הקדמה
בשנת 2004 נשלחתי למתקן כליאה פדרלי באוֹלדרסון שבמערב וירג'יניה, ארצות הברית. מקרב אלף הנשים ששהו שם, היו מאות נשים צעירות - וגם מבוגרות יותר ופחות - שחלמו לפתוח עסק כשישתחררו. רבות מהן פנו אלי כדי לבטא את הלהט שלהן, את תקוותיהן ואת רעיונותיהן. הן דמו מאוד לאותם אינספור אנשים שכותבים לי על רעיונותיהם, מבקשים הכוונה, ייעוץ, מידע - ולמעשה, מחפשים את מפת הדרכים לעסק מצליח.
בערב אביבי חמים אחד, קראו לי שתי נשים צעירות מאוד אל שולחן הפיקניק שלהן; שולחנות המתכת הללו היו המקום שישבנו סביבו כדי לדבר, לתכנן תוכניות, לקרוא ולעתים רחוקות אף לאכול את הארוחות ה"ביתיות" שרקחו כמה מהנשים בתנורי המיקרוגל. על השולחן שלפניהן היו פרוסים עמודים על גבי עמודים של רשימות, תרשימים וחישובים; זו היתה הצהרת החזון שלהן, התוכנית העסקית שלהן, האופן ש"הרעיון הגדול" שלהן היה אמור להיראות ברגע שיהיו חופשיות לבנות לעצמן את החלום. בחנתי את התוכניות. הן רצו להקים ולנהל סלון לעיצוב שיער לגברים ולנשים המשולב עם בית קפה, עם בר סלטים ועם מסעדה של "מזון נשמה"1 - והכול ברובע תעשייתי של אחת הערים הגדולות בדרום ארצות הברית.
לאף אחת מהן לא היה ניסיון רב, הן גם לא היו טבחיות או מעצבות שיער, ולא התנסו מעולם בניהול עסק. נדהמתי ממורכבות הרעיון, התפעלתי מהיקף התוכניות, ושמחתי מאוד לפגוש שתי חולמות צעירות שרוצות לצאת לכזו הרפתקה. עם זאת, הן שאלו גם לעצתי, והרגשתי שכיועצת מנוסה, יזמת שכבר זכתה להצלחה "בשטח", מחובתי להיות הוגנת, שקולה, ביקורתית ואפילו בוטה. לא רציתי להוציא את הרוח ממפרשיהן; לשתיהן עוד נותרה תקופת מאסר ממושכת. לכן ישבתי וכתבתי את הקווים המנחים של הספר הזה, וביקשתי להעביר לאסירות הרצאה על פתיחת עסק בחדר ההרצאות שליד הכנסייה. השתמשתי ברעיון של שתי הנשים הללו כדוגמה, דיברתי על חלומות, על להט, על הצהרות חזון ועל תוכניות עסקיות. עודדתי אותן לתכנן, להשקיע, ליצור שותפויות ולערוך תחקיר שקול ומחושב.
רציתי להסביר מדוע אני חושבת שהתוכנית שלהן שאפתנית מדי, גדולה מדי, קשה מדי, יקרה מדי, ואולי אפילו מיושנת מדי, ולכן סיפרתי שבניו יורק ובמטרופולינים אחרים, סלונים לעיצוב שיער הם מעוזים אופנתיים של יופי, בריאות וטיפוח אישי. נשים באות אליהם כדי להסתפר ולקבל טיפולים קוסמטיים, והן לא רוצות לאכול במקום שהן מסתפרות בו - אולי רק לשתות ספל קפוצ'ינו טוב או כוס של תה קר מרענן עם כריך קטן. עודדתי אותן לחלק את העסק שלהן לשניים: מסעדה וסלון לעיצוב שיער, לגברים ולנשים. זו היתה תוכנית טובה יותר, מעין "חנות שיש בה הכול", כפי שרשתות מסחר רבות מתחילות לפתח כיום. ייעצתי להן אילו מגזינים עסקיים עליהן לקרוא, אילו מגזיני אופנה עליהן לסקור ואילו ספרים עליהן לאסוף לצורכי התחקיר שלהן.
כששבתי מאולדרסון הביתה, נותרו לי עוד חמישה חודשים של מעצר בית. במשך תקופה זו צפיתי בלא מעט סרטים בשעות הלילה המאוחרות, ואחד מהם היה "המספרה" (Barbershop), שנראה כמו מקור ההשראה לתוכניתן של אותן נשים. אני יודעת שאפשר לשאוב השראה מהרבה מקומות - וכך קרה גם לנשים בכלא.
הרעיון הגדול שלהן הזכיר לי מאוד תוכנית שהצעתי לפני חמש שנים לכמה מנהלי קרנות הון סיכון - קבוצה של אנשים פיקחים ומנוסים, שסייעו בפיתוחן ובמימונן של חברות דוגמת "נטסקייפ", "גוגל" ו"אינטוּאיט". הייתי כה נלהבת מהרעיון שלי, ולא יכולתי להפסיק לדבר ולהשתפך על האפשרויות הגלומות בו ועל ההשפעה הפוטנציאלית הנהדרת שלו על עולמן של עקרות הבית. בתגובה, זכיתי למבטים מייאשים ולמשפטים כגון "זה שאפתני מדי"; "השוק עוד לא בשל לרעיון כזה"; "זה גדול מדי"; "את לא ממוקדת". השתמשתי בביקורת ובתגובות שקיבלתי כדי לנסח מחדש את הרעיון ולהתחיל להקים את Martha Stewart Living Omnimedia, ובימים אלה ממש אנו עדיין עובדים עליו במלוא המרץ ובשיא הלהט.
יזמות אינה עניין פשוט, אך היא מרגשת, מהנה, מעניינת להפליא ומאתגרת. כפי שתקראו בפרקים שלפניכם, כדי להיות יזם צריך לא רק "ללכת לעבודה" או "להיות בעבודה". יזם צריך "עיניים בגב", יכולת למידה מתמדת, סקרנות, מאגרי אנרגיה בלתי נדלים, בריאות טובה (או לפחות חוסן גופני רב), ואפילו יכולת ורצון להשלים עם שעות שינה מועטות ועם שעות ארוכות של ריכוז אינטנסיבי. בעבור רבים, זו אולי רשימת תכונות מרתיעה במקצת, אך אין כמעט יזם מצליח שלא ניחן בהן.
רוח היזמות עדיין חיה ובועטת. אני רואה הוכחות לכך מדי יום ביומו. כיוון שלפרחי יזמות רבים כל כך יש מבול של שאלות כה רבות סביב "איך לקחת רעיון ולגרום לו לקרום עור וגידים", החלטתי לכתוב את החוקים של מרתה כדי שישמש מדריך מעשי ומעורר השראה, מתכון להצלחתכם האישית והעסקית.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.