מחוברות בסרט

פרק 1

הצלצול לשיעור הראשון פילח את המולת הכיתה. הייתי שקועה ב"ספר הקולנוע" והמשכתי לעלעל בדפים החלקלקים. השתרר שקט ואז שמעתי את שמי מהדהד בקולה של המורה גליה. הרמתי אליה את עיניי.

"במה את עסוקה עכשיו?" היא גערה בי.

נבהלתי מהטון הנזפני שלה. שתקתי.

"מור!" שמי שוב הדהד בכיתה בטון הצורם המבהיל. "את לא עונה לי..."

"השיעור התחיל?" פלטתי. "רק עכשיו היה הצלצול," ניסיתי להצטדק.

"השיעור מתחיל עם הצלצול," היא מחתה והתקרבה אליי. "תני לי את הספר," הושיטה אליו את ידה. נתתי לה אותו והיא חזרה לשולחן המורה. היו בו תקצירי סרטים ותצלומים של שחקניות ושחקני קולנוע, בצבע ובשחור-לבן. עיניה שוטטו על פני התמונות. לרגע נדמה היה לי שהיא מוצאת בהן עניין, אבל היא הרימה אליי מבט מלא תוכחה והציגה את הספר לפני כולם. "שחקני קולנוע..." הניעה את ראשה מצד לצד ואי אפשר היה להתעלם מהלגלוג בקולה.

"ולאן את חושבת שזה ייקח אותך?" מבטה הנוקב שב והתמקד בעיניי.

הרגשתי מחנק בגרוני, אבל אזרתי אומץ ועניתי לה, "זה ייקח אותי לקולנוע."

"להצגה יומית?" היא שאלה והגניבה חיוך לתלמידי הכיתה.

נשמעו פרצי צחוק סביבי. חיכיתי שכולם יירגעו ואז אמרתי, "אני אהיה שחקנית קולנוע."

אף אחד לא ציפה לתגובה כזאת. הרגשתי שאפילו המורה הופתעה, כי היא הרימה את גבותיה בשתיקה. לבסוף התעשתה. "בחלום הכול אפשרי," ירתה והוסיפה, "תקבלי את הספר בסוף השיעור."

ברגעים אלה התגעגעתי למורה מיכל, המחנכת שלי מכיתה ז' בשנה שעברה. זכרתי את החיוך המלטף שלה בבקרים כשנכנסה לכיתה. היא אף פעם לא גערה בי. גליה היא המחנכת שלנו עכשיו. היא מלמדת לשון ומדעים. מדעים אני די אוהבת, אפשר לומר. תלוי איזה נושא. בסך הכול אני מסתדרת לא רע עם המקצוע הזה. גם בלשון אני טובה, פרט לכך שיש לי שגיאות כתיב פה ושם. באחד הבחנים שלנו שגליה אספה לבדיקה היא זיהתה את הבעיה שלי. למחרת היא כתבה כמה מהמילים השגויות שלי על הלוח וציינה שזה מבוחן מלא בשגיאות שבדקה. גליה לא נקבה בשמי, אבל ידעתי מיד שזה הבוחן שלי והרגשתי מושפלת. חשדתי שהיא לא תניח לי מעכשיו. אני קוראת ספרים, אבל כנראה המוח שלי לא מצלם נכון את כל המילים.

קולה של יערה קרע את חוט מחשבותיי. "לא צריך לצחוק על חלומות של ילדים," היא אמרה ולא היה אפילו רטט קל בקולה. "לכל אחד יש איזה חלום." היא העבירה את מבטה על פני חבריה בכיתה. "גם לי יש..." הודתה.

"ברור, למי אין?" בליל קולות הדהד בחלל.

"יערה צודקת," קבע ערן.

כל העיניים הביטו ביערה שישבה בשולחן לפני האחרון ליד החלון.

יערה היא תלמידה מבריקה, וכשהיא מדברת המורים מהנהנים בהערכה, כאילו זאת התגובה המדויקת שהתבקשה. המורה גליה התקרבה אליה עכשיו בצעדים מהוססים. רגע קצר עמדה קרוב אליה וחשבתי שהיא תאמר לה משהו על מציאות וחלום, אבל אז התחרטה ופנתה ללוח. "היום נלמד על האלקטרו-מגנט, כלומר מגנט הנוצר על ידי זרם חשמלי," אמרה. היא הוציאה מערכת ניסוי, הכוללת סוללה חשמלית וסליל נחושת, וחיברה ביניהם, ואז קירבה לסליל מטיל מגנטי קטן. "תראו איזה פלא: הסליל עצמו הפך למגנט," התלהבה. חליפת התכלת שלבשה הייתה אחת מסדרת החליפות המהודרות שלה. כפתורי הפנינה הלבנים העניקו לה ברק והשתלבו יפה עם נעלי הסירה הלבנות. גליה היא אישה גבוהה ומלאה, ושערה הגלי מסופר מעט מעל גובה הכתפיים. עיניה הכחולות מקרינות קור. כך אני מרגישה כשהיא מסתכלת עליי. אני יושבת ליד גאיה, בספסל השני בטור האמצעי, מול השולחן שלה. השתדלתי להתחמק מהמבט שלה עכשיו.

ערן הצביע ועוד לפני שקיבל רשות דיבור, התפרץ, "רגע, אז אפשר להשתמש באלקטרו-מגנט ברפואה? ראיתי ביוטיוב רופא שהוציא שבב ברזל שחדר לעין!"

המורה הנהנה בשביעות רצון. ערן יודע תמיד להעיר את ההערות הנכונות ונהנה שמתפעלים ממנו. חשבתי שהחלום שלו הוא להיות מדען, אבל בעצם הוא כבר המדען של הכיתה.

בהפסקה לקחתי את הספר שלי ותחבתי לתיק. נמלטתי לחצר. עדיין הרגשתי את המחנק בגרוני. הייתי זקוקה לאוויר צח. הלכתי בשביל המרוצף בדשא שמאחורי מגרש הכדורסל. רציתי להירגע, אבל דמותה של המורה גליה נדחפה למחשבותיי ולא הצלחתי להיפטר ממנה. על עץ הדקל הגבוה צייצו המון ציפורים. הרמתי את ראשי אליהן. קינאתי בהן. החיים שלהן מלאי שירה עליזה. עמדתי שם כמה רגעים ואז הרגשתי יד רכה על הכתף שלי. "מור," שמעתי את קולה של יערה. חייכתי אליה.

"מור, מתאים לך להיות שחקנית קולנוע." היא העבירה את ידה על השיער שלי. "עם השיער החום-אדמדם שלך והחיוך העצוב הזה תוכלי להיות שחקנית דרמות."

"דרמות?" הסתקרנתי לשמוע למה היא מתכוונת.

"את יודעת, סרטי דרמה עצובים כאלה, מלאים ברגשות, ואת כזאת רגשית, כבר הספקתי להכיר אותך..."

ליערה יש זוג עיניים שקדיות וגבות קטיפה כהות, שפתיים דקות ושיניים לבנות ונוצצות כפנינים. במיוחד אני אוהבת את השיער השאטני שלה שהוא ארוך וחלק, בריח שמפו הדרים. אני אוהבת להביט בה כשהיא מדברת בכיתה בטון רציני ומעלה רעיונות מעניינים. המורים תמיד משבחים אותה: תקשיבו לה, קחו ממנה דוגמה. אבל ההבעה שלה לא משתנה. היא נראית מאופקת, כאילו זה רק קמצוץ מהידע שהיא תפגין בהמשך השנה.

ראינו את ערן חוצה את מגרש הספורט ומתקרב אלינו. "וואו, איזה רעש הן מייצרות, הציפורים האלה!" הוא הביט רגע בצמרת העץ. "מקום טוב להתבודד," חייך ופנה ליערה, "בואי אליי אחר הצהריים, נתאמן בפתרון משוואות, ואז נראה איך המשוואות מאפשרות פתרון בעיות, זה ממש מאתגר." הוא דיבר בשטף ובהתלהבות ובעיניו הירוקות הייתה ציפייה דרוכה. "מה דעתך?" שאל.

"אני לא יודעת, אני צריכה לבדוק את הלו"ז שלי," היא התנשמה, כאילו היום שלה עמוס גם ככה ויש לה תוכניות קודמות.

"אני סומך עלייך שתמצאי זמן," הוא חייך. ערן ויערה לומדים מתמטיקה בהקבצה א', והוא תמיד מחפש אתגרים חדשים. אני לומדת בהקבצה ב' וטוב לי שם.

היה שקט קצר ומבטו נח עליי. "מור, היה טוב מה שאמרת למורה. את תוכלי להיות שחקנית קולנוע וכל מה שתרצי, כי את מאמינה ביכולות שלך."

"הלוואי!" עצמתי רגע את עיניי, מייחלת שמשאלתי תתגשם.

"זה תלוי רק בך," הוא אמר בקול רך והוסיף, "גליה לא יכולה להטיל עלייך כישוף."

"לא, היא לא יכולה, היא מכשפה מקולקלת," יערה צחקה. נשאבתי אל הצחוק שלה. פתאום הרגשתי משוחררת.