כל הדרך הביתה ועוד סיפורים

ראשונה היתה המדריכה מהצופים. אחר כך היתה מה־שמה. עד היום אני מצטערת שלא שפכתי עליה תה צמחים. אחר כך היתה החברה הכי טובה, והיו גם עורכת העיתון, עורכת הדין והעורכת הלשונית.

הנשים שלפנַי, שאחרַי, שמלפנַי ומצדדַי.

אבל בסוף נשארתי עם שתיים: אשתו של בעלי לשעבר. ואשתו לשעבר של בעלי. זו שבעלי לשעבר אוהב — כאילו מעולם לא הייתי, וזו שבעלה לשעבר שונא — כאילו אני לא קיימת.

מסובך. העולם נועד לכוכבי לכת שמסתובבים סביב שמשות. אבל מה לעשות בעולם החדש שלא עונה לחוקי האסטרונומיה המונוגמיים המקובלים, ושבו לכל כוכב לכת יש לפחות שתי שמשות. או שמש וחצי. או שמש לשעבר.

אני בסך הכול רציתי משפחה קטנה, מאושרת ונצחית. הייתי מוכנה אפילו להתפשר על האושר בשביל האיחוד והסופניות, אבל היחסים עם בעלי (לשעבר) נעכרו מסיבות שונות. הוא אמר שאני כעסנית. שלא כיף איתי. שהוא לא אשם שדפקו אותי כשהייתי קטנה.

אני אמרתי שאני לא כעסנית — זה הוא שמכעיס אותי. שלא כיף איתו. שאני לא אשמה שדפקו אותו כשהוא היה קטן.

בין לבין התאהבתי בגבר קיים למחצה התאהבות עזה וממומשת למחצה, ובעלי (לשעבר) התאהב באישה ממשית לחלוטין ומימש איתה מה שנהוג לכנות — זוגיות. היום הוא בעלי לשעבר, בלי סוגריים, והיא אשתו השנייה.

ככה זה. אתה לא יכול תמיד לקבל את מה שאתה מאחל לעצמך, אבל אתה תמיד מקבל את מה שמגיע לך.

תאכלי את הדייסה שבישלת, היה מי שאמר. פעם היתה אישה שבישלה דייסה, ועכשיו יש בה גושים. ואכן, השנים הראשונות היו קשות. צעקתי. צווחתי. שלפתי ציפורניים ומזלגות. הייתי מה שנקרא בבתים רבים — המכשפה שלו.

סבלתי מאוד, אין מה לומר. מי לא תסבול כשכל מה שהיא רצתה וביקשה נחרב לנגד עיניה, ועוד בגלל אישה אחרת?

ואז פגשתי את בעלי (השני). הוא היה, מה שנהוג לכנות, פרוד. יושב על הגדר, רגל פה, רגל שם. אני לא עשיתי כלום, רק ישבתי איתו כל הלילה ליד הגדר. בסוף הוא החליט.

אחרי זמן קצר החלטנו להתחתן. המכשפה שלו לא קיבלה את זה יפה. עשתה הרבה עניינים, אבל עוד לא קמה המכשפה שתוכל לעצור את הזמן, את התקווה, את הרצון לתקן.

כי זאת יש לומר: להתחתן בפעם השנייה זה כמו להוציא ספר במהדורה מחודשת — עושים אותו הדבר אבל עם עטיפה אחרת, משנים את הפונט, את השם, את הסדר של הסיפורים — ומקווים שהפעם זה יצליח יותר.

מאז אנחנו יחד, כולנו. בעלי לשעבר ואשתו השנייה, ובעלי השני ואשתו לשעבר. ואני. ארוגים זה בזו, זו בזה, כמו סיבי ראטן בקופסת אחסון של איקאה.

אבל החיים זה לא איקאה. בחיים, מה שיותר מדי מודולרי — נשבר. ויש בעיות וכעסים וצרות. בעיקר צרות. כלומר שתיהן.

ולמרות שרציתי ולמרות שהייתי צריכה ולמרות שידעתי שאין טעם ואין הצדקה — לא יכולתי להרפות. מהכעס. מהאימה. מהמשטמה. כלפי זו בגלל שהיא אוהבת את כל מה שאני הפסדתי. וכלפי זו בגלל שהיא הפסידה את כל מה שאני אוהבת.

והבנתי את העוול. וראיתי את הייאוש. כי השלם לא משתווה לסכום חלקיו, וכמה שלם כבר יכול להיות משהו שמורכב משברים.

זה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה! את לא מבינה? רציתי לזעוק לאחת.

זה מוכרח לעבוד ככה. זה מוכרח לעבוד ככה! את לא מבינה? רציתי לצעוק לשנייה.

דיאלוגים אילמים של שברים ופירורים.

ובתווך — אני. גם שלם. גם שבר. גם שוכחת. גם זוכרת בכל הכוח. וניסיתי. בחיי שניסיתי להפסיק. להתגבר. להתמקד ביש ולא באין. אבל מהו היש? סיב אחד שחולף על פני סיב אחר. ברור שיש מקום לשניהם. ברור שבלי שניהם אין שתִי ואין עֵרֶב. אבל מה לעשות עם הקנאה? עם ההשוואה? עם חוסר הצדק? עם ההרגשה הזאת שאין מקום? שאין מספיק מקום. שכמה שלא תצטמצמי, תצמצמי, תעמידי פנים, תמיד יהיה קצה לא צפוי שידקור: הילדים שלך אוהבים את עוגת השזיפים שלה יותר, שישרוט: הילדים שלו לא הודו לך באירוע המשפחתי.

והיו לא מעט. אירועים משפחתיים, הכוונה. ותמיד הארתי שם פנים. הישרתי מבט צלול לאוויר. וגם הן. ראיתי אותן מסתתרות מאחורי חיוכים, קינוחים, פרגונים. הן חשבו שאני לא יודעת. שאני לא שומעת. שאפשר להסתיר ממני. אבל ראיתי הכול: את הקצוות המפוצלים בשיער. את הנעליים היקרות. את הקמטים מתחת לעיניים. את החיוך השבע. זו היתה חכמה מדי. השנייה היתה יפה מדי. אי־אפשר היה לסלוח על האחד, ובוודאי לא על האחר.

ודיברתי איתן כל הזמן, בלבי. התווכחתי. התמקחתי. הוכחתי אותן, טעות אחר טעות. זו אמרה שאני מסיתה את ילדַי נגדה. אם היא רק היתה יודעת את האמת! ההיא אמרה שאני מסיתה את בעלה לשעבר נגדה. אם היא רק היתה מבינה כמה היא טועה! אחת. שתיים. שלוש. אחת נדחפה לתת לי עצות בחינוך ילדי, חצופה. השנייה התעקשה לא לקבל את העצות הטובות שלי לחינוך ילדיה החצופים. לא היה לזה סוף. האוויר סביבנו רחש נפיחות. לחישות. עלבונות. השמים מעלינו העכירו, האפירו, השחירו. כל כך הרבה מילים ממולמלות, ציפורניים אכולות, חשבונות. מה יש לדבר, זה היה חייב להתפוצץ מתישהו.

ואז הגיע פסח ואיתו הקניידלעך, הפרויקטים המיוחדים למוספים המיוחדים, וההשראה.

כתבתי סיפורון מיוחד למוסף מיוחד, במיוחד לפסח. בהשראת החיים: