חארת אל יהוד (הרובע היהודי)

פתח דבר כמו ארכיאולוג שמנסה, בזה אחר זה, לאחות שברים של כד ישן בתקווה להצליח לשחזר את צורתו המקורית, כך ניסיתי אני, במשך שנים, ללקט פיסות מידע כדי לבנות את סיפורה המרתק של משפחתי. במקום שניתן, התבססתי על עובדות ונתונים מוצקים יחסית הכוללים את זיכרוני האישי, שיחות עם אחדים מבני משפחתי, ראיונות עם בעלי ידע וכמובן עיון בספרות הרלוונטית. במקום שעדיין נותרו חללים בידע השלמתי את החסר בסיפורים כיד הדמיון הטובה עליי. כך יצא שבניתי ספר מתמהיל של סיפורים. בחלקם הגדול שולטות העובדות ובחלקם האחר, על גרעין של אמת, נוצרו “השלמות”. זכיתי וסיפורה של משפחתי שזור בתוך תרחישים היסטוריים משמעותיים של עם ישראל ושל הקמת מדינת ישראל, כולל: גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל, נדודי המגורשים בארצות המגרב והאימפריה העות'מאנית, התיישבותם בפלשתינה בערים עזה וחברון, ועם תום השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי, השתקעותם ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. שם נולדתי אני, ושם גם ביליתי את שנות ילדותי הראשונות עד לפרוץ מלחמת תש”ח ועד לנפילת הרובע היהודי בידי ממלכת ירדן. זיכרונות ילדותי בחלקם היו נעימים ומאושרים אך תחושות הפחד, החרדה וההשפלה שנטבעו בתוכי בימי הקרבות ובימי נפילת הרובע היהודי היוו את הדחף העיקרי לכתיבת ספר זה. רבים מהפרטים המסופרים בספר אינם ידועים לבני דורנו, בעיקר לא לבני הנוער שגדלו והתחנכו בארץ. לכן חשוב ואף רצוי שפרטים אלה יישמעו ויילמדו. ואם לא דרך ספרי ההיסטוריה, אזי אולי באמצעות רומן שעשוי להנגיש אותם בדרך הקלה יותר. דוברי הלדינו, צאצאי האנוסים, לאחר שגורשו מספרד ומפורטוגל התפזרו במדינות רבות, התערו בתוך עמים שונים, ספגו חלקים מתרבותם והטמיעו בתוך הלדינו מילים משפות העמים שבתוכם חיו. ולכן, על אף הבסיס המשותף לכל דוברי הלדינו, קיימים ביניהם הבדלים מסוימים. בספר זה ניסיתי להביא קומץ מתרבותם הייחודית של דוברי הלדינו שחיו בפלשתינה בתוך העולם הערבי, בימי האימפריה העות'מאנית, בימי המנדט הבריטי, ובתוך מה שנקרא “הישוב הישן”, בליל של יהודים שעלו מכל ארצות הפזורה, ארצות האסלאם וארצות אשכנז. בפרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, סמוך לכתיבת השורות האחרונות של ספר זה, קשה היה לי להתעלם מקווי הדמיון המצמררים בין נפילת הרובע היהודי במלחמת תש”ח ובין תחושת הכישלון הצורב שליוותה את הרצח וההתעללות בצעירים שהשתתפו באירוע הנובה ובתושבי יישובי העוטף. בשני המקרים השתתף בקרבות אספסוף ערבי, אכזרי, צמא דם ושטוף שנאה. אילולא חיילי הלגיון הירדני שמנעו במלחמת תש”ח את ביצוע מעשי הרצח והאונס, היה סופם של תושבי הרובע היהודי דומה לזה של מחוללי הנובה ותושבי העוטף. בשני המקרים חשו התושבים כי הופקרו על ידי השלטונות וכי אלה היושבים על יד הגה השלטון מסרבים לקחת אחריות ומנסים, ככל שניתן, לעמעם את חלקם בכישלון. בשני המקרים נבזזו בתי התושבים והועלו באש, ובשניהם נלקחו לשבי, ליד קומץ לוחמים, מספר גדול של אזרחים שלווים ותמימים. רוצחי היהודים בחברון בפרעות תרפ”ט, אנשי הכנופיות הערביות שלחמו במגיני הרובע היהודי בתש”ח והאספסוף שחבר לחיילי הנוח'בה מעזה וביצע מעשי שחיטה ואונס בצעירות, בתינוקות ובקשישים בחג שמחת תורה בשנת תשפ”ד, היו כולם מוסלמים לאומנים, קנאים דתיים שרואים ביהודים קופים וחזירים שיש לכלותם. אך חשוב לזכור ולציין כי באותם אירועים, גם בפרעות בחברון, גם בקרבות ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים וגם במלחמת “חרבות ברזל”, היו ערבים אצילים שהתנגדו למעשי הזוועה, נלחמו בפורעים, הצילו יהודים וסיכנו בכך את חייהם. נגזר על שני העמים לחיות בשכנות ובמציאות מורכבת. וכדבריו של יוּסף אל חלילי בספר זה, “הערבים, כמו היהודים אינם מקשה אחת. עם הערבים אנשי התרבות וחפצי השלום צריך לשאוף להגיע להסכמים ולפשרות, ומול הערבים הקנאים החפצים לכלותנו צריך לעמוד על המשמר כחומה בצורה, להילחם בהם עד חורמה ולהחליש את כוחם ככל שניתן.“ בסיום, ברצוני להודות לכל אלה שסייעו בידי להשלים יצירה זו שהעבודה עליה נמשכה שנים לא מעטות ושללא עזרתם לא יכולתי להשלימה. ראשית ברצוני להודות ליהודית, אשתי היקרה, על ששימשה לי אוזן קשבת, ועל כל אותן שעות כתיבה שבהן גזלתי ממנה את נוכחותי. תודות לשני בניי האהובים עומר וזוהר, מהנדסי תוכנה, שאין ספור פעמים חילצו אותי מקשיים טכניים שבהם נתקלתי בתהליכי ההקלדה ועריכת החומר. בשיחות שקיימתי עם שרינה אחותי היקרה הבוגרת ממני במספר שנים, עם מרים נדב בת דודתי ג’ויה, עם כוכבה מובדלי בת דודתי בוקס, עם פרופסור בן ציון לוי נכדו של דודי מוסה ועם יעקב מזרחי ז”ל, בנו של יוּסף אל חדד דודה של אימי, ליקטתי הגיגים ושברי זיכרונות משפחתיים ששימשו לי בסיס לסיפורים שבניתי. עזרתם של אלה לא תסולא בפז. במהלך הכתיבה ניהלתי שיחות ונעזרתי בגברת אורה פיקל צברי, אוצרת מוזיאון חצר היישוב הישן על שם יצחק קפלן ברובע היהודי. גברת פיקל הייתה תמיד קשובה לפניותיי וסייעה לי ללקט חלק מהתמונות שצירפתי לספרי. הגברת פועה שטיינר, שחוותה בילדותה כמוני את נפילת הרובע היהודי, והייתה הראשונה לפרסם את חוויותיה בספר שכתבה “מתוך ההפיכה” הקשיבה להתלבטויות שעלו בי בקשר לעריכת ספרי וחלקה איתי את ניסיונה ועל כך נתונה לה תודתי. מר יוסי טמיר, יליד הרובע היהודי, אחד ממגיניו והעורך הלשוני של הספר “הגדנ”ע ברובע היהודי בירושלים העתיקה בתש”ח. מאת שאול תובל ז"ל, אישר לי באדיבותו להשתמש בנתונים המופיעים בספר שערך ולברור לי מתוכו את התמונות שמצאתי לנכון לצרף לספרי. תודות ליוסי ארגמן, בן אחותי שרית,על שטרח לאתר ולצלם את הרחוב במרכז המסחרי בבאר שבע הקרוי על שם האחים גוזלן. אציין שלושה מקורות ספרותיים שבהם נעזרתי באופן מיוחד. ברצוני להודות לגברת מרגלית כהן על שמסרה לידי לעיון ממושך את הספר יקר הערך “אבנים בחומה” מאת רפאל חיים הכהן, בעלה של בוליסה לבית גוזלן, אחות סבתי. הספר הוא יצירה אוטוביוגרפית חשובה שמתוכה דליתי סיפורים מרתקים על חיי משפחתי בחברון. וכמובן כולי תודה למשפחת הכהן על שנתנה לי את הסכמתה להתבסס על חלק מהסיפורים שמופיעים בספר זה. הספר השני הוא ספרו של יהושע בן אריה “הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בסוף תקופת המנדט עד לפני מלחמת העצמאות”. ספר זה סייע לי רבות לשחזר את שמות בעלי החנויות ובתי המלאכה ברחוב היהודים, ובזכותו יכולתי לנסות להחיות מחדש את פניו המקוריים של הרחוב שכיום לצערי, בעקבות השחזור הקלוקל, כמעט ולא נותר ממנו זכר. הספר השלישי הוא “הרצון לחיים, ירושלים העתיקה מניתוק לתקומה", אלבום תמונות נדיר של צלם העיתונות האמריקאי ג’ון פיליפס ז"ל שנוכח בקרבות בתוך הרובע בשעות הקשות כשזה נלחם על חייו בשארית כוחותיו. ממנו שאבתי את הצילומים הנדירים של הרובע היהודי בימי הקרבות. בכתיבת ספרי נעזרתי ברשימת ספרים מגוונת שמופיעה בסוף הספר שבלעדיהם לא ניתן היה להשלים את הספר. בסוף, ברצוני להודות מקרב לב לעורך הספר מר יואב זומר שלדעתי עשה עבודה נפלאה, היה פנוי וקשוב לבקשותיי, העביר אליי משובים שוטפים ולא קימץ במתן עצות ובחיזוקים. תודות מיוחדות לד”ר פנינה אברמסון, מגיהת הספר, על המשוב המחזק ובעיקר על הניקוד של עשרות המילים בשפות הלדינו והערבית שהיו נחוצות כל כך על מנת להמחיש בפני הקורא מעט מהתרבות וההווי של הקהילות שבתוכן מתרחשת העלילה. עימוד הספר ועיצוב הכריכה המרשימים נעשו בידיה המוכשרות של הגברת לי מימון. לי הרשימה אותי בדמיונה העשיר ובמגוון הרחב של ההצעות לעיצוב כריכת הספר שהעמידה לפניי. ברצוני להודות לה על הסבלנות שגילתה ועל נכונותה להיענות לבקשותיי. ולבסוף, אך לא פחות מהאחרים, ברצוני להודות לגברת מיכל לוי, מנהלת ההפקה של הספר, שהייתה ממונה על כל הצדדים הטכניים הקשורים להפקת הספר, ובעיקר לעבודת התיאום המורכבת ביני ובין כל הגורמים שהשתתפו בהוצאתו לאור.