גבעת הסודות

1 כריסטין יולי 1943

הנעליים הלבנות החדשות שכריסטין קנתה לנסיעה כוסו בשכבת אבק ברגע שתומס זרק את המטען שלהם על הרציף, ובכך קלקל את הרושם הראשון שקיוותה ליצור — אם כי היא לא ידעה על מי. ככל שהיא ותומס התרחקו מניו יורק, התרבו הקקטוסים ופחתו סימני החיים. הם הגיעו סוף כל סוף. אבל לאן? השמש הבוהקת היתה מסנוורת כל כך, שהיא התקשתה לקרוא את השלט על מבנה התחנה הלבן: LAMY. היא התעכבה על הרציף, התלבטה כיצד לבטא את שם העיירה וייחלה להימלט ברכבת שהמשיכה בדרכה.

תומס כבר צעד נמרצות לעבר מבנה התחנה, אוחז מזוודה בכל יד וחבילות מתחת לכל זרוע. כריסטין תחבה את מה שכתבה לתוך התיק שלה, תפסה את שני התיקים הנותרים ומיהרה להצטרף לבעלה. מאז שאמר לה שפניהם מערבה, היא השתדלה לעמוד בקצב שלו, להידבק בהתלהבותו מההרפתקה המסתורית הזאת. הנעליים שלה הכאיבו לה בכל צעד, רגליה התנפחו והשתפשפו בגלל החום. היא תצטרך לקנות מידה גדולה יותר במקום הזה.

חייל התקרב אליהם. שערו השחור המתולתל והפרוע הציץ מתחת לכובע לבד שהיה מונח באלכסון על ראשו. "פרופסור וגברת סטאר!" הוא הצדיע.

"שארפ," תיקן אותו תומס. "השם הוא שארפ."

החייל הנמיך את קולו, ועיניו הכחולות הרצינו. "אדוני, אנחנו לא משתמשים בשמות אמיתיים במקומות ציבוריים, מסיבות של ביטחון שדה."

התחנה היתה שוממת — לא היה מי שישמע במקרה את שמותיהם. בנסיבות אחרות כריסטין היתה חושבת את הכלל המיותר הזה למשעשע, אבל התעקשותו של החייל ערערה אותה.

"אני רב"ט ג'יימס קמפבל," הוא אמר, הצדיע לרגע, שמט את היד וחייך. "אבל אתם יכולים לקרוא לי ג'ימי."

הוא תפס את המזוודות הגדולות ביותר, השאיר לתומס ולכריסטין לסחוב את השאר והוביל אותם לשברולט 1942 מכוסה בשכבת אבק כה עבה, עד שהיא ומגרש החניה הריק היו באותו הצבע. בזמן שהגברים העמיסו את המטען, כריסטין ניקתה את החול מהמושב האחורי בעזרת הממחטה, שקיבלה מאמה במתנה לחג המולד. שוליה היו עשויים תחרה, והיא היתה הרבה יותר מפוארת מכל דבר שאמא שלה היתה משתמשת בו בביתה שבאזור הכפרי במיין. היא כנראה חשבה שהממחטה תהלום את סגנון חייה התוססים של כריסטין בניו יורק. כריסטין אהבה לחקור את העיר בחברת תומס, שהכיר לה את הקסם שבחציית גשר ברוקלין בחצות ואת העונג שבהליכה נינוחה בגני הקלויסטרס בימי ראשון אחר הצהריים. כמה אירוני שעכשיו היא נאלצת להשתמש בממחטה כסמרטוט במקום שכוח אל שהיא ואמה מעולם לא העלו בדעתן.

בהתאם להוראות שקיבל תומס, כריסטין לא סיפרה לאמא שלה — או לכל אדם אחר — לאן הם עוברים. נאסר עליה אפילו לבטא את התסכול שלה על כך שאינה יודעת את הפרטים, מלבד העובדה שהם עוברים מערבה. היא סיפרה להוריה ולשותפה שלה לעסקים, סמנתה לואיס, את מה שיכלה: תומס הוצב הרחק מניו יורק והיא מצטרפת אליו ותיאלץ לעזוב את עבודתה כאוצרת משנה בגלריה של סמנתה ואת העסק הצדדי שהשיקו יחד לאחרונה, לשחזור פריטי אמנות ועתיקות. סמנתה הצטערה על עזיבתה והציעה שתמשיך לכתוב את הקטלוגים לתערוכות המוצגות בגלריה. כריסטין הסכימה בהתלהבות. את הטקסט לקטלוג של התערוכה הקרובה, על פוינטיליזם, סיימה לכתוב ברכבת, ונותר לה רק להדפיס את הנוסח הסופי ולשלוח אותו בדואר.

המכונית חלפה במהירות על פני נוף אינסופי שהיה כולו שטוח, מלבד גבעה באופק פה ושם. זה המקום שבו הוצעה לתומס "הזדמנות של פעם בחיים"? נראה כמו הזדמנות שמתאימה ללטאה יותר מאשר לאדם מבריק כמותו. חייב להיות כאן סניף דואר היכנשהו.

עיניה של כריסטין צרבו מענני האבק, אבל כשסגרה את החלונות נעשה מחניק בתוך המכונית, והיא הזדרזה לפתוח אותם בחזרה. הם חלפו על פני עיירה של בתי עץ שנראו נטושים, וכעבור כמה קילומטרים על פני מקבץ של בקתות בוץ. נדמה שתומס ידע תמיד מה הוא עושה. האם לכך ציפה? כריסטין נמנמה בחום הכבד עד שהשברולט בלמה ברחוב שלאורכו ניצבו בתי טיט. המרפסות המקורות בחזיתם הגיעו כמעט עד לכביש ויצרו מעבר מוצל לאורך המדרכה.

"התחנה הראשונה שלנו, חברים. מטה המנהלה." ג'ימי עצר מול שער ברזל מחושל. מאחוריו היתה חצר חצץ מטופחת, מוקפת במבנים נמוכים.

כריסטין ותומס השאירו את ג'ימי לשמור על המטען וניגשו למבנה בן קומה אחת. על דלת העץ העבה שלו נכתב 109 בספרות גדולות שחורות. עכשיו אולי תבין סוף־סוף למה הם כאן. לפני שעזבו את הדירה שלהם בניו יורק, תומס קיבל באופן קבוע מכתבים מהכתובת הזאת: שדירת איסט פאלאס 109, סנטה פה, ניו מקסיקו. כל מכתב שהגיע עורר בה חרדה. הוא ציווה עליה לעולם לא לפתוח אותם והיה ממהר להסתגר בחדר השינה ולקרוא את ההודעה. הוא היה כל כך מסתורי, שהיא דמיינה אותו בולע את ההודעות אחרי שקרא אותן כדי לוודא שהושמדו. אחרי זה הוא היה מגיח מחדר השינה ופוצח בשלב הבא במלחמת ההתשה שלו מולה, שנועדה לשכנע אותה להסכים למעבר. בקרב האחרון היא האשימה אותו שהוא מתנהג באנוכיות, והוא התעקש שהוא עושה את הטוב ביותר בשביל שניהם.

"הטוב ביותר בשבילך והטוב ביותר בשבילי הם לא אותו הדבר," היא ירתה בחזרה.

"איך את יכולה להגיד את זה?"

היא הזכירה לו — בנימה זועפת ויללנית, ששנאה — שהיא קטעה את לימודי הדוקטורט שלה כדי להצטרף אליו ללונדון לפוסט־דוקטורט שלו בכימיה. ואיך, זמן קצר אחרי שעלה בידה למנף את הידע שלה בכימיה להתמחות בשחזור פריטי אמנות בגלריית הדיוקנאות הלאומית, הם שבו לניו יורק מפני שקיבל שם משרה חדשה. ושאחרי שחיפשה את עצמה במשך שנה, היא פגשה את סמנתה ופתחה איתה את העסק לשחזור, שאהבה יותר מכל דבר שעשתה קודם לכן.

"ועכשיו אתה לוקח אותי למקום שאתה אפילו לא יכול לספר לי עליו, ואני אמורה לנחות כמו חתולה על הרגליים — ועוד לגרגר?"

"זה מה שאני אוהב בך. את תמיד מצליחה לגרום לדברים להסתדר. נהיה יחד. ולמען האמת, העסק שלכן לא ממש מתרומם, בגלל המלחמה וכל זה. אולי הגיע הזמן שתנוחי קצת. מנוחה יכולה לעזור — את יודעת — עם הדבר הזה ששנינו רוצים, להיכנס להיריון. אולי את עובדת קשה מדי, ובגלל זה לא הצלחת..."

הם ניסו כבר שלוש שנים, ובדיוק באותו בוקר היא הרגישה את ההתכווצויות המוכרות של המחזור החודשי וידעה שתאכזב אותו שוב. דמעות נקוו בעיניה כשחשבה על כך. תומס הבחין בהן, אסף אותה לזרועותיו, חיבק אותה חזק ונישק אותה עד שניגבה אותן.

הוא הושיב אותה על הספה והגיש לה כוס מים. "אנחנו חיים בתקופה של חוסר ודאות. הדבר היחיד שאני יודע הוא שאני צריך לעזור בכל מה שאני יכול כדי שננצח במלחמה הזאת. וגם את."

הוא אמר את זה כמעט כנזיפה. הם היו חלוקים בדעותיהם בעניין המלחמה. בהתחלה היא התנגדה לכך שארצות הברית תסתבך במלחמה אירופית, לכך שבחורים אמריקאים יקריבו את חייהם, במיוחד אחרי שהיטלר פלש לרוסיה. פשיסטים, קומוניסטים — כולם היו נתעבים באותה מידה בעיניה. למה לא לתת להם להשמיד אלה את אלה? אמנם המתקפה על פרל הארבור ומצבה הנואש של אנגליה שינו את דעתה, אבל גם עכשיו היא הרגישה שאמריקאים נהרגים לשווא.

"בזכות המשרה הזאת לא יגייסו אותי לצבא. לא כל אחד זוכה לקבל פטור מגיוס ועדיין לתרום למאמץ המלחמתי. אני יודע שזה קשה לך. ואני אנסה לפצות אותך יום אחד, אני אמצא דרך."

בכך הסתיים הדיון. תומס ידע שהיא חוששת עד מוות מהאפשרות שיגויס ויישלח גם הוא לשדות הקטל. היא התבוננה בו לילות רבים כשישן במיטתם ותהתה עד מתי יהיה שם לצדה. כבר בדייט הראשון שלהם, כשנודע לו שהיא דוקטורנטית לכימיה, הוא התלהב מכך שבניגוד לרוב האנשים, היא מבינה את הקשיים בניסויים שערך. כריסטין אהבה את התלהבותו מכך וגם את העובדה שהשיחות הלוהטות שלהם נהפכו תמיד לתאווה לוהטת עוד יותר. העובדה שההזדמנות המסתורית הזאת תבטיח שתומס יישאר לידה, הרחק מהחזית, ניחמה אותה.

היא לגמה בהשלמה מהמים שהגיש לה וקינחה את האף.

עכשיו הם היו בחצר החמה להחריד הזאת, המוקפת בקקטוסים ובפרחים שצבעם סגול בהיר, ועמדו מול דלת רשת שמאחוריה ייחשף עתידם. לראשונה מאז שארזה את התיקים שלהם בניו יורק, סקרנותה גברה על ההסתייגויות שלה.

"תיכנסו, הדלת פתוחה," השיב קול מתנגן לנקישתו של תומס.

אישה בעלת שיער חום גלי, שהתחיל להאפיר, ישבה לבדה אל שולחן כתיבה באמצע חדר גדול שתקרתו עשויה קורות עץ. היא הביטה מעל מכונת הכתיבה שלה וחייכה.

"תומס וכריסטין שארפ, אני מניחה." היא קמה לקבל את פניהם.

השם הבדוי נשמט. המקום בטוח. האישה נראתה לבבית.

"אני דורותי מֶקיבּין." היא הושיטה להם יד. "אני אעזור לכם להסתדר כאן. שבו בבקשה." דורותי הצביעה על שני כיסאות, הציעה להם משקה מוגז בטעם דובדבן — שהם שתו בהכרת תודה — ופתחה תיק מידע שהיה מונח על שולחנה המסודר.

"אתם תגורו בשטח צבאי סגור יחד עם עוד כמה מאות משפחות, בערך חמישים קילומטרים מכאן. רב"ט קמפבל ייקח אתכם לשם עוד מעט."

כריסטין הסתכלה על תומס. "שטח צבאי סגור? ידעת את זה?"

דורותי הושיטה יד מעבר לשולחן וטפחה על ידה של כריסטין.

"זה בוודאי הלם. לא מספרים לאף אחד לאן נשלחים ולמה, עד שמגיעים לכאן. אבל הסודיות היא כורח המציאות. אנחנו רוצים לנצח במלחמה, נכון?" היא נעצה עיניים בכריסטין.

"כן, כמובן." כריסטין חייכה חלושות.

"'לעמוד לצדו ולהסתדר עם מה שיש.' זה מה שאנחנו הנשים אומרות כאן." דורותי דפדפה במסמכים שעל שולחנה ושלפה תצלום של מבנה עץ בן שתי קומות.

"כאן תגורו. באחת היחידות של סוּנדט. הוא קבלן מקומי שעובד איתנו הרבה. יש לכם מזל שנותרה יחידה פנויה. גמרו לבנות את היחידות האלה לא מזמן, ולכן החצר עוד לא גמורה. אבל יש בבית רצפת פרקט, שני חדרי שינה ומטבח גדול יחסית לשאר הבתים כאן. שני כיורים, שפע של מקום אחסון ותנור גדול וחדש. זה נחשב כאן למותרות." היא העבירה להם את תיק המידע. "אני מקווה שתמצאו כאן את התשובות לשאלות שלכם. אם לא, תוכלו לשלוח הודעה ממשרדו של המנהל. או לשאול את האנשים שתפגשו. אתם תגלו שכולם ידידותיים מאוד ב'גבעה' — ככה אנחנו קוראים ללוס אלמוס. אתם תרגישו כמו ותיקים מהר מאוד."

"יש כאן סניף דואר?" שאלה כריסטין.

"כן, כמובן, אם כי המכתבים שלכם יהיו חייבים לעבור צנזורה."

"צנזורה?"

"אם תקפידי להתעסק רק בעניינים שלך, לא צריכה להיות בעיה. לא היית רוצה לפגוע בטעות במאמץ המלחמתי, נכון, יקירה? עכשיו, יש במקום צרכנייה שאפשר להשיג בה את רוב הדברים. תמצאי שם מגוון רחב של מצרכים, גם דברים שנמצאים תחת קיצוב במקומות אחרים. אנחנו צריכים להודות על כך לגנרל גרוֹבס בוושינגטון. הוא תמיד דואג שהמדענים שלו יקבלו את הטוב ביותר." דורותי חייכה בחביבות. "ויש קו אוטובוס לסנטה פֶה, אם תרצי לעשות קניות או סתם להסתובב. תוכלי לנסוע לשם פעם בחודש."

בעוד כריסטין תוהה כמה זמן יארכו מסעי הקניות האלה, הטלפון שעל השולחן צלצל. "כן, אוֹפּי, הם הגיעו. הכול בסדר. כן, אני אשלח אותו מיד." היא החזירה את השפופרת למקומה.

"ובכן, דוקטור אופנהיימר שמח שאתה פה," היא אמרה לתומס. "הוא מבקש שתיגש לאזור הטכני ברגע שתגיע לגבעה. כנראה הוא מבקש לשוחח איתך על בעיה שנתקל בה. כל כך אופייני לאופּי. אני מתכוונת לדוקטור אופנהיימר — כולנו קוראים לו אופּי." היא צחקקה ונענעה בראש. "לא עולה בדעתו שאולי תרצה לפרוק את המזוודות לפני שתתייצב לעבודה." היא הציצה לעבר כריסטין. "אני חוששת שפריקת המזוודות תיפול על הכתפיים שלך, יקירתי."

דורותי פנתה להקליד את אישורי הכניסה שלהם.

כריסטין קלטה שהמקום החדש הזה כבר מרחיק ממנה את בעלה. כדי לסלק את המחשבה הלא נעימה היא הצטרפה לתומס, שעיין בתיק המידע. הוא הכיל תיאור של אולם פוּלֶר לודג', המשמש לאירועים חברתיים וכחדר אוכל, פירוט של חוגים — מקהלה, תיאטרון, בולאות, שחמט, ריקודי עם, הרכב מוזיקה קאמרית — ואת לוח הזמנים בגבעה: שישה ימי עבודה בשבוע. רק ימי ראשון חופשיים.

כריסטין ידעה שאין בתיק המידע תשובות לשאלות שהתרוצצו בראשה. כמה זמן הם ישהו כאן? איך היא תעסיק את עצמה? והאם היא תהיה האישה הנשואה היחידה ללא ילדים?

היא הציצה בתומס, שהתעמק בדפי המידע, ונשטפה בגל של חיבה כלפי בעלה הנאה הגבוה והרזה — מה שהיה נדיר בשבועות האחרונים. הוא היה נרגש כל כך להיות כאן.

"אתם תזדקקו לאלה כדי להיכנס לגבעה ולצאת משם." דורותי מסרה להם את האישורים. "הם תקפים לחודש. כדאי שלא תאבדו אותם אם אתם רוצים לחסוך לעצמכם בלבול מוח."

תומס ליטף את ידה של כריסטין כשהם יצאו מהבניין. "דורותי נראית נחמדה," הוא אמר. "בינתיים זה נראה בסדר, נכון?"

"כמו קייטנה אחת גדולה." תומס, שלא הבחין בציניות בקולה, חייך אל ג'ימי, שנשען על השברולט על שפת המדרכה והמתין להם.

"את תהיי בסדר," מלמל תומס כשפתח לה את הדלת האחורית.

"בטח," היא ענתה, אף שלא היתה בטוחה בכך, כשהתמקמה על המושב. אפילו חתולים עם תשע נשמות לא תמיד נוחתים על הרגליים, אם מאלצים אותם לקפוץ רחוק מדי.

המכונית נהמה כשטיפסה בכביש המתפתל שהוביל מוואלֶה גרנדֶה להרי השולחן שמעל העמק. החול והשיחים הנמוכים השתרעו עד לאופק, על רקע רכסים סלעיים שדמו לזרועות מעוותות ובקצותיהן מעין אצבעות שאוחזות בתחתית המכתש. למעט עץ אורן מזדמן, כמעט לא היתה צמחייה ראויה לציון. כריסטין הרגישה קטנה לנוכח הנוף.

במושב הקדמי, ג'ימי פטפט על האזור. היא שמעה קטעי דברים: "ואלה גרנדה, המכתש הכי גדול באזור... הוא נוצר כשהר געש קרס לתוך עצמו... הסלע הבהיר סביב הפסגה נקרא בנדלייר טאף... הפסגה הכי גבוהה היא יותר משלושת אלפים מטרים... לוס אלמוס בספרדית זה עצי צפצפה, ככה קוראים להם באזור הזה..."

כריסטין עבדה קשה כדי להיחלץ מהשגרה המשמימה של חיי העיירה הקטנה במיין שבה נולדה, לטובת החיים המרגשים בניו יורק. היא סידרה ספרים בספרייה העירונית בשעות היום ומלצרה בערבים כדי לחסוך כסף לקולג'. עכשיו היה לה נדמה שעלה בידה רק להחליף את הערפילים והקור של מיין בחום ובצחיחות של ניו מקסיקו.

טוב, לפחות היתה לה העבודה שהסכימה לעשות בשביל סמנתה. היא חיטטה בתיק היד ושלפה ממנו את עשרים הדפים בכתב ידה, כאילו היו קמע. היא עברה עליהם ולרגע הרגישה סיפוק. בטוח שסמנתה תאהב את התובנות שלה על ההקשר ההיסטורי של היצירות הפוינטיליסטיות המוצגות בתערוכה.

לפתע פנתה המכונית בחדות וכריסטין איבדה את שיווי המשקל. היא נהדפה לצד השני של המושב האחורי, והדפים התעופפו מבעד לחלון.

"תעצור! העבודה שלי!"

הדפים התעופפו מטה לכיוון המכתש.

"אני לא יכול לעצור, הכביש תלול ואין שוליים," השיב לה ג'ימי בצעקה.

"תעצור. בבקשה תעצור!"

"אין טעם, מותק," אמר תומס ועקב במבטו אחר הדפים המסתחררים.

"אני חייבת לאסוף אותם!"

"הם אינם."

"אלוהים, מה אני אעשה? הבטחתי לשלוח אותם לסמנתה השבוע."

"לא איבדת את הכול, נכון?" תומס הסתובב והסתכל על הדפים המפוזרים על המושב האחורי ועל הרצפה. "תכתבי מחדש את מה שחסר, עכשיו, כשזה עדיין טרי בראש שלך. קרוב לוודאי שתכתבי אפילו יותר טוב בפעם הבאה. זה בדרך כלל ככה, נכון?"

הוא צדק. אבל היא לא רצתה שיהיה צודק, אלא שיציע לה את אהדתו. הכול היה יותר מדי — המקום הארור הזה והכביש המשוגע והמסוכן הזה, שעלול בכל רגע להטיל אותם למכתש, כמו שקרה לדפים שלה. ועבודתה, הדבר היחיד ששמר על שלוות הנפש שלה במשך ארבעת ימי המסע למקום המקולל הזה, איננה ברובה. למה היא הסכימה לבוא לכאן?

כריסטין נשלפה בבת אחת מהסערה הפנימית שלה, כשהמכונית נתקלה בבור בכביש והראש שלה פגע בתקרה. לפניהם ניצבה שורת עמדות בידוק לבנות. זאת בטח הגבעה. ג'ימי עצר ליד אחת העמדות ומסר את אישורי הכניסה שלהם. הקצין התורן העגמומי בחן את המסמכים, נעץ בתומס ובכריסטין מבט ארוך והחזיר אותם לג'ימי בחוסר רצון, כאילו התאכזב שלא מצא בהם דופי. הוא נופף להם להמשיך.

ג'ימי בלם בטלטלה ליד עמדת בידוק אחרת. מעבר לה, כריסטין ראתה מתחם מבנים נמוכים מוקף בשתי שורות של גדר תיל.

"עצירה ראשונה, אתר Y, הידוע גם כאזור הטכני," אמר ג'ימי. "אתה יורד כאן, דוקטור שארפ. הקצינים בעמדה ההיא יבקשו לראות שוב את האישור הביטחוני שלך ויכוונו אותך למשרד של אופּי. אני אדאג שהגברת תהיה בסדר." הוא הוריד יד אחת מההגה, הצדיע והושיט אותה ללחוץ את ידו של תומס. "שמחתי להכיר, אדוני."

תומס שלח מבט אל כריסטין. "את תהיי בסדר?"

"בטח." היא חייכה כמו גיבורה. "תדע למצוא את הדרך הביתה?"

"שאלה טובה." תומס צחק.

"אל תדאג," אמר ג'ימי. "כל אחד יוכל להסביר לך איך להגיע לשיכון סונדט. זה במרחק הליכה. וכשתגיע לשם, אנשים ידעו לאיזו דירה לכוון אותך. רק יחידה אחת עמדה ריקה, וכולם חיכו לראות מי יקבל אותה."

תומס דילג החוצה מהמכונית ועצר לרגע לצד החלון האחורי כדי לתת לכריסטין נשיקה זריזה על הלחי. הוא ליטף את ידה. "תאחלי לי בהצלחה," אמר.

כריסטין הבינה, להפתעתה, שתומס לחוץ, חושש אפילו — והיא מעולם לא ראתה אותו כך. בדרך כלל מילת התואר שדבקה בבעלה היתה מבריק. אף שלא היה שחצן, היא ידעה שהוא חושב שהיא מדויקת.

"כנראה מדובר בעניין גדול," היא אמרה. גם עכשיו היא היתה מבולבלת, כמו שהיתה מאז שהמכתבים התחילו להגיע לניו יורק, ולא הבינה מדוע המומחיות של תומס בפיתוח ציפויים עמידים מאוד חשובה כל כך למאמץ המלחמתי.

הבזק של חוסר ודאות חלף על פניו, והוא משך בכתפיו. "אני חושב שזה חשוב."

היא קלטה שאולי אפילו הוא אינו מבין בדיוק מדוע קיבל זימון לכאן. "בהצלחה." היא ליטפה לו את היד, הניחה לו ללכת והביטה בו בגאווה כשצעד בהחלטיות לעבר עמדת הבידוק ולתוך קודש הקודשים של היחידים במינם, שנקבצו יחדיו במטרה לנצח במלחמה הארורה הזאת.

ג'ימי לחץ על דוושת הגז, וכריסטין השתדלה לחרות בזיכרונה את הדרך כשהם פנו ימינה, נסעו על כביש לא סלול ופנו שמאלה לכביש נוסף. היא ראתה סביבה אתרי בנייה ובתים עשויים מחומרים קלים, מסודרים כמו קופסאות נעליים. הצבע הירוק הרענן וגגות הפח הגלי כבר הספיקו להתכסות באבק. לראשונה בחייה שמה לב שלאבק יש ריח. היא תהתה אם יש לו ריחות שונים, בדומה לקש במיין. האם היא תלמד להבחין ביניהם?

נשים התאמצו לדחוף עגלות תינוקות בשבילים המחורצים. אחרות דשדשו לאטן, נושאות בכל יד סל רשת עמוס במצרכים, ונראה שהחום הביס אותן. כולן היו לבושות בסרבלי ג'ינס ועטו על צווארן בנדנות — מה שכנראה נחשב שיא האופנה במקום הזה. לרגליהן נעלו נעלי עבודה, סניקרס או סנדלים — אף אחת לא נעלה נעלי עקב כמוה.

כמה נשים התגודדו על אחת המרפסות, פטפטו וצחקו על כוס תה או קפה, וכריסטין הופתעה מהבזק הכמיהה שחלף בה. האם הן עתידות להיות חברות שלה? על פי ניסיונה במקומות קטנים ונידחים, פטפוטים ורכילות חד הם. מה הסיכוי שכאן זה אחרת?

צליל מסמרים נחבטים לתוך קורות עץ עורר תחושה של עשייה והתחדשות. חלפה בה המחשבה שכאשר תתעורר למחרת, ייתכן שתמצא את עצמה בעיירה ששדונים קטנים בנו בן לילה.

משני צדי הכביש ניצבו עמודי טלפון, אבל היא שמה לב שלא נמתחו ביניהם חוטים.

"לאנשים כאן יש טלפונים?" היא שאלה.

"רק למנהל, ורק במשרד שלו. אחרי שהקימו את העמודים, אנשי הביטחון החליטו שעדיף שלאנשים לא יהיה טלפון."

כריסטין לא אהבה את אנשי הביטחון האלה, מי שלא היו.

ג'ימי עצר מול יחידת דיור בת שתי קומות, עם חלונות קטנים. במרפסות הקדמיות היה מעקה עשוי פסי עץ.

"אתם בדירה העליונה," הוא אמר ופתח לה את דלת השברולט.

בזמן שהיא הביטה במדרגות העץ התלולות, ג'ימי הוציא את המזוודות, את התיקים ואת החבילות מתא המטען. הוא סימן לה בתנועת ראש להתקדם, אבל היא נתנה לו ללכת ראשון. היא היתה סקרנית לראות את ביתה החדש, אבל כל עוד היא נמצאת ברחוב, אולי היא תוכל לנהוג בחזרה לניו יורק, לסמנתה, לשחזר רהיטים עתיקים וציורים ישנים, לבקר בתערוכות חדשות של אמנים בתחילת דרכם, לצפות במחזות בברודוויי ולצאת לטיולים בסנטרל פארק.

ג'ימי ירד למטה כדי להעלות עוד מטען, ומצחו כבר היה מכוסה זיעה. הפעם היא עלתה אחריו במדרגות, וכשעמדה על המישורת מול דלת הדירה, הסתכלה סביב על סבך אופני הילדים שבחצר בין הבניינים. חולצות טי בכל הצבעים והמידות התנופפו על חבלי הכביסה. על חבל אחר נתלו רק חיתולים. האם לכולם כאן יש ילדים? האבק צרב בגרונה.

"אני אביא לך מים," היא אמרה לג'ימי, כשחלף על פניה לתוך יחידת הדיור.

היא הלכה אחריו, פנתה למטבח שטוף השמש ופתחה וסגרה את הארונות עד שמצאה כוסות. כשפתחה את ברז המים הקרים בכיור, יצאו ממנו מים חמימים וחומים מעט. היא נתנה להם לזרום.

"אל תעשי את זה," אמר ג'ימי. "אסור לבזבז מים!"

"אבל הם חומים."

"זה מאוד בזבזני לתת למים לזרום עד שהם צלולים. עדיף שתרתיחי מים לשתייה עד שהגוף שלך יתרגל לזה."

"כמה זמן לוקח עד שהגוף מתרגל למים, למקום הזה?"

"זה משתנה." הוא שתה בלגימה אחת את המים העכורים.

"אתה אוהב להיות כאן?"

"כן." הוא הניח את הכוס הריקה על הדלפק. "אנשים משתדלים להתנהג יפה אחד לשני. כולם מכבדים אחד את השני, גם אם הם מפורסמים. ויש כאן אפילו מפורסמים בקנה מידה עולמי. זה כבוד גדול." הוא ניגב את מצחו המיוזע. "אני לא מתגעגע במיוחד לעסקי הדיג של אבא שלי בקייפ קוד. העבודה הזאת ממש לא חסרה לי."

היא חייכה. "אז אתה מניו אינגלנד, כמוני — גדלתי במיין. גם אני שמחתי לעזוב. אבל כאן יש הרגשה של סוף העולם."

"הרבה אנשים לומדים לאהוב את המקום הזה, או לכל הפחות מתרגלים אליו." היה נדמה שהוא מוכיח אותה, אבל לא באופן מרושע. "אם את מסודרת, הגיע הזמן שאזוז."

"ברור." היא נאנחה והביטה סביבה בחדר ובקירותיו הלבנים. "אני מסודרת." הבעתה העגומה זיכתה אותה בחיוך מתנצל מצד ג'ימי. עד שעלה בדעתה להודות לו, הוא כבר הספיק לדלג במורד המדרגות ויצא מטווח השמיעה.

המטבח היה מוצף אור, תענוג אחרי דירתם הקטנה והחשוכה בניו יורק. הוא גם היה מרווח יותר וכלל את כל הדברים הבסיסיים. שולחן אוכל מעץ אורן, ארבעה כיסאות תואמים וכלים. הספה שבסלון היתה בצבע ירוק־זית ונראתה כאילו רופדה בבד עודף ממעילי חורף צבאיים. נורה חשופה היתה תלויה מעליה. היא פתחה את ארון המצעים והמגבות שבפרוזדור. הוא היה ריק, וכריסטין שמחה שהביאה איתה מצעים ומגבות, חרף הבטחותיו של תומס שיספקו להם הכול. בחדר השינה היא הניחה את התיק שלה בצד המיטה שהיתה בו מנורת קריאה, ואז נמלכה בדעתה, העבירה אותו לצד השני וויתרה על המנורה לטובת תומס. היא תקנה לעצמה מנורה באחד ממסעי הקניות לסנטה פה שדורותי דיברה עליהם. לו היתה נדרשת להעניק כינוי לסגנון של ביתם החדש, היא היתה בוחרת ב"עליבות אותנטית". אבל בדומה לדף חלק, היא תוכל לעבוד עם זה ולשדרג אותו בעזרת כמה מרבדים, כריות ואהילים.

היא פרקה את בגדיו של תומס וסידרה את המכנסיים ואת חולצות הטי בשידה. לאחר שסגרה במאמץ את המגירות, פנתה לסדר את מוצרי הטיפוח בחדר האמבטיה. היא הציצה בפניה הכחושות במראה של ארון התרופות.

הם באו לפה בגלל הזדמנות של פעם בחיים בשבילו, אבל מה תהיה המשמעות בשבילה? בחלומותיה הפרועים ביותר לא העלתה בדעתה שתומס ינחית אותה במקום כזה. הוא גדל מוקף בכל המנעמים של משפחה מכובדת מאליטה שהיא לא ידעה על קיומה עד שהכירה אותו.

היא עברה לניו יורק אחרי שסיימה את התיכון בהצטיינות, מיהרה להשאיר מאחוריה את האדים בתחנת הדלק של אביה ולהימלט ממזגו הרע ומהמראה של אמה המתגנבת לחדר האמבטיה בשביל לגימת אלכוהול. ניו יורק היתה מאיימת, משכרת, לפעמים ידידותית ולעתים קשוחה — והתעלמה מכל מציאות אחרת מלבד ההווה. כריסטין התלהבה מכך שאיש לא התעניין מאין באה וניצלה את ההזדמנות להמציא את עצמה מחדש. היא נרשמה לתואר ראשון ולאחר מכן לתואר שני בכימיה באוניברסיטת ניו יורק. החידוש הבא בחייה הגיע בדמותו של תומס, שלא היה מסוג הגברים שפגשה בנעוריה ולא מסוג הגברים שציפתה שיבחינו בה, קל וחומר יאהבו אותה.

הוא נדהם ושמח כשסיפרה לו שהיא מתכננת להמשיך לדוקטורט. הוא קרא לה "אשתי היפה והאצילה" שלו. היה נדמה שהוא מוקסם מהמחשבה שהיא הגיעה משום מקום ומאמינה בכוחה להיעשות "מישהי". הוא התמוגג מהתלהבותה חסרת המעצורים לראות אמנות, להאזין למוזיקה מכל הסוגים, לטעום כל מה שיש לו ולעיר להציע. היא היתה אסירת תודה על כך שקיבל בהבנה את השעות הארוכות שבילתה במעבדה והתרגשה כשהתגאה בפני חבריו ומשפחתו שיבוא יום ושניהם יהיו דוקטור שארפ. היא התלהבה מהשיחות המעמיקות שניהלו על מחקריהם. שנה אחרי שנישאו הוא קיבל מענק מחקר לשלוש שנים בלונדון. הם הסכימו שהיא תעזוב את לימודי הדוקטורט לטובת "הרפתקה אירופית". היא אמרה לעצמה שתהיה לה הזדמנות נפלאה לשקוע בעולם האמנות שתומס הכיר לה. היא למדה שחזור אמנותי ותולדות האמנות וספגה עולם שלם של יופי, שהוביל אותה לעיסוק בשחזור חפצי אמנות ובאוצרוּת.

בשעה שהיא סידרה את השפתון שלה ואת מברשות השיניים בחדר האמבטיה, חלפה בראשה המחשבה שעכשיו היא חזרה לנקודת ההתחלה. אחרי שסיימה שם, החליטה שהגיע הזמן לצאת לצרכנייה כדי להצטייד במזון ולהכין ארוחת ערב.

מחר היא תעבור על מה שנותר מהטקסט שכתבה לקטלוג, תראה מה חסר ותכתוב מחדש את מה שהיא זוכרת, כמו שתומס הציע. היא תדפיס את הכול ותשלח לסמנתה. איך דורותי ניסחה את זה? לעמוד לצדו ולהסתדר עם מה שיש. איך בדיוק? היא היתה בספק אם אפילו לדורותי יש תשובה.