המלכות 3: נולדה מלכה

מתאו הדליק סיגר, רכן קדימה בכיסאו והניח את המרפקים על הברכיים, מאפשר לעייפות לעטוף אותו כמו גלימה. אבל זו הייתה עייפות מהסוג הטוב. אלה היו שנתיים ארוכות. מתאו תפקד כסגן, כאוכף וכנציג הדיפלומטי של הקצב, אייזק סוטצה. הוא טס מסביב לעולם והשתמש בכוחו של הקרטל הוונצואלי כדי לשכנע חברים וגם מתחרים שהם צריכים לעבוד עם הקצב, לא נגדו.

מתאו גם לקח על עצמו פרויקט מיוחד, שהיה לסוטצה עניין אישי בו. פרויקט שהוא סמך רק על מתאו לבצע: לתפוס את בוס הקרטל המקסיקני, ניקולס גארזה.

מתאו הוריד את העיניים אל הערמה המדממת שהייתה בעבר ניקו גארזה. אחרי כמה שניות ארוכות, עיסת העצמות והדם שהייתה בעבר החזה שלו התרוממה וירדה. גארזה היה עדיין חי. יופי. מתאו עדיין לא סיים איתו.

הוא קיבל פקודות ברורות מסוטצה להאריך את הסבל שלו. האיש הזה ירה באשתו של הקצב. אף שפגע רק בזרוע שלה והיא התאוששה תוך כמה ימים, זה לא משנה. בעולם הזה, העולם התחתון, אי אפשר לתת לעלבונות כאלה לעבור בלי תגובה.

גארזה הרשים את מתאו. הוא התרשם מהיכולת שלו לברוח ולהתחבא. עברו עשרים ושלושה חודשים עד שמתאו הצליח למצוא אותו סוף־סוף, ולאכזבתו, הסגנית והמאהבת של גארזה, דזירה, לא הייתה איתו. גארזה ידע שמתאו מתקרב והסתיר אותה איפשהו, מושך את תשומת הלב של מתאו אליו כדי להגן עליה.

זה היה ניסיון אצילי, אבל בסופו של דבר, חסר תועלת. מתאו ימצא גם אותה, ויחסל את האישה שעזרה לנסות להפיל את הקרטל הוונצואלי. למרות הסלידה שלו מהרג נשים, מתאו יעשה את העבודה שלו.

ניקו פלט אנחה. או שאולי זה היה גרגור, מכיוון שכבר לא היו לו שיניים או לשון. "אתה מתעורר?" שאל מתאו בהפתעה.

לגארזה היה כוח סבל רב מכפי שציפה מתאו. לא שלמתאו היה אכפת, הוא אהב לשחק בקורבן לפני ההרג. זה היה משותף לו ולבוס שלו. זה עזר להקל על האפלה האורבת תמיד, שהכתימה את נשמתו. המוות והסבל עיגנו אותו באופן שאף דבר אחר לא יכול היה לעשות.

דבר לא יכול היה, מלבד זוג עיניים כחולות וחדות, שהיו שייכות לאישה היחידה שאי פעם שמשכה את מבטו. היא השתלטה על המחשבות שלו. היא השלימה אותו, אף שהייתה רחוקה מלהיות מושלמת. השנינות הזריזה שלה, הלשון העוקצנית, המזג הלוהט שלה. הכול היה שייך לו.

ריינה תהיה הפרס שלו על השלמת המשימה. סוטצה הבטיח לו, והקצב לא מפר הבטחות. הוא הסכים לתת למתאו שני דברים אם יחסל את האויב של סוטצה. את בתו החורגת, ואת החוף המזרחי של אמריקה. עכשיו מתאו היה מוכן לאסוף את התגמול.

הוא התכופף ונעץ את הסיגר הדלוק שלו בארובת העין של גארזה, שהייתה ריקה עכשיו, מכבה אותו כדי שחלילה לא תתלקח שריפה והוא ייאלץ לעזוב לפני שיסיים את עבודתו.

הוא שלף את הטלפון ולחץ על המצלמה, כיוון את הטלפון אל האיש הגוסס ואמר, "תחייך, גארזה." הוא צילם כמה תמונות ושלח אותן לבוס שלו. הוא ייפטר מהטלפון עם הראיות ברגע שיסיים.

הוא קם, מתח את הגב ופוקק את מפרקי האצבעות שלו לפני שהכניס את הידיים לכיסים והוציא את הכפפות שעטה כשעבד. הוא הסתכל למטה על מה שעשה בלי שום הבזק של רגש, מלבד תחושת סיפוק על הצלחה במשימה. הוא הצליח להשאיר את גארזה בחיים במשך חמישה ימים של עינויים. אילו היה בבית, במתחם, ב'סככה', כפי שהם כינו את הבניין שבו כלאו אסירים, היה יכול להשאיר את גארזה בחיים במשך שבועות. אבל כאן, מתאו יצטרך לסיים בקרוב. הוא שמע שמועה מדאיגה מאיטליה, מדינת המגורים הנוכחית של ריינה. הוא צריך להגיע אליה, לחלץ אותה מהגיהינום שהצליחה להכניס את עצמה הפעם ולקחת אותה הביתה. לא לוונצואלה, אלא למיאמי, הבית החדש שלהם.

"בסדר, גארזה," הכריז מתאו, "בוא נגמור את זה."

מכיוון שגארזה היה קרוב לסוף, מתאו החליט שהגיע הזמן לסיים, עם סימן ההיכר שלו. הוא הרים מזמרה שהניח בצד על השולחן והתכופף אל הטרף שלו. בעדינות, הרים את היד המעוותת של גארזה והוריד את המזמרה בין האצבעות שלו. הוא חתך את האצבע של גארזה וזרק אותה על השולחן. האיש הגוסס לא אמר מילה, אבל הצרחות המגרגרות שלו אמרו הכול.