הסודות של הלנה

2

"התייבשות. זה הכול. תערבבי את השקית הזאת עם מים עכשיו ותני לו עוד אחת לפני השינה. ותשתה הרבה נוזלים, בחור צעיר."

"אתה בטוח שזאת לא מלריה, דוקטור?" אלכס הביט בחשדנות בקפריסאי הזעיר. "אתה יכול להגיד לי, אתה יודע, אני יכול להתמודד עם זה."

"ברור שלא, אלכס," הטיחה הלנה. היא פנתה לרופא שסגר את התיק שלו. "תודה שבאת מהר כל כך, ואני מצטערת שהטרחתי אותך." היא ליוותה אותו אל מחוץ לחדר השינה והובילה אותו במורד המדרגות למטבח. "הוא נראה הוזה. זה הבהיל אותי."

"כמובן, זה טבעי, ואין בעיה. טיפלתי בקולונל מקלאדן שנים רבות. מותו... עצוב כל כך." הוא משך בכתפיו והושיט להלנה כרטיס ביקור. "למקרה שתזדקקי לי שוב, מוטב שתבואי למרפאה. לצערי אני חייב לגבות ממך שכר של ביקור בית היום."

"אוי, אני לא בטוחה שיש לי מספיק מזומנים כאן. הייתי אמורה ללכת לבנק בכפר היום." השיבה הלנה במבוכה.

"אל תדאגי. המרפאה במרחק כמה דלתות משם. תני את התשלום לפקידת הקבלה שלי."

"תודה, דוקטור, אני מבטיחה."

הוא יצא מהדלת הקדמית, והלנה הלכה אחריו. ואז הוא הסתובב ונשא את מבטו אל הבית. "פנדורה," הוא אמר בארשת מהורהרת. "את בוודאי מכירה את המיתוס?"

"כן."

"בית נפלא כל כך, אבל כמו התיבה באגדה שעל פיה הוא נקרא, הוא היה סגור שנים רבות. ואני תוהה, את פתחת אותו?" הוא חייך אליה בפליאה, חושף שיניים ישרות ולבנות.

"אני מקווה שלא כדי שכל הצרות שבעולם יוכלו לצאת ממנו," אמרה הלנה בחיוך אירוני. "בעצם, זה הבית שלי עכשיו. אנגוס היה הסנדק שלי. הוא הוריש לי אותו."

"אני מבין. ואת תאהבי אותו כמו שהוא אהב?"

"אני כבר אוהבת. באתי לכאן כנערה, ואף פעם לא שכחתי אותו."

"אז תדעי שזה הבית הכי עתיק באזור. יש אומרים שהוא שימש למגורים כבר לפני אלפי שנים. שאפרודיטה ואדוניס באו פעם לטעום את היין ובילו כאן את הלילה. יש המון שמועות בכפר."

"על הבית?"

"כן." הוא הביט ישירות בעיניה. "את מזכירה לי מאוד גברת אחרת. פגשתי אותה פעם בפנדורה, לפני המון שנים."

"באמת?"

"היא באה לבקר את קולונל מקלאדן, ואני נקראתי לטפל בה. היא הייתה יפה, כמוך," הוא אמר בחיוך. "טוב, תקפידי שהילד ישתה הרבה נוזלים. אַדיוֹ, מדאם."

"כן. שלום, ותודה."

הלנה צפתה בו מתרחק ברכבו בענן אבק גירי. כשהרימה את מבטה אל פנדורה, למרות החום הצורב, חלף בשדרתה רעד, וחולשה מוזרה של פחד הציפה אותה שוב. היא אילצה את עצמה להתרכז ברשימת המשימות שלפניה. קודם כול היא צריכה לבדוק את בריכת השחייה, אז היא הקיפה במהירות את הבית, חצתה את המרפסת וראתה שכדאי להוסיף כמה צמחים צבעוניים בעציצי האבן הריקים, והוסיפה את המשימה הזאת לרשימה שערכה בראשה. הבריכה, שהייתה מתחת למרפסת, ולרגלי מדרגות מתפוררות, נראתה במצב טוב להפתיע, אבל בוודאי תצריך שנים של קרצוף הלכלוך לפני שיהיה אפשר להשתמש בה.

כשהלנה פנתה בחזרה אל הבית היא הרימה את מבטה ושמה לב כמה שונה הוא נראה מנקודת המבט הזאת. מכאן הבית נראה מחמיר במקצת והיה חסר קישוטים, אבל החזית הייתה ציורית בהחלט. את הרושם החמור ריככה המרפסת הארוכה עם הפרגולה שמעליה, וחלונות חדרי השינה שכל אחד מהם עוטר במרפסת קטנה עם מעקה ברזל מחושל, מה ששיווה לבית מראה של וילה איטלקית. היא תהתה מדוע היא לא זכרה אותו כך, אבל אז הבינה שמאז שהייתה כאן לאחרונה, היא הספיקה לחיות זמן־מה באיטליה, אז עכשיו היא יכלה לעשות את ההשוואה.

היא נכנסה פנימה ועלתה לחדרה של איימי. בתה עמדה מול המראה בשמלת המסיבות הוורודה שלה. הלנה לא יכלה שלא לחייך כשצפתה באיימי המתפעלת מעצמה באין רואים, מפתלת את גופה הקטן ומפזרת את שיער הפשתן המפואר שלה לכאן ולכאן בעודה סוקרת את בבואתה בעיניה הכחולות הענקיות והתמימות.

"חשבתי שביקשתי ממך לפרוק את המזוודה."

"עשיתי את זה, אימא." איימי נעקרה מהמראה באנחה רגוזה. היא הצביעה על הבגדים שהיו זרוקים ברחבי החדר כדי להראות שהם אינם עוד במזוודה.

"התכוונתי שתכניסי אותם למגירות, לא שתזרקי אותם על הרצפה. ותורידי את השמלה הזאת. את לא יכולה ללבוש אותה עכשיו."

"למה לא?" שפתיה הוורודות של איימי התכווצו בהבעת רוגז. "זאת השמלה שאני הכי אוהבת."

"אני יודעת, אבל היא נועדה למסיבות, לא בשביל להסתובב בחום בבית ישן ומאובק."

איימי צפתה באימה שערמה את הבגדים על המיטה והחלה להכניס אותם למגירות. "ובכלל, למגירות יש ריח מוזר."

"זה ריח של משהו ישן," השיבה הלנה. "אנחנו נשאיר אותן פתוחות לאוורור. זה יהיה בסדר."

"מה נעשה היום? יש ערוץ דיסני בטלוויזיה כאן?"

"אה..." השעה הייתה כמעט שעת צהריים, והבוקר חלף בערפול מבוהל ובחיפוש אחר רופא לבנה ההוזה. הלנה התיישבה על המיטה, נכספת פתאום גם היא לערוץ דיסני. "יש לנו המון דברים לעשות היום, מותק, ולא, אין כאן טלוויזיה."

"אז אנחנו יכולים לקנות?"

"לא, אנחנו לא יכולים," היא אמרה בכעס, והתחרטה מייד. איימי הייתה טובה כל כך, גם בנסיעה לכאן וגם הבוקר, ושעשעה את עצמה בשקט. היא התקרבה אל בתה וחיבקה אותה. "אימא צריכה לסדר כמה דברים, ואז נלך לחפש, בסדר?"

"כן, אבל אולי אני אהיה קצת רעבה. לא אכלתי ארוחת בוקר."

"לא, לא אכלת, אז אני חושבת שכדאי שנלך עוד מעט לעשות קניות. אני רק רוצה לבדוק מה שלום אלכס, ואז נלך."

"אני יודעת, אימא!" פניה של איימי אורו כשהיא ירדה מברכיה של הלנה והחלה לחטט בתרמיל הגב הקטן שהיה איתה בטיסה. "אני אצייר לאלכס כרטיס 'רפואה שלמה' כדי לשמח אותו."

"זה רעיון יפה, מותק," הסכימה הלנה כשאיימי נפנפנה בניצחון בנייר ובטושים צבעוניים.

"או..." איימי תקעה עט בפיה בעודה חושבת. "אם הוא לא ירגיש יותר טוב, אולי אני אקטוף בחוץ כמה פרחים לשים לו על הקבר?"

"את יכולה, אבל אני מבטיחה לך שהוא לא הולך למות, אז אני חושבת שכרטיס זה רעיון יותר טוב."

"בבוקר, כשהלכתי לראות אותו, הוא אמר שהוא הולך למות."

"הוא לא הולך למות. תתחילי לצייר, ואני אחזור בעוד כמה דקות."

הלנה יצאה מהחדר והלכה לאורך המסדרון לחדרו של אלכס, משתעשעת לרגע במחשבה שבנה יהפוך למתבגר נורמלי עם קפוצ'ון, כזה שנהנה מכדורגל, בנות, מסתובב בערב בקניונים עם חברים שמבהילים איזו סבתא זקנה בתעלולים שלהם. במקום זה, היה לו איי־קיו גבוה בהרבה מהנורמלי, מה שנשמע טוב לכאורה, אבל בעצם גרם כמדומה יותר בעיות ממה שמוחו האנרגטי יוכל אי־פעם לפתור. התנהגותו דמתה לזו של זקן יותר מאשר לזו של מתבגר.

"מה שלומך?" היא הציצה בזהירות מעבר לדלת. אלכס שכב בתחתוניו, זרוע אחת מונחת על מצחו.

"מממ," באה התשובה.

היא התיישבה בקצה המיטה. המאוורר העתיק שנגרר מחדרו של אנגוס כדי לספק משב רוח קריר למצחו הבוער של בנה שקשק במאמץ.

"לא התחלה טובה, מה?"

"לא." אלכס לא פקח את עיניו. "מצטער, אימא."

"אני לוקחת את איימי לכפר לקנות כמה מצרכים ולשלם לרופא. אתה מבטיח לשתות הרבה מים עד שאני חוזרת?"

"בסדר."

"רוצה משהו?"

"משהו שדוחה יתושים."

"באמת. היתושים הקפריסאים לא מזיקים."

"אני שונא אותם, בלי קשר ללאום שלהם."

"בסדר, אני אקנה משהו. ואם מחר תרגיש יותר טוב, ניסע לפאפוס. יש לי רשימה של דברים שצריך לקנות, כולל מאווררים לכל החדרים, מצעים, מגבות, מקרר חדש וטלוויזיה עם נגן די־וי־די."

אלכס פקח עיניים. "באמת? חשבתי שטלוויזיה לא נכללה באג'נדה כאן."

"נראה לי שדי־וי־די זה בסדר בשביל איימי ופרד, בייחוד בימים חמים אחר הצהריים."

"וואו, הדברים משתפרים."

"טוב." הלנה חייכה אליו. "היום תנוח, ונקווה שתרגיש יותר טוב לקראת הנסיעה מחר."

"אני בטוח שאני אהיה בסדר. זאת רק התייבשות, לא?"

"כן, מותק." היא נשקה למצחו. "נסה לישון קצת."

"טוב. מצטער על עניין המלריה, דרך אגב."

"זה בסדר. להתראות." כשהלנה ירדה במדרגות היא שמעה את הנייד שלה מצלצל במטבח. היא חצתה בריצה את המבואה והצליחה להגיע אליו בזמן.

"הלו?"

"זאת את, הלנה? כאן ג'ולז. מה שלומך?"

"בסדר, כן, אנחנו בסדר."

"טוב. איך הבית?"

"נפלא. בדיוק כמו שזכרתי אותו."

"לפני עשרים וארבע שנים? אוי ואבוי, אני מקווה שהם חידשו את האינסטלציה מאז!"

"למען האמת, הם לא חידשו." הלנה לא יכלה להימנע מרטט של הנאה כשהקניטה בעדינות את ג'ולז. "הוא בהחלט דורש קצת מתיחת פנים ואסלות חדשות, אבל אני חושבת שהוא יציב – מבחינת המבנה, לפחות."

"גם זה משהו. תשמחי שהגג לא נפל עליכם כשישנתם."

"גם למטבח לא תזיק קצת מודרניזציה." הוסיפה הלנה. "אני חושבת שנשתמש בגריל יותר מאשר בתנור. בכנות, אולי זה לא יהיה מה שאת רגילה לו."

"אני בטוחה שנסתדר. וכמובן, אני אביא את המצעים שלנו איתנו – את יודעת שתמיד עשיתי את זה. אם את צריכה משהו, תגידי לי."

"תודה, ג'ולז, בסדר. מה שלום הילדים?"

"רוּפֶס וויולה בסדר, אבל אני מרגישה שהתעסקתי שבועות ארוכים בחלוקת פרסים, נאומים למנהלים והגשת תותים עייפים. סאשה הצליח לחמוק מכל הדברים האלה, בחור בר מזל."

"אה." הלנה ידעה שבסתר ליבה ג'ולז אוהבת את הדברים האלה. "מה שלום סאשה?" היא שאלה בנימוס.

"עובד מסביב לשעון, שותה יותר מדי... את יודעת איך הוא. בקושי ראיתי אותו בשבועות האחרונים. אוי, הלנה, אני חייבת לרוץ. יש לי אורחים לארוחת ערב, ואני ממש לחוצה."

"אז נתראה בעוד כמה ימים."

"כן. אל תתחילי להשתזף בלעדיי, את שומעת? כאן יורד גשם כל הזמן. צ'או, יקירה."

"צ'או," הגתה הלנה בלי קול לתוך הנייד בעוגמה כשניתקה את השיחה והתיישבה אל שולחן המטבח. "אוי לא," היא גנחה, מתחרטת בכל ליבה שהניחה לג'ולז לכפות עליה לבוא לכאן לשבועיים. היא השתמשה בכל התירוצים שיכלה להעלות בדעתה, אבל ג'ולז פשוט סירבה לקבל תשובה שלילית. התוצאה הייתה שארבעת בני משפחת צ'נדלר – ג'ולז, שני ילדיה ובעלה סאשה – ינחתו על פנדורה בעוד שבוע.

אבל הלנה ידעה שהיא חייבת לשמור לעצמה את חששותיה מהצטרפות הצ'נדלרים. סאשה היה חברו הוותיק והטוב ביותר של ויליאם. בתו, ויולה, הייתה בת סנדקות של ויליאם. היא לא יכלה לעשות דבר אלא להשלים עם המצב.

איך אני אתמודד? הלנה נפנפה על עצמה בחום המעיק, ראתה את המטבח במצבו העלוב מבעד לעיני הנץ של ג'ולז וידעה שהיא לא תוכל לשאת את הביקורת. היא שלחה את ידה אל גומיית השיער שנשארה על שולחן המטבח בליל אמש, פיתלה את שערה לפקעת במרום ראשה וחשה בקרירות הפתאומית על עורפה.

אני אתמודד, היא אמרה לעצמה. אני חייבת.

"אנחנו כבר הולכים?" איימי הייתה מאחוריה. "אני רעבה. אני יכולה לקבל צ'יפס עם קטשופ במסעדה?" זרועותיה הקטנות נכרכו סביב מותני אימה.

"כן, אנחנו הולכים." הלנה קמה, הסתובבה והצליחה להעלות חיוך רפה. "וכן, את יכולה."

שמש הצהריים צרבה מבעד לחלונות הרכב כשהלנה נהגה לאורך הכביש שהתפתל בין הכרמים. איימי ישבה לצידה, לפנים משורת הדין, עם חגורת הבטיחות תלויה לרוחבה, כמו אביזר אופנה רפוי, כשהתרוממה על ברכיה והביטה מבעד לחלון.

"אפשר לעצור ולקטוף קצת ענבים, אימא?"

"כן, בואי נעשה את זה, אבל הטעם שלהם הוא לא כמו הטעם של ענבים רגילים." הלנה עצרה את הרכב, ושתיהן יצאו החוצה.

"הנה," הלנה התכופפה, ומתחת למניפת עלי גפן גילתה אשכול גדול של ענבים אדמדמים. היא קטפה אותו ותלשה ממנו כמה ענבים.

"מותר לאכול אותם, אימא?" שאלה איימי והביטה בהם בחשדנות. "הם לא מהסופרמרקט, את יודעת."

"הם לא מאוד מתוקים כי הם עוד לא לגמרי בשלים. אבל טוב, תטעמי אחד," עודדה הלנה והכניסה ענב לפיה שלה.

שיניה הלבנות הקטנות של איימי נגסו בסקרנות בבשר הפרי הקשה. "הם בסדר, אני חושבת. אנחנו יכולות לקחת קצת בשביל אלכס? אנשים חולים אוהבים ענבים."

"רעיון טוב. ניקח שני אשכולות." הלנה פנתה לקטוף עוד אשכול, ואז הזדקפה, בתחושה שמישהו צופה בה. היא עצרה את נשימתה כשראתה אותו. במרחק שלא עלה על עשרים מטרים, הוא עמד באמצע הכרם ונעץ בה את מבטו.

היא סוככה על עיניה מול בוהק השמש, מקווה בניגוד לכל היגיון שהיא הוזה, כי לא ייתכן שזה יהיה... פשוט לא ייתכן...

אבל זה היה הוא, בדיוק כפי שזכרה אותו, עומד כמעט באותו מקום שבו ראתה אותו בפעם הראשונה לפני עשרים וארבע שנים.

"אימא, מי זה האיש הזה? למה הוא מסתכל עלינו ככה? זה בגלל שגנבנו לו ענבים? אנחנו נלך לבית סוהר? אימא?!"

הלנה עמדה נטועה במקומה, מוחה מנסה למצוא היגיון במה שרואות עיניה. איימי משכה בזרועה. "בואי, אימא, מהר, לפני שהוא קורא למשטרה!"

הלנה ניתקה את עיניה מפניו והניחה לעצמה להיגרר לרכב בידי איימי, שטיפסה למושב לצידה והביטה בה בציפייה דרוכה.

"נו, תיסעי כבר," ציוותה איימי.

"כן, מצטערת." הלנה מצאה את ההצתה וסובבה את מפתח ההתנעה.

"מי האיש הזה?" שאלה איימי כשהן החלו לקפץ על פני הכביש. "את מכירה אותו?"

"לא, אני... לא מכירה אותו."

"נראה לי שאת כן מכירה. הוא היה גבוה מאוד וחתיך, כמו נסיך. השמש עשתה לו כתר על הראש."

"כן." הלנה התרכזה בנהיגה בין הגפנים.

"מעניין איך קוראים לו."

אלכסיס...

"אני לא יודעת," היא לחשה.

"אימא?"

"מה?"

"בסוף לא קטפנו ענבים לאלכס."

למרבה ההפתעה, הכפר השתנה מעט מאוד, בהשוואה לעיר הלגו המכוערת שמתחתם שהתפשטה באי סדר לאורך החוף. הרחוב הצר היה מאובק ונטוש, בעוד תושביו מסתתרים בבתי האבן הקרירים שלהם, נמנעים מהשמש הקופחת כל עוד היא שולטת במלוא עוזה גבוה מעליהם. החנות היחידה הוסיפה ספריית די־וי־די, שתשמח את אלכס, חשבה הלנה. אבל חוץ מכמה ברים חדשים, הכול נראה כמעט אותו דבר.

לאחר שעצרה בבנק ושילמה במזומן לפקידת הקבלה של הרופא, הלנה לקחה את איימי לארוחת צהריים בחצר נחמדה בטברנה שנקראה 'פרספונה'. הן ישבו בצל של עץ זית, ואיימי הוקסמה ממשפחה של חתלתולים כחושים שהסתובבו בין רגליה וייללו באופן מעורר רחמים.

"אוי, אימא, אפשר לקחת איתנו אחד הביתה? בבקשה, בבקשה," התחננה איימי והאכילה את החתלתול בצ'יפס האחרון שלה.

"לא, מותק. הם חיים כאן, עם האימא שלהם," השיבה הלנה בתקיפות. ידה רעדה קלות כשנשאה אל פיה כוס של יין מקומי. טעמו היה בדיוק כמו שזכרה – חריף מעט, אבל מתוק – כפי שהיה תמיד. היא חשה כאילו היא נופלת דרך המראה בחזרה אל העבר...

"אימא! אני יכולה לקבל גלידה?"

"מצטערת, מותק. חלמתי בהקיץ. בטח שאת יכולה."

"את חושבת שיש להם כאן גלידת שוקולד עם מרשמלו של בן אנד ג'ריס?"

"אני לא בטוחה. אני חושבת שיהיו להם טעמים רגילים, כמו וניל, תות או שוקולד, אבל בואי נשאל."

איימי אותתה למלצר הצעיר לגשת אליהם, עסקת הגלידה בוצעה, וקפה קפריסאי עם חצי כפית סוכר הוזמן בשביל הלנה כדי לאזן את כוס היין.

כעבור עשרים דקות הן עזבו את הטברנה ופסעו לאורך הרחוב המאובק בחזרה לרכב.

"אימא, תראי את הנזירות שיושבות שם על הספסל," איימי הצביעה לכיוון הכנסייה. "בטח נורא חם להן בשמלות האלה."

"אלה לא נזירות, איימי, אלה נשים זקנות מהכפר. הן לובשות שחורים כי הבעלים שלהן מתו והן נקראות אלמנות," הסבירה הלנה.

"הן לובשות שחור?"

"כן."

"לא ורוד? אף פעם?"

"לא."

איימי נראתה מזועזעת. "אני לא אצטרך לעשות את זה כשהבעל שלי ימות, נכון?"

"לא, מותק. זאת מסורת בקפריסין, זה הכול."

"טוב, אז אני אף פעם לא אעבור לפה," השיבה איימי והתקדמה בדילוגים אל הרכב.

הן חזרו לפנדורה עם שפע מצרכים שהועמסו בתא המטען. אלכס הופיע בדלת האחורית.

"היי, אימא."

"היי, מותק, אתה מרגיש יותר טוב? אתה יכול לעזור לי עם השקיות?"

אלכס עזר להלנה לפרוק את תא המטען ולקח את השקיות למטבח.

"אוי, כמה חם פה." היא ניגבה את מצחה. "אני זקוקה לכוס מים."

אלכס מצא כוס, הלך למקרר ומזג לה מים קרים מכד. הוא הושיט לה את הכוס. "הנה."

"תודה." הלנה לגמה בתודה.

"אני עולה למעלה לנוח. אני עדיין מרגיש קצת סחרחורת," הודיע אלכס.

"בסדר. תרד אחר כך לארוחת ערב?"

"כן." הוא הלך אל הדלת, ואז עצר והסתובב. "דרך אגב, יש פה מישהו שרוצה לראות אותך."

"באמת? למה לא אמרת לי קודם?"

"הוא מחכה בחוץ על המרפסת. אמרתי לו שאני לא יודע מתי תחזרי, אבל הוא התעקש לחכות בכל מקרה."

הלנה התאמצה לשמור על ארשת פנים טבעית. "מי זה?"

"מאין לי לדעת?" אלכס משך בכתפיו. "אבל נראה לי שהוא מכיר אותך."

"באמת?"

"כן. אני חושב שהוא אמר ששמו אלכסיס."