השטן לובשת פראדה

פרק 1

"היזהרו ממפעלים המחייבים לבישת בגדים חדשים",

הנרי דוד תור, וולדן, 11854

הרמזור אפילו עדיין לא התחלף לירוק בצומת של ברודוויי ו־17 לפני שצבא של מוניות צהובות עם עודף ביטחון עצמי עברו בשאגה על פני מלכודת המוות הזעירה שבתוכה ניסיתי לנווט ברחובות. קלאץ', גז, הילוכים (ניוטרל לראשון? או ראשון לשני?), לשחרר את הקלאץ'. חזרתי על המילים שוב ושוב בראשי כמנטרה, אבל היא לא ממש הצליחה להרגיע אותי ובטח שלא לכוון אותי לכיוון הנכון בתוך צווחות הפקקים של הצהריים. המכונית הקטנה נחנקה פעמיים לפני שזינקה קדימה לתוך הצומת. הלב שלי עשה סלטה בתוך החזה. בלי שום אזהרה מוקדמת העוויתות המכניות נרגעו, ואני התחלתי לצבור מהירות. מלא מהירות. העפתי מבט כדי לוודא שאני רק בהילוך שני, אבל החלק האחורי של מונית התקרב אלי ונראה גדול כל כך בשמשה הקדמית, שלא היתה לי ברירה אלא ללחוץ בכל הכוח על הבלם עד שהעקב שלי נשבר. שיט! עוד זוג נעליים בשבע מאות דולר שהוקרב על מזבח חוסר החינניות המוחלט שלי ברגעי לחץ — זאת הפעם השלישית שזה קורה לי. החודש. הרגשתי כמעט הקלה כשהמכונית נעצרה לרגע (ברור ששכחתי ללחוץ על הקלאץ' כשניסיתי להציל את חיי באמצעות לחיצה על הבלם). היו לי כמה שניות — שניות מלאות שלווה ורוגע, אם מתעלמים מהצפירות העצבניות מאחורי ומכל ההטיות של המילה "פאק" שנזרקו לעברי מכל צד — כדי לחלוץ את המנולוס ולזרוק אותן למושב הנוסע. לא היה לי במה לנגב את כפות הידיים המזיעות שלי חוץ מאשר במכנסי הזמש של גוצ'י, שעטפו את הירכיים והמותניים שלי כל כך חזק, עד שהרגשתי נימולים דקות ספורות אחרי שהצלחתי לרכוס את הכפתור האחרון. האצבעות שלי השאירו סימנים רטובים על הזמש הרך שחנק את ירכי, שכבר מזמן איבדתי בהן תחושה. הניסיון לנהוג במכונית הזאת, מכונה עם גג נפתח והילוכים בשווי שמונים וארבעה אלף דולר, ברחובות זרועי המכשולים של מרכז העיר בזמן הפסקת הצהריים, די דרש שאעשן סיגריה.

"פאקינג תזוזי כבר, גברת!" צעק נהג שחום ששער החזה שלו איים להשתלט על גופיית הסבא שלבש. "מה נראה לך שאנחנו עושים פה? שיעור נהיגה מזדיין? תעופי מכאן!"

הרמתי יד רועדת, שלפתי לעברו את האצבע הנכונה ואז החזרתי את תשומת הלב למשימה שלפני: להזרים ניקוטין לעורקים, הכי מהר שאפשר. הידיים שלי היו שוב לחות מזיעה, ולראיה — הגפרורים כל הזמן החליקו לרצפה. האור התחלף לירוק בדיוק כשהצלחתי לגרום לאש לגעת בקצה הסיגריה, כך שנאלצתי להמשיך להחזיק אותה בין השפתיים בזמן שניסיתי להשתלט על המורכבות העדינה של קלאץ', גז, הילוכים (ניוטרל לראשון? או ראשון לשני?) ולשחרר קלאץ', והעשן ריחף לו לתוך הפה שלי והחוצה עם כל נשימה. עברתי עוד שלושה רחובות לפני שהמכונית הצליחה לנסוע בצורה חלקה מספיק כדי שאוציא את הסיגריה מהפה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי: פס האפר הארוך בצורה מסוכנת שהצטבר בקצה מצא את דרכו ישר לכתם הזיעה שעל המכנסיים שלי. מהמם. לפני שהיה לי זמן לחשוב על המרצ'נדייז בסכום של שלושת אלפים ומאה דולר, כולל המנולו, שהרסתי בתוך פחות משלוש דקות, הסלולרי שלי התחיל לגעות בקול רם. וכאילו החיים שלי לא היו מספיק מחרידים באותו רגע, השיחה המזוהה אישרה את הפחד הגדול ביותר שלי: זאת היא. מירנדה פריסטלי. הבוסית שלי.

"אההנ־דריי־אה! אההנ־דריי־אה! את שומעת אותי, אההנ־דריי־אה?" היא סלסלה ברגע שפתחתי את המוטורולה שלי — לא משימה פשוטה בהינתן שלשתי כפות הרגליים (היחפות) שלי, כמו גם לכפות הידיים, כבר היו מחויבויות קודמות. תקעתי את הטלפון בין האוזן לכתף וזרקתי מהחלון את הסיגריה, שפספסה בקושי שליח על אופניים. הוא צרח כמה "לכי תזדייני" חסרי השראה לפני שהמשיך בדרכו.

"כן, מירנדה. היי, אני שומעת אותך מעולה."

"אההנ־דריי־אה, איפה המכונית שלי? כבר השארת אותה בחניון?"

הרמזור המבורך שלפני התחלף לאדום ונראה כאילו הוא אחד הארוכים. המכונית נעצרה בטלטלה בלי לפגוע במישהו או במשהו, ואני נשפתי בהקלה. "אני עכשיו במכונית, מירנדה, ואני אגיע לחניה ממש בעוד כמה דקות." הנחתי שהיא מודאגת מזה שלא הכול מתנהל כשורה, ולכן הבטחתי לה שאין שום בעיות משום סוג וששתינו נגיע בקרוב במצב מושלם.

"ווטאבר," היא אמרה וקטעה אותי בגסות באמצע המשפט. "אני צריכה שתאספי את מדליין ותורידי אותה בדירה לפני שאת חוזרת למשרד." קליק. הטלפון דמם. בהיתי בו כמה שניות לפני שהבנתי שהיא ניתקה לי בכוונה, אחרי שמבחינתה כבר סיפקה לי את כל הפרטים שאני יכולה לקוות לקבל. מדליין. מי זאת מדליין, לעזאזל? איפה היא נמצאת כרגע? היא יודעת שאני אמורה לאסוף אותה? למה היא חוזרת לדירה של מירנדה? ולמה, בעצם — הרי למירנדה יש נהג במשרה מלאה, מנהלת משק בית וגם נני — אני זאת שצריכה לעשות את זה?

נזכרתי שבניו יורק לא חוקי לדבר בטלפון הסלולרי בזמן נהיגה והבנתי שהדבר האחרון שאני צריכה כרגע זה היתקלות בכחולי המדים, ולכן זלגתי לנתיב האוטובוסים והדלקתי אורות מהבהבים. שאיפה, נשיפה, הדרכתי את עצמי, ואפילו זכרתי להפעיל את בלם היד לפני שהורדתי את הרגל מהבלם הרגיל. עברו שנים מאז שנהגתי בהילוכים — חמש שנים, ליתר דיוק, מאז שהחבר שלי בתיכון נידב את המכונית שלו לכמה שיעורים שבהם נכשלתי בגאווה — אבל נראה שמירנדה לא חשבה על זה כשקראה לי למשרד שלה לפני שעה וחצי.

"אההנ־דריי־אה, צריך לאסוף את המכונית שלי מהמקום הזה ולהוריד אותה בחניון. טפלי בזה מיד, מכיוון שנזדקק לה הערב לנסיעה להמפטונס. זה הכול." עמדתי, תקועה בתוך השטיח מול השולחן העצום שלה, אבל היא כבר סילקה לחלוטין את הנוכחות שלי מתודעתה. זה מה שחשבתי, בכל אופן. "זה הכול, אההנ־דריי־אה. טפלי בזה עכשיו," הוסיפה בלי להרים את המבט.

אה, בטח, מירנדה, חשבתי לעצמי כשהלכתי משם וניסיתי להבין מה השלב הראשון במשימה שבטוח צפויות בה מיליון מלכודות. השלב הראשון היה, ללא ספק, לנסות לגלות מה זה "המקום הזה" שבו נמצאת המכונית כרגע. רוב הסיכויים שמטפלים בה בסוכנות, אבל זה יכול לקרות בכל אחד ממיליון המוסכים בכל אחד מחמשת הרבעים של העיר. או שאולי היא השאילה אותה לחברה, ועכשיו היא מאכלסת מקום יקר בחניון מפנק איפשהו בפארק אווניו? ברור, תמיד יש סיכוי שהיא בכלל מתייחסת למכונית חדשה — מותג בלתי ידוע — שרכשה לאחרונה ועדיין לא הביאה הביתה מהסוכנות (הלא ידועה). היתה לי הרבה עבודה.

התחלתי משיחה לנני של מירנדה, אבל הטלפון שלה היה כבוי והגעתי ישר למענה הקולי. מנהלת משק הבית היתה הבאה ברשימה, ולשם שינוי היא באמת עזרה לי. היא ידעה לומר שהמכונית לא חדשה לגמרי ולמעשה היא "מכונית ספורט עם גג נפתח בירוק מרוצים בריטי", ושהיא בדרך כלל חונה בחניון ברחוב של מירנדה, אבל אין לה מושג מה הדגם או איפה היא נמצאת כרגע. הבאה ברשימה היתה האסיסטנטית של בעלה של מירנדה, שהודיעה לי שלמיטב ידיעתה לבני הזוג יש לינקולן נוויגייטור ברמת הגימור הגבוהה ביותר ואיזושהי פורשה ירוקה קטנה. יש! רמז ראשון. שיחת טלפון זריזה לסוכנות פורשה בשדרה האחת־עשרה חשפה שכן, הם בדיוק סיימו תיקוני צבע והתקנת מחליף דיסקים בקאררה 4 ירוקה עם גג נפתח עבור גברת מירנדה פריסטלי. בינגו!

הזמנתי מונית שחורה לסוכנות, שם הצגתי פתק שזייפתי עליו את חתימתה של מירנדה, עם הוראה למסור לי את המכונית. נראה שלאף אחד לא היה אכפת שאין לי שום קשר לאישה הזאת, שאיזו אישה זרה פשוט נכנסת ומבקשת פורשה של מישהי אחרת. הם השליכו לעברי את המפתחות ורק צחקו כשביקשתי מהם שיוציאו לי את המכונית מהמוסך, בגלל שאני לא חושבת שאצליח להתמודד עם רוורס במכונית עם הילוכים. לקח לי חצי שעה לעבור עשרה רחובות ועדיין לא הצלחתי לפענח איפה או איך לפנות, כך שבעצם הייתי בכיוון האפטאון, לעבר החניון שברחוב של מירנדה, שמנהלת משק הבית שלה תיארה. הסיכויים שאצליח להגיע לרחוב 76 והשדרה החמישית בלי לפגוע אנושות בעצמי, במכונית, ברוכבת אופניים, בהולך רגל או בכלי תחבורה אחר היו כמעט אפסיים, והשיחה החדשה הזאת לא בדיוק תרמה לשלווה הנפשית שלי.

עשיתי עוד סבב שיחות. הפעם הנני של מירנדה ענתה לי בצלצול השני.

"קארה, היי. זאת אני."

"היי, מה קורה? את בכביש? נשמע נורא רועש."

"כן, אפשר להגיד. הייתי צריכה לאסוף את הפורשה של מירנדה מהסוכנות. רק שאני לא יודעת לנהוג על הילוכים. ועכשיו היא התקשרה והיא רוצה שאני אאסוף מישהי בשם מדליין ואוריד אותה בדירה. מי זאת בכלל מדליין ואיפה היא יכולה להיות?"

קארה צחקה, עשר דקות רצופות לדעתי, לפני שאמרה, "מדליין היא הבולדוגית הצרפתייה שלהם והיא אצל הווטרינר. בדיוק עיקרו אותה. הייתי אמורה לאסוף אותה, אבל מירנדה התקשרה ואמרה לי לאסוף את התאומות מוקדם מבית ספר כדי שהם יוכלו לצאת להמפטונס."

"את צוחקת עלי. אני צריכה להסיע פאקינג כלבה בתוך הפורשה הזאת? בלי לעשות תאונה? זה לא קורה."

"היא בבית חולים לחיות באיסט סייד, ברחוב 52, בין השדרה הראשונה לשנייה. סורי, אנדי, אני חייבת להוציא את הבנות עכשיו, אבל תתקשרי אם אני יכולה לעזור במשהו, טוב?"

ההשתלטות על החיה הירוקה וניתובה במעלה העיר רוקנו את מאגרי הריכוז האחרונים שלי, ועד שהגעתי לשדרה השנייה הלחץ גרם לגוף שלי להתפרק. לא יכול להיות יותר גרוע, חשבתי כשעוד מונית הגיעה למרחק סנטימטר מהפגוש האחורי שלי. שריטה זעירה על המכונית פירושה הפיטורים שלי — זה ברור — אבל היא עלולה גם לעלות לי בחיי. מכיוון שלא היה שום מקום חניה, חוקי או אחר, באמצע היום, התקשרתי למרפאה של הווטרינר מבחוץ וביקשתי שיוציאו לי את מדליין. אישה נחמדה הופיעה כמה דקות אחר כך (מספיק זמן בשביל עוד שיחה ממירנדה, הפעם היא רצתה לדעת למה עדיין לא חזרתי למשרד) עם גורה מייללת ובוכייה. האישה הראתה לי את התפרים בבטן של מדליין ואמרה לי לנסוע ממש, ממש בזהירות, כי הכלבלבה "חווה אי־נוחות". בטח, גברת. אני אסע ממש, ממש בזהירות רק כדי להציל את העבודה שלי ואולי את חיי. אם גם הבולדוגית הקטנה תרוויח מזה, נהדר.

מדליין התכרבלה בסל על מושב הנוסע, ואני הדלקתי עוד סיגריה ושפשפתי את כפות רגלי היחפות והקפואות כדי שהאצבעות יוכלו להיאחז שוב בדוושות הקלאץ' והבלם. קלאץ', גז, הילוך, לשחרר, חזרתי על המנטרה בעודי מנסה להתעלם מהיללות מעוררות הרחמים של הגורה בכל פעם שהאצתי. היא עברה בין בכי, יבבות ונחירות. עד שהגענו לבניין של מירנדה, הכלבלבה היתה כבר כמעט היסטרית. ניסיתי להרגיע אותה, אבל היא הרגישה את חוסר הכנות שלי. וחוץ מזה, לא היו לי ידיים חופשיות כדי ללטף אותה. אז בשביל זה הקדשתי ארבע שנים מחיי ליצירת דיאגרמות ולניתוח ספרים, מחזות, סיפורים קצרים ושירים: הזדמנות לנחם בולדוגית זעירה, לבנה, דמוית עטלף, בזמן שאני מנסה לא להרוס מכונית מאוד־מאוד יקרה של מישהי אחרת. החיים הטובים. בדיוק כמו שתמיד חלמתי.

הצלחתי לזרוק את המכונית בחניון ואת הכלבה על השוער בבניין של מירנדה בלי תקריות נוספות, אבל הידיים שלי עדיין רעדו כשנכנסתי ללימוזינה השחורה שנסעה אחרי ברחבי העיר. הנהג הסתכל עלי בחמלה וזרק איזו הערה תומכת על הקושי בנהיגה בהילוכים, אבל לא ממש התחשק לי לנהל שיחות חולין.

"בוא פשוט נחזור לבניין אליאס־קלארק," נאנחתי אנחה ממושכת כשהוא פנה לכיוון דרום בפארק אווניו. מכיוון שנסעתי בדרך הזאת כל יום — לפעמים פעמיים — ידעתי שיש לי בדיוק שמונה דקות כדי לנשום ולהתאפס על עצמי ואולי אפילו למצוא דרך מוצלחת להסתיר את כתמי האפר והזיעה לפני שייהפכו למרכיב קבוע על הזמש של גוצ'י. הנעליים, טוב, אותן כבר אי־אפשר להציל, לפחות עד שיגיעו לידיים המיומנות של צי הסנדלרים שעומד לרשות "ראנוויי" בדיוק למקרי חירום כאלה. אבל הנסיעה נגמרה בתוך שש דקות וחצי, ולא היתה לי ברירה אלא לקרטע החוצה כמו ג'ירפה לא מאוזנת, שמנסה להדס על רגל אחת יחפה ורגל אחת על עקב של עשרה סנטימטרים. עשיתי עצירה קצרה בארון ואיתרתי זוג ג'ימי צ'ו עד הברך באדום־סגול, שנראו מעולה עם חצאית העור שמצאתי. העפתי את מכנסי הזמש לערימה של "כביסת קוטור" (המחיר ההתחלתי של הניקוי היבש בערימה הזאת עמד על שבעים וחמישה דולר לפריט). העצירה הבאה והאחרונה שנותרה לי היתה ארון הביוטי, שם אחת העורכות ראתה את הזוועה שחוללה הזיעה לאיפור שלי ושלפה ארגז מלא בכל הדרוש לתיקון.

לא רע, חשבתי כשהסתכלתי על עצמי באחת המראות הארוכות שהיו בכל מקום. קשה לנחש שלפני כמה דקות הייתי ממש קרובה לרצוח את עצמי ואת כל הסובבים אותי. צעדתי בביטחון למשרד האסיסטנטיות מחוץ למשרד של מירנדה והתיישבתי במקום שלי בדממה ובציפייה לכמה דקות של חופש לפני שהיא תחזור מארוחת הצהריים.

"אההנ־דריי־אה," היא קראה לי ממשרדה המרוהט במינימליזם, ששידר קרירות מכוונת. "איפה המכונית והגורה?"

זינקתי ממושבי, רצתי מהר ככל האפשר על השטיח הרך, למרות העקבים שהאמירו לשלושה־עשר סנטימטרים, והתייצבתי מול שולחנה. "השארתי את המכונית בחניה עם אחד העובדים ואת מדליין עם השוער שלך, מירנדה," אמרתי, גאה בכך שהצלחתי להשלים את שתי המשימות בלי לחסל את המכונית, את הגורה או את עצמי.

"ולמה שתעשי דבר כזה?" היא נהמה והרימה את מבטה מעותק של "Women's Wear Daily" בפעם הראשונה מאז שנכנסתי. "ביקשתי ממך במיוחד להביא את שתיהן למשרד, מכיוון שהבנות יגיעו לכאן בקרוב ונצטרך לצאת."

"אה, טוב, באמת, חשבתי שאמרת שאת רוצה..."

"מספיק. הפרטים של חוסר היכולת שלך מעניינים אותי מעט מאוד. לכי ותביאי את המכונית ואת הגורה לכאן. אני מניחה שכולנו נהיה מוכנות לצאת בעוד חמש־עשרה דקות. ברור?"

רבע שעה? האישה הזאת הוזה? ייקח לי דקה או שתיים לרדת במדרגות למכונית, עוד שש עד שמונה דקות להגיע לבניין שלה, ואז סביב שלוש שעות למצוא את הגורה בדירת שמונה־עשר החדרים שלה, לחלץ את מוט ההילוכים הסרבני ממקום החניה שלו ולנסוע עשרים רחובות בחזרה עד המשרד.

"כמובן, מירנדה. חמש־עשרה דקות."

התחלתי שוב לרעוד בשנייה שיצאתי בריצה מהמשרד שלה ותהיתי אם לבי פשוט ירים ידיים ויקרוס בגיל המופלג של עשרים ושלוש. הסיגריה הראשונה שהדלקתי נחתה ישר על הג'ימי החדשות שנעלתי, במקום לנחות על הבטון, ושם בערה מספיק זמן כדי להותיר חור עגול, קטן ויפה. מעולה, חשבתי לעצמי, פאקינג מעולה. החשבון עלה לארבעת אלפים דולר, עגול, על השמדת סחורה. שיא חדש בשבילי. אולי היא תמות לפני שאני אחזור. החלטתי שעכשיו הזמן להסתכל על חצי הכוס המלאה. אולי, רק אולי, היא תתמוטט ממשהו נדיר ואקזוטי, וכולנו נצא לחופשי ממעיין הייסורים הבלתי נדלה שלה. התענגתי על השאיפה האחרונה לפני שדרכתי על הסיגריה ואמרתי לעצמי להיות רציונלית. את לא רוצה שהיא תמות, חשבתי לעצמי כשהתמתחתי במושב האחורי. אם היא תמות, תאבדי כל תקווה להרוג אותה בעצמך, וזה יהיה חבל מאוד.

1 מתוך: וולדן, מאת הנרי דוד תורו, תרגם מאנגלית: ראובן אבינעם, הוצאת מוסד ביאליק, 2005, עמ׳ 64.