אל תפנה את מבטך

 1

"כן?"

"אדון ריבְס?" שאלתי.

"כן?"

"מדבר דיוויד הַרווּד מה'סטנדַרד'," אמרתי.

"כן, דיוויד." זה העניין עם פוליטיקאים. אתה קורא להם אדון, והם קוראים לך בשם הפרטי שלך. לא משנה אם זה נשיא ארצות־הברית או איזה חבר חסר חשיבות מוועדת השירותים הציבוריים. בשבילם אתה תמיד בוב, טום או דיוויד. אף פעם לא אדון הרווד.

"מה שלומך היום?" שאלתי.

"מה רצית?" הוא שאל.

החלטתי לקצר בדברי נימוסים. "אני מקווה שלא תפסתי אותך בזמן לא טוב. אני מבין שרק עכשיו חזרת, מתי זה היה? אתמול?"

"כן," אמר סטֶן ריבס.

"והנסיעה הזאת היתה - מה? מסע לגילוי עובדות?"

"נכון," הוא אמר.

"לאנגליה."

"כן," הוא אמר. להוציא משהו מפיו של ריבס דמה לעקירת שיניים. אולי זה היה קשור לעובדה שהוא לא חיבב אותי במיוחד. לא מצאו חן בעיניו הסיפורים שכתבתי על מה שיכול היה להיקרא התעשייה החדשה ביותר של פרומיס פולז.

"אז אילו עובדות גילית?" שאלתי.

הוא נאנח, כאילו ניאות לענות לפחות על כמה שאלות. "גילינו שבממלכה המאוחדת פועלים כבר כמה זמן בתי־כלא פרטיים ובהצלחה. כלא ווֹלְדְס התחיל לפעול באופן כזה בתחילת שנות התשעים."

"מר סֶבַּסטיאן ליווה אותך בסיור שלך בבתי־הכלא באנגליה?" שאלתי. אֶלמוֹנט סבסטיאן היה נשיא 'סְטָאר סְפֶּנגְלד קוֹרֶקשְנס', החברה עתירת המיליונים שרצתה לבנות בית־כלא פרטי ממש ליד פרומיס פולז.

"אני חושב שהוא היה שם חלק מהזמן," אמר סטן ריבס. "הוא עזר לארגן כמה דברים בשביל המשלחת."

"היה במשלחת הזאת עוד מישהו ממועצת העיר של פרומיס פולז?"

"כפי שאתה בוודאי יודע, דיוויד, אני הייתי נציג המועצה שנבחר לנסוע לאנגליה ולראות איך פועלים המתקנים שלהם שם. היו כמה אנשים מאולבני, כמובן, ונציג ממערכת בתי־הכלא של הממשלה."

"אוקיי," אמרתי. "אז מה לקחת מהמסע הזה, בשורה התחתונה?"

"זה אישר הרבה דברים שכבר ידעתי. שמתקני כליאה בניהול פרטי הרבה יותר יעילים מבתי־הכלא שמנהלת המדינה."

"זה לא קורה בעיקר מפני שהם משלמים לעובדים שלהם הרבה פחות ממה שהממשלה משלמת לצוות המאורגן שלה, ושהם לא מקבלים אותן הטבות שמקבלים עובדי המדינה?"

אנחה עייפה. "אתה תקליט שבור, דיוויד."

"זאת לא דעה, מר ריבס," אמרתי. "זאת עובדה ידועה היטב."

"אתה יודע מה עוד עובדה? עובדה שבכל מקום שהאיגודים המקצועיים שולטים, הממשלה נשארת בלי כסף."

"עובדה גם," אמרתי, "שבבתי־הכלא המנוהלים באופן פרטי היו יותר תקיפות של שומרים, ויותר אלימות בין אסירים לבין עצמם, שבמידה רבה נגרמו בגלל הורדת רמות האיוש. זה המצב גם באנגליה?"

"אתה בדיוק כמו מתקני העולם האלה בתאקריי, ששנתם נודדת כשאחד האסירים פוגע באסיר אחר." כמה מהמורים במכללת תאקריי חברו יחד כדי ללחום בהקמת כלא פרטי בפרומיס פולז. שאלת הכלא הפרטי היתה לנושא מדובר במכללה. ריבס המשיך: "אתה יכול להסביר לי, אם אחד האסירים תוקע סכין באסיר אחר, איך זה בדיוק מזיק לחברה?"

רשמתי לעצמי את המשפט. אם ריבס יתכחש לו בהמשך, שמרתי את דבריו גם ברשמקול הדיגיטלי שלי. העניין הוא שהפצת הערה כזו יכלה רק להגביר את הפופולריות שלו.

"זה יכול להזיק למפעילי הכלא," אמרתי, "כי הם מקבלים מהממשלה תשלום לפי מספר האסירים. אם הם יתחילו להרוג זה את זה, תיגמר להם ההכנסה. מה דעתך על כך ש'סטאר ספנגלד קורקשנס' עושה בקונגרס תעמולה אגרסיבית להחמרת עונשי המינימום, בפרט עונשים ארוכים למספר רב של פשעים? זה לא נשמע קצת כמו קידום עצמי מצידם?"

"אני חייב למהר לישיבה," הוא אמר.

"ב'סטאר ספנגלד קורקשנס' כבר החליטו על מקום? אני מבין שמר סבסטיאן שוקל כמה אפשרויות."

"לא, שום דבר לא נסגר. יש כמה אתרים אפשריים באזור פרומיס פולז. אתה יודע, דיוויד, זה אומר המון מקומות עבודה. אתה מבין? לא רק לאנשים שעובדים שם, אלא גם להמון ספקים מקומיים. וחוץ מזה, יש סיכוי טוב שמתקן כליאה פה יאכסן פושעים פליליים מחוץ לאזור, שזה אומר משפחות שיבואו הנה לביקור, יישארו בבתי־מלון מקומיים, יקנו סחורה מקומית ויאכלו במסעדות מקומיות. אתה מבין את זה, נכון?"

"אז זאת תהיה מין אטרקציה לתיירים," אמרתי. "אולי הם יוכלו למקם את בית־הכלא ליד הלונה־פארק החדש שלנו."

"תמיד היית כזה שמוק, או שזה משהו שמלמדים בבית־הספר לעיתונות?" שאל ריבס.

החלטתי לחזור לנושא. "'סטאר ספנגלד' יצטרכו להופיע בפני המועצה ולקבל אישור למקום שהם יבחרו. איך אתה מתכנן להצביע במקרה כזה?"

"אצטרך לשקול את התועלת שבהצעה ולהצביע בהתאם, ובאופן אובייקטיבי," אמר ריבס.

"אתה לא מודאג מהתחושה שכבר הוחלט איך תצביע?"

"למה שמישהו יחשוב דבר כזה?" שאל ריבס.

"בגלל פירנצה, למשל."

"פירנצה? מה הקשר לפירנצה?"

"הנסיעה שלך לפירנצה. הארכת את הנסיעה שלך, ובמקום לחזור ישר מאנגליה, נסעת לאיטליה לכמה ימים."

"זה היה... כל זה היה חלק מהמסע שלי לגילוי העובדות."

"לא הבנתי את זה," אמרתי. "תוכל לומר לי באילו מתקני כליאה ביקרת באיטליה?"

"אני בטוח שאוכל לבקש ממישהו להעביר לך את הרשימה הזאת."

"אתה לא יכול לומר לי עכשיו? תוכל לומר לי לפחות בכמה בתי־כלא איטלקיים ביקרת?"

"לא כלאחר יד," הוא אמר.

"היו שם יותר מחמישה?"

"אני לא חושב."

"זאת אומרת, פחות מחמישה," אמרתי. "היו שם יותר משניים?"

"אני באמת לא..."

"ביקרת במתקן כליאה אחד בלבד באיטליה, מר ריבס?"

"לפעמים אפשר להשיג מה שצריך להשיג בלי ללכת ממש לכל המקומות האלה. אתה קובע פגישות, נפגש מחוץ למקום..."

"עם מי מאנשי השב"ס האיטלקי נפגשת מחוץ למקום?"

"באמת שאין לי זמן בשביל זה."

"איפה התאכסנת כשהיית בפירנצה?" שאלתי, אף שכבר ידעתי.

"ב'מַג'יוֹ'", אמר ריבס בהיסוס.

"אז בטח ראית את אלמונט סבסטיאן כשהיית שם."

"אני חושב שנתקלתי בו בלובי פעם או פעמיים," הוא אמר.

"לא היית, בעצם, אורח של אדון סבסטיאן?"

"אורח? הייתי אורח של המלון, דיוויד. אתה צריך להקפיד יותר על העובדות שלך."

"אבל אדון סבסטיאן - 'סטאר ספנגלד' בע"מ, ליתר דיוק - שילמה בעד הטיסה שלך לפירנצה והשהות שלך שם, לא? טסת מגֶטוויק ב..."

"מה זה צריך להיות?" שאל ריבס.

"יש לך קבלה על השהות בפירנצה?" שאלתי.

"אני בטוח שאוכל למצוא אותה אם אצטרך, אבל מי שומר אצלו כל קבלה שהוא מקבל?"

"חזרת הביתה רק לפני יום. אני מתאר לעצמי שאם יש לך קבלה, עדיין לא היתה לה הזדמנות ללכת לאיבוד."

"שמע, הקבלות שלי הן בשום אופן לא עניינך."

"אז אם הייתי מפרסם כתבה ואומר בה ש'סטאר ספנגלד קורקשנס' שילמו על השהות שלך בפירנצה, היית יכול להראות את הקבלה כדי להוכיח שטעיתי."

"אתה יודע שאתה ממש חצוף, כשאתה מפזר האשמות כאלה מסביב?"

"המידע שלי אומר שהשהות שלך, כולל מיסים וכרטיסים ל'גלריה דל אקדמיה' וכל מה שהיה במיני־בר שלך, הגיעה לסכום של שלושת אלפים חמש־מאות עשרים ושישה אירו. זה נשמע לך נכון?"

חבר המועצה לא הגיב.

"מר ריבס?"

"אני לא בטוח," הוא אמר בשקט. "יכול להיות שזה נכון. אני צריך לבדוק. אבל אתה ממש טועה בקשר לזה שמר סבסטיאן שילם את החשבון על הדברים האלה."

"כשצילצלתי למלון כדי לוודא שהחשבון שלך שולם על ידי מר סבסטיאן, הם הבטיחו לי שהכול כוסה."

"נפלה שם בטח איזו טעות."

"יש לי עותק של החשבון. הוא הועבר לחשבונו של אדון סבסטיאן."

"איך הגעת לזה, לכל הרוחות?"

לא עמדתי לגלות לו את המקור, אבל אישה שלא חיבבה במיוחד את ריבס טילפנה ממספר חסום באותו יום כדי לספר לי על חשבון המלון. ניחשתי שהיא עבדה בעירייה או במשרדו של אלמונט סבסטיאן. לא הצלחתי להוציא ממנה את שמה.

"אתה אומר שאדון סבסטיאן לא שילם את החשבון שלך?" שאלתי. "רשום לי כאן מספר כרטיס האשראי שלו. שנבדוק את זה?"

"אתה בן־זונה."

"מר ריבס, כשתועלה ההצעה בקשר לבית־הסוהר לפני המועצה, האם תצהיר שיש כאן ניגוד אינטרסים, אחרי שקיבלת מה שמצטבר לכדי מתנה מחברת בתי־הסוהר?"

"אתה חתיכת חרא, אתה יודע את זה?" אמר ריבס. "ממש חתיכת חרא."

"אז התשובה היא לא?"

"חתיכת חרא שלא ברא השטן."

"אני מבין שזה אישור."

"אתה רוצה לדעת מה ממש מעצבן אותי?"

"מה, אדון ריבס?"

"הגישה המתנשאת הזאת מצד אדם כמוך, שעובד בשביל עיתון שהפך לבדיחה מהלכת. אתה וכל החכמולוגים מתאקריי וכל מי שעומדים לצידכם עושים במכנסיים בגלל ניהול בית־סוהר שעלול לעבור למישהו מבחוץ, בשעה שאתם מעוותים דיווח. אני זוכר שה'סטנדרד' של פרומיס פולז היה פעם עיתון שאנשים רחשו לו כבוד. נכון, זה היה לפני שהתפוצה שלו ירדה פלאים, כשעדיין היו בו עיתונאים שדיווחו על אירועים מקומיים, לפני שמשפחת ראסל התחילה להעביר חלק מחובות הדיווח שלה למישהו מבחוץ ולקחה כתבים מהודו שיעקבו אחרי ישיבות המועצה באינטרנט ואחר כך יכתבו מה קרה בהן תמורת חלק קטן ממה שהיה עולה להם לשלם לכתבים כאן לעשות את העבודה. כל מי שעושה דבר כזה ועדיין חושב שהוא יכול לקרוא לעצמו עיתון חי בגן עדן של שוטים, ידידי."

הוא ניתק.

הנחתי את העט שלי, הורדתי מעל ראשי את האוזניות, ולחצתי על כפתור העצירה ברמקול הדיגיטלי. הייתי די גאה בעצמי באותו רגע.

הטלפון נשאר על כנו כעשר שניות לפני שצילצל.

קירבתי את האוזנייה לאוזן בלי להצמיד את שתי האוזניות לראש. "סטנדרד. הרווד."

"היי." זאת היתה ג'ן.

"היי," אמרתי. "מה נשמע?"

"בסדר."

"את בעבודה?"

"כן."

"מה קורה?"

"כלום." ג'ן השתתקה. "חשבתי על הסרט ההוא. אתה יודע איזה? עם ג'ק ניקולסון?"

"אני צריך עוד פרטים," אמרתי.

"הסרט שבו הוא פוחד מחיידקים ותמיד לוקח סכו"ם מפלסטיק למסעדה?"

"כן, אני מכיר אותו," אמרתי. "מה חשבת על הסרט הזה?"

"אתה זוכר את הסצנה שבה הוא הולך לפסיכולוג? ואת כל האנשים שיושבים שם? הוא אומר שם את השורה משם הסרט. הוא אומר: 'ואם זה הכי טוב שיש?'"

"כן," אמרתי בשקט. "אני זוכר. אז על זה חשבת?"

היא שינתה את הנושא. "אז מה איתך? מה הסקופ, וודוורד?