מקס איינשטיין 1 : הניסוי הגאוני

מקסין איינשטיין התעוררה בבהלה מסירחון גללי הסוסים.

"ברור!"

אפילו שרעדה, היא העיפה את השמיכה מעליה וקפצה מהמיטה. האמת היא שזאת לא הייתה ממש מיטה, אלא מזרן ישן וגבשושי מלא כתמי מים ישנים ותפרים פרומים. אבל זה לא משנה. רעיונות יכולים לצוץ איפה שמתחשק להם.

היא רצה לאורך המסדרון החשוך. הרצפה — לוחות עץ מונחים על קורות עץ גסות — חרקה והתנודדה עם כל צעד שעשתה. השיער האדמוני שלה, כמובן, היה סבך קופצני של תלתלים פראיים. הוא תמיד היה סבך קופצני של תלתלים פראיים.

מקס נקשה על דלת רעועה שהייתה תלויה על צירים חלודים.

"מר קנֵדי?" היא נקשה שוב. "מר קנדי?"

"מה לכל..." מלמל מישהו מתוך שינה. "מקס? הכול בסדר?"

מקס פירשה את השאלה כאישור להיכנס לתוך הדירה של מר קנדי. היא ממש התפרצה פנימה מבעד לדלת העקומה.

"אני בסדר, מר קנדי. האמת היא שאני יותר מבסדר! יש לי רעיון מעולה! לפחות נראה לי שזה רעיון מעולה. בכל מקרה, זה רעיון ממש קוּל. הרעיון הזה יכול לשנות הכול. הוא יכול להציל את העולם שלנו. זה רעיון שמר אלברט איינשטיין היה קורא לו 'רגע של א־הא!'"

"מקסין?"

"כן, מר קנדי?"

"ילדה, השעה שש בבוקר."

"באמת? סליחה על התיזמון. אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי יצוץ רעיון, נכון?"

"כן, זה נכון. במיוחד כשזה רעיון שלך..."

מקס לבשה מעיל גשם מרושל מעל לסוודר המרופט שלה. בזמן האחרון היא ישנה בסוודר והתכסתה בשמיכת סוסים מגרדת כי המקום המכונה "החדר שלה" היה קר מאוד, ממש כמו החדר של מר קנדי.

האיש שחור העור היה גבוה וחסון, עם שיער מנוקד בלבן. הוא יצא מהמיטה החורקת שלו ושפשף את השינה מעיניו, ואז החליק את כפות הרגליים היחפות שלו לתוך זוג נעליים שהכין מקרטון ומעיתונים ישנים.

"חכי רגע," אמר. "רק צריך לנעול את נעלי הבית שלי..."

"כי הרצפה קרה כל כך," אמרה מקס.

"הא?"

"אלתרת לעצמך את נעלי הבית האלה כי הרצפה קרה בבוקר. נכון?"

"מקסין — אנחנו אורחים לא מוזמנים שישנים מעל אורוות סוסים. ברור שהרצפות קרות. במקרה שלא שמת לב, גם הריח פה לא הכי נעים."

לפי חוקי העיר ניו יורק, מקס, מר קנדי ועוד שישה חסרי בית אחרים היו בעצם "פולשים." כלומר, הם גרו בחלל ריק שמעל אורוות סוסים בלי לשלם שכר דירה. שתי הקומות הראשונות בבניין שימשו כחניון לכרכרות הסוסים שמסיעות תיירים בסנטרל פארק וכאורוות לסוסים שמשכו אותן. ושלושת הקומות העליונות? למיטב ידיעתו של בעל הבניין, הן היו ריקות.

"החורף מתקרב, מר קנדי. ואין לנו חימום."

"נכון מאוד, אין לנו. ואת יודעת למה? כי אנחנו לא משלמים שכר דירה, מקס!"

"זה אולי נכון, אבל בשבועות הקרובים, הרצפות רק ילכו ויתקררו. ובקרוב כולנו עלולים לקפוא למוות. גם אם נחסום את כל החלונות בקרשים—"

"זה לא יקרה," אמר מר קנדי. "אנחנו חייבים אוורור. הריח של הגללים שמגיע מהסוסים למטה מסריח את כל המקום פה..."

"בדיוק! ממש על זה רציתי לדבר איתך. זה הרעיון הגדול שלי. גללי סוסים!"