מהרגע הראשון

"וואו, בטח עלה הון קטן לארגן את כל זה." אלי מקגרגור רעדה מקור בבריזה הסתווית הצוננת, בהשקיפה החוצה על המרפסת המדורגת של הפנטהאוז בבניין הארט-דקו המפואר במנהטן. הנוף המדהים של סנטרל פארק לקראת בין הערביים לא היה מסוגל להתחרות בקישוטי ערב ליל כל הקדושים, שבוודאי הוקמו במשך כמה ימים והצליחו להפוך את גינת הגג של הדירה הגותית למקום מתוך חלום בלהות שלא היה מבייש אף פארק שעשועים. כשנותרה שעה להגעתם של האורחים, מעצבי התפאורה עדיין העניקו נגיעות אחרונות ליער הרפאים המואר בלפידים דולקים, בזמן שצוות הקייטרינג ערך את סעודת הגורמה, שכללה עוגה בצורת בית קברות ומזרקת פונץ' שנראתה כמו הנהר סטיקס בשער השאול.

כל זה, בשביל ערב אחד בלבד!

כמה כל זה עלה? יותר מכפי שאני ארוויח במשך עשור שלם, כפי הנראה.

"לא שמעת מעולם על נשפי ליל כל הקדושים של אלכס קוסטה? הוא אחד הרווקים הנחשקים ביותר באמריקה. הוא וחברו, רומן פרייזר, מתחרים כל שנה על המקום הראשון ברשימה של מגזין סלבריטי." הסבירה לה קרלי, האחראית על צוות המלצרים, במבטאה הניו-יורקי המודגש, תוך שהיא מובילה את אלי במסדרון מלא רוחות רפאים נאנקות, שעיניהן בוהקות באור ירוק. "אני, אישית, חושבת שקוסטה יותר חתיך – כל הסקס אפיל הזה של הצווארון הכחול, זה פשוט כל כך..." קרלי נאנחה "...גברי ומסוקס. אבל גם רומן פרייזר הוא חתיך הורס. לו יש את כל הקטע הקלאסי הזה של אוניברסיטת יוקרה, והחיפוש אחרי אחותו האבודה ממש גורם לך לרצות לחבק ולנחם אותו," המשיכה קרלי, בהיכנסה בדלת שעליה נכתב: אין כניסה אם ברצונך להמשיך לחיות.

"איזה חיפוש?" שאלה אלי בהגיען אל המטבח, שם השלווה הצוננת של החוץ פינתה את מקומה לטירוף של פעילות.

קרלי נעצרה להסתכל עליה. "ברצינות? לא שמעת בכלל על הסיפור הזה? ואת עוד סקוטית."

אלי נדה בראשה וחשה עוד יותר מנותקת מכפי שהייתה בהגיעה שלשום לשדה התעופה לה-גוארדיה, בטיסת השכר שלה מדבלין – אחרי שהגיעה לשם בטרמפים ממוירה. זה היה האי הסקוטי הקטן – בשרשרת האיים ההיברידיים החיצוניים – עליו היא בילתה את כל עשרים ואחת שנותיה.

במשך שנתיים, היא עבדה בפאב של מוירה – אחרי שנאלצה להחזיר את המשק הקטן של הוריה לבעל האדמות – וכך הרוויחה את הכסף שאפשר לה להגיע הנה. היא חיפשה הרפתקאות, ריגושים, רצתה לראות דברים חדשים, לפגוש אנשים שלא מכירים אותה מיום היוולדה ולהתנער מהעצב, שהותירה לכתם בטרם עת של רוס וסוזן מקגרגור, בסמיכות זמנים רבה כל כך; רוס מהתקף לב וסוזן משברון לב...

המטרה הושגה, היא חשבה לעצמה כשקרלי החלה לספר את הסיפור המדהים על רומן פרייזר ואחותו האובדת.

משהו על זוג מיליארדרים אמריקאים מהחוף המזרחי, שנסעו לבחון אפשרות לרכוש מלון ברמה הסקוטית באיזה חג מולד מושלג לפני שני עשורים, על תאונת דרכים מחרידה בכביש נידח בלילה אפל ועל מציאת השורד היחיד של התאונה, רומן, בנם הצעיר, מספר שעות אחר כך, כשהוא בקושי בחיים, ועל אחותו התינוקת שלא נמצאה כלל מעולם.

"בטוח שמעת את הסיפור הזה, נכון?" שאלה קרלי, שעדיין נראתה כלא מאמינה.

"אולי שמעתי משהו," שיקרה אלי, רק כדי לא להיראות לגמרי מנותקת.

האמת היא שבגלל עבודתה, לא פעם היא החמיצה את מהדורות החדשות בטלוויזיה, וחיבור האינטרנט על מוירה היה די מקרטע. העיתונים כבר היו בני יום לפחות, בהגיעם לאי – כך שאף אחד לא באמת טרח להתעניין בחדשות. חוץ מזה, על פי מה שקרלי סיפרה לה זה עתה על החיפוש העקר של רומן פרייזר – שהוביל אל פתחו של הבחור המסכן המוני נשים תאוות בצע, שכל אחת מהן קיוותה להפוך לקרובת המשפחה היחידה של המיליארדר – הוא נמשך כבר למעלה מעשור, מאז שקיבל לידיו את הירושה שלו. היא הייתה אולי בת אחת-עשרה, אז.

"כדאי לך לקרוא על הסיפור הזה בהפסקה שלך." קרלי הטתה את ראשה הצידה, בהתבוננה באלי. "את בערך בגיל המתאים, את מסקוטלנד. אי אפשר אף פעם לדעת, זאת יכולה להיות אפילו את. שמה היה אלואיז... זה די דומה בעצם לאלי."

כן, בטח. אלי לא אמרה בקול מה היא חשבה.

אבל ברצינות, למה כל אמריקאי שהיא פגשה עד כה כל כך בטוח שסקוטלנד היא מדינה של בערך עשרים אנשים, שאמורים כולם להיות מוכרים לה או קרובי משפחה שלה?

"לי קראו על שם סבתא שלי מצד אימי, אלינור פיצג'רלד," אמרה אלי וחשה מבויישת, כשהאשמה שלא הרפתה ממנה מאז מות הוריה לפני שלוש שנים, פעמה מתחת לעצם החזה שלה.

האמת היא שמאז ומעולם, היא חשה דחף לעזוב את מוירה, מה שגרם לה למרר להוריה את החיים. בני הזוג מקגרגור היו תושבי אי טובים, יציבים ואמינים, והיא הייתה בת הפלאים שלהם, מפני שהיא נולדה לסוזן בשנות הארבעים לחייה, אחרי כמה וכמה הפלות טבעיות. כילדה, אלי נהגה להסתלק מהשיעורים בבית הספר שהכיל כיתה אחת בלבד, כדי לשוטט ברחבי האי ולחלום על מחוזות רחוקים, ניו-יורק בעיקר, שנודע לה פעם כי היא נמצאת בדיוק במרחק של שלושת אלפים מייל מעבר לאוקינוס האטלנטי. וכנערה מתבגרת, זה נעשה יותר גרוע, היא שנאה את המנטליות של האי הקטן, שנאה ללמוד בבית ספר רק עם שלושה בני עשרה נוספים, ששאפו רק לגדול להיות איכרים אריסים או ימאים, ושנאה את כל הבקרים הללו של רעיית צאן בזמן שהיא השתוקקה להיות באיזה מקום מדליק ומתוחכם, מושחת קמעה, כשהיא מנהלת שיחות על כל דבר שאינו מזג האוויר או מחירי בשר הכבש. הוריה היו תמיד כל כך סבלניים איתה, הם אפילו לא צעקו עליה מעולם, רק הביטו בה כשעיניהם מלאות בתערובת הזאת של פניקה ודאגה, מה שרק העצים את בושתה על תשוקת המסעות שלה, אחרי מותם.

הצורך שלה לברוח מהאי גרם להם כאב כה רב. ולמרות שהייתה לגמרי נחושה לעשות את זה, לעזוב סוף-סוף את מוירה ולהגשים את חלומותיה הנושנים, מיד בהגיעה לניו-יורק היא הבינה שלברוח מהחיים שלך כדי למצוא חיים אחרים עלול להיות לא מספק. היא הגיעה לכאן כדי להתנער מתחושת חוסר השייכות שליוותה אותה תמיד. כדי להיות קצת אנונימית, חסרת מורא, הרפתקנית. ובעוד שקניוני הבטון, גורדי השחקים, הרעש והאנרגיה של העיר הענקית ריתקו וריגשו אותה ברמה מסוימת, הם גם הטילו עליה מורא והפחידו אותה, ברמה אחרת. יכול להיות שהיא פחות אמיצה ונועזת מכפי שהיה נדמה לה. לא מוכנה בהכרח לגישה של אדם לאדם זאב, של האנשים אשר חיים פה. מה אם, גם לכאן היא לא שייכת?

"זה ממש חבל," אמרה לה קרלי וניערה את אלי מתוך שרעפיה האחרונים. "תארי לעצמך איזה גדול זה, אם רומן פרייזר היה אחיך. את היית יורשת מיליארדים. ולגמרי היית יכולה להתחיל עם אלכס קוסטה, בגלל שהוא כאילו החבר הכי טוב של רומן."

אלי הנהנה, למרות שבכלל לא חשבה שזה חבל.

הוריה היו הורים טובים. והם ליוו אותה לאורך כל ילדותה. בניגוד לרומן פרייזר, שאיבד את הוריו בילדותו. הבושה ירדה ואפפה אותה שוב. אילו היא רק הייתה מעריכה אותם יותר, כשהיו עדיין בחיים. ובנוגע לאפשרות שהיא תתחיל עם אלכס קוסטה? לא, תודה. זה נשמע כאילו הבחור הוא פלייבוי שחושב שהכול מגיע לו, לפי כל מה שקרלי סיפרה לה עליו – בפרטי פרטים. והיא עוד הייתה בכלל בתולה – בעיקר בגלל היעדר הזדמנויות לשנות את המצב, למען האמת, ולא הייתה לה שום כוונה להשליך את עצמה על בחור, שנאלץ כפי הנראה להדוף מעליו המון דוגמניות על.

כל הכבוד, על יכולתך להרגיש עוד פחות מתאימה למעמד.

ומי בכלל מבזבז הון קטן על קישוט הפנטהאוז שלו למסיבה אחת, בשעה שאנשים גרים בחוץ ברחובות?

הייתה לה אולי תשוקת מסעות שהביאה אותה לכאן, אבל היו לה גם נקיפות מצפון, ואחת מהן אמרה לה שאל לה להרוס את מסע ההרפתקאות הגדול שלה, כשהיא נמצאת בניו-יורק פחות משבוע אחד. היא הייתה חייבת לעבוד קשה הערב, כדי שתוכל לקבל עוד עבודות דומות, לפני שייגמר כל הכסף שחסכה.

קרלי נעצרה לפני מתלה עמוס בתחפושות מורכבות, שלפה אחת והציבה אותה מול החזה של אלי. "זאת אמורה להתאים." היא הושיטה לאלי את מה שנראה כמו תחפושת של שדון, שלא הייתה שלמה לחלוטין. החצאית למשל, הגיעה לה בקושי עד מתחת לתחתונים.

"תוכלי להחליף בחדר הנוחיות," אמרה קרלי, בהציצה בטלפון שלה. "אנחנו מתחילים להגיש כשהאורחים יגיעו. אבל הם תמיד מגיעים ממש מוקדם – לראות את התפאורה ואת מר קוסטה, למרות שתמיד הוא ממש מאחר. אז את צריכה להיות מוכנה ובעמדה שלך, בעוד עשרים דקות."

"אבל... איפה כל שאר התחפושת הזאת?" שאלה אלי.

"את מעוניינת בג'וב הזה או לא?" השיבה קרלי.

לחייה של אלי התלהטו. די כבר להיות הבחורה מהכפר הקטן. את כבר לא על מוירה.

"אני רוצה את הג'וב," היא אמרה. אך בלכתה להתלבש, היא החליטה שאלכס קוסטה הוא בהחלט אפס שבטוח שהכול מגיע לו... מי עוד יכול לדרוש מהמלצריות שלו להתלבש כמו שדוניות זולות, באמצע החורף?