אתה נמצא כאן

בכל חזיונות העתיד שהיו למַרני בצעירותה — העבודה שאולי תהיה לה, העיר והבית שאולי תגור בהם, החברים והמשפחה שיקיפו אותה — היא מעולם לא דימתה לעצמה שתהיה בודדה.

בגיל ההתבגרות תיארה לעצמה את העתיד כסדרה של תצלומים דמיוניים מאוכלסים בצפיפות, חבריה חבוקים זה עם זה, והעיניים אדומות מהבזק מצלמה בטברנה או מוארות בלהבות מדורה על החוף מעץ שנפלט מהים, ושם, ממש באמצע, פניה המחייכות שלה. את התצלומים המאוחרים היה קשה יותר למקם, הפנים היו פחות ברורות, אבל אולי יהיה בן זוג, אפילו ילדים בין החברים שוודאי תכיר ותאהב כל חייה.

אבל היא לא צילמה אף אחד כבר שש שנים. והפעם האחרונה שבה היא עצמה הצטלמה היתה בביקורת הגבולות, כשהורו לה לא לחייך. לאן נעלמו כולם? בת שלושים ושמונה כעת, היא גדלה בתור הזהב של החברוּת, כאשר קיומה של קהילה אוהבת ותומכת סביבך קיבל עדיפות גבוהה בהרבה מן העסק המעצבן של משפחה, ההצגה המאומצת של רומנטיקה או המחויבויות הנרגזות של עבודה. שיחות הטלפון מאוחר בלילה, ההודעות, היציאות ומשחקי הלוח, הכול היה כל כך הרבה יותר מרגש ומספק מחיי האהבה ההפכפכים שלה, ובעבר היא דווקא היתה טובה בזה, לא? תוספת נחמדה לקבוצה אם גם לא הדמות המרכזית בה, אהובה גם אם לא מושא להערצה ולסגידה. היא לא מאותן בחורות ששכרו מועדון לילה ליום ההולדת, אבל מילאה בקלות חדר מעל פאב ביום הולדת עשרים ואחת, שולחן ארוך במסעדה איטלקית ביום הולדת שלושים. ליום הולדתה הארבעים היא חשבה שתלך אולי לטייל בפארק עם חברה או שתיים, כמו להקה שפעם היתה פופולרית, אך נכפה עליה לנגן באולמות קטנים והולכים.

שנה אחר שנה היא איבדה חברות שבחרו בנישואים ובהורות עם בני זוג שלא היה לה עניין בהם או שלהם לא היה עניין בה, ואלה התכנסו אל חיים חדשים, מרווחים, מסודרים בהֵייסטינגס או סטיבנֵייג', קארדיף או יורק, בזמן שהיא המשיכה להיאבק בלונדון. אחרים אבדו בשל אפתיה או חוסר אכפתיות, חברוּת שהיתה כמו מכתב תודה שהתכוונה שוב ושוב לכתוב, עד שעבר זמן רב מדי וזה נהיה מביך. ואולי זה טבעי, ההתרחקות הזאת. נדיר שהחיים האמיתיים הם מדורה על חוף הים או משחק טוויסטר של שיכורים, וחלק מההתבגרות הוא להרפות מאותן פנטזיות על רחצה נצחית בעירום ושיחות נפש תמידיות.

אבל איש לא תפס את מקום החברות האבודות, ועכשיו היא כבר עידכנה את חזון העתיד שלה לכזה הכולל עצמאות ואי־תלות, תה מספל נחמד, משחקי מילים בטלפון, שליטה בטלוויזיה, הספרים שלה, המיטה שלה. לאכול, לשתות, לקרוא ולהתעלם מהשעון, לחיות ללא פלישתה או שיפוטה של שום נפש אחרת; הפנטזיה של היותה האישה האחרונה עלי אדמות. היא לא ידעה אם עץ נופל ביער מקים רעש, אבל שום רטט שהפיקה לא הכה בעור התוף של מישהו אחר, ולכן היא התחילה לדבר לחפצים. לא אתה שוב, התלוצצה עם כתם הרטיבות בחדר האמבטיה. טריוֹת ורעננוֹת, היא החמיאה לביצים. הנה אתה, היא ציחקקה אל חולץ הפקקים ונופפה בזרועותיו באוויר. בסרט בטלוויזיה היא צפתה בדמות בודדה עורכת שיחת עידוד ארוכה עם דמותה בראי. אף אחד לא עושה דברים כאלה, היא אמרה לטלוויזיה.

אבל שיחה ביחידות היא כמו לשחק עם עצמך שבץ־נא — קשה להיות מופתעת או להרגיש מאותגרת. לפעמים היא אפילו לא טרחה בכל מה שקשור למילים, אלא פיתחה לקט של הברות קטנות, פְוָוה ופֶּטה, פלוּ־אה וצ'ה־הא, שמשמעותן השתנתה תמידית. הרדיו עזר, והתוכניות נתנו סימנים בימיה, אבל החדשות התחילו להקפיץ אותה מדי שעה בטלטלה גוברת והולכת של חרדה טהורה או זעם, ששלחו אותה לחפש בבהילות את המתג. היא השמיעה מוזיקה, האזינה לפלייליסטים שהיו להם שמות כמו Coffeeshop Essentials או Rainy Day Piano, אבל איש עדיין לא ערך פלייליסט לאותם אחרי צהריים עצלים של ימי ראשון בדירת שני החדרים שלה, כשהיא גולשת באדישות ברשתות החברתיות, מפזרת לייקים ללא שליטה, נוכחת אך אנונימית כמו מישהי שמוחאת כפיים באצטדיון הומה. זמן הוא תחושה שמשתנה בהתאם למקום שאת נמצאת בו, והשעות המקוללות בין שלוש לחמש באחר צהריים של פברואר נמשכו לנצח, וכמוהן אותן השעות בבוקר, זמנים שבהם לא היה לה דבר להרהר בו מלבד אותן חרדות וחרטות מעגליות, זמנים שבהם נאלצה להכיר בָּאמת.

אני, מַרני ווֹלש, בת שלושים ושמונה, מהֶרן היל, לונדון, בודדה.

לא היה מדובר בהתבודדות או פרישות או חוויית לבד, אלא בדבר האמיתי, וההכרה נחתה עליה בלוויית בושה, שכן אם פופולריות היא הגמול על היותך חכמה, קוּלית, מושכת, מצליחה, אז מה מסמלת בדידות? היא אף פעם לא היתה קוּלית, אם כי גם לא מעופפת. אנשים אמרו לה שהיא מצחיקה, ואף כי זיהתה שזאת עלולה להיות מלכודת, מעולם לא היתה סרקסטית או זדונית במתכוון, והיה סיכוי גבוה הרבה יותר שתלעג לעצמה מאשר לאחרים. אולי זאת הבעיה — בעלה לשעבר בהחלט מיקם אותה גבוה ברשימה — אבל היא גם היתה טובת לב, מתחשבת, תמיד נדיבה בתחומי יכולתה. היא לא היתה ביישנית. אם כבר, היא השתדלה יותר מדי, אהבה לרַצות, אבל נדמה שאיש לא היה באמת מרוצה.

יש מי שאנחנו רוצים להיות ומי שאנחנו בפועל, היא חשבה. ככל שאנחנו מזדקנים, הראשון הולך ומפנה את מקומו לאחרון, ואולי זאת מי שאני עכשיו, מישהי שטוב לה יותר להיות לבדה. לא מאושרת יותר, אבל טוב לה יותר. לא טיפוס מופנם, פשוט טיפוס מוחצן שאיבד את המיומנות.

אבל זאת לא היתה בדידות רומנטית, או רק לפעמים. היא התחתנה והתגרשה בשלהי שנות העשרים לחייה, ילדת פלא בתחום הזה בלבד, והאסון המרכזי הגדול הזה בחייה חרך דיו את רגשותיה הרלוונטיים, גם אם הצלקת עדיין גירדה מעת לעת. מאז הגירושים לא היה אף אחד, לא באמת, אף על פי שחשבה על כך לפעמים, שהיה יכול להיות נחמד להרגיש בחמימותו של גוף אחר במיטה, או לקבל הודעה שאיננה קוד אימות או ניסיון הונאה. היה יכול להיות נחמד להרגיש נחשקת, אבל בואו לא ניסחף. הסיכונים הכרוכים באהבה רומנטית, הפוטנציאל לכאב ובגידה והשפלה, גוברים בהרבה על הנחמות. לרוב היא פשוט התגעגעה לאנשים אחרים, געגועים ספציפיים וכלליים. ואם המחשבה על קשר חברתי נראתה לה לפעמים מבהילה, מתישה, מאיימת, היא בכל זאת היתה עדיפה על החיים הקטנים וההולכים ומתכווצים האלה בתחומי חמישים וארבעה המטרים המרובעים שלה בקומה העליונה.

היא חשבה שלפעמים קל יותר להישאר בודדה מאשר להציג את האדם הבודד בפני העולם; אבל ידעה גם שזאת מלכודת. שאלא אם תעשה משהו, המצב הזה עלול להתקבע, כמו כתם שנספג בעץ.

לא טוב. עליה לצאת החוצה.