תל אביב נואר



מסכֵת שינה

גדי טאוב

אני המצאתי לה את השם. דבי. לא יודע. אז זה נראה לי מגניב. לא מכיר אף נערת ליווי שקוראים לה דבי. או שהן עם שמות יותר מדי ישראליים — חן, מור, נופר — או שהן עם שמות שאומרים כמו שלט ניאון שהן מרוסיה. נטשה, נסטיה, אילונה, קריסטין. דבי לא שמעתי. אז אמרתי לה דבי. אמרתי לה, את לא כמו כולן. ואת גם לא לוקחת מחיר כמו כולן. לא שש מאות לשעה, אלף חמש מאות לשעה. היא לא הבינה למה אני חושב שהיא תעשה יותר כסף מבנות אחרות. אין לה ציצים כמעט, לא צבועה לבלונד, לא תוספות שיער. לא בובת ברבי. שיער חום קצר כמו איזה טום בוי, עיניים חומות גדולות, רזה. אבל יש לה פנים ממש יפות. ממש. עם העיניים החומות הגדולות האלה. נקייה. כמו דוגמנית ממגזין בחו"ל. רק שהיא לא גבוהה. אתה רואה אותה ברחוב, אתה רואה אותה אפילו כשהיא לבושה לעבודה, אתה לא מנחש בחיים. ומה שהיא לובשת, ביומיום, כאילו אומר, אני, מה שאני אשים עלי יהיה יפה. היא יודעת את זה. לא יכול להיות שלא. אבל זה לא העיקר. העיקר זה שיש לה ראש. וזה הראש שקובע. בסכומים הגדולים זה הראש, לא הגוף. אז ידעתי שהיא תעשה כסף. מהתחלה ידעתי.

כשהכרתי אותה היא עבדה בחנות של סלולרים, איפה שאני קונה את הטוקמנים לבנות. זה טלפון אנונימי, אתה קונה מכשיר עם כרטיס SIM, ומספר, ואין על המספר שֵם. אתה פשוט ממלא בו דקות, כמה שאתה צריך, ואי אפשר לעקוב אחריו. שמתי לב אליה בחנות. מצאה חן בעיני. היינו מדברים קצת. בחורה צעירה כולה, חשבתי שהיא רק עובדת שם. אבל היא אמרה שהחנות שלה. לא ידעתי אם היא אומרת לי את האמת — כל השיחות האלה איתה היו בחצי צחוקים. אבל התברר שזה נכון. אולי גם היא חשבה שאני צוחק איתה ולא אומר את האמת. אמרתי לה שאני עורך דין. היא צחקה על כמה טלפונים אני קונה. היא אמרה לי שרק עבריינים קונים כל כך הרבה טלפונים אנונימיים. אמרתי לה שזה לא כזה הבדל בין עורכי דין פליליים לעבריינים. אם אתה עובד איתם, אתה גם סוג של עובד אצלם, ואתה חצי בצד של החוק וחצי בצד של הפשע. אז אתה חצי עבריין, היא אמרה, אז לא לגמרי טעיתי. אמרתי לה שגם זה לא. הפסקתי לעבוד בתור סנגור. ביאס אותי הכוחנות של הקליינטים. אתה כל הזמן צריך לעשות שריר שלא יכופפו אותך. זה לוקח הרבה אנרגיה, המשחקי כבוד האלה. לא לחזור אליהם מיד כשהם מתקשרים, שלא יריחו חולשה, לא להיבהל כשרומזים לך כל מיני איומים, לא להסכים כשמציעים לך כל מיני טובות, לתת להם להרים את המצית, לא להתכופף כשהם מציעים לך אש, לדעת להחזיר מבט בעיניים כשאתה אומר לא על משהו. זה מעייף. כל הזמן להיות ערני לזה, כל הזמן לתכנן כל צעד. אז נשארתי עורך דין בתואר, אבל הפסקתי לעבוד. ככה נהייתי מו"ל. חצי מו"ל, בכל אופן. אני מוציא עיתון אחד. ראיתי שהיא לא מאמינה. החלקתי את זה עם צחוק. אבל בסוף יום אחד הראיתי לה את העיתון. זה לא בדיוק עיתון. זה לוח של מודעות זנוּת ונערות ליווי וקוקסינלים ומלכות סאדו. זה נראה כמו מגזין. צבעוני. כרומו. איכות הדפסה. נייטלייף קוראים לזה. אפשר לקחת אותו בחינם בכל פיצוצייה, או מלון, או סתם על המדרכה, בערֵמות. וכמעט כל מי שעובדת עצמאית בליווי מפרסמת אצלי.

זה עסק טוב. זה מביא לי בין חמש מאות לאלפיים שקל למודעה, תלוי בגודל — רבע עמוד, חצי, או עמוד שלם. בערך מאה עשרים מודעות, בערך מאה ועשרה אלף שקל בחודש מחזור, הכול עם חשבוניות וקבלות. חוקי לגמרי. כלומר, זה היה חוקי עד החוק החדש הזה, של איסור פרסום שירותי זנות. חשבתי שהיא תסתכל עלי עקום אם אני אראה לה את העיתון. ובגלל זה הראיתי לה. לפלרטט זה נחמד. אבל יותר קל לי שיודעים את האמת. לא שחשבתי לצאת איתה או משהו. היא כמעט חצי ממני בגיל. אבל אפילו בשביל פלירט, שתדע מי אני באמת. שזה יהיה על השולחן. ואם זה מגעיל אותה, לבריאות. אני לא מסתיר כלום. דווקא עניין אותה. אז סיפרתי לה דברים. לא חשבתי שיהיה לשיחות האלה צד מעשי. גם היא בטח לא. לא חשבתי שיום אחד היא תקבל ממני טוקמן ומספר. טוקמן שהיא בעצמה מכרה לי איזה חודש קודם.

השם האמיתי שלה הוא שירי. היא נכנסה אלי למשרד יום אחד. שורטס ג'ינס וגופייה, השיער הקצר שלה כמו שהוא נראה תמיד, כאילו היא ישנה עליו ורק עכשיו קמה. אבל סקסי. סקסי בכוונה. מצב רוח טוב היה לה. או שזאת היתה הצגה. לא יודע. זה בכל אופן לא התאים למה שהיא אמרה. היא רוצה להתחיל לעבוד. זה הפתיע אותי. מה קשור היא וליווי? היא לא רצתה להסביר. חייכה. אמרה שהיא צריכה את הכסף. טוב. אמרתי לה מה שאני תמיד אומר, שזה צעד. שתחשוב טוב טוב לפני שהיא מתחילה לעשות דבר כזה. הפעם אשכרה התכוונתי. צד אחד שלי רצה שהיא לא תיכנס לזה. אחת כזאת? מה, כל שמוק ייקח אותה בשש מאות שקל? מצד שני, היא עשתה לי תיאבון.

אמרתי לה שתיקח אלף חמש מאות שקל לשעה. זאת היתה הפשרה בין הצד שרצה שהיא לא תעבוד לצד שרצה לקחת אותה לשעה. אמרתי לה שאף אחת עוד לא פירסמה אצלי במחיר כזה, והיא, גם במחיר כזה יקפצו עליה. הצחיק אותה. אמרתי לה שאני לא צוחק. יקפצו עליה. בחנה אותי במבט. הורדתי את הטון של ההתלהבות ועברתי לדקלום הקבוע: את משלמת ארבע מאות שקל עכשיו, את מקבלת מספר ומכשיר, ועיצוב גרפי של מודעה. את יכולה להחליט בעצמך מה לכתוב, או שאם את רוצה, אנחנו נכתוב לך. איך שנוח לך. במחיר הזה אנחנו מדביקים איזה תמונה מהאינטרנט. אם את רוצה שיצלמו אותך תמונה אמיתית — עם פנים מוסתרות, לא יזהו פנים, אבל יראו את הגוף — אז זה עוד שלוש מאות. חד־פעמי. וזה מקפיץ את הביקוש. אני כותב שהתמונות אמיתיות באחריות המערכת של העיתון. היא חייכה. אחרי שיש מודעה, אז כל עוד המודעה רצה, זה אלף לחודש אם את לוקחת עמוד, חמש מאות לחצי עמוד. פחות מחצי עמוד אני לא ממליץ, אבל אפשר גם להתחלק בחצי עמוד עם עוד בחורה. זהו. זה הדיל. את מכסה את ההוצאה של המודעה החודשית בחצי משמרת. אף אחד לא מתחלק איתך בכסף. הכול שלך. אין תיווך, אין סוכנות, אין סרסורים. את עצמאית.

וגם את זה אני תמיד אומר בסוף, חוץ מלמכוערות ולקוקסינלים: אני ההזמנה הראשונה שלך. מה עושה היום בערב? הסתכלה עלי עם החיוך. ואם אני מביאה טוקמן מהבית? היא אמרה. אין, אמרתי לה, הטוקמנים דרכי. חייכתי גם.

קבעתי איתה ללילה. אמרתי לה שאני מוריד את הסכום של החבילה — מודעה, צילום, גרפיקה, טלפון — מההזמנה לערב. כלום היא לא צריכה לשלם במזומן. אמרתי לה שאני לוקח שעתיים. שלושת אלפים פחות אלף שבע מאות, יוצא אלף שלוש מאות שקל. כבר למחר יש לה כסף כיס. אמרתי לה שבדרך כלל, אם הבחורה זה שש מאות לשעה, אני יכול לקחת שלוש שעות כמעט בלי להוסיף כלום, וזה יוצא לי מהברוטו, לא מהנטו. ככה יוצא שמבחינתי לפחות חלק מהזיונים זה כמו הוצאה מוכרת. פשששש, היא אמרה. תוכנית מימון ישיר יש לך, הא? יש גם בחורות בליסינג?

צחקתי. כן, יש, אמרתי לה. תנסי ברבנות. נפלט גם לה צחוק. לא הורדתי את העיניים מהעיניים שלה. הסתכלה עלי כאילו היא צריכה לעבד מחדש את הנתונים שלי. כאילו היא לא הבינה מי אני עד הרגע. אני אוהב רק בהשכרה לטווח קצר, אמרתי לה. למה כזה קפוא פה אצלך במשרד? היא אמרה. אמרתי לה שכשהיא תבוא אלי בערב, אני אכוון לה את המזגן לאיזה טמפרטורה שנוח לה. בחיים לא שילמתי כזה מחיר כמו ששילמתי באותו ערב.

אחלה זיון. מלא צחוקים. רצתה לדעת איך הגעתי לזה. למה אני אוהב רק זונות. היא חשבה שאני מצחיק. שמחה בעיניים יש לה. כזה אור בעיניים לא יחזיק מעמד הרבה במקצוע הזה. תלוי כמה זמן היא תישאר. אבל בינתיים האור הזה, זה הרבה כסף. אלף חמש מאות לשעה בקלות ייתנו. ידעתי שאני צודק. אחרי הזיון עשינו קוק. עישנו. שתינו בירה. בסוף היא הוציאה גוש אם־די. הפתיעה אותי. ענק. אלפיים חמש מאות שקל לפחות. חום בהיר. משהו טוב טוב. נקי לגמרי. בשביל זה שווה לי לקחת עוד שעה, אמרתי לה. אם זה יעלה לנו לפני שהשעה תיגמר. אני סופר שעה מהרגע ששותים. ספרתי לה עוד אלף חמש מאות ושמתי על השידה. הבאתי בקבוק קטן של מים מינרליים. היא חתכה מהגוש פירורים לתוך הבקבוק. שתינו באיזי. אחרי זה הכול נפתח. פחות שולטים על הפה על אם־די. וזה הסם שהיא הכי אוהבת. היא היתה ילדת מסיבות טבע. עשתה אקסטות מגיל שלוש־עשרה. שאלתי אותה עוד פעם למה. איך קרה שהיא צריכה כסף ככה. היא סיפרה. כמו שקורה על אם־די. כאילו אני החבר הכי טוב שלה. סיפרה עם כוונה. הקשבתי רק בקושי. כל פעם שהיא עברה עם היד על החזה שלי, זה עשה לי גלים של חום מתחת לעור, וגלים של קריר־כחול אחריהם. כאילו היא עברה עם היד במים. כל פעם שהיא נגעה לי בזין, גם את המילים לא שמעתי. זה היה כמו אור מסנוור. אבל הבנתי בערך. או זכרתי בערך והבנתי אחר כך. אם הייתי יודע איך זה יתגלגל, אולי הייתי מקשיב יותר טוב. אפילו על אם־די.

אבא שלה מהמר. מהמר זאת המחלה הכי חרא שהמציאו. הם הפסידו דירה כשהיא היתה ילדה. הם הפסידו את כל החסכונות של המשפחה של אמא שלה עוד לפני שאמא שלה נפטרה. אמא שלה הכריחה אותו ללכת לאיזה גמילה. איזה מישהו שלמד שיטה בהודו. משהו רוחני כאילו. הוא הלך לנסות את זה. וכמה שנים זה היה נראה שהולך להיות בסדר. הוא פתח מחדש את העסק שלו, חנות לחותמות גומי, שעד היום יש להם בחדר האחורי של החנות פלאפונים. ההפך בעצם. יש להם חנות פלאפונים שהם פתחו — היא ואח שלה הגדול — בחלק הקדמי של החנות חותמות. שני עסקים באותו מקום, אותו שם חברה. אחיה גר בחו"ל, אז הכול רשום על שמה כדי שלאבא שלה לא יהיה פיתוי לגעת בכסף. ליתר ביטחון. ואז אמא שלה נפטרה והכול הידרדר עוד פעם. הראש שלה היה על הבטן שלי, היד שלה החזיקה את הזין שלי בשורש. לא ראיתי על מה היא מסתכלת. על הזין בטח. אני מדמיין אותה עם מבט חולם, אבל לא ראיתי את העיניים. רק שמעתי בקול. לקחתי את היד שלה ביד שלי, הזזתי לה אותה למעלה ולמטה בקצב שרציתי, לאט לאט. כשראיתי שהיא קלטה את הקצב, נתתי לה לבד.

כשהיא הבינה מה הולך עם אבא שלה, היא ביטלה לו את המשכורת. הכניסה את המשכורת לחשבון שלה בבנק אחר, נתנה לו רק דמי כיס. סכומים קטנים. ליום אחד כל פעם. אחותה הקטנה בדיוק התגייסה לצבא. החנות, או שתי החנויות, גם החותמות גם הסלולרים, זה היה הפרנסה היחידה של שלושתם: היא, אבא שלה ואחותה. אח שלה ויתר על החלק שלו, ולא רצה עסקים כלכליים איתם. הוא בחו"ל. העסק עומד בסך הכול. אבל יש גם הרבה הוצאות. משכנתה על החלק שהם הרחיבו בשביל הסלולרים, סחורה, מסים, הנהלת חשבונות. אין הרבה מרחב לתמרן.

ואז יום אחד אבא שלה לא מגיע הביתה. יום שישי. הכינה ארוחה. אחותה חזרה מהצבא. יושבות שתיהן אוכלות ארוחת שבת, והוא לא בא. לא עונה לטלפונים, כלום. נעלם. ניסתה שאחותה לא תראה איך היא לחוצה. עשתה קידוש במקום אבא שלה. חיקתה אותו בול. אחותה צחקה. ניסתה להרגיע אותה, כאילו היא יודעת איפה אבא שלהן. אבל היא לא ידעה.

יום ראשון בבוקר אחותה חזרה לצבא, ועדיין כלום. שמונה בבוקר טלפון מהבנק. לא כיבדו צ'ק שלה על מאה אלף שקל. היא לא רשמה צ'ק כזה. שאלה אם היו עוד צ'קים. כן. היו. כל מה שהיה במזומן בחשבון כבר נמשך. היא שאלה לפקודת מי. אמרו לה שם של חנות רהיטים. הכתובת בבני ברק. לא היה צריך להיות גאון להבין מה קרה. היא בדקה. פנקס שלם חסר. לא מספיקה להתארגן על זה במחשבות, שתים־עשרה בצהריים מגיעים לה שני גורילות לחנות. חוב של שבע מאות חמישים אלף שקל שהוא לקח בשוק האפור. הצ'קים חזרו והוא לא עונה להם. ירד למחתרת. הצ'קים של החנות שלה. אז שתמצא דרך להחזיר להם. בעיה שלה. הם אמרו לה שהריבית מתקתקת. היא אמרה להם שהיא תבוא לפגישה עם בעל הבית שלהם, שהיא תסדר את זה, יהיה בסדר.

ואז אבא שלה הגיע בערב. יד אחת שלו היתה בקיבוע. שתי אצבעות שבורות. הוא ניסה לדבר עם הבנאדם, אבל לא היה עם מי לדבר. הם שברו לו את האצבעות. אבא שלה בכה. ישב כמו איזה ילד שהמורה כועסת עליו. היא השתוללה. צעקה. בכתה גם. בסוף חיבקה אותו. הרגשתי שאני עומד לגמור. עצרתי לה את היד. לא רציתי שייגמר. בתוך הסטלה גם הקול שלה היה נעים. שאלתי, נו, מה אז?

היא אמרה שהם לא גילו לאחותה הקטנה. מסכנה. בצבא. היא לא צריכה את הצרות האלה. האחות הזאת, היא אמרה, לא היה דבר כזה. למדה פסנתר מגיל צעיר. יום אחד היא חזרה הביתה מבית ספר — אחותה היתה אז בכיתה ו' — והיא שומעת את הפסנתר מהדלת. היא נכנסה, היא לא האמינה מה היא רואה. אחותה גנבה לאמא שלה מסֵכה, כזאת מסכת שינה, כמו שמחלקים במטוסים. בקיצור, אחותה עם המסכה הזאת מכסה את העיניים מנגנת משהו, מוזיקה קלאסית, וכל הגוף שלה עושה תנועות. היא מתנדנדת מצד לצד תוך כדי שהיא מנגנת. ככה, עם המסכה, מתנדנדת כאילו היא כולה בתוך המוזיקה. צעקתי עליה, היא אמרה, שהיא עם מסכה והדלת לא נעולה, ויכולים לגנוב את כל הבית והיא לא תשים לב. אבל האמת, היא אמרה, צעקתי כי קינאתי בה. אני תמיד הייתי בתוך כל החרא של ההורים שלי, ידעתי הכול. אבל זאת, הקטנה הזאת, היה לה לאן לברוח. נשמה טובה, אחות שלה, היא אמרה. נקייה. לא כמוה.

אז היא נסעה לבני ברק לבוס של הגורילות. ככה זה הפרצוף של השוק האפור, מחייך עד שאתה חייב כסף. דוס, זקן חום גדול, חיוך, בן ארבעים בערך, יושב בגלריה של חנות רהיטים, גלריה שמשקיפה על הקומה התחתונה איפה שהרהיטים, ובגלריה גם המשרד של החנות. רהיטים זולים. זה הבנאדם שהלווה לאבא שלה. הוא נתן לה נאום על אחריות. שבנאדם שלוקח כסף של מישהו אחר, זה בתנאי שהוא יודע איך הוא מחזיר. אבא שלה אמר לו שזה הלוואה בשביל להרחיב את העסק, אחר כך הלך שיחק עם הכסף ונשאר בלי כלום. אז מה יש בתור עירבון? יש את העסק. היא אמרה לו שהנכס שהעסק נמצא בו ממושכן. אבל הוא שווה משהו כמו ארבע מאות, העסק עצמו. וזה לא מכסה לגמרי, בטח לא עם הריבית. את השאר, שתמצא את אבא שלה ושיחזיר, או שתמצא היא דרך להחזיר, לא אכפת לו. היא אמרה שהיא תחזיר, רק שהיא צריכה כמה ימים להתארגן. היא בכתה לו קצת. זה לא הזיז לו. הוא נתן לה לבכות ואז התרכך כאילו, ואמר שהוא יכול להציע לה פתרון. היא בחורה יפה. הוא יכול לקשר אותה לסוכנות ליווי. זה של חבר שלו. יתייחסו אליה יפה, ישמרו שלא יעשו לה חוכמות. היא אמרה לו שישכח מזה, שזה עניין שלה איך היא תחזיר. הוא נתן לה שבוע לחשוב על זה. היא חזרה אליו אחרי שבוע, אמרה לו שהיא תביא לו חמישים אלף כל חודש. היא תעביר את העסק לבעלות שלו, ואחרי זה חמישים כל חודש. הוא עשה חשבון על חתיכת נייר על השולחן שלו. חמישים כל חודש זה שנה וחצי עם הריבית. אז זהו, היא באמת צריכה את הכסף, היא אמרה. את החודשיים הראשונים היא שילמה מהלוואה בבנק, אבל זהו. יותר אין. הרגשתי שאני מתאהב בה. לא לקחתי את זה ברצינות. ככה מרגישים על אם־די. אתה יכול להתאהב בכל דבר על אם־די. גם היא היתה בסטלה. היא מצצה לי. הפעם זה היה עם רעב. תגמור לי בפה, היא אמרה. גמרתי לה בפה. פיצוץ.

האמת שלא היה ברור לי במאה אחוז שזה רק האם־די, והתרחקתי קצת. ליתר ביטחון. התאהבות לא היתה בתכנונים שלי. אני לא צריך צרות. גם לא הזמנתי אותה יותר. לא כי לא היה טוב. דווקא בגלל שכן היה. זה לא הכסף. על הכסף לא אכפת לי. אבל המשכתי לחשוב עליה. הירכיים שלה חשופות כמעט עד התחתונים בג'ינס החתוך. הצחוק שלה. הקול שלה. וגם האחות הזאת, מנגנת עם המסכה. מדי פעם חשבתי גם על זה. בחנות לא ראיתי אותה. מישהו עבד שם במקומה. איזה בחור.

היו לי דברים אחרים לחשוב עליהם. כמו החוק המטופש הזה על איסור פרסום שירותי זנות. חוק נגדי באופן אישי כמעט. ונגד כל אלה ששמים כרטיסי ביקור של ליווי ושל מכונים בחלונות של מכוניות. חכמים בלילה, כל הצדיקים של החוק הזה. מדברים בעד הזונות, אבל מי נדפק? הזונות. אם יש איזה שיטה בחקיקה על זנות, זאת השיטה: בסוף הזונות נדפקות. לא שפתחתי את נייטלייף בשביל לעזור למישהו. פתחתי אותו בגלל שדרך זה יש לי מעמד עם הבנות שאין לאף אחד. מכיר את כולן, מסתובב איתן, מכיר את הסודות שלהן, את החיים שלהן. הן ידברו איתי לפני שהן ידברו אחת עם השנייה לפעמים. זה מקצוע מבודד. מהבושה. אבל אם את חיה ככה, ויש לך חוויות ויש לך בעיות, איך תסבירי את זה לחברות שלך מהתיכון, או מהפנימייה או מהשכונה? את לא יכולה אפילו להתחיל להסביר מה עובר עלייך ואיזה אנשים פגשת. אנחנו, כולנו, מסתובבים בעולם בתוך הקווים של החיים הרגילים. הן מסתובבות מתחת וחוצות את כל הקווים באלכסון. העולם נראה לא רק אחרת משם, הוא נראה הפוך. לא רוצה להגיד שמשם רואים את האמת. רואים חצי אמת. את החצי שרוב האנשים לא רואים. וזה לא שכולם חיים בשקר. פשוט כולם חיים בחצי השני של האמת. והבנות, החצי שלהן הוא לא יותר אמת, גם אם נדמה להן שכן. אבל לפחות גם הוא אמת. אז יש להן אחת את השנייה, ויש להן פה ושם אנשים שיודעים. הנהגים, הבעלי בתי זונות, הלקוחות אולי במידה מסוימת. אבל הלקוחות זה הצד השני של הגדר. ואני חצי מהזמן בצד אחד של הגדר וחצי מהזמן בצד השני. וככה אני אוהב. אז אם לא ממש חבר, אני מישהו לדבר איתו. ואני מסתובב איתן הרבה. זה חבורת פראיות וג'ננות, שאין דברים כאלה. תמיד משך אותי. לא יודע. כאילו הן ויתרו על להיות נורמליות, וזה כמו לקפוץ מצוק. זה כמו לנסות לעוף. לא שאפשר לעוף, אבל זה מושך, אלה שיש להם אומץ לקפוץ. החיים הרגילים, זה תמיד נראה לי מוות בהליכה ממילא. בכל אופן, לא פתחתי את העיתון כדי לעזור לאף אחד. פתחתי אותו בשבילי, בשביל הכסף, בשביל המעמד איתן. אבל באותה הזדמנות חתכתי את כל מה שהחוק קורא סרסורים. הבעלי סוכנויות ליווי. לא הסכמתי לפרסם סוכנויות, רק בנות. וזה אומר שהעפתי כמעט את כל המתווכים. סוכנויות מספקות לבנות לקוחות, אבל לוקחות להן חצי מהכסף על כל הזמנה. מי שמפרסמת אצלי מקבלת את הלקוחות דרך העיתון וכל הכסף שלה. הנהג שלה עובד אצלה, לא היא אצלו. עשיתי קצר חשמלי בכל השוק. הרבה בעלי בית מצאו את עצמם בלי עבודה, והם לא אהבו אותי. אבל עד שהם הבינו מה קורה, הם היו יותר מדי עסוקים במלחמה אחד בשני על מה שנשאר בשביל להתעסק איתי. קיבלתי קצת איומים. הלכתי למשטרה פעם אחת כשזה נראה לי יותר מסתם דיבורים. עם אחד אחר הגעתי לבוררות. אבל אלה, זה לא עבריינים כבדים. זה חלטורה. והאנשים שנותנים להם גב ולוקחים מהם פרוטקשן, להם זה לא הזיז מספיק בשביל להתחיל מלחמות. גם למה להם? את הבנות הכי טובות אני סידרתי להם. אני מכיר כל פרצוף מאחורי כל מודעה. אני אוצר בשבילם. למי יתקשרו לשאול מי חדשה ומי בטעם שלהם?

אז כשבא החוק הזה, כתבתי בכל המודעות מסאז' במקום ליווי. ועל כולן שמתי כתובית באדום, ללא מין. קראתי את החוק טוב טוב באתר של הכנסת. כתוב שם שאסור לפרסם שירותי זנות גם במסווה של מסאז'. אז כתוב. בשביל זה מישהו צריך להתחיל לטרוח לחפש אותך וללכת לבדוק אם זה מסאז' או לא. והמשטרה, הם לא דבילים כאלה שהם יפתחו לעצמם חזית חדשה. סקטור שלם בשוק פתאום יהיה בשבילם עבודה במקום שיהיה בשבילם שקט. למה להם?

אבל אתה לא יודע עד שאתה לא מנסה. שני גיליונות עברו, חודשיים, וכלום לא קרה. זה עוד לא אומר, אבל אמרתי, זאת התחלה טובה. עמדתי לסגור את השלישי, ישבתי במשרד על הטלפון, כששירי נכנסה, חיוורת. לא אור בעיניים, לא כלום. מבוהלת. היתה לה מעטפה חומה ביד. שמה על השולחן, הסתובבה מצד לצד במשרד. הדליקה סיגריה. נראתה פיצוץ. מאופרת, ועם הבגדים של העבודה. ג'ינס שיושבים עליה טוב, חולצת כפתורים דקה, כמעט שקופה, עם לוק וינטג'. אני לא יודעת אם אני בכלל יכולה להגיד משהו, היא אמרה. המשיכה ללכת מצד לצד. לא התיישבה. אולי אני צריכה לשתוק. אמרתי לה שהיא יכולה להגיד לי. ממילא לא היה לה למי להגיד, וראיתי שהיא לא יכולה עם זה לבד, מה שזה לא יהיה. בסוף התיישבה, הוציאה מהמעטפה סטפה. חמש־עשרה אלף שקל. שש שעות, זה תשעת אלפים, ועוד ששת אלפים שקל טיפ. היא הסתכלה עלי. הסתכלה כאילו אני יכול לפתור לה איזה חידה. אבל לא היתה פה שום חידה. ראיתי שהיא מבינה לבד. כזה סכום זה לא מתנה. כזה סכום זה אלימות. היא עוד היתה כולה כמו קפיץ, מהקוק שהם עשו. היתה אצלו מאחת־עשרה בבוקר. עד עכשיו. משכה באף.

זאת לא היתה הפעם הראשונה עם הלקוח הזה. הפעם הראשונה היתה איזה שבוע קודם. הזמנה לשעתיים. שלושה אנשים. כבדים, זה היה ברור. וגם שהם עבריינים היה ברור. היה בסדר. היו שם עוד בחורות, אבל זה שרצה אותה התנהג כמו מלך. בהתחלה דווקא מצאה חן בעיניה כל הסיטואציה. סוויטה בקומה העליונה של קרלטון. שומרים ליד הדלת. אנשים עם כוח. היא חשבה אולי הם יוכלו לעזור לה עם הדוס יום אחד. לך תדע. הם התלהבו ממנה. ראו שהיא לא פראיירית, שהיא לא מפחדת מהם. עמדה על שלה. ביקשה כסף על הדקה כשנגמר להם הזמן. ובטח לא נתנה להם הרגשה שהקוק זה במקום כסף או שהם יקבלו על זה עוד זמן. שיעשע אותה שהם רבו עליה, ושזה שהתנהג כמו בוס בסוף לא הרשה לאף אחד לגעת בה. חוץ ממנו. היא חזרה עם כל מיני תוכניות איך לנצל את זה. אבל עכשיו זה היה אחרת. מלחיץ. התקשר אליה הנהג שלו, קול של רוסי, אמר שהבוס שלו רוצה להזמין אותה לשעה. אמר לה לחכות למטה, הוא יבוא לאסוף אותה. קבעה איתו. היא לא ידעה שזה אותו בנאדם מהשלישייה ההיא. בקיצור, מגיעות שתי לקסוס שחורות. חלונות מואפלים. מהמכונית השנייה יוצא איזה גורילה, פותח לה את הדלת. עוד אחד יושב בפנים. מי יש במכונית השנייה היא לא ראתה. זה שנהג זה ההוא עם המבטא הרוסי. בדרך הוא מנסה להיות נחמד. אמר לה סחתיין על המחיר. רצה לדעת למה כזה יקר. אלף חמש מאות לשעה, הוא אמר, בטח יש לך כוס מזהב וקטיפה. בדרן. לא הצחיק אותה. אמרה לו לשמור על הפה. השתתק. יותר לא ניסה להתחכם. היא יודעת מאיפה משתין הדג. הוא בטח לא רוצה שהבוס שלו יחשוב שהוא דיבר אליה לא יפה. נוסעים קצת ככה, בשתיקה, מגיעים למגדלי יו. המכוניות נכנסות לחנייה התת־קרקעית, עוצרות ליד מעלית. הנהג והשני מלווים אותה, ועוד גורילה אחד שיצא מהאוטו השני. עוד אחד נשאר ליד המכוניות לשמור. משקפי שמש. הרבה דאווין. נכנסת. בלובי של הדירה יושבים שני חמושים עם חולצות של חברת שמירה. בהתחלה חשבה איזה שַׂר אולי, או משהו. אבל זה היה ההוא. התכונן. התלבש יפה. שם על עצמו ליטר אפטרשייב. היא הרגישה שזה מתחיל להיות גדול עליה. זה לא יחס לנערת ליווי. זה יחס לדייט. החליטה להתנהג כאילו כלום לא קרה. כאילו היא שולטת במצב. שאלה אותו אם הוא התקלח. אמר לה שכן. אמרה לו שהיא תתקלח גם. זה מוריד איזה עשר דקות מההזמנה. לא התביישה לקחת את הזמן שלה. הבינה שעם כוח אסור להראות חולשה. יצאה עם חלוק שהוא שם לה במקלחת. דירה ענקית, אבל לא של משפחה. דירת הבילויים שלו. התיישבה על כורסה, הרימה רגליים על השולחן קפה בלי להתבלבל. הסתכלה לעצמה על הפרנץ' ברגליים, כאילו זה מה שמעניין אותה עכשיו. מצא חן בעיניו שהיא לא מפחדת. שאל אותה אם היא יודעת מי הוא. אמרה שלא. שאל אותה אם היא קוראת עיתונים, אמרה לו שלא נראה לה שאת המדורים שהוא מופיע בהם. הצחיק אותו. אמר לה את השם: ויקטור סימיאנוף. היא הסתכלה עלי טוב כשהיא אמרה את זה. קלטה שאני בכוונה לא מסגיר שום דבר. קצת שתיקה. אחר כך היא שאלה אם אני יודע מי זה. אמרתי לה שכן. לא מכיר אישית אנשים בגודל הזה, אבל כן, יודע מי זה. הוא היה די גדול אצל הבוכרים כבר בשנות התשעים, אבל כשהגיעה העלייה הרוסית, הוא טיפס מעל כל הבוכרים, דרך הרוסים החדשים, והתיישב גבוה גם מעל אלה וגם מעל אלה. שֵם שפחות קוראים עליו בעיתונים, אבל זה אחד מהחמישה־שישה הגדולים. לא צחוק. היא שתקה רגע. אולי היא חשבה איך היא העזה לשים רגליים על השולחן, שאולי היא הגזימה. נשמה עמוק. חזרה לספר. על ההתחלה הוא אמר שהוא לוקח אותה לשש שעות, אם היא מוכנה לעשות לו מחיר. אמרה לו לא. שש שעות זה תשעת אלפים שקל. הנחות יש בסופר־פארם. היא עבודת יד. גם לא נראה לה שחסר לו כסף, היא אמרה. גם זה מצא חן בעיניו. אמר סבבה. ספר לה תשעת אלפים שקל והיא שמה בתיק. הוא קם, לקח לה את התיק. פתח אותו. היא חשבה שהוא אולי צחק על השש שעות והוא לוקח את הכסף חזרה. לא. הוציא את הסלולרי שלה, כיבה, הוציא את הבטרייה. אני בנאדם זהיר, הוא אמר לה. בגלל זה אני עוד כאן. חִייך. היא לא אמרה כלום. אבל היא הבינה שזה לא צחוק.

כשהגיעו לעניינים היא קצת נרגעה. נתן לה כמה שורות קוק, לא עשה בעצמו. הזדיינו, שתו קצת יין, צחקו. הוא נרדם והיא ראתה טלוויזיה — שלושת אלפים שקל וגרם קוק עלתה לו הסייסטה. אחר כך הוא קם, הזדיינו עוד פעם, הציע לה עוד קוק. הפעם עשה גם בעצמו. פה ושם קצת נגע בה, רצה שתיגע בו, אבל זהו. בסוף, כמו כולם, גם הוא שאל מה לבחורה כמוך ולליווי. היא אמרה מה שהיא אומרת לכולם. שהיא צריכה את הכסף. אבל הוא לא עזב. למה בחורה בת עשרים ושש צריכה ככה כסף פתאום? אמרה לו שהיא חוסכת לדירה. הסתכל עליה שתראה שהוא לא קונה את זה. אמר לה, תשמעי מאמי, טיפש אני לא, אז בואי נעשה הסכם, אל תשקרי לי, טוב? אני נעלב מזה. בחורה טובה בת עשרים ושש לא נהיית זונה בגלל שהיא רוצה דירה. אל תמכרי לי סיפורים. בחייך. את מספרת לי, הוא אמר, או שאני אברר לבד? אז היא אמרה לו. על אבא שלה שהפסיד בהימורים. הצחיק אותו. אולי הוא הפסיד את הכסף בקזינו ששייך לי, הוא אמר לה. אולי הוא חייב לי. היא אמרה לו שלא. לקזינו הוא לא חייב כלום. למלווים הוא חייב. צחק עוד פעם. את ילדה קטנה, הוא אמר לה. גם המלווים הם אולי שלי. הציע לעזור לה עם זה. כל התוכניות שהיו לה מהפעם שעברה על איך בנאדם כזה יכול לעזור לה עפו מהחלון. הבינה שזה לא אחד להיות חייבים לו טובה. שכל יש לה. היא הדליקה עוד סיגריה, הסתכלה עלי בעיניים גדולות. אתה חושב שהוא יכול לברר? היא אמרה. משכתי בכתפיים. אמרתי לה שאני לא יודע מה יש לברר. שהיא עובדת בליווי הוא כבר יודע. מקווה שהוא לא יטרח יותר מדי. בטח מזמין הרבה בחורות. שלא תיכנס לפאניקה, שלא תנסה להיעלם לו, ושלא תיתן לו סיבה לרדוף אחריה. גם אם הוא מתלהב ממנה, בסוף יעבור לו. החוב שלה לא מעניין אותו עד כדי כך. לא ישים סכום כזה בשביל השוויץ. היא לא אמרה כלום. אל תתחצפי אליו, אמרתי. לא בגלל שהוא יעשה לך משהו על זה, אלא בגלל שזה מדליק אותו שאת לא מתקפלת. תהיי כנועה קצת, ישעמם אותו יותר מהר. עבר לה רבע חיוך על הפנים ונעלם. היא הסתכלה החוצה דרך הצלון. איבדה פוקוס בעיניים לרגע. מחשבות. סובבה את הראש אלי. הסתכלה. אני יכולה לישון איתך בלילה? היא אמרה. אמרתי שבטח. היא משכה באף. היא עוד היתה כולה כמו קפיץ מהקוק.

התקלחה אצלי, וראינו טלוויזיה בסלון. היא עדיין היתה באי־שקט. בסוף לקחתי אותה לחדר שינה. נתתי לה בונדורמין, שתוכל להירדם. נכנסתי איתה למיטה. כמה דקות היא רק רצתה ראש על החזה שלי, ושקט, ואז פתאום, לא יודע מאיפה זה בא לה, ביקשה שאני ארד לה. חשבתי ששמעתי לא טוב. אבל זה מה שהיא אמרה. ככה היא. שמחתי דווקא. היא גמרה והלכה לישון. שכבתי עוד איזה שעה בלי לזוז עם הראש שלה על החזה שלי, הריח של השיער שלה קרוב לי לאף. אחר כך הורדתי אותה ממני בעדינות והשכבתי אותה על הגב. היא התקפלה חזרה ונשכבה על הצד. שתיתי בירה בסלון וראיתי תוכנית בטלוויזיה על מלחמת הצוללות של הנאצים. לא התרכזתי. כיביתי. חזרתי למיטה למרות שידעתי שאני לא אירדם. שכבתי לידה, על הצד עם הראש על המרפק. הסתכלתי על הפנים שלה, ישנה על הכר שלי. הגבות שלה. ראו שהיא לא שקטה אפילו בשינה. לך תדע מה עובר לה בראש עכשיו. לא יודע כמה זמן עבר. כשהטלפון שלה צילצל זה הקפיץ אותי. הטלפון של העבודה. פתאום באה לי קריזה על הלקוחות שלה. לקחתי את הטלפון המצלצל ויצאתי לסלון. עניתי. אחד רצה לדעת מה מקבלים בשביל כזה סכום גדול. שמוק שמתחכם. אמרתי לו שבשביל סכום כזה קטן איתה, המציצה תהיה עם גומי, לא רק הזיון. נשמע נעלב. אמרתי לו, תקשיב לי טוב, חמוד, אתה בחיים שלך לא תזיין בחורה שמתקרבת לזאת ברמה, אז אלף חמש מאות זה גמילות חסדים בשביל אפס כמוך. טרקתי לו את הטלפון. לא יודע למה יצאתי עליו ככה. עישנתי סיגריה. הלכתי מצד לצד. בסוף שמתי את הטלפון שלה על שקט בסלון וחזרתי למיטה. הסתכלתי עליה. לקח עוד שעה־שעתיים עד שנרדמתי. שכבתי בחושך לידה וחשבתי. כשקמתי היא עוד ישנה. עשרים ואחת שיחות שלא נענו היו לה כשקמתי. יש ביקוש גם בסכום הזה. אולי דווקא בגלל הסכום. היא ישנה עד עשר בבוקר.

וככה זה נהיה. בהתחלה היא ישנה אצלי פעם בכמה ימים, אחר כך כמעט כל לילה. זה נהיה פסיכי איך נהיה לנו בית באמצע כל המהומה של החיים שלי ושל החיים שלה. הפסקתי להזמין בחורות אחרות. לא היה לי חשק. היא המשיכה לעבוד, וכמה שזה מוזר, זה הדליק אותי. אחרי משמרות הייתי מזיין אותה כמו חיה. הזיונים הכי טובים שלנו. יש בנות שחרמניות אחרי משמרת. אנשים לא קולטים, אבל זה ככה לפעמים. בעבודה מזייפים גמירות. לגמור זה פדיחה. זה לאבד שליטה. זה פורץ את המחיצות שהבחורה בונה, כדי שהיא תוכל לחיות עם זה: אני פה בשביל הכסף, אתה פה בשבילי, ולא לבלבל צדדים. אבל בכל זאת. זיונים כל הלילה. אפילו רק החיכוך. יש הרבה כאלה. ככה זה אצלה בכל אופן. ואולי לא הייתי צריך בחורות אחרות לא רק בגלל שהיא מצאה חן בעיני, אלא בגלל שהיא התיישבה לי טוב טוב, בול על השריטה: הכי קרוב לבחורה כזאת, הכי קרוב למה שהיא עושה. היחיד שלה שהוא לא לקוח. זה דקר קצת. הרגשתי את הקצה של איפה זה יכול להתחיל לכאוב, שאחרים מזיינים אותה, אבל לא נתתי לזה להיכנס לבשר. דגדוג־שריטה, והכול נהיה חריף, אבל לא שורף. נתן לזה שפיץ. וחוץ מזה, הכול כאילו רגיל. בית. היא בישלה. לא משהו, אבל בסדר. כמו ילדה שמשתדלת, לא כמו אישה שאתה מתחתן איתה. אני מבשל יותר טוב. לימדתי אותה קצת. ונהניתי לבשל לה. אחר כך לבשל איתה. זה נהיה משהו שאנחנו עושים שניים־שלושה ערבים בשבוע. לפני העבודה שלה, או בימים שהיא לקחה חופש וסגרה את הטלפון. וככה זה היה. הסקס שלנו היה טורנדו, והבית היה נעלי בית. בג'ינס החתוכים שלה, יושבת עם כפות רגליים על הספה, רואה טלוויזיה, אוכלת האגנדאז ישר מהכוס קרטון. עד שערב אחד היא באה לי ביציאה. היא שטפה כלים ואמרה לי את זה עם הגב אלי: אם אני אפסיק לעבוד, היא אמרה לי, אתה תפסיק לאהוב אותי. חשבתי על זה רגע. אמרתי לה שנכון. שלא תפסיק. היא עזבה את הכלים. היא ניגשה אלי עם ידיים רטובות ממים וסבון כלים. טיפטף על הרצפה. אתה סליז־בּוֹל, היא אמרה לי. ככה אני, אמרתי לה. הסתכלה עלי באלכסון, אבל התחיל לה חיוך. היא לא נתנה לו לגדול. התיישבה עלי בפישוק, תפסה לי את העורף עם הידיים הרטובות עם הסבון, דפקה לי צרפתייה. טוב, היא אמרה, אם אני כבר בסליז, אז עדיף לי סליז־בול. תפסתי לה את העורף ודפקתי לה נשיקה חזרה. זיינתי אותה על הספה. נשארנו שוכבים מתנשמים אחרי הזיון. אבל זה הכול היה באוויר, היחסים האלה. אנחנו משחקים באש. אמרתי לה, תיזהרי שלא נתאהב כי אז הכול יתפוצץ. לא תוכלי שאחרים נוגעים בך, ואני גם לא אוכל שאחרים נוגעים בך. מה אתה מקשקש, היא אמרה, אתה מאוהב מעל הראש. אמרתי לה שהיתה מתה. היא צחקה. הטלפון של העבודה צילצל. הסתכלתי עליה. היא הושיטה יד מעלי והרימה אותו. היה מין רגע כזה. אם היא תענה או לא. הסתכלה על הצג. ניג'ס, היא אמרה. היא כיבתה. חייכתי. אל תשמח, היא אמרה לי, אין לי זמן לעוד אחד. יש לי הזמנה בתשע וחצי. הוא רק צריך להודיע לי את המקום. בטח מלון טל. קמצן. אבל מה אכפת לי. חצי שעה גג אני בחוץ. היא הלכה לאמבטיה להתקלח.

היא חזרה מהמקלחת בשמלה שחורה קטנה וגרביונים. אחד שאוהב אותה אלגנט. שיהיה. חיכיתי שהיא תלך. עשיתי ביד במיטה והלכתי לישון. היא באה מתישהו לפנות בוקר. נכנסה למיטה בלי להעיר אותי. בטח עוד שתי הזמנות לפחות. הזדיינו בבוקר כשקמנו. אחרי הזיון היא שכבה עלי עוד רגע. אני רוצה להגיד לך משהו, היא אמרה. היא סתמה לי את הפה עם היד. חשבתי שבא נאום. היא רק הסתכלה עלי רגע. אחר כך היא אמרה רק: אנחנו דומים. הסתכלה עלי לראות שהבנתי, ורק אז הרימה את היד מהפה שלי. לא אמרתי כלום. אבל זה נשאר לי. לא כי זה נכון. דווקא כי זה לא. אבל עם המאוהבים היא צדקה. אם לא הייתי חושב שהיא מאוהבת, לא הייתי מצליח להירדם בלילה כשהיא עובדת. אין מצב.

זה לא רק שזה לא דבר רגיל שהיא חברה שלי והיא עובדת. זה שגם מה שרגיל נהיה מוזר. סוג של. אני הולך איתה לסופר. סתם לסופר. אני מסתכל על התחת שלה מתכופפת לקחת בצלים, שמה אותם בשקית, שמה בעגלה. אני מסתכל על התחת שלה, ואני חושב איפה היא בלילה, איפה היא ביום, מי זאת בכלל שנראית לאנשים האלה סתם בחורה שיש לה חבר קצת מבוגר ממנה. האצבעות שלה. איפה הן היו ומה הן עשו שהן עכשיו נחות ככה נקיות על הפלסטיק הכתום של הידית של העגלה. אבל חיינו טוב. לא מהכסף שלה. מהכסף שלי. כל מה שהייתי מוציא בדרך כלל על זיונים פתאום נהיה כסף פנוי. קנינו מה שבא לנו. נסענו לסופ"ש מתי שבא לנו. פעמיים יוון. סתם ארוחת ערב באילת כי התחשק לה, וחזרה באותו ערב. גם לה היה יותר כסף מהחודשי שהיא היתה צריכה להחזיר לדוס. קנתה לי מתנה בגדים. שינתה לי את הסגנון לבוש לגמרי. נתתי לה. הסתכלתי על עצמי במראה עם הבגדים שהיא קנתה לי ואמרתי לעצמי, מי זה בכלל? עשה לי הרגשה נעימה. בכלל, כל החיים האלה ככה, אתה מרגיש כאילו אתה חייל באיזה מחתרת או באיזה סיירת. כאילו אתה על הגג של העולם. אחר כך הדברים הקטנים. שנוח. שבית. השיער שלה מטפטף על הגופייה מהצד של הגב אחרי מקלחת. הטרנינג שלה. הפינצטה שהיא מסדרת גבות. אתה מסתכל על בחורה מסדרת גבות, ואתה מרגיש שתפסת את העולם בביצים. מה זה? מאיפה זה בא?

רק הגנגסטר שלה נשאר כמו מין צל. ענן שחור באופק. המשיך להזמין אותה. פעם־פעמיים בשבוע שתי הלקסוס השחורות מגיעות לקחת אותה. השאיר לה טיפים באלפים. והיו סימנים. זה לא שלא היו. פעם אחת הוריד בנוכחותה סטירה לאחד השומרים שלו רק בגלל שלא מצא חן בעיניו איך ההוא הסתכל עליה. כשהוא רצה אותה לא בדירה במגדלי יו, היו מביאים אותה עם מסכה על העיניים, כמו של מטוסים, שלא תדע לאן היא מגיעה. לאן שהיא הגיעה, אצלו באחת הדירות, או במקום שהיא לא הכירה, או במלון, הוא הכניס אותה תמיד לחדר אמבטיה ונכנס איתה. שתתפשט לידו ותיכנס למקלחת, שהוא יראה שהיא לא מסתירה כלום, שאין עליה איזה ציוד הקלטה או משהו. ותמיד לקח לה את הטלפון, כיבה, הוציא את הסוללה. אבל היא התרגלה אליו. היה אפילו נחמד לפעמים, הסיפורים שלו. בנאדם כזה, זה לא בנאדם רגיל. הוא רואה דברים שאנשים רגילים לא רואים. מה ששיגע אותה, זה רק שבמילה אחת הוא היה דורך על הדוס הזה, מבטל לה את כל החובות. אבל לבקש דבר כזה זה לוותר על החופש. זהו. אַת שלו. איך שלא סובבנו את זה, הדוס נשאר תקוע לנו בחיים.

את העצה שלי שהיא תתחיל להיות כנועה עד שהיא תימאס עליו היא לא קיבלה. ניסתה. אבל זה לא באופי שלה. החוצפה זה היא, והוא היה דלוק על זה. אבל גם לזה יש גבול. וכשהוא בא לה בהצעה רומנטית והיא ניפנפה אותו, הוא כבר לא אהב את זה. הוא הציע לה דירה על שמה וכסף חודשי יותר ממשכורת. היא לא תצטרך לעבוד יותר בחיים, הוא אמר לה. זהו. הוא רק יבוא לבקר לפעמים. זה הכול. שיהיה להם מקום להיות ביחד כשהם רוצים. היא לא סתם אמרה לו לא. היא ניפנפה אותו ועוד דפקה לו נאום. תשמע, היא אמרה לו, אני פה בעבודה, את הלב שלי אני לא מוכרת, ואם אתה חושב שאני הולכת להיות עבד שלך, אתה מתבלבל. זה כולה עבודה בשבילי. אני לא פה מאהבה. הרבה דברים אפשר לקחת בכוח. את הלב שלי לא.

הוא קם. הוא אמר לה שהפגישה נגמרה. לקח את הכסף שהוא השאיר לה מהשידה, והתקשר לנהג. תחכי לו למטה, הוא אמר. היא התלבשה והלכה. היא יצאה עם פרצוף כועס, אבל האמת שהיא שמחה. חשבה שאולי זהו, הוא העיף אותה סופסוף. הלב שלה דפק. אולי מהכבוד הוא לא ירצה לראות אותה יותר. אמרתי לה שמהכבוד הוא יכול לעשות לה משהו. אבל היא אמרה שלא מרגיש לה. לפגוע בבחורה זה יותר לא בכבוד שלו. גם בלחץ היא לא מאבדת את הראש. שיקול דעת. ועין טובה, יש לה. חשבתי שאולי היא צודקת. אבל בכל זאת זה לא הרגיש לי כמו סוף פסוק. לא אמרתי כלום, אבל חשבתי שזה עוד מוקדם לברכת הגומל.

בינתיים העיתון החזיק, וחשבתי שכל העסק הזה של החוק יישאר על הנייר ולא יעשו כלום. אבל יום אחד באו אלי איזה שתי פמיניסטיות זועמות. זועמות שבקושי הצליחו לדבר. לזאת שדיברה רעד הקול. ישבו אצלי במשרד. אולי הן פחדו שאני איזה עבריין ואני אעשה להן משהו. הן באו לכתוב לי צ'ק על אלפיים שקל שאני אפרסם להן מודעת שני עמודים. במודעה שלהן היה כתוב: גבר, היית רוצה שהבת שלך תהיה זונה? הן הביאו את זה עם גרפיקה. מודעה שחורה עם אותיות צהובות. אמרתי להן שיקפצו לי. לא מפרסם. אז הדביקו לי אותה בחדר מדרגות עם השם שלי על זה בטיפקס. המשרד שלי קומה מעל הדירה, וזה אותו חדר מדרגות. השכנים רואים. הן הדביקו את המודעה עם דבק כמו שמדביקים על שמשות של מכוניות, שלא תצליח להוריד. אז התשובה היא לא. לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה זונה. אבל אין לי בת. רק בשתיים וחצי בצהריים ראיתי את המודעה שם, כשירדתי לקנות סיגריות. לא יודע כמה זמן זה היה שם. שלוש שעות בערך. שירי עדיין ישנה. לא רציתי שהיא תראה את זה. אבל זה כבר התייבש. הורדתי את זה עם שפכטל. התקלף גם צבע מהקיר. אחר כך אפילו הייתי בחדשות. הפמיניסטיות האלה אספו גיליונות של נייטלייף מהמדרכות והקיוסקים ושרפו אותם בכיכר רבין. התקשרו אלי שאני אגיב. לא רציתי. עדיף לי שקט. שירי קראה על זה באינטרנט, עם תמונות של המדורה וכל הזועמות האלה. הצחיק אותה. הצחיקה אותה גם התמונה שלי שהם מצאו, עוד מהזמן שעבדתי בתור סנגור. אתה נראה כאילו אתה מנסה בכוח להיראות רציני, היא אמרה.

אבל היו לנו דברים יותר דחופים להתעסק איתם. ויקטור התקשר. כלומר, הנהג שלו, הרוסי. קבע איתה ליום שישי. שלושה ימים מראש. היא אמרה לו שהיא לא עובדת ימי שישי. הפעם את כן, הוא אמר לה. קבע שעה. סגר. קלטתי מה הוא עושה. בכוונה שלושה ימים מראש. שיהיה לה זמן להתבשל עם זה. ובאמת התבשלנו. היא בקושי עבדה בשלושה ימים האלה. ובקושי הזדיינו. היא בקושי אכלה. חצי שעה לפני הזמן היא כבר היתה מאופרת ולבושה. לבשה ג'ינס וגופייה, כאילו כרגיל. חיכתה לנהג בחלון ועישנה. הלקסוסים הגיעו בזמן, והיא ירדה. הסתכלתי מהחלון איך היא נכנסת והמכוניות מתרחקות. ראיתי אותן פונות ברמזור של פינסקר. אחרי שהיא יצאה הסתובבתי בבית. טיפסתי על הקירות. חישבתי שאם זה רק שיחה, זה שעתיים מקסימום, כולל הנסיעות. עברו שעתיים וכלום. עברו שלוש. כבר עברו לי דברים בראש. אפילו להתקשר למשטרה. אבל לְמה? מה זה יעזור אם קרה משהו?

כמעט ארבע שעות עד שהיא חזרה. כמעט אחת בלילה. חיוורת כמו סיד. הוא הביא איזה שף. נתן לה לחכות לבד בחדר שינה עד שהשף יכין את האוכל. ראתה טלוויזיה. אחרי שעה ומשהו קראו לה. הם אכלו ארוחת ערב לבד. השף הכניס את המנות. ויקטור היה נחמד אליה. כאילו נחמד. מנומס. שתיקות ארוכות. בשתיקות הוא התרכז באוכל שלו. התנהג כאילו הוא לבד. היא בקושי בלעה את האוכל שלה. תוך כדי הוא ענה לטלפונים. ככה משך אותה עם הפוזה הזאת, כאילו היא אורחת שהוא מנומס אליה למרות שהיא מפריעה לו. היא לא ידעה לאן זה הולך. פעם אחת היא התחילה להגיד לו תשמע וזה, אם אתה רוצה משהו תגיד. אבל הוא הפסיק אותה באמצע המשפט. חזר לאכול בשקט. היא השתתקה גם. רק אחרי המנה האחרונה הוא פתח את זה. הכול בנימוס. תקשיבי, הוא אמר לה, אני לא אוהב זונות. את יודעת למה? כי זונות זה מלוכלך. פה ושם בשביל זיון בסדר, אבל זהו. ואת זונה. ואני נוגע בך, אני נוגע בלכלוך. והמחשבה הזאת, זה לא נעים לי. אז מה עושים? אני אגיד לך מה עושים, הוא אמר. את מפסיקה לעבוד. את באה אלי, תקבלי את הסכום שלך. פעם בשבוע שעתיים, שתים־עשרה אלף בחודש יוצא. זה מספיק לכל בחורה בשביל לחיות. הכול את יכולה להמשיך כרגיל. רק דבר אחד, אף אחד לא נוגע בך. רק אני.

הסתכלה לו בעיניים. לקחה נשימה, אמרה לו לא. זה העבודה שלי, ואני צריכה את הכסף. אתה יודע שאני צריכה את הכסף. יש לי חובות. אני מוכרת רק את הזמן שלי, והזמן שלי שלך רק כשאני איתך. אלף חמש מאות לשעה. אם אני מלוכלכת לך, אתה לא חייב.

הוא חיכה לזה. הוא לא פראייר. ואז, בשקט, כאילו הם חברים והוא מתעניין: ומה שלום טלי? הוא אמר. היא יוצאת שבת סופסוף? היא השתתקה. היא אמרה שנעצר לה הלב כשהוא אמר את השם של אחות שלה. היא אפילו לא אמרה שיש לה אחות. הוא בירר. הוא בדק לבד. ויקטור, היא אמרה לו, זה אחותי, היא לא עשתה לאף אחד כלום, אל תערב אותה. הוא התעלם. דיבר איתה כאילו הוא אבא שלה או איזה דוד שדואג. הרים אצבע. תגידי לה, הוא אמר, שיותר טוב לוותר על כמה שעות מהשבת ולא לנסוע בטרמפים. אפילו מכונית צבאית. ערבים מחפשים לחטוף חיילים, וזה חוץ מזה שהיא בחורה יפה וחלילה שמישהו לא יאנוס אותה. היא בכתה. היא התחננה. ויקטור, היא אמרה לו, מה היא אשמה? מה היא עשתה לך? הוא עזב את הטון הצבוע. הסתכל לה בעיניים. נתן לה להתפתל. הוא אמר לה, קר: את מפסיקה לעבוד מעכשיו. מהרגע. הוא נתן לה עוד קצת לבכות. הוא ניגש אליה. ליטף לה את הראש. די די, הוא אמר. לא קרה כלום. סרגיי ייקח אותך הביתה. השאיר אותה ליד השולחן ככה. לבד. באוטו סרגיי נתן לה מעטפה. שלושת אלפים שקל.

אחרי שהיא גמרה לספר ישבנו בשקט. הסתכלנו אחד על השנייה. זה היה בסלון. היא ראתה מה מציק לי. הוא לא אמר שום דבר עליך, היא אמרה. אולי הוא רק בירר עליה. חשבתי על זה. אם הוא היה יודע, הוא היה אומר משהו. אפשר להוריד ראש, לא לצאת מפה ביחד ולקוות שיהיה בסדר. לא אמרתי כלום. האור הגדול דלק. אבל הרגיש אור חלול. חושך בתוך האור. איך אני אחזיר חמישים אלף בחודש? היא אמרה. שנינו לקחנו בונדורמין. ישנו עד הבוקר.

בבוקר התיישבנו עוד פעם על המספרים עם נייר ועיפרון. נשארו לה אחד־עשר תשלומים של חמישים אלף. העיתון מביא בערך חמישים בחודש, אבל זה לא מספיק. אני מוכן לתת מה שאני יכול. כל מה שאני יכול. עלי. אבל הבעיה שחמישים זה לפני מחיה, לפני הוצאות, לפני הכול. שכר דירה גם על דירה גם על משרד, מזונות לבן שלי ואמא שלו בצרפת. אם אנחנו מצטמצמים, אני יכול לשים עשרים בחודש, גג. בקושי. אבל נגיד. עדיין. גם אם ויקטור ממשיך להזמין אותה פעם בשבוע כל התקופה, שלושת אלפים שקל כל פעם, שתים־עשרה אלף בחודש, עדיין הגענו רק לשלושים ושתיים. חסר כמעט עשרים. טוב. מאתיים אלף אני יכול לקחת הלוואה דרך העסק ולפרוש אותה על כמה שנים. יכול לעבוד. יהיה בסדר. על הנייר זה מסתדר. אמרנו, נעמוד בזה.

כבר בבוקר ביום למחרת התחלתי לארגן את העניינים. אבל במציאות זה הכול נהיה אחרת. כל הלקוחות שלה עפו לנו מהחיים חוץ ממנו. אבל כל פעם שהיא הלכה אליו — זה כבר לא היה כמו פעם. זה לא היה כמו כל האחרים. זה כבר לא היה דוקר, מגרה. זה נהיה צל שחור. הייתי מסתכל עליה מהחלון נכנסת ללקסוס. מסתכל על שתי הלקסוס מתרחקות. הייתי סופר את הדקות עד שהיא חוזרת. הייתי שוכב במיטה. במקום לעשות ביד, הייתי חולם על איזה תאונות יקרו לוויקטור. אבל אין מה להתעסק עם בנאדם כזה. נשאר להתפלל שהמשטרה תתלבש עליו. אלה מבלים חצי חיים בכלא. אולי יהיה לנו מזל. ואולי יימאס לו. מתישהו.

אבל בינתיים לא נמאס לו. להפך. עכשיו היא לא היתה אותה אחת עם צחוקים ועם החוצפה איתו. עיצבן אותו שהיא עושה לו פרצופים, שהיא לא טורחת אפילו לזייף שהיא נהנית. שהיא מתנהגת כאילו היא סובלת אותו. אין, היא אמרה לו, עשית לי צל על החיים, לא יכולה להשתחרר בזיונים. מצטערת. ודווקא בגלל זה הוא לא עזב. בינתיים זה נשאר ככה. עוד תשעה תשלומים חודשיים לדוס.

ואז אני מקבל טלפון מבלש במרחב ירקון. מכיר את הבנאדם מהתקופה שעוד הייתי פליליסט. חתיכת חרא מושחת. בֶּני קוראים לו. החוק החדש, הוא אמר לי. תסגור את העיתון אם אתה מבין מה טוב בשבילך. אמרתי לו שיקפוץ לי. אני מפרסם רק מסאז'ים. יש לי עשרים וחמישה תיקים עליך, הוא אמר לי. התקשרנו למודעות, בחורות מסרו פרטים על זיונים. מסאז'ים? על מי אתה עובד? אמרתי לו שאין לי מושג על מה הוא מדבר. מה תעשה? אם הבנות אומרות לי מסאז' ואחר כך מוסרות פרטים על זיונים, למה זה בעיה שלי? אני מבחינתי יודע רק על מסאז'ים. והן מבחינתן, אם הן עובדות בזנות, אז הן לא עוברות עבירה. אז מה הוא רוצה ממני? להתראות בשמחות, אמרתי לו. וסגרתי את הטלפון.

ידעתי שבבית משפט זה לא אוכל, הטיעון הזה. שופט לא יקנה שעד החוק פירסמתי מודעות זנות, ועכשיו לא ידעתי שזה זנות. אבל לא מזיק לנסות לשחק אותה. לא בטוח כמה הם יטרחו. ולא הבנתי מה הוא רוצה. אם הוא היה רוצה לדפוק אותי על העבירות, למה הוא התקשר לספר לי במקום ללכת על כתב אישום? משהו לא הסתדר לי פה. אז שיחקתי אותה בינתיים.

עוברים עוד יומיים, הבני הזה מגיע לי למשרד. מנומס. רשמי. אם יש לי זמן, אם לא קשה לי, אם אני יכול להקדיש לו כמה דקות. יאללה יאללה. הכנסתי אותו למשרד. עשיתי קפה לעצמי. לא הצעתי לו. הוא הוציא טייפ קטן. השמיע לי את עצמי אומר ללקוח של שירי שבאלף חמש מאות גם המציצה עם גומי. ואז גם זיהיתי את הקול שלו בטייפ. אחרי זה לא היה לי מה לשחק אותה. ואם הוא בא והוא טרח, והתקשר בעצמו להקלטות, זה לא משהו שיתאדה. אמרתי לו בסדר. אמרתי לו שהשתי דקות שלו נגמרו, ואם הוא רוצה עוד משהו חוץ מזה. אבל סגרתי את העיתון.

ולא שהיתה לי תוכנית. עכשיו נתקענו. לי נגמרו הרעיונות. אני אצטרך לחזור לעבוד, היא אמרה. הסתכלה לי בעיניים. לא היה לי מה להגיד. שנינו ידענו שאין ברירה. על לפרסם מודעה אין מה לדבר. ויקטור או האנשים שלו ימצאו אותה, זה רק עניין של זמן. גם להחליף שם, גם להחליף מספר, לא יעזור. אבל אפשר דרך סילבי. סילבי זה אולי יישאר מתחת לרדאר. הצעתי לה. היא שמעה על סילבי דרך בנות אחרות שהיא פגשה בעבודה. אני מכיר את סילבי מזמן. לא מקרוב, אבל מכיר. זאת אחת שפתחה לעצמה עסק בלובי של מלון שרתון. רק אורחים של המלון. כמו כל הסוכנויות היא לוקחת חצי בתור עמלה. אולי אפשר להתווכח קצת, בחורה כמו שירי לא מוצאים ברחוב, אז אולי שלושים אחוז. השיטה עבדה בלי לעבור דרך כל הצינורות שכולם מכירים. לא בעיתון שלי, לא לוח אינטרנט, לא אתר של סוכנות, לא כרטיסי ביקור שמפזרים ברחוב. אוטונומיה. הבֵּל בויז מקבלים כרטיסי ביקור של סילבי. רק הם. הם נותנים אותם לגברים יחידים שבאים להתארח במלון, כשהם מכניסים להם את המזוודות לחדר, אם נראה להם שהבנאדם מתאים. הבל בוי מקבל חמישים שקל על כל כניסה שהוא מביא. קצין הביטחון של המלון מקבל מאתיים שקל ללילה. והוא דואג שלא יגרשו את סילבי והבנות מהלובי. הבנות יושבות בבר של הלובי עד שנסגר, ואחר כך בלובי עד שתיים בערך. אז ללקוחות אין זמן המתנה. חמש דקות. המחירים יותר גבוהים. מחירים לתיירים. ארבע מאות דולר בחורה רגילה. שירי יכולה לקחת יותר אולי. ארבעה לילות בשבוע, נגיד ששתי הזמנות בממוצע, לפחות ארבע מאות דולר נקי בשבילה, אלף מאתיים שקל כפול שש־עשרה, יוצא תשע־עשרה אלף וקצת. על הקשקש. אבל לפחות ככה יותר סיכוי שזה לא יגיע לוויקטור. הלכנו לישון אותו לילה בלי זיון. היה כבד בחדר. היא עשתה את עצמה ישנה. אני עשיתי את עצמי ישן. כשחשבתי שהיא באמת נרדמה, קמתי לעשן בסלון. אחרי שתי דקות היא הופיעה גם. עמדה בדלת. תחתונים וגופייה. רגליים שזופות. גירדה בכף רגל אחת את הרגל השנייה. הסתכלה עלי בעיניים גדולות. מה יהיה איתנו? היא אמרה. אני לא יכולה יותר שנוגעים בי, אני חושבת עליך. גם עם ויקטור. לא יודע אם זה משהו שהיא באמת הרגישה או שזאת היתה הדרך שלה להגיד שהיא יודעת שיותר זה כבר לא מגניב לי. שזה אומר לא לישון בלילות פתאום. כי אני לא יכול שנוגעים בה. אולי זה מה שהיא רצתה להגיד: שזה זמני, שאני לא אדאג, שהיא שלי. עברו לי דברים בראש. לא רציתי להגיד כלום. אמרתי לה רק שנעבור את זה. זה רק לתקופה.

חיברתי אותה לסילבי. זאת, גם אחת. יושבת במלון כמו איזה תיירת. אישה בת חמישים, שיער אסוף למעלה ומנופח עם ספריי, תכשיטים יפים, מבטא צרפתי. היית חושב שהיא עשירה מצרפת שמחכה לבעלה המיליונר שתכף יורד מהסוויטה. הבנות מקבלות ממנה הרצאות בנימוסים והליכות. כאילו שבשביל זנות צריך תואר באקדמיית סילבי למלונאות. שירי הסתדרה איתה. מסתדרת עם כולם. וגם הכסף היה יותר טוב ממה שחשבנו. טיפים גדולים היא קיבלה. הטיפים גירדו לי בעור. החזקתי את עצמי לא לשאול. אם שאלתי, אז הכי בנונשלאנט. כאילו בנונשלאנט. כי מה זה טיפים כאלה? זה יחס אישי. זה הקסם שלה. היא נותנת להם לא רק פישוק, היא נותנת להם גם קסם. היא מצחיקה אותם, היא מפתיעה אותם, היא נותנת להם הרגשה שאיתם זה אישי. מתנשקת. ליקוקים באוזן. מושכת אותם באף עם דיבורים על מה היא מפנטזת. זה העבודה. ככה עושים את הכסף. אבל זה טיפטף עלי חומצה, הכסף הזה. לאט לאט. טיפה טיפה. התחלתי לקחת כדורי שינה כשהיא הולכת לעבוד. לא רוצה לשכב ער ולדמיין איך באיזה חדר של שרתון היא עובדת על איזה תייר שייתן לה טיפ כפול מהמחיר של השירות.

הרגשתי שלא נחזיק מעמד הרבה זמן ככה. זה ניסר לי. הלכתי איזה בוקר למרחב ירקון. הגעתי לבני למשרד, אמרתי לו, תשמע, עזוב את כל העיתון וזה. ניצחת. אני כבר לא שם. אבל בוא אני אעזור לך עכשיו במשהו אחר. הסתכל עלי עם חצי חיוך. כאילו אני איזה אפס מהרחוב שבא להתחנן על משהו. אמרתי לו, אתה לא מבין. אני עוזר לך. יש איזה מלווה מהשוק האפור, סוחט מישהי שאני מכיר. אני יכול לשכנע אותה לשים מכשיר הקלטה. אני מגיש לך אותו על מגש. אתה מביא תיק, אתה מרוויח, ואתה באותה הזדמנות מוריד לידידה שלי את החרא הזה מהגב. לא רוצה כלום לעצמי. רק באתי לעשות טובה לידידה. נשען אחורה בכיסא. אמר לי, תשמע, אני שמח לעזור לחבר אם אני יכול — יאללה יאללה, חבר זה — אבל השוק האפור, הוא אמר לי, זה לא ככה שהולכים על מטרה אקראית. זה פירמידה, הדברים האלה. אולי יש חקירה מעליו, אולי הוא בורג במכונה גדולה ועדיף ללכת על הראש. אם אתה רוצה, אתה יכול ללכת למטה הארצי. אבל עצה שלי, הוא אמר, תעזוב את זה. לא עושים דברים כאלה ככה מהמותן. שטויות הכול. במטה הארצי, מי יספור אותי בכלל. התעכבתי עם המבט כשאמרתי לו תודה. התעכבתי מספיק שידע שאני לא מודה לו.

חלק מהלילות לא נרדמתי גם עם הכדור. המחשבות האלה, איפה שירי עכשיו, למי היא צוחקת עכשיו באוזן, אם מישהו מדגדג אותה או מלקק לה את הצוואר. שיגע אותי. באחד הלילות שהיא עבדה הזמנתי בחורה בעצמי. נטע. היתה מפרסמת אצלי עד שאספה כמה פרטיים יקרים והפסיקה לפרסם. תימנייה צרודה, עם עור חום חלק וציצים טבעיים גדולים. הצחוק שלה, הצרוד, זה הקלף החזק שלה. הרבה לילות והרבה שורות היינו מעבירים פעם. היה בסדר. אבל הראש שלי לא היה איתה. היא הרגישה. ראיתי. היא לא שאלה. כשהיא יצאה היא אמרה, דבר איתי. התקלחתי. הרגשתי שהנה אני הולך לעשות מה שאסור: להציץ ללובי של שרתון. לראות את שירי שם בשמלת ערב שסילבי הכריחה אותן ללבוש. אבל זהו, האיפוק נגמר. הייתי בדרך לשם ברגל, ופתאום אני קולט ערמה של גיליונות נייטלייף על המדרכה לא רחוק מהכניסה למלון. גיליון חדש! חשבתי לרגע, אולי זה טעות, אולי זה ערמה של גיליונות ישנים עם שער שאני לא זוכר. לא. לא שער שלי. חדש. תאריך של החודש. הרמתי אחד. דיפדפתי. אותן מודעות. כולן מסאז'. בכולן כתוב ללא מין. הגרפיקה שלי. המודעות שלי. הבחורות שלי. עמדתי ברחוב והתקשרתי לנטלי, שמפרסמת אצלי שנתיים על עמוד. תא קולי, בקול שלה. היא עסוקה כרגע עם מישהו שבטח נהנה לאללה, התא הקולי אמר. והיא תחזור אליך כשהיא תתפנה. התקשרתי לנעמה. דווקא רוסייה, נעמה. היא כמעט בלי מבטא, והיא חושבת שילך לה יותר בתור ישראלית. מודעה של חצי עמוד, גם כן מפרסמת אצלי מזמן. הופתעה לשמוע אותי. שאלתי למי היא שילמה על המודעה של החודש. התקשר אליה מישהו, אמר שהוא קנה את נייטלייף ואם היא מעוניינת להמשיך לפרסם. אמרה שכן. אמר לה שזה אותו מחיר, אותם תנאים. היא לא ידעה להגיד כלום על מי זה. היא נפגשה איתו. היא משלמת מזומן. מספר וכתובת יש לה. חכה שנייה, היא אמרה, אני אסמס לך. סגרנו. לא נכנסתי למלון. היו לי דברים לחשוב עליהם. התחלתי ללכת חזרה לכיוון הבית. הטלפון ציפצף בכניסה לחדר מדרגות. לא שכחה. שלחה לי מספר וכתובת. שירי חזרה בשלוש לפנות בוקר. התעוררתי כשהיא נכנסה למיטה, מקולחת. שיער רטוב. אלפיים דולר. אחד נתן לה אלף מאתיים טיפ. רצה שהיא תשתין עליו. סחטה אותו על זה. הצחיק אותה. הוא נשכב עירום באמבטיה. היא עמדה בפישוק מעליו. אבל השפריץ לה על הרגליים. נישקתי אותה. דחפתי לה לשון לפה. זיינתי אותה כאילו אני יכול להרביץ לו דרכה. היא הרגישה. היא חיבקה אותי אחרי שגמרתי. היא החזיקה את הראש שלי חזק עם הפנים לתוך הצוואר. וככה זה יצא פתאום. בכיתי בתוך החיבוק שלה. אני פוחדת עלינו, היא אמרה. היא החזיקה אותי.

לא אמרתי לה כלום על נייטלייף. אבל ביום אחרי הלכתי למשרד החדש של העיתון שלי. היה סגור. חיכיתי בחדר מדרגות. אחרי שעה וחצי וארבע סיגריות הגיע הבנאדם. סתם בנאדם. לא מכיר. בן ארבעים ומשהו נראה. כרס שבגללה הוא נראה גדול, לא בדיוק שמן. שיער צפוף קצוץ קצר. שיער עומד ישר לכל הכיוונים. כמו קיפוד. חשבתי לשאול אותו איך הגיע אליו העיתון שלי. אבל עזבתי. נשארתי יושב על המדרגות. הסתכל עלי. הסתכלתי עליו בחזרה. הוא לא אמר כלום. נכנס למשרד ונעל מבפנים. לא הסתדר לי. הם סגרו לי והם נותנים לו להמשיך? הלכתי לבנק, הוצאתי ארבעים אלף מהכסף שהיה מתוכנן לנו להחזיר את החוב ושמתי עליו בלש פרטי, אחד שאני מכיר מהבתי משפט. יחסית הוא בסדר. לפחות חרוץ. אמרתי לו, קח ארבעים אלף בקבלנות. לא מעניין אותי הוצאות שמוצאות, שעות עבודה, ציוד. לא מעניין אותי כלום. זה הסכום, רוצה או לא רוצה? לקח. ועשה עבודה. תוך שבועיים הביא תוצאות. הדרעק שמוציא את העיתון משלם לבני. פתאום התחבר לי הכול. מעניין למשטרה את התחת איזה סמרטוט שמפרסם זונות. מה שעניין את הבני הזה זה לתפוס טרמפ על החוק כדי לקחת לי את העיתון. בעצמו הוא לא יכול להוציא אותו, אז הוא רק שותף סמוי. כמו פרוטקשן, רק מהצד ההפוך. בקיצור, היתה לי ביד תמונה של בני נפגש עם הבנאדם בבית קפה, והבנאדם מעביר לו מעטפה. בוחטה לא קטנה, לפי הגודל של המעטפה. אז לא סוגרים לו את העיתון כי העיתון נהיה גם הפרנסה של בני. וזה לא הכול. אחלה תמורה קיבלתי על הכסף שלי. יש לו קשרים במשטרה, לבחור שלי. הוא גילה שכל הקומבינה הזאת מכוסה בניירת. לפי הניירת, לא סוגרים את העיתון כי הבעלים מודיע. לא יודע איזה אינפורמציה הוא היה מעביר או ממציא להם. אבל זה היה העטיפה הנקייה של הלכלוך. ההוא, מתברר, מודיע לא מאתמול. קודם הוא מכר חגיגת ונתנו לו להמשיך כי הוא עבד איתם. עכשיו, כשחנקו את החגיגת לגמרי, הוא קיבל עיתון. אז קוראים לו מודיע אבל הוא רק החזית לעסקים של בני.

התמונות היו שוות לי את הארבעים אלף. באתי לבני למשרד עוד פעם. הפעם שיחקתי לו אותה כמו שהוא שיחק לי אותה כשהוא בא לסגור לי את העיתון. הכול בנימוס. שמתי את התמונות על השולחן. לא היה צריך להגיד כלום. דיברתי איתו כאילו אני נותן לו עצה. העצה היתה שיארגן את זה שישימו על שירי מיקרופון בפעם הבאה שהיא הולכת לדוס מהשוק האפור, שיקליט את הדוס, שיעיף לנו אותו מהחיים. נהניתי לראות את הפוזה שלו, החיוך שהיה לו כשנכנסתי, כאילו שהוא גדול ואני קטן, נהניתי לראות את זה מתמוסס. נהניתי לראות את הזיעה בשיער הדליל של המפרצים. השארתי לו כרטיס ביקור שלי. כזה שעוד כתוב עליו סנגור. שיזכור שאני לא פראייר.

שירי לא ידעה על כל זה. אבל עכשיו הייתי צריך לספר לה. היא חלק מהתוכנית. היא תצטרך ללבוש את המכשירי הקלטה. הצד שלה לא היה בעיה. ידעתי שככה זה יהיה. רק תן לה הרפתקה. אין לה פחד, זאת. ואין לה אלוהים. אבל זה לא רק זה. הסתכלה עלי, וחזר לה משהו שהיה לה פעם במבט. הסתכלה עלי לא כמו על זה שלא ישן בלילות כשהיא מזדיינת עם תיירים. הסתכלה עלי כמו שהיא אוהבת להסתכל על גבר. המבט הזה, זה לבד היה כמה לילות של שינה בשבילי. נשענתי על המשקוף של הדלת בזמן שהיא התאפרה לעבודה. מרוכזת. אמרתי לעצמי שזהו, לא עוד הרבה לילות הטקס הזה, שהיא מתאפרת בשבילם, היא מרוכזת באיפור, ואני מסתכל. היא הפסיקה רגע. היא הסתכלה עלי דרך המראה. בוא ניסע בשבת, היא אמרה, אין לי כוח לעבוד בסופ"ש.

בני התקשר. בסדר. הוא יסדר את זה. הוא צריך את השם של האיש, את המקום שהוא עובד בו, הוא רוצה לדעת מי זאת הבחורה שתקליט, ולמה לא שוטרת. הסברתי לו שהיא כבר משלמת לו הרבה זמן. אמרתי לו שאם זה בעיה בשבילם שהיא אזרחית, אני והיא נעשה את זה בלי לשאול אותם ונביא לו הקלטה. ועל הראש שלו אם קורה לה משהו. לא מעניין אותי מי יהיה אשם, קורה לה משהו, אני נכנס באִמאִמא שלו. יש לה עצבים מברזל, אמרתי לו. שלא ידאג. הוא אמר שהוא יבדוק ויחזור אלי. אמרתי לו, קח יומיים. אם אני לא שומע ממך, אני עושה את זה לבד. בערב בדקתי קצת באינטרנט על ציוד הקלטה. לא מסובך בכלל. הכול כזה קטן עכשיו שכל אחד יכול.

באמצע שאני יושב על המחשב הדלת נפתחת. אחת־עשרה בלילה. זה לא שעות שהיא חוזרת. יצאתי להול, אני רואה אותה נכנסת הביתה, גוררת אחריה עוד בחורה לסלון. קראתי לה. לא ענתה. הלכתי אחריהן לסלון. שווה, הבחורה. לא קלטתי עד שהיא אמרה. אחותה טלי. לא הייתי צריך שיסבירו לי מה זה. מכנסונים צהובים, נעליים אדומות מבריקות עם עקב חמישה־עשר סנטים, גופייה לבנה שמבליטה, ציפורניים. זה לא בגדי יציאות. זה בגדי עבודה. לא כמו האלגנט של שירי. זה כמו שלט מהבהב: זונה. אבל פרצוף של ילדה מבוהלת היה לה.

טלי ישבה בלי הבעה. הסתכלה למעלה על שירי, כאילו היא מחכה לסטירה. שירי הלכה מצד לצד על העקבים השחורים. הסטירה לא באה. שירי היתה חיוורת. הלסת שלה התהדקה. השרירים בצדדים של הלסת. בלובי של המלון, שירי אמרה. דיברה אלי, אבל זה היה מיועד לטלי. אני יושבת שם, פתאום היא נכנסת עם לקוח. היא הסתובבה לטלי. זונה! היא צעקה עליה. לא יודעת מה אני אעשה לך! לטלי היו דמעות בעיניים. עבר בה רעד מהצעקה של שירי. כאילו זה אשכרה היה מכה. הסתכלתי עליה. האצבעות שלה רעדו. היא עדיין חיכתה כאילו המכה עוד תגיע. כאילו היא צריכה להגיע.

יומיים שירי לא יצאה מהבית. לא נתנה לטלי ללכת לצבא. לא נתנה לה לזוז. אבא שלהן הבן זונה. אותו תרגיל. צ'קים מהחשבון של טלי. בא לטלי בוכה שמחפשים אותו מהשוק האפור. שיהרגו אותו. שלא תגיד לשירי. שמוכרחים לעשות משהו. בכה וביקש סליחה. אחרי יומיים, כששירי נרגעה, היא שיחררה את טלי מהמעצר בית. זה אותו מלווה. הדוס. וזה הוא סידר לטלי את העבודה. כשהיא באה להתחנן על אבא שלה, הוא הציע לחבּר אותה לסוכנות ליווי, אמר שזה חברים שלו. עלה לי הדם לראש כששמעתי את זה. ויקטור, אנחנו מסתדרים איתו, וזה החרא הקטן המניאק יהרוס לנו את החיים? אם אני אצטרך להקליט אותו בלי המשטרה אני אעשה את זה. אמרתי לשירי. היא הסתכלה עלי מתלבש. היא הקשיבה לי מדבר. שום הבעה. קשרתי את הנעליים ויצאתי בלי להתגלח. הלכתי לבני להגיד לו שאנחנו מקדימים. יום שישי בבוקר. שלושה ימים יש לו להתכונן.

כשחזרתי, לא שירי ולא טלי. הדברים של שירי גם לא היו בבית. כלום. כאילו היא אף פעם לא היתה פה. לא בגד בארון, לא מברשת שיניים, לא תיק, לא עטיפה של מסטיק. כלום. התקשרתי לנייד שלה. תיבה קולית. תיבה קולית גם בטלפון של העבודה, שנשאר לה רק בשביל ויקטור. הלכתי לחנות של הסלולרים, כלום. הבחור שעבד שם לא היה לו מושג. אבל החנות עוד פה. לאן היא חושבת שהיא תלך? טיפסתי על הקירות. סימסתי לה. השארתי הודעות בתיבה הקולית. רק שתגיד מה קרה. לא כועס. רק שתגיד מה קרה. כלום. לא חזרה אלי. התחלתי לתצפת על החנות. שום דבר. עשרה ימים. השארתי לה מכתב אצל הבחור. הוא אמר שהוא לא יודע אפילו איך להשיג אותה. ששירי נתנה לו מספר בחו"ל, ואח שלה מסדר מה שצריך, אם צריך. אולי היא נסעה בעצמה. הוא לא יודע. לא הסכים לתת לי את המספר של האח בחו"ל. אמרתי לו שיקריא את המכתב לאח בטלפון. שיגיד לו שאני מבקש לדבר איתה. רק לדבר. מתי שהיא רוצה. מתי שהיא יכולה. כלום. בני מהמשטרה חיפש אותי כמה פעמים. לא עניתי לו. בטח שמח שירדתי ממנו.

התייאשתי בסוף. לא סימן ולא סדק. ואני מכיר אותה. החליטה משהו, אז זהו, אין. לא היה לילה שלא חשבתי עליה, לא היה יום, לא היה רגע. אבל אם לא להיות איתה, לפחות שאני אדע איפה היא. לפחות זה.

שלושה חודשים ואז מגיע טלפון. עשר בבוקר. מספר לא מזוהה. נשמעה בלחץ. לא היתה לה סבלנות להתרגשות שלי. תשמע, היא אמרה, אנחנו לא יכולים לדבר ככה, אנחנו צריכים להיפגש. לא אצלי, לא במלון, לא בקפה, לא בשום מקום ציבורי. יש חנות בכיכר המדינה. בגדים. נתנה לי את השם. המוכרת שם זה בחורה בשם נינה. עבדה עם סילבי פעם בשרתון. היא מכירה אותה. היא סומכת עליה. קבענו שעה.

נינה קיבלה תדריך. תיפעלה אותי. איך שאמרתי לה מי אני, נהייתה כולה מעשית. הכניסה אותי לתא הלבשה, סגרה את הווילון. אמרה לי לא לצאת משם, לא משנה מה. הסתכלתי עליה כאילו היא משחקת איתי במשחקים של הצופים. אבל היא היתה רצינית. שום חיוך. ישבתי על הספסל הקטן שם בפנים. ראיתי את החלון ראווה והרחוב דרך הסדק של הווילון. עשרים דקות. שירי הגיעה. בג'יפ מרצדס לבן. נהג פתח לה את הדלת. בגדים יקרים. תספורת של אישה, לא של ילדה. היא נכנסה לחנות. היא הסתכלה על השמלות התלויות. הנהג חיכה ליד האוטו. אני באה, היא אמרה בקול רם, שאני אשמע. דיברה לכיוון השמלות, לא הסתכלה לכיוון שלי. אל תצא, היא אמרה. היא בחרה שמלה. היא נכנסה לתא. באתי לנשק אותה. היא דחפה אותי אחורה. לא! היא אמרה. היא הסתכלה עלי. נתקע לה בגרון. אני מפחדת, היא אמרה, סליחה. הרגשתי את הרעד בקול. התיישבתי. הלב שלי דופק שאתה לא מאמין, היא אמרה. היא שמה את התיק על הספסל שישבתי עליו. היא תלתה את השמלה של החנות עם התגית של המחיר על וו. הסתובבה חזרה אלי. פתחה לעצמה את הרוכסן של השמלה שהיא לבשה, בגב. כל התנועות שלה מעשיות. כולה בתוך התוכנית שלה. אני מכיר את זה אצלה. היא עושה חזרות בראש. היא עמדה להוריד את השמלה. אבל אז היא עצרה. הכול נעצר גם בפנים שלה. לשנייה עבר לה רעד בשפתיים. אבל היא התאוששה. הריח של הקרם שלה, של הגוף שלה. וגם בושם חדש שלא הכרתי עליה. היא הורידה את השמלה בתנועה אחת מעל הראש. היא סיפרה לי תוך כדי. בכותרות, לא פרטים. נעצר לי הלב לראות אותה בתחתונים וחזייה. היא הלכה לוויקטור. היא אמרה לו שהיא צריכה טובה, היא תיקח את הדירה שלו, היא תעשה מה שהוא יגיד, אם הוא יכול לעשות לה טובה. זה לא מה שאתה חושב, היא אמרה. אבא שלי. שייכנסו בו. שאל אותי כמה. אמרתי לו שיישאר חי. שברו לו את עמוד השדרה. כיסא גלגלים. אני נותנת לו קצבה חודשית, היא אמרה. שיהיה לו מה לאכול. לא בודקת לו. אם הוא רוצה להמר על הכסף שלו, שיהיה לו לבריאות. שכרתי לו דירה בחולון, קומת קרקע. ואין להתקרב לחנות. רגע, היא אמרה. היא יצאה מהתא עם השמלה החדשה. היא הסתכלה על עצמה בראי. משכנע. מבט רציני כמו שיש לבחורות שמסתכלות במראה. לראות איך יושב על הגזרה. רציני כמו לייזר. נשארתי שם בתא. משכנע לגמרי. לא יכולתי לשבת אפילו. הנהג עמד מחוץ לחלון ראווה עם הידיים בכיסים. הסתכל. היא הגניבה אליו מבט. היא דיגמנה לו את השמלה. הסתובבה על המקום. חיוכים. הטתה את הראש. עשתה לו פרצוף. כל ההצגה. צחוקים. ככה הגיעו הטיפים שלה. אותה הצגה. הוא הרים אגודל להראות לה שהוא חושב שזה יפה. בתוך התא נשאר הריח של הבושם החדש שלה.

היא חזרה. היא הורידה את השמלה. עוד פעם תחתונים וחזייה. עוד פעם הכול מעשי. אבל אני מכיר אותה. החזה שלה עלה וירד. ראיתי את הדופק בצוואר שלה. זה הגוף שהיה במיטה שלי, שהיה במאה חדרים בשרתון, שהיה אצלי במקלחת, אצלי בידיים, בין השמיכות שלי. הדוס זה היה בונוס, היא אמרה. הוא נבהל, מה זה נבהל. החזיר את הכסף שלי. ואת החנות על שמי. זה הכול הסתדר. היא נעצרה. היא הסתכלה עלי. בלי מילים. כל המילים שהיא עשתה עליהן חזרה, זה לא היה חשוב. היא הבינה גם. הסתדר לא כמו שאני רוצה, היא אמרה. אתה יודע שזה לא מה שרציתי. סימן שאלה בעיניים. לא עניתי. נסדק לה הקול. אני יכולה את הריח שלך עוד פעם אחת? היא אמרה. היא נשמה את הצוואר שלי. חיבקתי אותה. לא חזק. היא נדחפה לי לתוך הצוואר. לקח לי שנייה. לא ידעתי מה לעשות עם הידיים. אחר כך חיבקתי אותה. אבל קצר. היא נשמה עוד פעם אחת עמוק והשתחררה. היא לבשה את השמלה שהיא באה איתה. מעשית. אחרי זה כלום. שום דבר מהרוך לא נשאר לה בעיניים, רק הניצוץ שיש בהן תמיד. של הטיפים. גם החיוך, מעשי. לשכנע את עצמה שהיא עצמה. ראיתי. היא הכניסה יד לתיק. היא הוציאה שלוש חבילות ארוזות של שטרות חדשים לגמרי של מאתיים. כל מה ששילמתי על החוב שלה ועוד קצת. לא לקחתי. היא שמה אותם על הספסל הקטן. לא נגעתי. יימאס לו בסוף, היא אמרה. אתה תראה. לא אמרתי כלום. טוב, היא אמרה. חיוך קצר, נבוך, בלי מבט בעיניים. היא יצאה עם השמלה החדשה ביד. היא שילמה עליה. היא לא הסתכלה לכיוון של התא. זהו.

יצאתי עם הכסף בשקית קניות של כיכר המדינה. הייתי שורף את כל הכסף הזה בדקה אם זה היה מחזיר אותה. עדיין דפק לי הלב. עדיין שמח, רק מלראות אותה. כאילו היא עוד פעם פה. חשבתי שאני אחכה לה, כמה שזה לא ייקח. שבע שנים. ארבע־עשרה. עשרים. מתישהו היא תימאס עליו. רק במקלחת בבית, כל המחשבות האלה, פתאום הכול קרס. אם נשאר בושם שלה עלי, הוא ירד עם הסבון והמים. האסימון נפל לי שם, בתוך האדים של המקלחת. אפילו לא יום. לא מחכה לה. יותר טוב. היא לא בשבילי. אנשים שיש להם אומץ לקפוץ מצוקים. היא גדולה עלי. זאת האמת.

כמה חודשים אחרי זה עברתי ליד החנות של הסלולרים וראיתי את טלי אחותה מוכרת שם. עמדתי בצד השני של הכביש והסתכלתי. היתה עסוקה בנייד שלה. עבר לי בראש לרגע: טלי בת עשר, מנגנת, עם מסֵכת שינה על העיניים.