לייטלארק 2: ארס אופל

1

כספת

טעם מוות עלה על לשונה של אַייסְלָה בת־כתר.

לפני רגעים אחדים היא פתחה את מנעול הכספת הנסתרת בחדר המראות. בתוך הכספת רחש כוח, לחש בשפה שהיא לא הבינה, קרא למשהו שנמצא עמוק בלשד עצמותיה. הקריאה הייתה בהולה, מוכרת, כמו תשובה לשאלה שהיא שכחה משום מה.

שאר הארמון הנטוש התפורר עם חלוף הזמן, אבל הדלת הזאת נשארה נעולה בכל תקופת הקללות. אבות־אבותיה התאמצו לשמור אותה בסוד. המפתח היחיד לדלת היה הכתר שלה, וכשאייסלה פתחה את הדלת בחריקה צווחנית עלה על דעתה שוודאי הייתה להם סיבה טובה להסתיר אותה באופן יסודי כל כך.

פעימות ליבה האיצו כשהציצה פנימה. אבל לפני שהספיקה לראות משהו, כוח כלשהו הסתנן מבעד לחריץ והתנגש בחזהּ במהלומה שהטילה אותה לקצה החדר.

הדלת נסגרה בטריקה.

לרגע שרר שקט. כמעט מרגוע – פריט המותרות הנחשק והנדיר ביותר. זה הדבר היחיד שהיא ייחלה לו בימים אלה. מרגוע מהכאב שפילח את חזהּ בנקודה שבה חץ פגע בליבה וחצה אותו לשניים. מרגוע מהמחשבות שטרפו את מוחה כמו חרקים שזוללים פסולת. בשבועות האחרונים אבדו והושגו דברים רבים, ולא במידה שווה.

אבל לשנייה אחת ויחידה, היא הצליחה סוף־סוף לרוקן את מוחה ממחשבות.

עד שראשה נחבט ברצפת האבן, והמרגוע התחלף בחזיון טבח.

גופות. מגואלות בדם. מפוחמות. היא לא יכלה לראות מאיזו ממלכה הן; היא ראתה רק עורות ועצמות. אפלה ניגרה סביב הגופות כמו דיו שנשפך מקסת, אבל היא לא עצרה או נקוותה בשלוליות או נעלמה.

לא. זאת הייתה אפלה מאכלת.

היא חיסלה את שרידי הגופות, ואז הפנתה את תשומת ליבה אל אייסלה. האפלה טיפסה עליה בקנוקנות קרות ולחלוחיות כמו גפיים חסרות חיים. לפני שהספיקה לזוז, הצללים פישקו את שפתיה והכריחו אותה לגמוע אותם. היא השתנקה ושיוועה לאוויר, אבל רק טעם מוות עלה על לשונה.

הכול החשיך, כאילו מישהו כיבה בנשיפה את הכוכבים והירח והשמש בזה אחר זה.

ואז האפלה דיברה.

"אייסלה." היא דיברה בקולו. הקול של גְרִים. "חזרי אליי. חזרי –"

מצמוץ, והיא הייתה שוב בחדר המראות, מוקפת באור שמש שהשתקף במשטחים מחזירי האור ובענפים שלדיים שנשלחו אליה כמו ידיים, מגרדים את משטחי הזכוכית ששרדו.

ואוֹרוֹ. הוא היה שם בִּן רגע ואסף אותה בזרועותיו. הוא לא נטה לתגובות דרמטיות, ולכן האימה שעל פניו הייתה מדאיגה אפילו יותר.

אייסלה שלחה יד וגילתה שהיא מדממת מהאף, מהאוזניים, ומהעיניים, והדם זולג על לחייה. היא הביטה בדם שעל אצבעותיה ולא יכלה לחשוב על דבר מלבד על הדברים שראתה.

מה זה היה? חיזיון?

אזהרה מפני מה שגרים עלול לעשות אם לא תחזור אליו?

היא לא ידעה, אבל דבר אחד היה ברור: ברגע שפתחה את הדלת הזאת, משהו טרק אותה בחזרה. היה משהו בחדר הזה.

ואותו משהו לא רצה שאייסלה תמצא אותו.