פסיכומגיה

הקדמה

שנים רבות התגוררתי בבירת מקסיקו, ושם הזדמן לי ללמוד את שיטותיהם של האנשים המכונים "מכשפים" או "מרפאים". יש המונים כאלה. לכל שכונה אחד משלה. בלב העיר ניצב שוק סונורה הגדול, המוקדש כולו לצרכי כישוף: צעיפים צבעוניים, דגים מיובשים בדמות השטן, דמויות קדושים, צמחי מרפא, סבונים מבורכים, קלפי טארוט, קמעות, פסלי גבס של הבתולה מגואדלופה בדמות שלד וכולי. בחדרים אפלוליים באחורי חנויות מסוימות, נשים שמשולש צבוע על מצחן משפשפות את הבא להתייעץ אתן בצרורות עשבים ובמים קדושים, ואחר כך "מנקות" את גופו ואת ההילה שלו... הרופאים המקצועיים, בנים נאמנים לאוניברסיטה, מזלזלים במנהגים האלה. לשיטתם, הרפואה היא מדע. הם רוצים למצוא לכל מחלה את התרופה האידיאלית, המדויקת, ומנסים לא להיבדל זה מזה. הם שואפים לכך שהרפואה תהיה אחת, רשמית, בלי אלתורים, ומושאיה – מטופלים שנתפסים כגוף ותו לא. איש אינו מציע לרפא את הנפש. למרפאים, לעומת זאת, הרפואה היא אמנות.

הלא־מודע מבין את שפת החלום טוב יותר משהוא מבין את שפת השכל. מנקודת מבט מסוימת, המחלות הן חלומות, מסרים שחושפים בעיות בלתי פתורות. המרפאים, ביצירתיות גדולה, מפתחים טכניקות אישיות, טקסים, כישופים, רפואות משונות כמו חוקן קפה בחלב, חליטות ברגים חלודים, רטיות מחית תפוחי אדמה, גלולות של צואת בעלי חיים או ביצי עש. אחדים מהם התברכו בדמיון או בכישרון רב יותר מאשר אחרים, אבל כולם, אם מתייעצים בהם באמונה, מועילים. הם מדברים אל היצור הפרימיטיבי, חדור האמונות הטפלות, שכל תושב בעיר נושא בתוכו.

למראה דרכי פעולתם של המטפלים העממיים הללו, שלפעמים מבצעים להטוטים שלא היו מביישים קוסם במה גדול ומציגים אותם בתור נסים, הגיתי את רעיון "התרמית הקדושה". כדי שיקרה המופלא יש צורך שהחולה יקבל את קיומו של הנס ויאמין בכל מאודו שהוא עשוי להירפא. במפגשים הראשונים, המכשף חש מחויב להשתמש בתחבולות שישכנעו את המטופל שהמציאות החומרית מצייתת לרוח. מרגע שהמטופל נלכד בתרמית הקדושה הוא חווה שינוי צורה פנימי שמאפשר לו לתפוס את העולם באמצעות החוש, יותר מאשר דרך ההיגיון. רק אז יכול הנס האמיתי להתרחש.

אבל אם ניפטר מהתרמית הקדושה – כך שאלתי את עצמי באותם ימים – האם נוכל לרפא בטיפול אמנותי שכזה אנשים חסרי אמונה? מצד אחר, גם אם השכל הרציונלי הוא זה שמנחה את האדם, האם אפשר לומר שיש אדם חסר אמונה? בכל רגע ורגע, הלא־מודע מסיג את גבולות בינתנו, אם באמצעות חלומות ואם באמצעות מעשים כושלים. אם כן, האם אין דרך לעורר את הלא־מודע לפעולה, כמו בעל ברית, באופן רצוני? כשהעברתי את אחד מקורסי הפסיכו־גנאלוגיה שלי, קרתה תקרית מסוימת שהראתה לי את הדרך: ברגע שתיארתי את הסיבות לנוירוזת הכישלון, אחד התלמידים, רופא מנתח, נפל על הקרקע והתפתל בעוויתות כאב. הוא נראה כסובל מהתקף אפילפטי. החדר היה כמרקחה, ואיש לא ידע איך לעזור לסובל; ואז, בלי לדעת למה, ניגשתי אליו והסרתי, במאמץ לא מבוטל, את טבעת הנישואים מקמיצת יד שמאל שלו. הוא נרגע מיד.

נוכחתי שהלא־מודע רואה בחפצים שמלווים אותנו ומקיפים אותנו חלק משפתו. וכפי שבמקרים מסוימים, טבעת על אצבעו של אדם היא כמו שרשרת ברזל, כך גם הסרתה עשויה להקל עליו... עוד חוויה לימדה אותי רבות: כשהיה בני אָדָן בן שישה חודשים הוא סבל מברונכיטיס קשה. חבר שלי, רופא ומומחה לצמחי מרפא, רשם לו טיפות שמן אתרי צמחי. גרושתי ולרי, אמו של אָדָן, היתה אמורה לטפטף לפיו שלושים טיפות, שלוש פעמים ביום. כעבור זמן קצר היא התלוננה שמצבו של הילד לא משתפר. אמרתי לה: "מה שקורה זה שאת לא מאמינה בתרופה. באיזו דת התחנכת?" – "כמו כל מקסיקנית, בדת הקתולית!" – "אז בואי נוסיף לטיפות האלה אמונה. בכל פעם שתיתני לו את הטיפות, אמרי את תפילת אבינו שבשמים." כך עשתה ולרי. אָדָן החלים מהר.

מאז ואילך, בכל פעם שהגיע אלי אדם לקריאה בטארוט והתייעץ איך לפתור בעיה כלשהי, התחלתי בזהירות גדולה לקבוע לו אקטים "פסיכומגיים", כפי שקראתי להם. למה "פסיכומגיה" ולא "מגיה"?

המרפא העממי, הנסמך על נטיית המטופל לאמונות טפלות, מוכרח לאפוף את עצמו במסתורין כדי שהטיפול הפרימיטיבי שלו יפעל; עליו להציג את עצמו כבעל כוחות חוץ־אנושיים שהושגו בחניכה סודית, ולהסתמך בריפויו על בעלי ברית אלוהיים ושטניים. את התרופות שהוא נותן יש לבלוע בלי לדעת מה תכולתן, ואת המעשים שהוא ממליץ עליהם יש לבצע בלי לנסות לדעת מדוע. בפסיכומגיה נדרשת הבנה של המטופל, במקום אמונה טפלה. עליו לדעת את הסיבה לכל פעולה מפעולותיו. הפסיכומג מפסיק להיות רופא אליל ונעשה יועץ: בזכות מרשמיו, המטופל מרפא את עצמו.

הטיפול הזה לא בא אלי בהשראה פתאומית אלא הלך והשתכלל, צעד אחר צעד, במשך שנים רבות... בתחילה הוא נראה כה מופרך, כה לא "מדעי", עד שיכולתי להתנסות בו רק עם חברים וקרובים... מפעם לפעם, באירועים שהנחיתי בפריז, הזכרתי את השיטה... פעם הוזמנתי למרכז הלימוד שהקים המורה הרוחני אַרנוֹ דֵזַ'רדָן. הלה שמע על מחקרַי ושאל אם אוכל לפתור בעיה שחמותו סובלת ממנה – אקזמה בכפות הידיים... כשהגברת הראתה את ידיה הנגועות, נדמָה לי שהיא מחווה תנועת הפצרה, כי הרגישה מודרת מהזוגיות שהקימה בתה. ביקשתי מהמורה הרוחני שהוא ואשתו יירקו בשפע על גוש חמר ירוק, לעיני החולה, ואחר כך ימרחו על האקזמה את המחית שתיווצר. המחלה נעלמה במהירות.

תלמיד צעיר של דז'רדן ושמו ז'יל פארסֶה בא אלי בעצת מדריכו, כביכול לראיון, כדי להתוודע לתאוריות המשונות שלי. המפגש בינינו הוליד ספר ביוגרפי קטן בשם התרמית הקדושה, ספר שהגיע למספר קוראים לא מבוטל. עקב כך הציע לי ז'יל לפתח את רעיונותי ביתר הרחבה, ובו בזמן, מתוך רצון לבדוק את השפעות השיטה, ביקש ייעוץ פסיכומגי כדי שיוכל להיות "סופר בעל רוחניות עמוקה". הצעתי לו שיכתוב ספר ראיונות אתי, ספר שייקרא פסיכומגיה, ולו כותרת המשנה "מתווה לטיפול פּאני". ידידי הצעיר היסס: הוא היה חסר כל היכרות עם הנושא, ולכן סבר שלא יוכל להציב בפנַי שאלות מעניינות. "בדיוק בגלל זה אני קובע לך את האקט הזה. ציפור הנפש חייבת להשתחרר מהכלא השכלתני. לשם כך ננפץ את הסדר ההגיוני. במקום שאתה תשאל אותי ואני אענה לך, קודם אני אענה ואז אתה תשאל... כלומר, המסובָב יקדם לסיבה." וכך עשינו: פארסֶה התיישב מולי מצויד במכשיר הקלטה גדול, ובמשך עשר שעות רצופות עניתי על שאלות שלא היו ולא נבראו. לפרקים, מראייני הצעיר ישן, אחוז במכשיר שלו. אחר כך חילק ז'יל את החומר לקטעים סדורים והקדים להם שאלות. כיוון שנכנס לשטח לא מוכר (הוא אמר לי: "אני לא יודע אם אפשר ליישב בין חיפוש אמנותי לחיפוש טיפולי"), הוא כתב את השאלות בטון אובייקטיבי והכריז: "אני לא אחד מחסידיו השוטים. כתבתי את הספר הזה כידיד, לא כתלמיד. מכאן התימהון הבריא שאני מביע לעתים אל מול מילותיו, ותוצאתו המועילה של התימהון הזה היא שהוא נאלץ לדייק את מחשבתו."

כשמארק דה סְמֵדְט, עורך הסדרה "חללים חופשיים" בהוצאת אלבן מישל הצרפתית, הסכים לפרסם את הספר, הוא עשה זאת בתנאי שיורשה לו לשנות את הכותרת. "אף אחד לא מכיר את המילה 'פסיכומגיה'. מוטב לקרוא לספר תיאטרון ההחלמה: טיפול פּאני".

תיאטרון ההחלמה יצא לאור ב־1995 ועורר עניין רב. קיבלתי כמות עצומה של מכתבים ובהם בקשות לאקטים פסיכומגיים. כדי לפתח את הטכניקה, שעד אז התבצעה בצורה אינטואיטיבית ותו לא, החלטתי לקבל מטופלים בכל יום מימי השבוע, בפגישות באורך שעה וחצי. ראשית שרטטתי את עצי המשפחה שלהם – אחים ואחיות, הורים, דודים ודודות, סבים וסבתות והוריהם של אלה – ואז המלצתי להם על אקטים פסיכומגיים, ואלה הפיקו תוצאות ראויות לציון. כך יכולתי לגלות מספר מסוים של חוקים, ואלה אפשרו לי להנחיל את האמנות למספר גדול של תלמידים, בהם רבים שכבר היו מטפלים מבוססים. קיבלתי מטופלים פרטיים במשך שנתיים, ואחר כך התחלתי לכתוב את ספרי ריקוד המציאות. ז'יל פארסֶה הגשים את קריירת הסופר הרוחני שלו וכיום, אב משפחה למופת, הוא מנחה נפשות אבודות רבות, וחולק את המשימה התובענית עם ארנו דז'רדן.

אחרי שריקוד המציאות ראה אור בספרד בהוצאת סירואלה (2001), ואחרי ראיונות נדיבים שערך עמי פרננדו סנצ'ז דרָגוֹ בטלוויזיה, הגיעה הפסיכומגיה לידיעת הציבור הרחב. לא חסרו חובבנים חסרי אחריות שרצו ליישם אותה בלי שעסקו מימיהם בפעילות אמנותית או טיפולית הגונה, וכיוון שהיו חסרי יכולת יצירתית, הם חילקו עצות שהיו חיקויים נאיביים של עצותיי.

בשנת 2002 הרציתי בפני כשש מאות איש באולם באוניברסיטה במדריד. הסטודנטים, בהנחייתו המיומנת של האיש שהציג אותי, הפרופסור הצעיר חבייר אסטבן, תיארו לי את בעיותיהם וביקשו עצות פסיכומגיות לפתרונן. בסוף האירוע העניק לי חבייר עותק מספרו עֵרְיָשֵן, שבו הוא מתאר את חלומותיו ("אני הולך לחנות שמוכרים בה אלפי פריטי ציוד דיג ענקיים. הקרס בגובה הברכיים שלי. האיש שמלווה אותי מלמד אותי לדוג, אבל הוא אומר שלא צריך חכה ולא שום ציוד אחר. אני זורק את כל אלה ואנחנו חוצים יער עד שמגיעים לנהר. שם הדגים מזנקים לכפות ידינו"). מצאתי מאפיין ריפויי בכתיבתו. חבייר מצדו אמר עד כמה הוא מזדהה עם רעיונותי וביקש לקבוע פגישה כדי לשאול אותי את השאלות שמעיקות על הצעירים, שאלות שמערכת החינוך הנוכחית לא סיפקה עבורן מענה. "התלמידים השתנו, למרבה הצער המרצים שומרים על דרך החשיבה הארכאית שלהם," אמר לי. הוא נסע אלי לפריז ותשאל אותי ימים אחדים. "חשוב בלי גבולות, דבּר למען המוטנטים הצעירים." כך נולדו החלקים השני והשלישי של הספר הזה.

באחרית הדבר מובאת עדותו של מרטין בקרו, משורר ודוקטור לפסיכופתולוגיה, שהשתתף בסדנה שהנחיתי בסנטיאגו דה צ'ילה ואחר כך נסע לפריז כדי לרדת לעומקה של עבודתי. עומדת לזכותו העובדה שהוא יישם את הפסיכומגיה לצורך ריפוי חולי נפש. הודות לו אני יכול לקוות שאופן הריפוי הזה ישמש בבוא היום כהשלמה לרפואה הרשמית.

 

אלחנדרו חודורובסקי