ח”כ במשמרת לילה – יומן מלחמה

מבוא: כעוף החול

תמונת מצב יישובים 4-0: פקודת פינוי עד סוף הלילה. 24 יישובים...

כוחותינו — מעבר ל־8 גדודים...

אירועים פתוחים: זיקים — תשעה מחבלים בבית עלמין. בארי — מרדף אחרי מחבלים בניהול מאו"ג 99. כרם שלום — התראה לפשיטה. יד מרדכי — התראה לפשיטה. שדרות — ירי. דמויות חשודות ברחוב נילי 14...

אישור תוכניות לחטיבה 5. לחטיבה 14. לחטיבה 10... חבירת כיבוי אש לחטיבה הדרומית. בק.ד 61 מטען, מחבלים, פיר מנהרה. מגלן בהיתקלות בכפר עזה...

צפונית — חדירה מהים — 4 אנשים. חדירת מחבלים שדה תימן — חוזל"ש 21:43. ק־2 חמישה מחבלים. 890 בסריקות בבארי..."

כך נראה הפנקס המאולתר שאיתו ניהלתי בחמ"ל אוגדת עזה את השעות הראשונות של החפיפה שקיבלתי ביום ראשון, 8 באוקטובר, בשעות הערב. נכנסתי למשמרת קצין האג"ם של האוגדה כ־36 שעות אחרי הפשיטה של חמאס אשר הביאה אסון וחורבן לעוטף עזה, וגרמה להריגתם ולרציחתם של למעלה מ־1,200 איש, ולחטיפתם של למעלה מ־240. מדינת ישראל נקלעה למלחמה שלא ידעה כמותה מאז מלחמת השחרור — מלחמה על הבית במלוא מובן המילה.

גם אני מצאתי את עצמי במצב שלא ידעתי כמותו. מאז גיוסי לצה"ל, ב־2 ביולי 1991, שֵׁירַתִּי במגוון תפקידי שדה, בסדיר ובמילואים. כחייל וכמפקד מחלקה בגדוד 101 של הצנחנים בשירותי הסדיר, ולאחר מכן, החל מ־1995, בשירות מילואים כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד גדוד בגדס"ר צנחנים. 18 שנות מילואים בתפקידי פיקוד בשטח, לצד עבודה אזרחית כאיש חינוך. ב־2014 עברתי לשמש קצין אג"ם במילואים של אוגדת עזה. בראשית 2021 נבחרתי לכהן כחבר בכנסת ישראל מטעם סיעת יש עתיד. ביוני 2022 הוקפא שירותי הצבאי, כמו גם זה של עוד כמה חברי כנסת ששירתו גם הם עד אז בשירות מילואים פעיל.

ועם זאת, ב־8 באוקטובר 2023 התיישבתי בכיסא קצין האג"ם של אוגדת עזה וקמתי ממנו רק 85 ימים מאוחר יותר, בסבבי משמרות שהחלו ב־12:12, ואז התרחבו לרצף של 12 שעות בכל משמרת — עם שעתיים חפיפה לפני ואחרי — ו־22 שעות למנוחה ולעבודתי האזרחית.

יממה קודם לכן התעוררתי יחד עם כל עם ישראל לפרוץ המלחמה. קמתי לתפילת שמחת תורה בביתי שבקיבוץ כפר עציון. הטלפון האישי שלי מונח תמיד על השידה, פתוח גם בשבתות ובחגים, שמא תגיע קריאה דחופה הקשורה לאבי בן ה־94. בגילו צריכים להיות מוכנים אם חלילה ירגיש לא טוב ויזדקק לאשפוז. הטלפון לא הפסיק לרטוט. הבנתי שמתרחש משהו חריג, והחלטתי להציץ בנייד. ההודעות קפצו בזו אחר זו. התמונה עדיין לא הייתה ברורה לגמרי, אבל כבר הבנתי שמשהו יוצא דופן מתרחש ברצועת עזה. אבל מה בדיוק?

בשעה 8:15, פתאום, אזעקה. מעירים את שלושת הילדים שבבית ורצים לממ"ד. אחרי עוד כמה דקות מתחילות להגיע הודעות רשמיות. אזעקות בכל הארץ. מלחמה בדרום. מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.

בתשע, בהפוגה מהאזעקות, יצאתי עם הילדים לתפילה. טלית ביד, אקדח על המותן וטלפון בכיס. בדרך עברתי ליד הרבש"צ — רכז הביטחון של הקיבוץ — ושאלתי אותו מה המצב. הוא לחש לי — "עשרות הרוגים". באותו זמן נראה היה שזה הכי גרוע שיכול להיות. בכל זאת הקפות עכשיו, שמחת תורה. קיימתי את מצוות היום בעלייה לתורה, האחרונה שלי לזמן רב, בשעה שהעיניים כל הזמן על הטלפון. ואז עוד אזעקה באמצע התפילה.

מסביבי כולם רצים למקלט הציבורי שליד בית הכנסת, שם פגשתי את אשתי שלומית שמיהרה למקלט כשבידיה ספר התורה שבו קראו הנשים שהתכנסו במקביל למניין הראשי שבשמחת תורה, לקיים גם הן את מצוות היום. נשמעים פיצוצים קרובים. כיפת ברזל מופעלת. הריקודים נפסקים. קריאת התורה מתקצרת. אנשים מכל עבר עולים על מדים, נכנסים לרכביהם ויוצאים להילחם. מישהו לידינו אומר לשכנו: "שמונה יישובים נכבשו". אני אומר לאשתי: "צריך להיזהר בזמנים כאלה מפייק ניוז", מתקשה להאמין שיש ממש בשמועה הזו, ומסרב לעכל שהמציאות עוד תעלה על כל חלום בלהות.

הלכנו הביתה לסעודת צהרי חג, שכלל לא הייתה חגיגית. לאחר זמן־מה הטלפון צלצל. עניתי למרות החג. על הקו הייתה החותנת שלי, שדאגה לאחד מבניי, חניך במכינת סופה שבעוטף עזה. מהמטפל הזר של חותני היא שמעה על המצב כפי שהשתקף בתקשורת.

"איתן בסדר? הוא בחג בבית, נכון, לא במכינה?"

"כן", אני עונה. "הוא כאן איתנו בקיבוץ".

ידעתי כמה חותנתי התלבטה אם להתקשר בשבת־חג. ניתקנו את השיחה הלא־שגרתית, וחזרנו לסעוד את ארוחת החג והשבת. אבל בלב כבר החלה מועקה. כאילו הבין את מה שהשכל עדיין סירב לקבל.

התקשרתי אל הבן הגדול שלי שמשרת בקבע בצבא. הוא הוקפץ בחזרה לבסיס כבר ביום שישי באמצע ארוחת השבת, מסיבה אחרת ככל הנראה. שוחחנו קצרות, והבנתי ממנו שהמצב רק הולך ומחמיר. חיל האוויר אמנם כבר נכנס לתמונה, אבל התמונה הכללית עצמה עדיין מעורפלת.

אחרי הבדלה במוצאי החג התחלתי להרים טלפונים ולזפזפ בין אתרי החדשות. תמונת המצב הנוראית הלכה והתבהרה. חבריי לנשק מאוגדת עזה לא ענו. הבן הבכור שלי התקשר אליי ואמר לי בערך ככה: "אבא, נראה לי שבאוגדת עזה צריכים אותך. הם יוכלו להיעזר בניסיון שלך".

שלחתי הודעות לכמה מפקדים בכירים. שבע שנים התאמַנו למצבים כאלה באוגדה. ידעתי שאני אכן יכול לתרום שם. שנה קודם לכן החליט ראש אגף כוח האדם בצה"ל שלא לאפשר יותר לחברי כנסת להתנדב למילואים. כשנכנסתי לכנסת שירותי הוקפא רגע לפני שעמדתי להיכנס לתפקיד באוגדה כאלוף־משנה. בשנה וחצי שחלפו מאז קיץ 2022 ניסיתי, כראש שדולת המילואים, להיאבק בהחלטה. לא הצלחתי, אבל עכשיו ידעתי שאני מוכרח לחזור לשם.

באחת בלילה ניסחתי מכתב לראש אכ"א, האלוף יניב עשור. החתמתי עליו שני חברי כנסת מהקואליציה, שעומדים יחד איתי בראשות השדולה. שלחתי את המכתב בוואטסאפ לאלוף עשור, וגם לתא"ל בני בן־ארי, קצין מילואים ראשי, וצירפתי הודעה אישית: "יניב יקר. אלה ימים קשים לישראל. מחזק את ידיך באופן אישי! מצורף מכתב של שלושה ח"כים לבקשת הַחְזָרָה למילואים. אני, באופן אישי, קצין אג"מ לשעבר באוגדת עזה, ויכול לסייע רבות בימים הבאים". וכך כתבנו במכתב:

בס"ד מוצאי שמחת תורה 7.10.2023

לכבוד ראש אכ"א

האלוף יניב עשור

שלום וברכה

לאור מצב המלחמה בו נמצאת ישראל, אנו, חברי כנסת ששירתו בתפקידי מפתח במילואים, מבקשים את אישורך להשיבנו מיידית לשירות מילואים פעיל.

בברכה

ראשי שדולת המילואים

המציאות יוצאת הדופן שבה חבר כנסת מכהן גם כקצין במערך לוחם בתקופת מלחמה רחוקה מאוד מלהיות מובנת מאליה. היא הדהימה רבים מהמבקרים בחמ"ל האוגדה, כמו למשל את ראש ועדת הביטחון של בית הנבחרים הצרפתי, שהגיע לישראל במהלך הלחימה. רק אחרי שהסתיים הביקור הבנתי שיש כאן סיפור לספר. סיפור שהוא במידה רבה סיפורה של מדינת ישראל.

אף שלראשונה ב־32 שנות שירותי ישבתי בזמן לחימה באור הניאון ומול המסכים ולא שהיתי ממש בתוך שדה הקרב, עדיין הייתה לי השפעה מסוימת, אולי אפילו משמעותית, על הלחימה שהתנהלה בגזרת עזה. השילוב שבין התפקיד שמילאתי במפקדה לבין מעמדי כנבחר ציבור — סגן יו"ר הכנסת וחבר ועדת החוץ והביטחון וּועדות נוספות — היה ייחודי, וכלל לא מובן מאליו.

זמן קצר לאחר שהגעתי לחמ"ל, בעצתה החכמה של אשתי שלומית, התחלתי לכתוב יומן. בהתחלה זו הייתה מעין תרפיה: להעלות על הכתב את הכאב והזעזוע, את העומס, את האכזבה, ואת כל מה שלא הצלחתי לבטא בקול. אחר כך זו נהייתה אובססיה: לתעד. להביע. להניח על הדף את כל מה שלא נאמר ולא סופר. לבסוף זו נהייתה רטרוספקטיבה: לרפא. לעבד. להצליח להבין מעט את מה שעבר עלי ושעבר על אחרים במלחמה, שלא שיערנו את גודלה, את אורכה, את ייסוריה ואת מחירה.

כתבתי בימים, כתבתי בלילות, בהפסקת קפה עם הטלפון מחוץ לחדר המסווג, בחדר המנוחה שבאחד הקיבוצים, שם נחו הקצינים בין משמרות, בביתי שבכפר עציון, במשרדי שבכנסת ישראל, לפעמים תוך כדי המליאה, לעיתים בפתק בטלפון, מדי פעם במחברת, ובדרך כלל על המחשב. וכל זה, תוך כדי האירועים או סמוך להם.

לאחר שחרורי הכפוי, בהחלטת ראש אכ"א, בתום 86 ימים מהמלחמה, חשתי צורך לכתוב כמה מאמרים קצרים ובהם תובנות והמלצות להמשך הדרך שתוביל לדעתי לניצחון ישראל במלחמה ולהמשך קיומה. חלק מאותן תובנות פורסמו בכלי תקשורת וברשתות חברתיות שונות, והן היוו המשך ישיר של יומן המלחמה שלי. לבסוף החלטתי לערוך את הדברים ולהביא גם אותם לפרסום, יחד עם היומן.

מלחמת חרבות ברזל היא אירוע שמדינת ישראל לא ידעה כמותו מעולם. ישראל יצאה למלחמה ברצועת עזה ונאלצה במקביל לרתק כוחות גדולים ביהודה ושומרון ובגבול הצפון, מול לבנון. בחודשים הללו הייתה לי הזכות להיות חלק מהמערך הלוחם של המדינה ולתרום את חלקי למאמץ המלחמתי גם כאיש צבא וגם כנבחר ציבור בכנסת ישראל.

יומן המלחמה תיעד את מחשבותיי ואת רשמיי משלושת החודשים האינטנסיביים של סוף 2023, ומהצירוף הלא־רגיל של שני התפקידים שבהם נשאתי. מטבע הדברים, זווית הראייה ואופי התיאור נגזרים ממי שאני ומכל מה שחוויתי בגוף ראשון.

בחלוף כמה חודשים ובעוד שהמלחמה עודנה מתנהלת, בחרתי לכתוב את הדברים מחדש, לשלב את היומן בקטעי כתיבה ארוכים יותר עם מחשבותיי על הסוגיות הבוערות שנחשפו או הודגשו בעקבות המלחמה, ולפרסמם כספר כדי לתרום את חלקי הצנוע בתיעוד התקופה, וזאת במבט מבפנים על שתי מערכות ציבוריות משמעותיות שבהן שימשתי במקביל, ובהפקת הלקחים הנדרשת מהמלחמה כִּבדת הדמים.

ב־8 באוקטובר ראיתי את אוגדת עזה המוכה והחבולה צומחת כעוף החול, ושבה לתפקוד מלא בתוך זמן קצר מאוד. היו אלה אנשי המילואים שהצטרפו אל החיילים הסדירים, וביחד יצרו מכונה משומנת, חזקה ומנוסה, שהנהיגה את ההגנה על העוטף ואת ההתקפה על רצועת עזה בחודשים שלאחר הטבח.

ב־10 באוקטובר הגעתי לדיון בכנסת, ומצאתי את מנהיגי ישראל מתאוששים מההלם שפקד את כל המדינה, ומנסים לשוב ולתפקד. הכנסת המשיכה את עבודתה, אבל הציבור איבד הרבה מאמונו במנהיגיו. בחודשים הראשונים למלחמה הייתה זו החברה האזרחית, בראשות ארגונים מופלאים ואנשים טובים, שעשתה את ההבדל.

הספר הזה לא היה נכתב אלמלא עצתה של אשתי שלומית שאכתוב את היומן, ובלא עריכתה החכמה והליווי הקפדני שלה לאורך כל תהליך הפקת הספר.

אני מבקש להודות מעומק הלב ליאיר לפיד, לאמילי מואטי ולאביעד פרידמן, שקראו את היומן בגרסתו הראשונה, והעירו הערות חכמות ומועילות עד מאוד. לילדיי אביב, אסיף, איתן, אופק ואילה, שקיבלו את היומן בתצורתו הראשונה ותרמו, כל אחד בדרכו, להוצאתו לאור כספר.

תודותיי לאנשי הוצאת סלע מאיר על הליווי והתמיכה לאורך כל הדרך ועל עצותיהם הטובות. לרותם סלע, הבעלים והמו"ל, לדביר שוורץ המנכ"ל, לליאורה לויאן העורכת הראשית, לאלחנן שפייזר העורך האחראי, לבני מזרחי העורך הלשוני, ולאסף משניות העורך בפועל, שבילה עימי שעות רבות של שיחה, עריכה ושקלא וטריא. תודותיי גם לצנזורה של צה"ל, שאנשיה עברו על הספר במסרקות בטרם אישרו את הוצאתו לאור.

תודה מיוחדת אני חב לחברותיי ולחבריי במטה אוגדת עזה, אנשי אגף המבצעים וכל שאר האגפים והזרועות, אשר עשו ועודם עושים ימים ולילות, בסדיר ובמילואים, להגנה על מדינת ישראל. למדתי מכם רבות בזמן שעשינו יחד, ואני שואב השראה ממסירותכם להמשך פעילותי. תודה גם לכל חברי לנשק, אנשי חטיבה 646 שבה צמחתי כמפקד, ולכל שאר היחידות הלוחמות והעורפיות, אנשי הסדיר, ובעיקר לנשות ולאנשי המילואים ובני משפחותיהם.

תודה לאנשי פיקוד דרום, האלוף יוסי בכר, סגן מפקד הפיקוד המנוסה, לאלוף הפיקוד ירון פינקלמן, ולכל שאר המפקדים והחיילים, שלאחר הכישלון הנורא בהגנה על יישובי הנגב המערבי קמו על רגליהם, הובילו את התמרון ברצועת עזה ואת פירוק חמאס מתשתיותיו, ונושאים בעוז ובענווה בעול הובלת המערכה גם בשעה שמילים אלה נכתבות. אתם מגש הכסף שעליו ניתנת יום־יום מדינת ישראל לאזרחיה. בלעדיכם אין לנו קיום.

ברוך המקום ברוך הוא שלא נטש את עמו את ישראל, שגם בשעותינו הקשות ביותר כאומה נמצא עימנו תמיד, ואנו משתדלים להיות ראויים לו, יום־יום שעה־שעה.

אני מקווה כי הדברים יהיו לתכלית ראויה לקוראות ולקוראים, ואני מתפלל כי מדינת ישראל תצמח ותגדל מהשבר הנורא שאליו נקלעה, תוך שמירה על הלכידות החברתית, וביצוע השינויים והתיקונים הנדרשים בעקבות הכשלים שהתגלו ואשר הובילו לטבח שמחת תורה התשפ"ד.

בידינו הדבר.

משה (קינלי) טור־פז

כפר עציון, 2024