵי לָצֵאת מֵהַיָּצִיעַ?

 

Nosses iocosae dulce cum sacrum Florae

festosque lusus et licentiam volgi,

cur in theatrum, Cato severe, venisti?

an ideo tantum veneras, ut exires?

בעצם, אומר מרטיאליס, מי שהוא שמרן בטעמו, שלא יקרא בכתביי. או בל יקרא, מי שרק רוצה למתוח ביקורת הפגנתית.

[1] ראו הרחבה על האפיגרמה בנספח. [חזרה] [2] ראו מכתבו של פליניוס בנספח. [חזרה] [3] ראו: סווטוניוס, שנים עשר הקיסרים, מסדה 1966, דומיטיאנוס, עמ' 270. [חזרה] [4] Valerius Maximus II.10.8 , Seneca Ep. 97.8 [חזרה]