האחים וויילדר 2: תמיד האחת בשבילי

פרק 1

אוון

עשר שנים קודם

"אני לא מאמין שאני עושה את זה," הכריז קיגן והקפיץ את הברך שלו כל כך מהר שהכיסא שלי רעד.

הבטתי בו כשישבנו באזור שער העלייה למטוס בשדה התעופה, בחנתי את פניו. ידעתי שהוא מעט חושש, אבל עיניו החומות הבהירות היו מלאות התרגשות וציפייה. הוא גילח את ראשו יום קודם, הזיפים התחילו להופיע והוא עדיין נראה מעט מסוכן. זה היה קיגן.

"אני לא מאמין שהצלחת איכשהו לשכנע את כולנו לטוס לווגאס לחתונה שלך."

קיגן קרן. "תמיד רצית לנסוע לווגאס, אתה סוף־סוף מספיק בוגר ונוכל להיכנס לקזינו ולבזבז כסף."

חשבתי על המשכורת הצנועה שלי, הייתי עדיין בדרגת סמל ראשון ולא הרווחתי מספיק כסף. "לא יהיו שום הימורים, אלא אם נסתפק במכונות המזל."

"היי, מכונות המזל נמצאות ממש שם," וורד, הצלע השלישית בקבוצה שלנו, אמר ממקומו לצידו של קיגן.

גלגלתי את עיניי וחייכתי. "בסדר, אני מוכן ללכת למכונות המזל, אבל זהו."

"הו, אוון, אתה כל כך חמוד עם חשבון החיסכון הקטן והדאגות הרציניות שלך לעתיד," התגרתה בי בריטני, גלגלה את עיניה והתיישבה על ברכיו של בעלה הטרי.

וורד אחז במותניה והביט בה כאילו היא כל עולמו. בהתחשב בעובדה שהם היו נשואים רק חודשיים בערך, ושהם לא הפסיקו להזדיין מאז בכל רגע פנוי, אולי הם באמת היו הכול זה עבור זה.

הייתי די בטוח שהם מנסים להיכנס להיריון מהר ככל האפשר, לפני שכולנו נישלח למשימות החדשות. לא התכוונתי לשפוט אותם, הם נראו כל כך מאושרים.

וכשראיתי את האופן שבו קיגן ולייסי — שהיו אמורים להינשא בעוד יומיים — הביטו זה בזה, קינאתי מעט.

"חשבון חיסכון זה דבר טוב," אמרה לייסי והלכה אל קיגן. זזתי מושב אחד ימינה כדי שהיא תוכל לשבת לידו. בריטני החליקה מחיקו של וורד והתיישבה בכיסא הריק שלידו, כי לא רצינו שיגרשו אותנו משדה התעופה בגלל התנהגות לא ראויה.

איש מאיתנו לא לבש מדים, אבל הקיטבגים הירוקים והצבאיים שהיו צמודים אלינו גרמו לכך שלאיש לא יהיה ספק שאנחנו חיילים. הדבר האחרון שהיינו צריכים היה שהמפקד שלנו ישמע שהתנהגנו בציבור כמו אידיוטים ונחטוף עונשים, אז אין מצב שנסתבך בצרות.

"כן, חשבון חיסכון זה דבר טוב," רטנתי.

לייסי כחכחה בגרונה. "טוב, אנחנו חוסכים כי אנחנו רוצים עתיד. והולך לנו. אני מוודאת שלא נשתגע ונוציא יותר מדי כסף."

"טוב מאוד," אמרתי בצחוק.

"אני רק מצטער שאיליי לא יכול היה להצטרף אלינו," אמר קיגן אחרי רגע על אחי הבכור.

משכתי בכתפיי. התגעגעתי אל האחים שלי, אבל ככה זה היה. גם וורד וקיגן היו האחים שלי כעת. "הוא בקוריאה. אני לא חושב שהוא היה מצליח לבוא לווגאס לחתונה, על אף שהוא רצה מאוד להיות כאן."

איליי התגייס לחיל האוויר לפניי והיה קצין כשהתגייסתי. אחיי הצעירים אברט ואיסט התגייסו גם הם, לפני שנתיים.

הייתה לי תחושה שאלייג'ה יצטרף בחודשים הקרובים, על אף שלא דיברנו על זה. לא ידעתי אם הוא ילמד בקולג' או במכללה מקצועית, למען האמת לא היה לי זמן לשאול אותו.

הייתי צריך להשתדל יותר בעניין הזה, אבל לא רציתי להציק לו. זו הייתה ההחלטה שלו, להורים שלנו לא הייתה יכולת לשלוח את שבעתנו לקולג'. כתוצאה מכך רובנו עשינו מה שחשבנו לנכון — הלכנו לשרת את המדינה והורדנו מהורינו את הלחץ.

אחי הצעיר ביותר אליוט ואחותי אלייזה למדו עדיין בתיכון. לא ידעתי מה התוכניות שלהם, אבל זה היה מתפקידי להבטיח שלעולם לא יצטרכו להתמודד עם לחץ רב מדי.

"אוקיי, אז אנחנו מתחתנים, נהמר קצת, נאכל הרבה יותר מדי אוכל מהמזנון, נתנהג יפה. לא נבלה עד שעה מאוחרת מדי ולא נשתה כל כך הרבה עד שזה יגרום לנו לקבל החלטות גרועות," אמרה לייסי והנהנה בנוקשות, כאילו היא מקריאה מתוך רשימת מטלות. מהיכרותי עם לייסי, יש להניח שהייתה לה רשימה והיא שיננה אותה בעל פה. בזכותה כולנו הצלחנו למצוא טיסות וחדרי מלון במחירים סבירים מלכתחילה, כך שלא התכוונתי להיות שיפוטי כלפיה.

בריטני רק גלגלה את עיניה וצחקקה אל וורד, אבל ידעתי שהיא מסכימה. לא רצינו להסתבך בצרות בימים המעטים שהיו לנו לפני שנטוס בחזרה. אפילו קניית הכרטיסים האלה בהנחה חנקה אותנו מעט, אבל זו הייתה החתונה של קיגן ולייסי ורצינו לוודא שהם יבלו בנעימים.

העובדה ששוב הייתי גלגל חמישי לא הקלה עליי.

"החלה העלייה למטוס לטיסה EL855 לשדה התעופה הבינלאומי לאס וגאס, אזור מספר אחת."

התחלנו לאסוף את החפצים שלנו, אבל לא קמנו עדיין כדי לא להפריע. אנחנו היינו מיועדים לאזור שש והייתה לי תחושה שהאנשים מאזור שבע כבר עמדו בראש התור וחסמו את הדרך לכולם.

"אני לא מבינה למה הם עושים את זה," מישהי מלמלה בשקט לידי. פניתי וראיתי בחורה בעלת שיער חום־דבש עם גוונים בלונדיניים ועיניים חומות נועצת מבט זועף בתור. היה לה תיק קטן על זרועה ותיק נסיעות קטנטן על הרצפה לידה.

"מה אמרת?" שאלתי, עושה כמיטב יכולתי לא לנעוץ בה את עיניי. היו לה עצמות לחיים גבוהות, שפתיים מלאות וקימורים שגרמו לי להזיל ריר.

ניסיתי לא לבהות בה כי לא הייתי אידיוט, אבל היה קשה להתאפק.

היא הרימה אליי את מבטה, מצמצה ואז הסמיקה. "אמרתי את זה בקול?"

חייכתי כי לא הצלחתי להתאפק מול פניה המתוקות. כחכחתי בניסיון לא להיראות כאילו אני נועץ בה מבטים, על אף שזה מה שעשיתי. "כן, אבל אני יכול להתעלם אם את מעדיפה."

"לא, זה בסדר." הסומק שלה התגבר ואני הייתי מרותק לפניה. "אני רק מתרגזת שכולם קמים ומתרכזים סביב השער בבת אחת, כאילו זה יזרז את העניינים."

גיחכתי וחייכתי אליה. "חשבתי בדיוק אותו דבר. בטח כולם מאזור שבע."

"ואני באזור שש, אני ממתינה."

הרמתי את הכרטיס. "גם אני באזור שש."

היא חייכה אליי. "טוב לדעת. לא אקום עד שאתה תקום."

"נשמע טוב. נתראה שם."

וורד תקע את מרפקו חזק בצלעותיי ואני הבטתי בו. "מה?"

"חתיכה," הוא סימן בפיו, על אף שאשתו מזה חודשיים גלגלה את העיניים ועפעפה אליו בריסיה.

לא רציתי להיות זה שיסבך אותו בצרות, לכן התעלמתי ממנו וחזרתי אל הטלפון שלי. שיחקתי משחק והמתנתי שיכריזו על עלייה למטוס לאזור שלנו.

כשסוף סוף הכריזו ברמקולים על העלייה, כמעט לא נותרו תאי אחסון מעל לראשים ואנשים נאבקו על המקום המועט. אני רק הנדתי בראשי ועברתי על פניהם של וורד ובריטני, ואז קיגן ולייסי, הם נופפו לי ממושביהם.

המקום שלי היה שלוש שורות מאחוריהם. שמחתי שהצלחנו למצוא שני זוגות מושבים כדי שהם יוכלו לשבת יחד ולא התנגדתי לשבת מאחור. היה לי ספר ויכולתי פשוט להירגע.

תוך כדי מחשבה הבטתי במי שישבה במושב ליד החלון ומצמצתי. "הו, היי."

האישה המדהימה שראיתי קודם חייכה אליי. עמדתי לידה לפני זה, כשקראו לאזור שלנו, אבל הזיזו ודחפו אותנו כל כך הרבה אנשים שאיבדתי קשר עין איתה עד עכשיו. "היי. אתה במושב המרכזי או במעבר?"

הבטתי בכרטיס שלי ואז במושבים. "במרכזי. נהדר," רטנתי ותפסתי את מקומי.

היא התכווצה. "שני התיקים שלי מתחת למושב שלפניי אבל אם אני תופסת יותר מדי מקום, תגיד לי."

הנדתי בראשי ודחסתי את התיק הקטן שלי תחת המושב שלידה. "זה בסדר. הכול בסדר."

איש מבוגר הגיע, הרכיב אוזניות ואחז בטלפון שלו בידו, הוא התיישב לידי בלי לומר מילה, שילב את רגליו לפניו, שילב את זרועותיו על חזהו ונרדם מיידית.

הבטתי בו, הנדתי בראשי ואז חייכתי אל האישה שלא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים. "הלוואי שיכולתי לעשות את זה."

היא הרימה את ראשה והביטה לעברו, שיניה נשכו את שפתה המגרה. "גם אני לא מצליחה לישון בטיסות. אבל אני מנסה."

"אז לא אציק לך, אם ככה," אמרתי במהירות, חששתי שיש סיבה להערתה. זזתי מעט במטרה להתמקם בנוחות. הייתי איש גדול, גובהי יותר ממטר ושמונים, רחב ושרירי, אבל האישה לצידי והאדם המבוגר היו די קטנים ולא תפסו מקום רב.

במקום זה, אני הייתי הפיל בחנות החרסינה.

"אני לא אשן גם ככה. אני אנסה לקרוא, גם אתה?" היא שאלה והורידה את מבטה אל הטלפון שלי.

שלפתי את הספר האלקטרוני שלי ונופפתי בו. "אנסה."

"אני קנדל, אגב," היא לחשה ואני הורדתי אליה את מבטי וליבי דהר. למה שיעשה זאת? ראיתי והייתי עם לא מעט נשים יפהפיות... אבל היה בה משהו.

"אוון."

"נעים מאוד, אוון."

"גם לי."

לא ידעתי עד שלב מאוחר יותר, שהטיסה הזו תשנה את גורלי.

לא יכולתי להפסיק לדבר עם קנדל. על אף שניסיתי להיות בשקט, ידעתי שהאנשים מסביבנו שומעים מן הסתם את צחוקי הרועם ואת צחוקה המתוק.

עיניה נצצו כשחלקנו ג'ינג'ר אייל, היינו בחלקו האחורי של המטוס ורוב המשקאות הקלים נגמרו עד שהגיעו אלינו. הנדתי בראשי ופתחתי את שקית הבוטנים שקיבלתי והושטתי לה כדי שתוכל לאכול איתי.

"אז למה את נוסעת לווגאס?" שאלתי כשניסינו להירגע מפרץ הצחוק שתקף אותנו.

"אני פוגשת את המשפחה שלי לחופשה," היא גלגלה את עיניה ואני הקדרתי את מבטי.

"לא רצית לנסוע לווגאס?"

"ההורים שלי אוהבים להמר, ואחי הגדול יכול להיכנס לכל המקומות, אבל אני לא יכולה לעשות הרבה כי אני רק בת עשרים."

מצמצתי, כי על אף שזה היה חוקי, עדיין הייתי מבוגר ממנה בשנתיים בערך. בנוסף, לא היה הגיוני לנסוע לווגאס בגיל צעיר מעשרים ואחת. "הו."

"כן, אני בוגרת, אבל לא מספיק כדי לשתות או להיכנס לקזינו, אבל זה בסדר. אני אסע לסכר הובר או משהו, במכונית שכורה, אבל זה לא אותו דבר."

"אני לא יודע אם וגאס שווה משהו למי שעוד לא הגיע לגיל עשרים ואחת."

"זה מה שאמרתי, אבל דעתי לא נחשבה." היא משכה בכתפיה. "זה לא ביג דיל. הם כבר נמצאים שם כמה ימים. אני מגיעה מאוחר כי הייתי צריכה לסיים את הבחינות."

"קולג'?" שאלתי.

"כן, אני מנסה לפחות לקבל תואר במנהל עסקים לפני שאחליט אם אני רוצה ללמוד בבית ספר לבישול או לא." היא כיווצה את שפתיה. "שוב, לא התכוונתי להגיד את זה בקול רם."

"בית ספר לבישול?" בקושי ידעתי להרתיח מים.

"אני מתה על זה. אני אוהבת לבשל. זה מה שאני רוצה לעשות, אבל ההורים שלי אילצו אותי לנסות ללמוד מנהל עסקים קודם כדי שאוכל ללכת בעקבותיו של אבי. הוא 'יזם' כפי שהוא אוהב להגיד," היא אמרה בגלגול עיניים.

היה שם סיפור, ללא ספק, אבל זה לא היה המקום או הזמן לשאול אותה לגבי זה, בטח לא תוך כדי ישיבה בקופסת פח באוויר, מוקפים באנשים אחרים. "גם אני הלכתי בעקבות המשפחה שלי, אבל חיל האוויר זה לא בדיוק אותו דבר."

היא חייכה אליי וליבי ביצע היפוך. סליחה? ביצע היפוך? "שמתי לב לתספורת ולתיק, הנחתי שאתה בצבא, אבל לא ידעתי באיזה חיל."

משכתי בכתפי, פעולה שהיה קשה לבצע במושב המרכזי. "איש לא חושב על חיל האוויר. זה בדרך כלל הצבא או חיל הים."

"בהתחשב במספרם של בסיסי הצבא בסן אנטוניו, יכולת להיות כל דבר."

מבטי חזר אל ידיה ואל האופן שבו החזיקה אותן לפניה. הן נראו רכות, רציתי לשלוח אליהן את ידי ולגעת בהן. מה היה לא תקין אצלי? "זה נכון, אני בלקלנד."

היא כיווצה את מצחה ואז הנהנה. "אני מכירה את הבסיס הזה. על אף שאני קרובה יותר לרנדולף."

שפתיי רטטו. "תראו אותך. את מכירה את שמות הבסיסים."

"קצת קשה לא לדעת כשאת גרה קרוב אליהם."

היא חייכה ודיברנו עוד מעט, כשהמטוס נכנס לכיס אוויר, עיניה נפקחו לרווחה והיא לפתה את ידי. הורדתי את מבטי אל עורה הרך שנגע בשלי ובלעתי בקושי.

"פאק. את בסדר?" התכווצתי. "אני לא אמור לקלל."

"לקלל זה בסדר גמור, אם כי אולי לא בפומבי, כי אנשים עלולים לכעוס. אבל אם זה חוסך לי את הדאגה שהמטוס הזה יהפוך לכדור של אש ונצרח עד שנמות, זה בסדר מבחינתי."

נעצתי בה מבט והתחלתי לצחוק. המטוס רעד מעט יותר. "איזו תמונה."

"אני מאשימה את הסרט יעד סופי."

הצטמררתי. "אני עדיין לא מסוגל לנהוג מאחורי רכב שיש עליו את המוטות הלבנים ההם, או צינורות, או בולי עץ."

"בדיוק. לא, תודה." היא חייכה גם כשהמטוס רעד, ולחצה חזק יותר את ידי.

הבטתי בה ותהיתי למה פגשתי אותה כאן. עכשיו. על מטוס כשאנחנו בדרכנו ללאס וגאס, מכל המקומות.

"איפה אתם מתאכסנים?" היא שאלה אחרי רגע. המטוס המשיך לרעוד.

"במלון ריו. לא המלון הכי מעולה, אפילו לא ממוקם במקום מרכזי, אבל לקחנו מה שהיה."

"אנחנו בוולנטיין. זה נשמע יוקרתי יותר מכפי שהוא במציאות."

לדעתי לא, אבל לא אמרתי דבר. "אולי נתראה," אמרתי אחרי דקה, רציתי לנשוך את לשוני.

"אולי. אני אהיה זו שעומדת מחוץ לקזינו ולא נכנסת," היא אמרה בפנים זעופות.

זקפתי גבה. "את באמת רוצה להמר?"

"לא ממש. אני רוצה לראות הופעה או משהו. לא ממש חשבתי על זה. הייתי כל כך מודאגת בגלל הבחינות שלא הספקתי לתכנן את החופשה הזו."

צץ לי רעיון שנשמע מטורף. "אם ההורים שלך יסכימו ותשתעממי, את יכולה לבוא לבלות איתנו."

"ברצינות?" היא לחשה בעיניים פעורות לרווחה.

אפילו לא התכוונתי להגיד את המילים הללו, אבל הן נאמרו ולא הייתה דרך חזרה.

וכך מצאתי את עצמי צוחק בהיסטריה כשהלכתי בסטריפ,1 כשקנדל לצידי ובריטני ולייסי משעשעות אותה בסיפורים עליי.

הייתי צריך לעצור אותן, לנסות להפסיק להיות מרכז תשומת הלב שלהן, אבל לא היה אכפת לי.

היה פשוט נחמד לצחוק ולא להרגיש כמו גלגל חמישי.

"אבל ברצינות, ירד שלג, הוא עמד שם, לבוש רק בתחתוני בוקסר, והעמיד פנים שהוא גורף אותו." לייסי גלגלה את עיניה.

"סופת השלג ההיא הבהילה את כולנו," אמרה קנדל אחרי רגע. "לא יורד שלג בסן אנטוניו."

"לא, אנשים שלא מכירים את החיים בשלג לא יודעים איך להתנהג או להתמודד איתו, אבל אוון היה מוכרח לצאת החוצה בתחתונים כדי לטפל בזה."

"זו הייתה התערבות, זה לקח פחות משלושים שניות, נכנסתי פנימה במהירות והתלבשתי כדי לא למות מהיפותרמיה. אני לא אידיוט."

קנדל זקפה גבה. "לא חשבתי שאתה אידיוט, קיוויתי שזו הייתה התערבות, או שהיית שיכור."

"את יכולה להאשים אותנו בזה," אמר וורד וגיחך.

"אבל ברצינות, הוא זכה בהתערבות." חייך קיגן.

הסתובבנו בסטריפ ואכלנו יותר מדי בכל מקום שבו עצרנו.

"אנחנו הולכים להמר במכונת מזל, רק כדי שנוכל להגיד שעשינו את זה."

הורדתי את מבטי אל קנדל שהסמיקה במבוכה. "אני אשאר כאן בחוץ עם קנדל, כדי שהיא לא תגיע לכלא." היא נעצה את מרפקה בבטן שלי ואני פלטתי התנשפות. "אאוץ', יש לך מרפקים חדים."

"אל תתבדח על המרפקים ולא על הגיל שלי. אני בת עשרים, לא שבע־עשרה."

תודה לאל על זה, חשבתי, אבל לא אמרתי בקול.

באותו ערב יצאנו להופעה, משהו עם קסמים, שהיה זול והצחיק אותנו. הם לא בדקו תעודות זהות וקנדל יכלה לשתות. על אף שניסינו לא לבלוט, ידעתי שהיא לא הקטינה היחידה כאן. צחקנו קצת חזק מדי, השתכרנו מעט יותר מדי אבל נהנינו מאוד.

מאוחר יותר באותו ערב ליוויתי אותה למלון. האורות נצנצו, המוזיקה רעמה ואנשים חלפו על פנינו, חפנתי את פניה והצמדתי את שפתיי אל שפתיה.

היינו שיכורים, אבל לא יותר מדי, רכנתי לעברה, היא כרכה את זרועותיה סביב מותניי וחייכה אליי.

"אני שמחה שפגשתי אותך, אוון."

"את צודקת לגמרי," לחשתי בנשימה מקוטעת. קירבתי את מצחי אל מצחה וחייכתי. "מה קורה מחר?"

"מחר זה היום של מסיבת הרווקים והרווקות. הבנות הזמינו אותי." היא קרנה ופניה אורו, ואני נשבע שהתאהבתי בה באותו הרגע.

"הן מחבבות אותך."

גם אני מחבב אותך.

"גם אני מחבבת אותן. ההורים שלי שמחים שאני לא מבלה איתם, כי ככה הם יכולים לעשות מה שבא להם, גם אחי."

לא הכרתי את המשפחה שלה ולא פגשתי אותם, אבל הם כבר לא מצאו חן בעיניי. "זה קצת מרגיז אותי, אבל אני אעמיד פנים שלא, כי ככה אני זוכה לבלות איתך."

"אוון," היא לחשה, ואני קלטתי שאמרתי זאת בקול רם.

נישקתי אותה שוב, העברתי את שערה מאחורי כתפה והתבוננתי בה כשעשתה את דרכה בזהירות אל המלון ולתוך המעלית.

תקעתי את הידיים בכיסים והתבוננתי בה לזמן ארוך מהנדרש, עד שהיא נעלמה מטווח ראייתי. הייתי אסיר תודה כשהיא שלחה לי הודעה שהיא בטוחה בחדרה.

זו הייתה סכנה — טעות. אתה לא מוצא את אשת חלומותיך בווגאס, מכל המקומות.

אבל מה אם זה מה שקרה לי?

ארבעה ימים מאוחר יותר היינו בחדרי, גבה לחוץ אל הדלת, שפתיי על שפתיה ואני התנשפתי בניסיון להסדיר את נשימתי.

"קנדל. אנחנו חייבים לעשות הפסקה."

"אני לא בתולה, אוון," היא לחשה, אני רק נענעתי בראשי וחפנתי את פניה.

"זו לא הסיבה. אני צריך להגיע לחתונה ואני לא חושב שאוכל לזיין אותך חזק על הדלת הזו מספיק מהר כדי שנספיק להגיע בזמן." התרחקתי מהדלת על מנת להירגע מעט.

עיניה נפקחו לרווחה והיא חייכה. "אז אחרי החתונה?" היא צעדה לעברי.

"אחרי החתונה לא נצא מהמיטה ההיא. או מהמקלחת ההיא. אני מבטיח." הקפתי אותה וחפנתי את התחת שלה, היא גנחה.

"זה נשמע טוב."

"וקנדל, כשנחזור הביתה, גם אז אני לא מתכוון לשחרר אותך."

הפעם התכוונתי להגיד את המילים כדי לבחון אותן בעצמי.

היא חייכה וליטפה את פניי. "כשאתה תגיע הביתה, אני לא אשחרר אותך. חוץ מאשר להצבה מחוץ למדינה. ולצערי אצטרך לראות אותך נוסע." היא בלעה את הרוק בקושי ושנינו חשבנו על העובדה שברגע שאחזור, יהיו לנו שבועיים לפני שאטוס לאפגניסטן עם שאר הטייסת שלי.

קירבתי את מצחי אל מצחה ופלטתי נשיפה עמוקה. "נקפוץ מהגשר הזה כשנגיע אליו."

"זה לא הביטוי," היא קנטרה.

"לא, אבל נמצא פתרון."

כי היינו חייבים. חיבור כזה לא קורה לעיתים קרובות, לא הייתי מוכן לוותר בגלל גורל, עבודה, או נסיבות.

כשהגענו אל הכנסייה כולנו היינו מעט מסוחררים מהאנרגיה ומהשוטים של טקילה ששתינו לפני כן.

אחזתי בידה בחוזקה, הבטתי בה וידעתי שהיא האחת, אבל היה עליי לעצור, לסגת ולהגיד לעצמי שזה מטופש. שאסור לי לעשות משהו ספונטני מדי באותו רגע.

וכשקיגן ולייסי נשבעו לאהוב זה את זה לנצח, הכפילה של שֶר אמרה לנו שלא צריך להחזיר את הזמן לאחור כי זה הזמן שבו אנחנו חיים עכשיו ולנצח, לא רציתי להיפרד.

"תינשאי לי."

עיניה של קנדל נפקחו לרווחה. "אוון, אתה רציני?"

"גבר, באמת?" שאל קיגן.

"פאק, כן!" צעק וורד.

בריטני ולייסי דיברו בבת אחת במהירות כזו שבקושי הצלחתי לשמוע.

אבל כל מה שיכולתי לעשות היה להביט בקנדל.

להביט בה ולהמתין לתשובה שלה.

"אני יודע שזה מטורף. אני יודע שאין בזה היגיון. אבל ככה אני מרגיש, קנדל. גם את. חיבור כזה לא קורה לעיתים קרובות. בואי לא נחמיץ את ההזדמנות למה שיכול להיות לנו."

"הוו," לייסי לחשה ובריטני השתיקה אותה.

"אתה מטורף," פלטה קנדל, ליבי שקע, אז היא השליכה את זרועותיה סביב צווארי. "אבל כן, לעזאזל. גם אני. כן, אני אינשא לך."

ביום למחרת, פיכח לחלוטין אבל נסחף בלהט הרגע, נדרתי שאוהב את קנדל לנצח. שאגן עליה. שהיא תהיה שלי.

וידעתי שיכול להיות שזה מהיר, אבל זו לא טעות.

היא הייתה שלי.

ועכשיו הייתה לי הזדמנות להיות ראוי לה.

שנתיים אחרי

ההאמר היטלטל על דרך החצץ ואני נאחזתי במושב בניסיון לא להקיא.

חשתי בחילה בגלל הנסיעה, משהו שמעולם לא סבלתי ממנו עד לזמן האחרון, אבל זעזוע המוח שחטפתי בשנה שעברה כשמטען החבלה התפוצץ, סיבך קצת את העניינים. נסענו לאזור ההתכנסות הבא, כדי להתכונן לרגע שבו המפקד יגיד לנו שהגיע הזמן לצאת.

היינו ביחידת החילוץ של חיל האוויר. תפקידנו היה להיות תמיד מוכנים לפעולה.

אחד מאנשיי נהג. וורד ישב לידו, קיגן לידי. נותרו לנו עוד שבועיים להיות פה ואז נוכל לחזור הביתה אל הנשים שלנו.

אל לייסי, בריטני וקנדל.

הנשים שנשאנו בחיפזון מסוים, אבל נלחמנו למענן. זה לא היה קל, ידעתי שמבחינות מסוימות להן קשה יותר, אבל ששתנו גרנו באותו בסיס וקרענו את התחת כדי שהכול יעבוד.

קיגן נאנח לתוך המיקרופון שלו. "אני לא מאמין שאוכל סוף־סוף לפגוש את הילד שלי." אני רק הנדתי בראשי אל החבר שלי. "קשה להאמין שעוד לא פגשת את התינוק."

"לפחות הייתי בלידה של הראשון שלנו. אני שונא את העובדה שפספסתי את השני."

"אני מופתע שהצלחתי להגיע בזמן ללידה שלנו," אמר וורד ממקומו, הצביטה המוכרת בבטני חזרה במלוא עוזה.

קנדל ואני חיכינו. החתונה המהירה, והעובדה שבעלך תמיד נמצא במדינה אחרת, לא הקלו על חיי הנישואים שלנו, אבל השתדלנו שהם יצליחו. אהבתי אותה יותר מהחיים עצמם, לא התכוונתי לשנות דבר.

הייתי צריך להקדיש לזה יותר מחשבה. הייתי צריך לזכור שהחיים הם שבריריים.

כשהתרחש הפיצוץ, הזעקות היו מהירות, הגניחות רמות.

מאוחר יותר אזכור את הזכוכית שהתרסקה עליי, את קול המתכת, החום והתופת.

הנהג שלנו, ג'ייק, זעק קריאות שבר וקרא לאימא שלו. לאחר מכן השתרר שקט. פקחתי את עיניי ודם זרם מהפצע בראשי כי עפתי מההאמר.

ג'ייק נהרג. ראיתי זאת על פי זווית הצוואר שלו. אנשי הטייסת שלנו באו להגן עלינו ולוודא שמי שניסה לפגוע בהאמר שלנו לא יחזור שוב.

שמעתי צעקות וזעקות, ניסיתי לא להקיא, לא לצרוח. במקום זה, זחלתי אל שני הגברים שהיו הכול בשבילי, שהיו אחיי מכל בחינה חוץ מקרבת משפחה. התבוננתי במבטיהם הריקים וידעתי שאין דרך חזרה.

הדם על פניי הפך דביק וכבר לא זיהיתי לגמרי את וורד וקיגן מבעד לערפל.

ידעתי דבר אחד.

הם הפכו את נשותיהם לאלמנות ואני סירבתי לעשות כך.

1 The strip — הרחוב המרכזי בלאס וגאס, שלאורכו מצויים רבים מהמלונות ומבתי הקזינו בעיר.