סופים במרכז אסיה

הקדמה למסלול תרבויות עתיקות – מרכז אסיה

אזור מרכז אסיה כיום כולל את הארצות טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן, טורקמניסטן וקירגיזסטן, כולן רפובליקות של ברית המועצות לשעבר. הגבולות של מדינות אלה מלאכותיים, ובאופן טבעי אזור מרכז אסיה מכיל גם חלקים מאפגניסטן, וגובל בהודו, פקיסטן, סין וברית המועצות. זהו האזור היבשתי ביותר בעולם, משמע, הרחוק ביותר מן האוקיינוסים שמכסים 70% מכדור הארץ, והלב הפועם של היבשת הגדולה ביותר (אסיה), שמהווה כשליש מהשטח היבשתי הכללי.

בפינה הדרום-מזרחית של מרכז אסיה ישנה מעין פקעת רמות ורכסים – אזור הפמיר, ממנה יוצאות שלוש שלשלות ההרים הגבוהות בעולם: רכס ההימלאיה מצד אחד, הרי הינדו קוש מהצד השני, והרי טְייֵן שָׁאן (Tian Shan) מהצד השלישי. לא בכדי נקראים אזורים גבוהים אלה "גג העולם", מזכירים במעט את טיבט הסמוכה. אלא שטיבט היא ארץ בודהיסטית המחוברת לסין, הודו ותרבות המזרח, ואילו הרי פמיר מחוברים לעמקים של אוזבקיסטן וח'וראסאן, לערבות מרכז אסיה ותרבויות המערב, והם נחשבים לאזור של בתי ספר רוחניים קדומים שממנו יצאה הדת הקדומה של ההודו-אירופאים, ספרי הקודש של דת זרתוסטרא הפרסית, ומסורות רוחניות ותרבויות שהשפיעו על התפתחות המדעים והאסלאם.

ההרים הגבוהים, בהם מצוי מקבץ הקרחונים הגדול ביותר בכדור הארץ מחוץ לאנטרטיקה, מזינים מערכת נהרות שופעים הזורמים בתוך המישורים הנרחבים, בדומה לנילוס במצרים או הפרת והחידקל בארם נהריים, ויוצרים אזורים פוריים נרחבים, נאות מדבר שבהן התיישבו בני אדם עוד בימי קדם ובנו ערים אגדיות ותרבויות מופלאות ונשכחות. בימים קדומים היו חלקים ממרכז אסיה פוריים הרבה יותר, והרבה מהסודות של הפרהיסטוריה ותקופת הקרח טמונים מתחת לחול ובמרחבי הערבה הריקים. עם התפתחות התרבות נוצרו ממלכות נהר קדומות שהמשיכו לתוך התקופה הקלאסית והיוו חלק מהעולם הפרסי הקדום. לאחר אלכסנדר מוקדון התרחש במרכז אסיה מפגש בין ההלניות והפרסיות הקדומה, בין הבודהיזם והפילוסופיה היוונית. שהקרין אל סין והעולם כולו דרך דרכי המשי המשגשגות.

מרכז אסיה הוא בחלקו הגדול מישורי ערבה אינסופיים, מדבריים למחצה – מרחב פתוח מאופק עד אופק. עם התפתחות התרבות האנושית, התחממותו והתייבשותו של העולם המוכר לנו לאחר תקופת הקרח, נוצרה הערבה האירואסיאתית. נוודים עם סוסים וגמלים החלו לפקוד אותה, ביניהם עמים ידועים כגון הסקיתים, ההודו-איראנים, שבטים טורקיים, הוּנים ומונגולים. שבטים נודדים אכלסו את הערבות הנרחבות ויצרו ביניהם בריתות ואיחודים, פושטים מן הערבה על מרחבי אירופה, אסיה והמזרח התיכון, ומשנים את פני ההיסטוריה.

ישנן תיאוריות המדברות על כך שכדור הארץ הוא יצור חי (תיאוריית גאיה) בקנה מידה גדול, שידע לשמור על תנאים קבועים של סביבה יציבה במסגרת המשתנה של היקום. בזמן קיום כדור הארץ הקרינה מהשמש גדלה פי 1.5 אבל הטמפרטורה על פני כדור הארץ נשארה קבועה, וזאת בזכות החיים האורגניים שהיא (לפי תיאוריה זו כדור הארץ היא נקבה) יצרה מתוכה, ששינו את הרכב האטמוספרה מחנקן ודו תחמוצת הפחמן לחמצן וחנקן (השינוי אִפשר גם יצירת שכבת מגן מקרינה אולטרה סגולית בשם אוזון). הקביעות אפשרה התפתחות חיים, שהם מצדם יצרו את התנאים המתאימים להתפתחותם. ולפיכך כדור הארץ הוא יצור אורגני בקנה מידה עצום ואינטליגנטי מאוד, היודע לאזן את עצמו ולפעול לטובת התפתחותו על ידי עידוד צורות חיים. ואם תיאוריה זו נכונה, הרי שחלקים שונים בכדור הארץ הם בעלי תפקיד שונה במסגרת האורגניזם הגדול, ובכלל זה מרכז אסיה, ויש קשר בין האדמה לבין האדם.

אם נתבונן על כדור הארץ כמכלול, נראה שישנו רצף של שלשלות ההרים המשתרעים ממזרח למערב אירואסיה, מסין, דרך ההימלאיה, הינדו קוש, איראן, טורקיה, הבלקן, עד האלפים והפירנאים, וזהו רצף ההרים החשוב והגדול ביותר בעולם. מכיוון שכך, הרי שלפי מקורות אלטרנטיביים זהו השלד של כדור הארץ, ובמקרה כזה אזור מרכז אסיה הוא המרכז שלו, מקום משכן הרוח. מסיבה זו, הרוחניות של העולם מגיעה מההימלאיה, הרי פמיר, הינדו קוש וטְייֵן שָׁאן – וכך, אנרגיית האדמה באזורים אלה תהיה חזקה ומורגשת במיוחד.

ואכן, לפי האמונה הבודהיסטית וההינדואיסטית, ההר הקדום שממנו נברא העולם נקרא "מרו" והוא נמצא מעבר להימלאיה, באזור מרכז אסיה (כנראה הפמיר). גם האמונה האסלאמית המיסטית והפרסית העתיקה מאמינה בקיומו של מרכז-הר כזה, שנקרא הר "קף", שם נמצאת ציפור הסימורג, שמתה וקמה לתחייה מחדש והיא בעלת הידע והסוד של חיי הנצח.

מצפון להרים נמצאות הערבות של מרכז אסיה, המהוות חלק מרצף הערבות העצום והגדול ביותר בעולם, שנקרא הערבה האירואסיאתית ומשתרע ממישורי הונגריה בלב אירופה ועד למנצ'וריה בצפון מזרח סין. זהו מישור של עשב אינסופי, שעל פניו נדדו שבטי הרועים מצד אחד של העולם לצד השני.

בערבות האינסופיות השמיים נראים יפה יותר מכל מקום אחר. הכוכבים הזוהרים בלילה, העננים והצבעים השונים של השמיים ביום, מספרים סיפור מרתק, למי שיכול לשמוע. האל של המישורים הגדולים בזמן הנדידות של השבטים הטורקיים והמונגוליים נקרא טנגרי, אל השמיים, הצבע שלו היה כחול, וניתן היה לתקשר אתו במקומות מיוחדים באדמה.

מדרום לערבה, היכן שאין הרים, משתרע מדבר קיזילקום, מישורים של חולות שוממים; אלא שהתמזל מזלו של המדבר, ושני נהרות קדושים, האמו-דריה והסיר דריה, חוצים אותו ויוצרים תנאים אידיאליים להתיישבות אדם ולהתפתחותה של תרבות נהר, שיכולה לקדם מפעלי השקָיה גדולים, וויסות של משטר זרימת הנהר וניצול המים שלו.

מרכז אסיה הוא במידה רבה ארץ הנהר, כמו עיראק או מצרים. רוב האוכלוסייה יושבת לאורך הנהרות, שם התפתחו הערים העיקריות, הנמצאות גם בצומת דרכי המשי בין מזרח למערב. יש כאן עולם הקיים בפני עצמו, שיכול היה להתפתח בנפרד משאר אירואסיה בגלל בידודו היחסי, לטוב ולרע – ואכן, מרכז אסיה שונה בתחושתו ובאופיו מכל מקום אחר על פני האדמה. יש לו חיים משל עצמו, מנהגים, מסורת, מַניירות, צורת ישיבה, שתייה, אוכל, האנשים נראים אחרת ומתנהגים אחרת. המרחבים הריקים העצומים, ההרים הגבוהים והנהרות מכילים בתוכם את הרוח של אימא אדמה.

שני עמים

שני עמים/תרבויות מאכלסים את מרכז אסיה כיום: האחד מורכב מן התושבים בעלי האוריינטציה האיראנית, המדברים שפות קרובות לפרסית קדומה, שהם יסוד קדום הודו-אירופאי. זהו העם הטג'יקי, המאכלס גם את דרום אוזבקיסטן וחלקים מטורקמניסטן ואפגניסטן. אלה הם עובדי האדמה הקדומים, הקשורים גם לממלכות עתיקות כגון באקטריה וסוגדיה, שהשתלבו באימפריות הפרסיות העתיקות של כורש ודריווש, מהודו ועד כוש, או של הפרתים והסאסאנים יורשיהם.

הגורם השני הוא התושבים והעמים בעלי אוריינטציה טורקית, המדברים שפה דומה לטורקית, והם מצאצאי הערבה הקדומים ומאכלסים חלקים מהארצות טורקמניסטן, אוזבקיסטן, קזחסטן וקירגיזסטן. אלה הם הנוודים שפלשו לאזור בגלים שונים לאורך כל ההיסטוריה, החל מהתקופה הקלאסית, המשך בימי הביניים וכלה באוזבקים במאות ה-16–17. עם הגיעם לעמקים הפוריים, רבים הפכו לחקלאים ויושבי קבע.

הרוחניות של העמים הטורקיים היא מסוג אחד, וקשורה לערבה ולכוחות הטבע – ובמיוחד לשמיים, ואילו הרוחניות של העמים האיראניים היא מסוג אחר, עתיקה יותר, וקשורה לדתות ההודו-אירופאיות. שתי התרבויות הללו מצאו בית בתוך האסלאם ופיתחו את היסודות המיסטיים שבו, כשהן נשענות על מסורות העבר שבהן מרכז אסיה היה ספוג: בודהיזם, הינדואיזם, יוגה, מניכאיזם, זרתוסטרא, שאמאניזם, פילוסופיה יוונית ועוד.

הופעת האדם

מה צריך בכדי ליצור תרבות אנושית?

התיאוריות הנוכחיות (והן משתנות), אומרות שלפני 50,000 שנה לערך התרחשה מהפכה תרבותית, אצל סוג אדם חדש בשם הומו סאפיינס (שהיה קיים כבר 200,000 שנה), שלמד לתקשר ולהשתמש בשפה. הדבר נתן לו יתרון על פני סוגי אדם אחרים ובעיקר האדם הניאנדרטלי, שעד לאותה תקופה היה סוג האדם הדומיננטי בקווי הרוחב הצפוניים. היכולת לפעול בקבוצות גדולות ולחשוב צעד אחד קדימה, התחושה של דת ואמנות, הביאה לניצחון האדם החושב, ההומו סאפיינס, על פני הניאנדרטלי, להיעלמותו של זה, וליצירת חברה אנושית ראשונית אבל מתקדמת של שוכני מערות אנושיים. זה התבטא בהופעת ציורי קיר נהדרים המבטאים אמונה דתית עמוקה, שיתוף פעולה ויכולות קוגניטיביות חדשות.

השלב הבא בהתפתחות האנושית היה המעבר מחברת ציידים לקטים לחקלאות, שהתרחש לפני כ-10,000 שנה לערך. אנשים בייתו בעלי חיים ואת רוב הצמחים שאנו אוכלים כיום, עברו לחיות בבתי קבע ויישובים, המספרים שלהם גדלו והמבנה החברתי נהיה מורכב יותר. הדת השלטת בעולם הייתה פולחן האֵלה, אנשים גידלו את מזונם בעצמם, לא היו מלחמות ולא צבירה של רכוש, שעבוד אחרים או הבדלי מעמדות בולטים. יש אומרים שבתקופה הפרהיסטורית התקיימו ברוב העולם תרבויות מטריארכליות משגשגות ושלוות, שהאמינו באנרגיות של אימא אדמה.

ההיסטוריה הידועה התחילה לפני 5,000 שנה לערך, עם הקמת ממלכות שוּמֶר ומצרים. אם חוקרים לעומק את תחילתה, מתברר שהיא התפתחה יש מאין, מופיעה בכל כוחה ועוצמתה ללא הסבר מתקבל על הדעת, ובלי סימנים מקדימים של התפתחות הדרגתית. היא הופיעה בעמקי נהרות באזורים מדבריים כגון מצרים, מסופוטמיה, סין, וגם במקומות כגון עמק ההינדוס בפקיסטן ואזור ח'ווארזם באוזבקיסטן, מקומות המחייבים – בכדי שאפשר יהיה לעבד בהם את האדמה באופן יעיל – ארגון חברתי של עשרות אלפי אנשים, שיוכלו לפעול במאמץ משותף להקמה והחזקה של רשת תעלות מים מסועפת ומתקדמת.

לצורך כך, בנוסף לעשרות – אם לא מאות – אלפי העובדים, נדרשות גם המצאות טכנולוגיות כגון מתכת קשה שתשמש את כלי העבודה (מעדרים), גלגל להעלות את המים, ידע מתקדם של הידרולוגיה, גיאולוגיה (סוגי אדמות) והנדסה, אמצעי תחבורה בכדי לשנע אדמה לצורך עבודות העפר הגדולות, בעלי חיים שאפשר לרתום אותם לעגלות שתשמשנה להובלה, בנייה של בתים וערים שתוכלנה להכיל את עשרות אלפי העובדים, כתב שיאפשר את הארגון החברתי הגדול והמסובך, מערכת של שלטון וקבלת החלטות, וכן מרכיב של מוטיבציה פנימית שיגרום לבני האדם לרצות להיות חלק מהפרויקט המשותף.

כל התנאים הללו הבשילו באחת בשומר העתיקה לפני 6,000 שנה לערך, במקביל להמצאתם ופיתוחם של הגלגל, עגלות עם שוורים, כתב, מחזור זרעים, מתכת הברונזה, ועוד. התפתחויות אלה אפשרו יצירת ערים גדולות, עיבוד שטחים חדשים בקנה מידה גדול, ריבוד חברתי, פיתוח דת, ולמעשה – תחילת התרבות האנושית. אלא שלא רק בשומר התפתחה התרבות האנושית יש מאין. במרכז אסיה ישנו אזור שנקרא ח'ווארזם, הנמצא בדלתא של הנהר אמו-דריה, שבו הופיעו תרבויות אנושיות מתקדמות כבר בשחר ההיסטוריה. ממצאים מפתיעים של ארכיאולוגים רוסיים החל משנות השלושים מציירים תמונה מסקרנת של תרבות אנושית מתקדמת.

צריך להבין שההופעה של תרבות איננה תהליך אוטומטי, שאם כן הרי שהיו צריכות להתפתח תרבויות מתקדמות גם במקומות אחרים בעולם שנשארו מבודדים עד זמננו, כמו גינֵאה החדשה ואפריקה, וזה לא קרה. לפי מקורות אלטרנטיביים, הסיבה שזה קרה במקומות שהוזכרו, היא מפני ששם היו מושבות של תרבות מתקדמת יותר שנעלמה, בשם אטלנטיס.

פרופסור הולנדי בשם הארי סלמאן, הקשור לתנועות האנתרופוסופיה והאחווה הלבנה, טוען שאטלנטיס הייתה יבשת ורצף של תרבויות עם טכנולוגיה ורוחניות מתקדמת, שהתקיימו בצפון האוקיינוס האטלנטי והגיעו לשיא לפני 20,000–30,000 שנה, אז החלו לפקוד אותה אסונות אפוקליפטיים, שבסופו של דבר הביאו לשקיעתה הסופית לפני 10,000 שנה. אסונות אלה הביאו לכדי גלי הגירה למקומות אחרים בעולם של מלומדים וחניכים וליצירת מרכזי לימוד ותרבות קדומים. האטלנטים הקימו מושבות במספר מקומות בעולם, מהן התפתחו התרבויות הקדומות ביותר כגון שומר או מצרים.

מושבה גדולה של אטלנטיס התקיימה באגן טארים במרכז אסיה, שהיה אז אזור פורה, ומשם יצאו משלחות ליישב את היבשות ולהפיץ את התרבות. זה מסביר את האמונה הטיבטית בקיום עיר נסתרת בשם שַמבּאלה בהרים, והתפתחות תרבויות הודו, סין ופרס (לפי האמונה ההינדואיסטית ישנם רישים – אנשים מופלאים שהגיעו מהרי ההימלאיה). אגן טארים גובל בהרי פמיר, שממנו יוצאים עמקי הנהרות של הסיר דריה ואמו-דריה. בימי קדם ניתן היה לשוט על האמו-דריה לאורך 1500 ק"מ. האם ייתכן שהאטלנטים הקימו מושבות גם באזור ח'ווארזם באוזבקיסטן? או אולי בבוכרה וסמרקנד?

לפי האגדות הקדומות, במרכז אסיה התקיימה ממלכה בשם טוראן לפני הזמן ההיסטורי. זו הייתה זו תקופה של ענקים ומכשפים שייסדו ערים כגון אפרסיאב בסמרקנד ושיוואש בבוכרה, בני אדם עם יכולות שאין לנו כיום, כפי שמופיע בתנ"ך בזמנים שלפני המבול. ייתכן שהאגדות משקפות את סיפור אטלנטיס, היבשת ששקעה, ואת האנשים המוארים שהגיעו משם ובידם טכנולוגיות ויכולות על, בדומה לרישים של הודו.

לפי שטיינר (מורה רוחני שהתחיל את האנתרופוסופיה) פליטים מהמרכז הנבואי הצפוני של אטלנטיס היגרו למרכז אסיה בהנהגת מואר בשם מאנו, שנקרא גם נוח. מאנו הקים קהילת כוהנים ואחווה מצפון לטיבט, ממנה יצאו לפני עשרת אלפים שנה שליחים שנקראו שבעת הרישים להודו ושליחים אחרים למצרים. מקרב אחווה וקהילת כוהנים זו הגיע זרתוסטרא לעמים הפרסיים, מביא איתו את הספרים הקדושים. אלא שלפי האגדות ההיסטוריות, זרתוסטרא הגיע מאזור פמיר או ח'וראסאן שבמרכז אסיה. האם ייתכן ששטיינר מזהה את האזור שמצפון לטיבט עם הרי הפמיר והטְייֵן שָׁאן?

לפי התיאוריות האלטרנטיביות, במרכז אסיה קרה מה שקרה בהודו ובמקומות אחרים בעולם – הרישים, האנשים המוארים, הגיעו מההרים אל העמקים ויצרו שם תרבויות. אם לא היו אלה האטלנטים שעזרו להקמת התרבויות האנושיות הקדומות, ייתכן שהיו אלה מבקרים מהחלל החיצון, כפי שטוענים אריך פון דניקן ואחרים, וכפי שמופיע במיתולוגיות של העמים הקדומים – בני אלים כמו האנונקי של השוּמרים, או אוסיריס המצרי, שלימדו בני אדם חקלאות, בנייה, כתב, שימוש במתכות, גלגל, וצורות ארגון חברתי מתקדמות.

התרבויות הקדומות זיהו את אותם אנשים בתור אלים, ועקבות להופעתם ניתן למצוא בסיפורי המיתולוגיה הקדומים.

מיתולוגיות קדומות

אם נבדוק את התיאוריות האלטרנטיביות לפי עדויות היסטוריות, הרי שהכתבים הקדומים ביותר באזור מרכז אסיה שייכים לדרשות, תפילות והוראות של דת זרתוסטרא, דמות אגדית שהופיעה לפני שלושת אלפים שנה ולימדה דת שהפכה להיות אחת הגדולות, החשובות והמשפיעות בעולם העתיק. אלא שיש אנשים הטוענים שזרתוסטרא היה מורה מואר, שחי ופעל הרבה קודם לכן.

זרתוסטרא מספר בספרים הקדושים שנקראים "אווסטה" (חלקם לא נכתב על ידו), על קיומה של ארץ אגדה בשם אריאן, ממנה יצאו שנים-עשר עמים שונים ליישב את העולם. הספרים מהדהדים את אחד השינויים הדמוגרפיים הגדולים ביותר שקרו בהיסטוריה האנושית, והוא פלישת העמים ההודו-אירופאיים מאזורי הערבות לארצות מזרע רבות על פני קשת רחבה, מהודו ועד אירלנד, ויצירת הפסיפס התרבותי-לאומי שאנו מכירים כיום. התיאוריה הנפוצה כיום (תיאורית קורגן) היא שהעמים ההודו-אירופאיים הגיעו מערבות רוסיה, אלא שניתוח של כתבי האווסטה מראה שהם הגיעו ממרכז אסיה.

ה"אווסטה" מקבילה ל"וודות" ההודיות ומזכירה אותם, היא מספרת את סיפור התפשטותם של ההודו-אירופאים מהארץ הראשונה, משטחי האריים שנוצרו על ידי אהורא מזדא, אל ארץ אחרת בשם טוראן, ולאחר מכן אל ארץ סוגדיה באותו אזור ואל ארץ באקטריה (שבאווסטה הקדומה נקראת בקהדי או בלח') הנמצאת דרומה משם. הסיפורים משקפים את החלוקה לעמים קדומים בתקופת הנדודים, ואת ההתפשטות ממרכז שלפי רצף מקומות ההתיישבות חייב היה להיות אזור הרי פמיר – אזור שעבר אז שינויים אקלימיים ונעשה קר יותר. התושבים שלו פלשו לארצות שהוזכרו, ובנוסף אליהן גם למרב אשר בטורקמניסטן של היום, הודו, איראן, יוון, הבלקן, אירופה, טורקיה שלפני הכיבוש הטורקי, ועוד.

בחיווה ישנו מוזיאון לספרי האווסטה, המחייה את המסורת העתיקה. הסיבה לקיומו שם היא האמונה שזרתוסטרא הגיע מאזור זה. הספרים הקדושים נכתבו על עורות פרים במאות ה-6–7 לפנה"ס (לפני כן זכרו אותם בעל פה או באמצעים אחרים), אבל נשרפו על ידי אלכסנדר מוקדון לאחר כיבוש האימפריה הפרסית, והיה צריך לאסוף את המסורות ולכתוב אותם מחדש לאחר מכן. כיום יש חמישה ספרים כתובים ושישה-עשר שמועברים בעל-פה.

באורגץ הסמוכה לחיווה יש פארק ומונומנט ציבורי לכבוד האווסטה, במקום שבו נתגלו שרידי מגילות עם הכתבים הקדושים מלפני קרוב לאלפיים שנה.

מעבר לכתבי האווסטה, גם באגדות העממיות של מרכז אסיה נמצא שריד לזמנים קדומים בהם היו ענקים ואנשים מופלאים שחיו זמן רב.

בסמרקנד מציינים מקום קברו של מלך ענק אגדי בשם אַפְרָסִיאָב (Afrasiab), שמלך על טוראן (הארץ שמופיעה באווסטה ומזוהה עם אזור זה) בזמנים שלפני ההיסטוריה. אַפְרָסִיאָב היה קוסם, צאצא של נוח, שחי למשך אלפיים שנה. באותה תקופה טוראן (אזור סמרקנד) הייתה ממלכה ענקית ומשגשגת עם ערים מאוכלסות.

אנשי בוכרה מאמינים באדם אגדי בשם שיוואש, שחי יותר מאלף שנים בזמנים לפני ההיסטוריה הידועה, הקים את בוכרה ומלך בה. הוא היה בן למלך עתיק של איראן, ונהרג על ידי אפרסיאב שהיה מלך טוראן העתיקה. בנו יצא לנקום את דמו והרג את אפרסיאב, כך שהכול בא על מקומו בשלום. את מקום קברו של שיוואש אין איש יודע, אולם מעניין לציין שלפי המסורות הסוּפיות יש בבוכרה קבר של איש שחי אלפי שנים, כשהוא מחכה לגמר ההתגלות האלוהית. הוא חי בזמן האווסטה של זרתוסטרא, בזמן התנ"ך, בזמן הברית החדשה, והמשיך לחיות ולחכות עד שהתגלה הקוראן, ורק אז עזב את תחומי הארץ הפיזיים. אולי היה זה שיוואש ואולי לא – מכל מקום, בוכרה, סמרקנד, חיווה ואזור ח'ווארזם, נקשרים לדמויות קוסמים אגדתיים, ענקים ואנשי פלאים שחיו לפני הרבה מאוד שנים.

גם בטג'יקיסטן ישנן אגדות על הזמנים שלפני ההיסטוריה הידועה. המקומיים מאמינים בקיומו של המלך ג'משיד (Jamshid vara) שהיה המלך האגדי הראשון של האריים בארץ שנקראת אריאנה ויז'ה (Airyana Vaeja). בתחילה נהנתה ארץ זו ממזג אוויר טוב (תקופת הקרח), והמלך ייסד את חגיגות הנוורוז והביא את הדת והתרבות אל חיי האנשים. לאחר מכן התחילו חורפים קשים במיוחד. בכדי לשרוד, פיתח המלך סוג של התיישבות שנקראה וארה (vara), שהרעיון מאחוריה הוא להיות יישוב קומונאלי המספק את צרכי עצמו, הבנוי בתבונה ובו חלקים נפרדים לבעלי חיים, בני אדם, מחסנים, עצי פרי ועוד – יישוב הבנוי בפשטות מבוץ וקורות עץ, ומבוסס על שוויון וארגון משותף של חיי התושבים.

ואכן, כפרי אזור הרי הפאן מצפון לדוּשָנבֶּה, באזור הנקרא ינובי (Yanobi), מזכירים מאוד את רעיון הווארה. באזור זה גם נשמר פולחן דת זרתוסטרא מקורי, והתושבים (כמה אלפים) מזהים עצמם כמיעוט נפרד.

האגדות היווניות מספרות על מסעם של יאסון והארגונאוטים בעקבות גיזת הזהב לארץ קולכיס האגדית. רבים מזהים את קולכיס עם גיאורגיה, אך יש תיאוריה האומרת שבאותם זמנים האמו-דריה זרם אל הים הכספי, שהיה מחובר בדרך כלשהי אל הים השחור, כך שיאסון וחבריו שטו במעלה האמו-דריה אל הארצות של מרכז אסיה, שם נמצאו אוצרות הזהב ומקורות הידע של העולם העתיק.

לא רק באגדות נשמרו שרידים לזמנים קדומים בהם הייתה באזורי מרכז אסיה תרבות מתקדמת ולא ידועה, אלא גם בארכיטקטורה: בהרי פמיר, שהם לב שלשלות ההרים הגבוהים בעולם, ישנם שרידים לאמונות העתיקות ולקיום תרבויות מפותחות במבנה הבתים המסורתי, שנשאר כפי שהיה במשך אלפי שנים. הבית הפמירי, שלא השתנה במשך אלפי שנה, מייצג את מבנה העולם והיקום, הקוסמולוגיה והמבנה של העולמות הרוחניים (ראו בהמשך).

בסוף המאה ה-19 החלו להופיע טענות בחוגים אזוטריים מערביים, כגון התיאוסופיה, לקיומם של בתי ספר סודיים של מתקדשים במעמקי ההרים, בהם נשתמרה המסורת של הידע הרוחני העתיק. קראו להם "המאסטרים של מרכז אסיה". בתחילת המאה ה-20 יצא מחפש רוחני בשם גורדייף לחפור בשרידי ערים עתיקות ולחפש ידע אנושי שאבד והגיע בסופו של דבר לאחד מבתי ספר סודיים אלו. יש הטוענים שהקשר אליהם נשמר בקרב המיסטיקנים הסוּפיים ושהם כיוונו אותו לבתי הספר הרוחניים העתיקים בהרי פמיר.

העמים ההודו-אירופאיים

במאה ה-19 מספר חוקרים גרמניים (פרנץ בופ) שמו לב לדמיון הלשוני שבין הסנסקריט והפרסית לבין שפות אירופאיות כגון הלטינית. לדוגמא, המילה דֵאו (Deo) שמשמעה אלוהים בלטינית דומה למילה דֶווי או דווה (Deva), אלוהות בסנסקריט. המסקנה הייתה שהעמים ההודיים, הפרסים, החיתים, הסלאבים, הגרמאנים, הקלטים, היוונים, הלטינים ואחרים הם ממוצא גיאוגרפי ותרבותי משותף. ואכן, בספרים ה"אווסטה" הפרסיים הקדומים מסופר על ארץ מוצא משותפת לשנים-עשר עמים, שהתקיימה בברכתו של אהורא מזדא ונקרא אריאן או "השדות של האריים", וממנה התפשטו העמים השונים ואכלסו ארצות. לפי חלוקת העמים בספרי האווסטה, הגיוני למקם ארץ זו באזור הרי פמיר.

חקר הדתות ההשוואתי הראה שבנוסף לשפה, יש לעמים ההודו-אירופאיים מטען תרבותי דתי משותף, הכולל: אמונה במחזוריות של הטבע והנפש האנושית, תפישה מחזורית של זמן שמשמעה מחזורים של היסטוריה, הבדל בין האלים לבני אדם, זיהוי השמיים עם האלים, פולחן דתי הכולל קורבנות, חלוקת החברה למעמדות, התעסקות במאגיה, טהרה, והתבוננות על כוחות הטבע ומחזורי החיים.

מירצ'ה אליאדה (Mircea Eliade), אחד מחוקרי הדתות החשובים ביותר במאה ה-20, טען שיש ביכולתנו לשחזר מבנים מסוימים בדת הקדומה והמקורית של ההודו-אירופאים, דרך אוצר המילים. לפי מסקנותיו, רעיון האל היה קשור לקדושה שמימית, כלומר, לאור וטרנסנדנטיות, וכיוון שכך התקשר אף עם ריבונות ובריאה, קוסמוגוניה ואבהות. אל השמיים הוא האב העליון כגון זאוס (Zeus) היווני.

המקורות השונים, כגון ספרי הוודות ההודיים והאווסטות של הפרסים, מראים שההודו-אירופאים לא בנו מקדשים, אלא פולחנם התנהל בתחום מגודר קדוש מתחת לכיפת השמיים. הם העבירו את המסורת בעל-פה (כמו הקלטים, למשל), ובתחילת דרכם חל איסור להשתמש בכתב. הם האמינו כי האלים נכחו בפועל בחגיהם, לצד בני האדם, ולכן הועלו להם קורבנות.

החברה הייתה מחולקת לשלושה מעמדות – כוהנים, לוחמים, איכרים ומגדלי בקר (כמו הקלטים וההודים, למשל), אשר ברקע שלהם ישנה אידיאולוגיה דתית של שלוש ריבונויות: ריבונות מאגית ומשפטית של הכוהנים, הכוח הצבאי של הלוחמים, והפוריות והשגשוג הכלכלי של האיכרים ומגדלי הבקר. חלוקה משולשת זו של האלים והחברה בולטת במיוחד בקרב האיראנים, שפיתחו מיתולוגיה ותיאולוגיה ייחודית וידעו את הערך המאגי-דתי של המילה ושל השירה. היו להם ריטואלים ותפיסות אשר אפשרו לקדש את החלל והמרחב שבו התיישבו, והדבר אף אִפשר להם לחדש את העולם באופן מחזורי – דבר אשר נעשה באמצעות קרבות ריטואליים בין שתי קבוצות חוגגים, ריטואל ששרידיו קיימים עדיין כיום.

לפי מורים רוחניים שונים, כגון פטר דנוב (Peter Deunov), שטיינר ואחרים, להודו-אירופאיים היה תפקיד חשוב בהתפתחות הרוחנית והתרבותית של העולם באלפי השנים האחרונות. צריך להבין שכיום ישנם רק שני ריכוזים קטנים, לדוגמא, של אוכלוסייה מקורית באירופה, והם הבַּסקים בספרד והפינו-אוּגרים בסקנדינביה. שאר אירופה מאוכלסת על ידי עמים הודו אירופאים שהגיעו אליה באלפי השנים האחרונות מאזורי הפמיר, הינדו קוש והערבות האירואסיאתיות.

צריך להבין עוד שעד לפני 12,000 שנה כדור הארץ נראה אחרת. מעל לונדון היה קרחון בגובה שני קילומטר, אירופה הייתה טונדרה קפואה, ולעומת זאת, אזורי המדבריות של היום, ובהם הסהרה ומדבריות מרכז אסיה, היו פוריים ומיושבים. אזורי הטארים וההרים לידו (פמיר) היו בעלי מזג אוויר טוב, ולכן ייתכן שהיו שם תרבויות קדומות ולא מוכרות שמהן יצאו מורים נאורים לייסד את התרבויות ההיסטוריות כגון זו של הודו, מצרים ושומר. היה זה סוף תקופת הקרח ובסיביר הסתובבו מַמוּתות. אלא שהאקלים השתנה, ובני אדם היו חייבים להתאים עצמם לכך. אלה שגרו באזורים שהפכו להיות יבשים נאלצו להסתגל, להתקשח, ובסופו של דבר לנדוד לאזורי מחיה חדשים. לפי ההיסטוריונים, באלף השני לפנה"ס התקיימו נדודי העמים ההודו-אירופאיים שאכלסו את אירופה, הודו, טורקיה ואיראן, ומרכז אסיה, אבל ייתכן והתאריכים אינם מדויקים והנדודים היו בתקופות קדומות הרבה יותר.

העמים הפרסיים הקדומים

לפי האווסטות (ספרי הקודש הפרסיים), המקום שממנו הגיעו האריים הוא ארץ שנקראת אריאן, ממנה הם התפשטו לשש-עשרה ארצות אחרות, ששתיים מהן נמצאות ליד אזור הפמיר – באקטריה (Bactria) וסוגדיה (Sogdia). אזור הפמיר נקרא "הרגל של מית'רה", אל השמש, וזוהה עם האל הקדמון אהורא מזדא.

המלך ששלט על אריאן היה ג'משיד האגדי, המופיע בפולקלור של טג'יקיסטן. נאמר עליו שהוא ייסד את ארבעת משלחי-היד והקים אתרי פולחן במקומות גבוהים; ואכן, בפמיר ישנם מספר אתרים מקודשים עתיקים מהתקופה האיראנית (לפני 2,500 שנה, אך מבוססים על מקומות שקדושתם עתיקה הרבה יותר), כולם במקומות גבוהים.

מבין העמים ההודו-אירופאיים הדוברים שפות דומות לפרסית, אנו מוצאים את הסוגדיים באזורי ההרים הגבוהים, את הבאקטרים בעמקים הפוריים, את האיראנים שהתיישבו בפרס, את הסקיתים שאכלסו את הערבה האירואסיאתית, ואת המדיים (Medes) שהתיישבו בהרי כורדיסטן. כולם היו חלק מברית עמים קדומה שמדברת שפה דומה ומאמינה בנביא זרתוסטרא.

סוגדיה (Sogdia)

באזורי ההרים שבין נהר האמו-דריה לנהר סיר דריה, סביב סמרקנד וטשקנט באוזבקיסטן, פנג'קנט וחוג'נד בטג'יקיסטן, התיישב העם הסוגדי, שהיה בעל שפה משלו, ענף של הפרסית המזרחית. הוא הצליח לשמור על תרבותו ושפתו עד לכיבוש הערבי, כשחלקים מהמורשת נשארים עד היום בעמקי ההרים הנידחים.

ממלכת סוגדיה העתיקה השתרעה משני צדדיו של עמק זרפשאן (Zarafshan), על פני הרי הפאן (Fann) והרי מול הפאן. רובה נמצא בתחום טג'יקיסטן של היום וחלקה באוזבקיסטן. עמק זרפשאן הוא לא בדיוק עמק, אלא אחד הקניונים העמוקים בעולם (היחיד שנראה מהחלל), הרבה יותר עמוק מהגרנד קניון. בתוכו זורם נהר זרפשאן, שאורכו מאות קילומטרים והוא עובר דרך סמרקנד, ממשיך לבוכרה ובסופו של דבר מתחבר אל נהר האמו-דריה. ביוצאו מן ההרים הוא יוצר נאת מדבר פורייה, שבה התפתחו יישובים כבר לפני יותר מ-5,000 שנה.

ההתיישבות הראשונה בעמק היתה כנראה בסראזם (Sarazm), יישוב שגילו קרוב ל-6,000 שנה ואשר שימש כמרכז של מכרות כסף וזהב. מכאן הובא חלק מהזהב של מצרים, ועד היום יש מפעל לכריית זהב באזור.

הסוגדיים הפכו חלק מהאימפריה הפרסית הקדומה, זו של אחשוורוש ממגילת אסתר, ולאחר מכן – לארץ מארצותיו של אלכסנדר מוקדון. בזמן קיום האימפריה הפרסית הם השתלבו כמחוז אוטונומי ועצמאי, ועם בואו של אלכסנדר מוקדון לאזור הם נלחמו בו במשך כשנתיים, אבל בסופו של דבר כרתו עמו ברית והפכו להיות חלק מהעולם ההלני המתפתח.

עם התפוררות השליטה היוונית הפכו הסוגדיים לחלק מהאימפריות של הקושאנים (עם מונגולי ששלט במרכז אסיה), ההוּנים הלבנים ועוד ממלכות מבוזרות אחרות, שהיו בנויות על דרכי הסחר המשגשג בין מזרח למערב (מה שנקרא "דרכי המשי").

במאה ה-6 לספירה זוכים הסוגדיים לעצמאות ומקימים ממלכה חזקה ובעלת תרבות מתקדמת, המתבססת על מעוזיהם בהרים. בזמן זה הם השתלבו במסחר שהלך והתעצם לאורך דרכי המשי, ולמעשה השתלטו על חלקים גדולים שלהם. בממלכתם ניכרות השפעות של בודהיזם, דת זרתוסטרא ופאגאניות עצמאית וקדומה. בניגוד לשכניהם הבאקטריים, שהיו אנשי חקלאות, הם היו אמנים, סוחרים ולוחמים, ובנו ערים ומצודות בעמקי ההרים, המזכירות במקצת את מצודות וערי אירופה בימי הביניים. הייתה אצלם כנראה הערצה לאלָה-האֵם, דבר הבא לידי ביטוי בפסלים. וכן פולחן מתים ורוחות אבות. מתקופה זו נשארו שרידים של ערים, ארמונות, ציורים, פסלים וכתבים, המעידים על רמה אמנותית ותרבותית גבוהה. סמרקנד הייתה הבירה ההיסטורית שלהם, אך במאה ה-7, נוכח הלחץ הערבי הגובר, הם העבירו את הבירה לפנג'קנט (Panjakent), השוכנת כ-80 ק"מ ממזרח לסמרקנד, במעלה נהר הזרפשן.

בזמן שבו נכנעו כל ארצות העולם בפני צבאות המוסלמים שעלו מחצי האי ערב, הצליחה פנג'קנט להחזיק מעמד כמאה שנים נוספות בהנהגת שושלת מלכים, שתחילתה בתקופה הפרסית האחמנית (המאה החמישית לפנה"ס). תמונותיו האצילות של המלך העצמאי האחרון, דיוואשטיך (Divashtich), מופיעות על קירות הארמון המלכותי בפנג'קנט. לסוגדיים הייתה מסורת של ציורי פרסקאות נהדרים שכיסו את קירות הארמונות. בשנת 722 נכנעה העיר לפני צבאות המוסלמים והמלך ברח להרים. לפי מקורות היסטוריים הוא נתפס והוצא להורג, אך כנראה שאין זה כל הסיפור.

ליד פנג'קנט ישנם הרים אדירים, (הרי הפאן) המגיעים לגבהים של יותר מ-5,000 מטר, בראשם קרחוני עד וביניהם נהרות ואגמים, ולעתים גם עמקים נסתרים שבהם אפשר להתקיים בצמצום. באזור יורד מספיק גשם בכדי לקיים חקלאות זעירה ויש די עשב לגידול צאן. למקום זה עשו פליטי פנג'קנט והמלך דיוואשטיך את פעמיהם. שם, בין ההרים הגבוהים, במקומות שאין אליהם גישה, מצאו מפלט מרודפיהם והמשיכו לקיים את הדת והמסורת העתיקה.

במשך מאות שנים המשיכה התרבות העתיקה להתקיים באזור עמק יַגנוֹבּ (Yaghnob), ועד לפני כמה עשרות שנים יכולת לשמוע ילדים משחקים בסוגדית. תושבי העמק שמרו על מנהגי דת האש הקדומה וחיו צורת חיים שיתופית מיוחדת בכפריהם המבודדים, שהיו מנותקים משאר העולם במשך כמה חודשים בשנה עקב השלגים הכבדים. על פי סיפורים שעברו מאב לבן, המלך הראשון שלהם ומי שייסד את צורת החיים היה דיוואשטיך.

אלא שמה שהיה טוב כנגד המוסלמים במאה ה-8, לא די היה בו כנגד הקומוניזם בשלהי המאה ה-20. בשנות השבעים של המאה הקודמת, כשטג'יקיסטן הייתה עדיין חלק מברית המועצות, אלפים מתושבי עמק יַגנוֹבּ הועברו בכפייה לאזור נהר הסיר דריה (Syr Darya) בכדי לשמש כפועלים בקטיף הכותנה. הטרגדיה האנושית הזאת היא גם טרגדיה אתנית והיסטורית.

לאחר שחרור טג'יקיסטן מהשלטון הקומוניסטי החלו היגנובּים לחזור אט אט לעמק האהוב ולחדש בו את חייהם ואת המסורת שלהם.

באקטריה (Bactria)

האמו-דריה (בימי קדם הוא נקרא אוקסוס (Oxus) הוא אחד הנהרות הגדולים בעולם, בעל ספיקה דומה לזו של הנילוס. המילה "דריה" משמעה ים בפרסית, ואכן רוחבו של הנהר הוא כקילומטר, ובימי קדם ניתן היה לשוט עליו לאורך יותר מאלף וחמש מאות קילומטרים. הנהר יוצא מהרי פמיר ומשקה את הערבות והמדבריות של מרכז אסיה, נשפך בסופו של דבר לאגם אראל, אבל בדרך יוצר נאת מדבר ארוכה, גדולה ופורייה, שלאורכה התפתחו תרבויות שונות במהלך ההיסטוריה.

באופן כללי, החלקים העליונים של עמק הנהר נקראו בעבר אזור בלח', ולפני כן באקטריה, ואילו החלקים התחתונים, במקום התפצלות הנהר לדלתא רחבה, נקראו אזור ח'ווארזם.

ממלכת באקטריה (בלח') העתיקה השתרעה על פני חלקים מצפון אפגניסטן, דרום מערב טג'יקיסטן, וחלק מדרום אוזבקיסטן הנקרא תרמז (Termez). לבאקטרים הייתה תרבות עצמאית מקורית ושפה שהיא ענף של הפרסית המזרחית. הם הגיעו כנראה לעמק האוקסוס בזמן הפלישות של ההודו-אירופאיים באלף השני לפנה"ס. בבואם מצאו תרבויות מתקדמות ועתיקות יותר כגון תרבות האוקסוס (Oxus civilization), שלפי האגדות נלחמה וסחרה עם האשורים, וסגדה לאלה.

במאה ה-6 לפנה"ס הופכת באקטריה להיות חלק חשוב ופורח מהאימפריה הפרסית האחמנית. אזור זה היה מקום התיישבות וארץ מעבר סוחרים, צבאות ועמים (כנראה שהיה כביש ושירות דואר שחיבר את פרספוליס ובאקטריה), והוכר כמחוז אוטונומי. לאחר הכיבושים של אלכסנדר מוקדון מוקמת הממלכה היוונית הבאקטרית העצמאית, אבל על כך בהמשך.

סקיתים (Scythians) בח'ווארזם (Khwarazm) והמדבריות

המדבר השחור (Karakum) הוא האזור מדרום לאמו דריה ומהווה את רוב שטחה של טורקיסטן. לאדמה שבו יש גוון שחור, ומכאן השם. הוא ידוע בחולותיו המתפזרים ברוח, ובתוכו נמצאו שרידי יישוב אדם מהתקופות הפרהיסטוריות.

המדבר האדום (Kyzylkum) הוא האזור בין נהרות האמו-דריה והסיר דריה, שנקרא על שם החולות האדומים המכסים חלקים גדולים שלו. כיום הוא נמצא בשטח קזחסטן, אוזבקיסטן ומקצתו בטורקמניסטן. הטמפרטורה בשני המדבריות יכולה להגיע לקיצוניות חמה או קרה. יש בהם מרעה של גמלים, כבשים ועזים, וכן מחצבים רבים.

נהר האמו-דריה זורם בין שני מדבריות ענק אלה שהמעבר בתוכם קשה, אלא שלפני הגיעו לימת אראל הוא יוצר דלתא רחבה, שהייתה מקום יישוב מועדף עוד מימי קדם. תרבויות נאוליתיות של ציידים לקטים מצאו כאן בית, עבדו את האֵלָה אם, ומעניין לציין שבחפירות ארכיאולוגיות נמצאו אוכלוסיות ממוצא פינו-אוּגרי. כל זה השתנה עם בוא ההודו-אירופאים הקדומים בעלי העדרים והחקלאים כבר באלף השני לפנה"ס, שחלק מהם היו עמים נוודים.

הדלתא של נהר האמו דריה היא ארץ ח'ווארזם הקלאסית, שבה התיישבו שבטים סקיתים בסוף האלף השני לפנה"ס – עם של נוודים רוכבי סוסים בעל שפה משלו, ממשפחת השפות הפרסיות. משם הם התפשטו על פני כל הערבה האירואסיאתית, מסין ועד רוסיה, מופיעים בערבות רוסיה בין הדון לדנייפר במאה ה-8 לפנה"ס ומשתלטים על חופי הים השחור. הם נודעו כלוחמים נועזים, הראשונים שלמדו להשתמש בחץ וקשת תוך כדי רכיבה על סוסים, אדוני הערבות הגדולות לפני בוא העמים הטורקיים.

מקום מושב נוסף של הסקיתים היה בעמק נהר האילי (המוביל ליַמַת בלחש) בקזחסטן. משם הם הגיעו לאגן טארים, קשמיר, אפגניסטן, ופשטו על באקטריה וסוגדיה. הסקיתים שיתפו פעולה עם המדיים, עם פרשים פרסי דומה לשלהם, במלחמות עם בבל ואשור, ויש אומרים שהאימפריה הפרסית הקדומה (האחמנית) הייתה מבוססת על ברית בין שבטי הסקיתים, המדים והפרסים. ח'ווארזם נכבשה על ידי האימפריה הפרסית האחמנית במאה ה-6 לפנה"ס. הם הביאו למקום שיטות שלטון מתקדמות, חקלאות ואוכלוסיות חדשות, והפכו אותה למחוז אוטונומי ומשגשג ובו ערים מפותחות בלב המדבר, הנמצאות בברית הגנה עם השבטים הנודדים הסקיתים שמסביב. במקום ממלכה של נודדים נוצרה מכאן ואילך ישות חדשה עירונית, שהשתלבה במרחב ולימים הגיעה לעמדה משפיעה ודומיננטית, עד לפלישה המונגולית שהביאה עליה חורבן.

הסקיתים עצמם נעלמו מעל במת ההיסטוריה במאה ה-1 לפנה"ס לאחר תהליך ארוך של היטמעות, ובמקומם הופיעו שבטים לוחמים נודדים אחרים.

מדים (Medes) ופרסים

באזורי פרס של היום, ובמיוחד בהרי הזגרוס והרמה האיראנית, התיישבו שני עמים הודו-אירופאיים שלימים כרתו ברית ביניהם, וייסדו אימפריה אדירה ששלטה על חלקים גדולים מהעולם. מדובר על המדים והפרסים (לברית היו שותפים כנראה גם הסקיתים). האימפריה היא זו של האחמנים, ששלטה מהודו ועד כוש. הפרסים של היום רואים עצמם, כנראה שבצדק, כממשיכים של העם הפרסי הקדום, ואילו הכורדים רואים עצמם כממשיכים של הפרשים המדים הנועזים.

נתחיל עם המדים. אלה היו שבטים של רוכבים לוחמים שהתיישבו בצפון מערב איראן ובצפון מזרח מסופוטמיה, כנראה שבסוף האלף השני לפנה"ס, באזורים המקבילים לכורדיסטן כיום. עוד לפני התקופה של האחמנים, והחל במאה ה-7 לפנה"ס, הם הקימו אימפריה אדירה שהגיעה עד אפגניסטן ובאקטְריה בצפון מזרח, וטורקיה במערב, נאבקים בהצלחה בניסיונות ההתפשטות של האשורים והבבלים (בעזרת הסקיתים). הם היו מאורגנים בשבטים ובעלי שפה משלהם הדומה לפרסית – השפה המדית.

המיוחד במדים היה הדת שלהם. היה להם מעמד של כהונה שנקרא מגים (אמגושים), מעין שבט של כוהנים שגר בעיר קדושה בשם ראגה (Rhaga), ששכנה במקום בו נמצאת כיום טהרן, והם אימצו סוג מוקדם של דת זרתוסטרא ומית'רה, או במילים אחרות – פולחן שמש ואור, ומאבק של טוב ורע. הכותבים היווניים וגם המאוחרים יותר מתייחסים רבות למגי (האמגושים), המופיעים גם בברית החדשה – שלושת החכמים הבאים מן המזרח לברך את ישוע התינוק ולהביא מתנות. לפי מקורות אלה, המגים ידעו אסטרולוגיה, אלכימיה, מאגיה ומדעי הנסתר.

במקביל להם התיישבו עמים בעלי תרבות דומה בחלקים אחרים של הרי הזגרוס – היו אלה הפרסים. בקרבם התפתחה דת חדשה, ואחת מהשיטות המחשבתיות הגדולות שנוצרו אי פעם בעולם – דת זרתוסטרא. בתחילה הם נשלטו על ידי המדים, אך במאה ה-6 לפנה"ס מורדים הפרסים במדים, כובשים אותם וכן את האימפריה הבבלית, לידיה, ולימים גם חלקים מהעולם היווני, מרכז אסיה, את כל המזרח התיכון, ויוצרים אימפריה אדירה שבבסיסה שיתוף פעולה בינם לבין המדים שמתמזגים ליישות מדינית ולאומית אחת.

האימפריה הפרסית אחמנית (Achaemenid)

במאה ה-6 לפנה"ס השתלטו הפרסים והמדים על שטחים גדולים בעולם בכלל ובמרכז אסיה בפרט, ויצרו את האימפריה הגדולה ביותר שידע העולם עד אז, שהשתרעה "מהודו ועד כוש" ונקראה האימפריה של הפרסים והמדים, אך למעשה היו שותפים לה גם עמים הודו-אירופאים דוברי פרסית אחרים כמו הסקיתים, כשאליהם נוספים התושבים הסוגדיים והבאקטריים של מרכז אסיה. זאת הייתה האימפריה הגדולה ביותר עד לתקופתה, ועיר הבירה שלה הייתה פרספוליס.

בניגוד לאימפריות שקדמו להם, הפרסים לא שלטו בכוח, אלא בעזרת ארגון טוב, פיתוח המסחר והתקשורת (הראשונים שהשתמשו בדואר רשמי), כריתת בריתות ומתן עצמאות מקומית לעמים השונים, וביניהם לעם היהודי. הם היו הרבה יותר הומאניים מאשר האימפריות שקדמו להם, הבבלים והאשורים, שהגלו, הרגו, והשתמשו בכוח כדי לדכא עמים אחרים ולהדגיש את עליונותם.

הדת של הפרסים, דת זרתוסטרא, האמונות והכתבים הקדומים – כל אלה הופכים למורשת משותפת לכל העמים השונים דוברי השפות הפרסיות המזרחיות. במילים אחרות, ההיווצרות של תרבות פרסית במסגרת האימפריה האחמנית התרחשה כתוצאה משילוב ושיתוף פעולה בין העמים השונים דוברי הפרסית במרחב – מרכז אסיה היה רובו ככולו פרסי הודו-אירופאי, וזאת אחת ההשפעות התרבותיות שנשארה בו עד היום.

האימפריה הפרסית סללה דרכים שיחברו את כל חלקיה ויצרה למעשה פרס שנייה (מזרחית) באזורים שמעבר לנהר האמו דריה ועד לנהר הסיר דריה, שהיה הגבול המזרחי צפוני של הממלכה. הכיבוש הפרסי הביא בעקבותיו תקופה של רווחה ושגשוג, אחידות תרבותית ופיתוח שנמשכו יותר ממאתיים שנה.

כנראה שהם תמכו בדת הזורואסטרית, אלא שאין הוכחות חד משמעיות להשתייכותם אליה. מה שבטוח זה שהרבה מהם סגדו לעקרון האור – אהורא מזדא – והדגישו בכתיבתם את הרעיון של "אמת" ו"שקר", שהוא מאפיין בולט של האמונה הזורואסטרית.

כורש נחשב בתנ"ך ל"משיח יהוה", ויש אומרים שהיה ממוצא יהודי. הקשר בין הפרסים ליהודים מופיע במגילת אסתר. חוקרים כגון דוד פלוסר טוענים שהדת הפרסית – דת זרתוסטרא – היא זו שהשפיעה ביותר על היהדות בימי בית שני.

ארמית הייתה השפה האדמיניסטרטיבית של האימפריה, כמו אנגלית כיום. החוק היה חילוני ומבוסס על החוק הבבלי, ולא דתי כמו במקומות אחרים. האימפריה חולקה למחוזות ואזור מרכז אסיה היה חלק חשוב במערך הכללי. הפרסים הגלו לאזור זה יוונים ממערב אנטוליה, שאולי הקימו מושבות כבר אז, וכן נתנו אדמות לחיילים וקצינים בני העמים השונים. המיסים בחלק זה של האימפריה ניתנו בסחורות ולא בכסף כמו במערב. כנראה שהיה כביש סלול שחיבר את באקטריה עם פרספוליס, כגון זה שחיבר את מערב טורקיה עם פרס.

האימפריה התקיימה עד לימיו של אלכסנדר מוקדון והונהגה על ידי השושלת האחמנית (550–330 לפנה"ס) שאליה השתייכו כורש, דריווש, אחשוורוש ממגילת אסתר ואחרים.

כשאלכסנדר מנצח את דריווש השלישי, הוא בורח למרכז אסיה ומוצא שם מקלט במשך כמה שנים, דבר המראה על השתרשות התרבות והלאומיות הפרסית באזור זה. לוקח לאלכסנדר כמה שנים לכבוש מחוזות אלה, וזה קורה רק לאחר שהוא נושא נסיכה מקומית ויוצר בריתות.

דת זרתוסטרא (Zoroaster)

זרתוסטרא היה אחד הנביאים ומבשרי הדת הגדולים בעולם. בשיא השפעתו האמינו בו עשרות מיליוני אנשים. ישנן הרבה ספקולציות לגבי זמן ומקום הולדתו של הנביא, שהאטימולוגיה של שמו היא "הרוכב על גמלים", ויש שתי עמדות מחקריות רציניות בנושא. הראשונה מאמינה שזרתוסטרא חי באסיה המרכזית, ככל הנראה באזור בין אפגניסטן והרי פמיר, בתקופה שבין 1,500 ל-1,000 לפנה"ס. השנייה מאמינה שהנביא חי בסיסטאן האיראנית, כלומר בחלק הדרומי-מזרחי של איראן, ליד הגבול עם אפגניסטן המודרנית, במאה ה-7 לפנה"ס.

לפי חלק מהחוקרים זרתוסטרא נולד בבאקטריה. הספרים הקדושים של האווסטה תומכים בגרסה זו וטוענים שזרתוסטרא חי ופעל בחצרו של היסטספס, מלך באקטריה הקדומה. יש המזהים את מקום הולדתו עם בוכרה, שהייתה אחד המרכזים הקדומים של באקטריה, ויש המצביעים על בלח' בצפון אפגניסטן.

רוב החוקרים מסכימים שזרתוסטרא לא ייסד דת מאפס, אלא היה רפורמיסט משמעותי בכת שבטית איראנית קדומה, שבה כנראה היו גם אלים הינדו-איראנים מרכזיים אחרים, כמו מית'רה והאלה אנאהיטה (Anahita). שני האלים הללו נשארו בפנתיאון הזורואסטרי כישויות נערצות, שתעזורנה לאהורא מזדא במאבקו האסכטולוגי האחרון נגד אהרימן. מית'רה ואנאהיטה יישארו מושא להערצה במסגרת אמונות לא קאנוניות ולא רשמיות, עד הכיבוש של איראן על ידי הערבים במאה השביעית לספירה.

כך או כך, הזורואסטריזם היא דת עתיקה מאוד, התופשת את העולם ככמקום מאבק של טוב ורע, אור וחושך, במסגרתו יש לאדם תפקיד מרכזי, ומדגישה את האתיקה של מחשבות, מילים ומעשים טובים, ואת הביצוע הנכון של מנהגים ותפילות. תורתו מופיעה לראשונה בספרים שנקראים ה"וֶדות" או ה"אָוֶסְטָה". הזורואסטרים קוראים לעצמם – כבר בטקסטים הקדומים – מזדאים, מילה בפרסית עתיקה (mazda-yasna), שמשמעותה "זה שמקריב את עצמו לאהורא מזדא".

הדת הזורואסטרית היא מונותאיזם לא מושלם, הנשלט על ידי אל-בורא אהורא מזדא (האל החכם), אך מאופיינת בדואליזם אֶתי של "טוב" ו"רע", "אמת" ו"שקר", הקשורים לשאלות הרצון או הבחירה החופשית של בני האדם. בני האדם וכל הבריאה נבראו על ידי אהורא מזדא ככלי חיוני במאבק נגד הרוח הרעה אהרימן; והמשימה של בני האדם בקרב הזה היא להפגין מחשבות טובות, מילים טובות ומעשים טובים – בכדי להתנגד לרוע, להחליש ולהרוס אותו. אהורא מזדא נתן לזרתוסטרא ולתלמידיו כלי נשק כדי להילחם ברוח הרעה. כל מי שיישם את שלושת היסודות הבסיסיים של מחשבות, מעשים ומילים טובות יגיע לגן העדן, ומי שלא יעשה כן – ייפול לגיהינום. בסוף העולם הרוע ייהרס וייעלם, ולאחר תחיית המתים, העולם ימשיך במצב אידיאלי של טוהר מוחלט.

אופייה הרוחני, ובמובן מסוים אף הפילוסופי, של דת זרתוסטרא – מדהים ממש. הטמעת רוב האלים האריים החשובים לאמשא ספנדאן – ששת המבורכים, שהם בני פמלייתו של אהורא מזדא – והעובדה שלכל אחת מבין הישויות המופשטות הללו מיוחס ערך מופשט – סדר, כוח, אדיקות, וכו', ושליטה על יסוד קוסמי – אש, מתכת, וכו' – מעידה על דמיון יצירתי ויכולת של הגות קפדנית.

בין אם הייתה דת זרתוסטרא דת רשמית של האימפריה האחמנית ובין אם לאו, זמן שלטון האימפריה הוא התקופה שבה האמונה מתפשטת, מוקמים אתרי הפולחן, ונכתבים הספרים הקדושים. לפי דעתי, ניתן להסביר את ההומניות, המעשיות והקונסטרוקטיביות של האימפריה האחמנית כהשפעה מיטיבה של האמונה הזורואסטרית.

בזמן האימפריה הפרסית הסאסאנית (מאות 3–7 לספירה) הופכת דת זרתוסטרא לדת הרשמית של האימפריה, משקל נגד לנצרות המתפשטת באימפריה הרומית והביזנטית.

ששת כוחות הטוב – "אמשא ספנדאן"

בדת זרתוסטרא יש שני כוחות הנאבקים ביניהם. אהורא מזדא הוא הכוח הטוב שמזוהה עם האור, ואהרימן הוא הכוח הרע שמזוהה עם החושך.

אהורא מזדא זו המילה, המחשבה, שהייתה קיימת לפני הזמן, הקרובה במשמעותה ל"אהיה אשר אהיה". הוא החוכמה, הבורא. להיות עם אהורא מזדא זה להיות קרוב לדבר הטבעי. אהורא מזדא נעזר בשישה כוחות תומכים (אמשא ספנדאן), שהם מעין תכונות שלו, אלים משניים לו, כשהוא עצמו מהווה את הכוח השביעי, המארגן, הכולל את המכלול השלם. שש התכונות האלוהיות הן המהות של הקדוּשה באלוהים הטהור המואנש, ואלה הן:

1. האמת (האשה). זהו החוק הקוסמי שמדבר על אמת וריתמוס – ריתה. הוא הראשון מבין השמות של אהורא מזדא, שהם כמו פלנטות המקיפות את המרכז. האשה זו האמת, והיא בולטת ביאסנה (חלק מה"אווסטה" – הספרים הקדומים) בעלת שבעת הפרקים. פונים אליה יחד עם הפנייה לאהורא מזדא, ומכריזים כי האיחוד של האל עם האמת יימשך לנצח. האשה מסמלת עתה יותר מאמת, צדק, סדר. היא קשורה לאור, התגלמות בעלת אופי קוסמי ורוחני, והיא מכונה מבשרת הטוב המיטיבה, הנצחית, העשויה אור. כנגד האשה ישנו השקר.

2. אהבה טובה, חסד (ווהו מנה). זוהי השאיפה ביקום לכל שהוא טוב, נשימה חמה של סימפטיה אקטיבית, חוט דק של מתיקות בהקשרים של התחושות הפנימיות שנותנות לנו תקווה דרך המכשולים של החיים. כל שהוא קדוש ברגשות, הכוח השקט באהבת אדם לאחיו, הכוח באהבה אצילית של גבר לאישה, עמוקה ומשנה, לעתים גם נוקבת. מעל הכול, זוהי אהבת אם, העצבוב של עדינות שנטוע בכל נפש נשית. זה הרגש והתכונה של אדם עליון מוסרית, האהבה העמוקה של האלוהות לכל היצורים שהם ילדיו.

3. משמעת וארגון (קשתרה). כוח תומך זה קשור לאלמנט הבסיסי של חוק וסדר. אדם לא יכול להתקיים בלעדיו, מכיוון שמה שיקרה הוא תוהו. זוהי המשמעות של ציווי, חוזק, משמעת עצמית. זה העיקרון שצריך לעמוד מאחורי כל ארגון, החוק של אלוהים הריבון עלינו, הסמכות של אלוהים, שממנה בא כוח הציווי.

4. עבודה (ארמאיתי). זאת המחשבה העובדת של אלוהים, התנועה דרך כל הדברים הטובים של ההתפתחות והתיקון. משמעותו של כוח עזר זה היא האפשרות לקום מחדש בבוקר ולהתחיל מהתחלה. ארמאיתי הופכת את החיים לנסבלים, היא מחליפה רצח וגניבה בעבודה מקודשת. זה השם של האדמה המקודשת, זה כוח החיים של מאמץ נגד העצלות.

ארמאיתי היא היישום של כל שלושת העקרונות הקודמים. במובן מסוים, משמעה פעלתנות, שכן בלעדיה אף בית לא יכול להתמודד עם החיים התרבותיים; כיוון שזהו האזרח המעשי, החכם, המתמיד, שבונה את ארצו. לפי עיקרון הארמאיתי, החובה הראשונה של אדם היא להרוויח את לחמו ביושר. אם אין הוא עושה זאת, אזי הוא צורך לחם חסד, עושה אחרים עניים וגורם לרעב. חרישת האדמה הקדושה, היא עצמה ארמאיתי מקודש.

5. הגשמה, הישג וסיפוק (האורוותת). זאת השלמות שבהגשמה של אידיאל. משמעות הדבר היא שגעגועי האהבה צריכים לעיתים לגעת במטרה היקרה ביותר שלהם, ושכוח צודק צריך להגיע לשלטון, שכל האינסטינקטים הטובים של הטבע צריכים להצליח. השם עצמו משמעו כּוּליוּת – זוהי החוכמה הגדולה של הישג מושלם, הסוגרת על ארבעת האחרים, המטרה של כל מה שאנחנו מקווים לו. הפרי שנותנת העבודה הנתמכת במשמעת וארגון, באה מאהבה מכוונת אל האמת.

6. נצחיות (אמרתתת). אנחנו פוחדים מהסוף, המוות, שהוא האויב שלנו, אך זו אשליה, שאותה מנפצת האמונה. נצחיות צריכה להיות קביעות. לאלוהים אין התחלה ואין סוף, ולכן התהילה של האמת, הסיפוק העמוק של האהבה, התחושה של ביטחון מהכוח, ההשראה ועשיית פרי אינם צריכים להיגמר בחידלון. אלוהים עושה את עבודותיו לנצח, ולכן חייו של האיש הקדוש הם חסרי מוות, נצחיים, וזה מעורר את התקווה העמוקה ביותר, "מביא חיים ונצחיות לאור". האמונה בנצח הגיעה מהכתבים העתיקים של פרס והודו.

חשיבות המספר שבע

המספר שבע נחשב למקודש במרכז אסיה ובעולם כולו (במדעי הדתות קוראים לזה מספר טיפולוגי). הסיבה הראשונית לכך היא הופעתו בעולם ובאדם, במיוחד בתבניות התפישתיות שלנו. כשמסתכלים על השמיים רואים שבעה כוכבים נעים בעוד כל השאר קבועים. הכוכבים הנעים הם: שמש, ירח, כוכב, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי. את שאר כוכבי הלכת לא רואים בעין בלתי מזוינת. לדבר זה הייתה משמעות אדירה בימי קדם, במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שהפרסים והמדים עסקו באסטרולוגיה. בנוסף על כך, בקשת מופיעים שבעה צבעים, וזה קשור לכך שאנו קולטים את העולם דרך פריזמה של שבעה צבעים.

ישנם שני חושים עיקריים שדרכם אנו תופשים את העולם – ראייה ושמיעה – והנה מתברר שגם השמיעה מבוססת על חלוקה לשבעה צלילים של הסולם המוזיקלי. מדהימה ומפתיעה העובדה ששני החושים העיקריים שלנו קולטים את העולם דרך מסננת של שבע, ולפי דעתי, זוהי אחת ההוכחות לקיומו של סדר באדם המשקף את סדר העולם, בבחינת מיקרוקוסמוס ומַקרוקוסמוס.

בנוסף על כך, התפישה המרחבית שלנו מחלקת את העולם לשש, מעצם העובדה שחושינו מופנים קדימה: קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, למטה ומלמעלה. אלה הם ששת הכיוונים הקדושים של דת זרתוסטרא, כשאנו מהווים את המרכז שהוא הכיוון השביעי, מעין "אהורא מזדא" המאחד את כולם. תפישה זו מופיעה גם בקבלה היהודית ובבתי ספר אזוטריים שונים שעסקו בגיאומטריה, והיא זו העומדת מאחורי המשמעות העמוקה יותר של סמל המגן-דוד.

החשיבות של המספרים שש ושבע (שש מוביל לשבע, או מחביא בתוכו את השבע) מופיעה במקומות שונים במרכז אסיה, באדריכלות, באמנות ובסמלים. על הדגל הטג'יקי, לדוגמא, מופיעים שבעה כוכבים, המסמלים את שבעת כוחות הטוב של זרתוסטרא. אותם שבעה אלמנטים מופיעים גם באסלאם השיעי של האיסמאעילה, השואב את השראתו מהנאופלטוניזם. שבעת הכוכבים היו הסמל של האימפריה הסאמאנידית מהמאה ה-10 לספירה, שהטג'יקים מחשיבים כממלכתם.

טומאה וטהרה

טוהר מהווה אחת מהמטרות העמוקות והגבוהות ביותר בזורואסטריזם. במקור, העולם שנברא על ידי אהורא מזדא היה טהור, אך הטומאה פלשה אליו באמצעות אהרימן: כלומר, הציווי הדתי העליון הוא טיהור מחדש של העולם.

בקונטקסט הדתי: טוהר הוא מצב לא נגוע. החלק העתיק ביותר של ספרי האווסטה, הגאת'ות (Gathas), וגם הוונדידאד (Vendidad), מספקים הנחיות לגבי פולחני טיהור ופעילויות אחרות של הגוף והנשמה במסגרת החיים הדתיים היומיומיים. הנחיות אלה מאפשרות לאנשים לבחור היטב בין מה שתורם לחיים ולטוּב, ובין מה שעוין אותם. הדרך היחידה לסלק את הטומאה היא על ידי פעולה דתית של היטהרות, באמצעות מילות תפילה (nirang) ובאמצעות מעשים טובים. בקצרה, חוקי הטוהר משמרים את הסדר בכמה רמות, מהגוף הפיזי לגוף החברתי, ולכן – כך מאמינים הזורואסטרים – גם לגוף הקוסמי.

מרכיב הטוהר והמאבק בטומאה משחקים תפקיד חשוב בקבורת המתים. המוות נתפס כרוע המובא על ידי אהרימן, רוח ההרס. גופת היצור הקדוש, במיוחד האדם, נתפסת כמזוהמת על ידי שד בשם נאסוּ (Nasu), יצור מרושע הנקרא חומר-גופה או ריקבון. אלא שהאדמה היא קדושה וקבורה של "חומר גופה" (nasa-niganih) תזהם אותה, ולכן אסורה. גם האש והמים קדושים, ולכן אסור לשרוף את הגופה באש או להטביע אותה במים. הפתרון לכך היה "מגדלי שתיקה". מעלים את גופות המתים למקומות שבהם הנשרים יוכלו לאכול אותן, ולאחר מכן אוספים את העצמות בתוך קופסאות (גלוסקמאות) של קבורה משנית. בכל רחבי מרכז אסיה ניתן למצוא גלוסקמאות של המאמינים הזורואסטרים, במיוחד מהתקופה הפרסית, עליהן סמלים של שמש, אור, ומלחמת טוב ברע.

הגעת היוונים למרכז אסיה

בשנת 331 לפנה"ס מנצח אלכסנדר מוקדון את דריווש השלישי ומשתלט על האימפריה הפרסית, לאחר מכן הוא מגיע למרכז אסיה, כובש אותה ויוצרר בריתות חזקות עם עמי האזור. סוגדיה, שבירתה הייתה סמרקנד של היום, ובאקטריה, שהשתרעה באזורים פוריים גדולים של עמק נהר האמו-דריה. הוא נושא לאישה את רוקסנה – נסיכה באקטרית, שהייתה לאשתו הקרובה ביותר. גם חיילים אחרים מצבאו נשאו נשים מקומיות, וכך כשהמשיך המחנה הגדול בדרכו דרומה, אל הודו, נשארו אלפי אנשים מאחור.

בערים וביישובים שבהם שהו אלכסנדר וצבאו נוצרה אליטה שלטת בעלת אוריינטציה הלנית. האצולה המקומית העריצה את התרבות היוונית וחיקתה את תרבותה, כשהיא מתערבבת עם המתיישבים החדשים (כפי שקרה עם המתייוונים ביהודה), כך שעם מותו של אלכסנדר ולאחר התפוררות האימפריה, נוסדה במרכז אסיה ממלכה יוונית עצמאית תחת שלטון השכבה המתייוונת, שכללה גם את צאצאי החיילים היוונים.

אלא שעוד קודם לכן, כנראה שהפרסים ששלטו באזור הגלו לבאקטריה אוכלוסיות יווניות, וזה אולי מה שמסביר את ההתעקשות של אלכסנדר על כיבוש הארץ. על גדות האמו-דריה הוא מקים את אחת הערים הבודדות הנושאות את שמו, "אלכסנדריה על האוקסוס", וכן עיר נוספת על גדות הסיר דריה, שנקראת "אלכסנדריה הרחוקה ביותר".

בזמן שאלכסנדר נושא לאישה את רוקסנה, ניקנור סלווקוס מצביא צבאו נושא לאישה את בת המלך הסקיתי ספיטמנס, שהולידה את אנטיוכוס הראשון (לימים השליט של הממלכה הסלווקית). אלכסנדר מעודד הגירת יוונים ומקדונים, תראקים ואנטולים למזרח. באקטריה נמלאה במתנחלים מארצות המערב. באמצע המאה ה-3 לפנה"ס שליט המחוז של באקטריה דיודוטוס הראשון (Diodotus I) מתנתק מהממלכה הסלווקית ומכריז על מדינה באקטרית יוונית עצמאית שהתקיימה במשך 130 שנה, והגיעה לסיומה ב-125 לפנה"ס, עקב פלישות של נוודים ועלייתה של האימפריה הפרתית.

באקטריה היוונית מתפשטת לכיוונה של הודו וחלקים גדולים של אסיה. שרידים מרשימים שלה נמצאים בחלקים גדולים של טג'יקיסטן, אפגניסטן, אוזבקיסטן וטורקמניסטן. ההיסטוריון הסיני סימה קיאן (Sima Qian), שחי במאה ה-1 לפנה"ס, מתאר ציוויליזציה עירונית בת יותר ממיליון איש! המחקר הארכיאולוגי מגלה בשנים האחרונות עקבות מפתיעות של ממלכה יוונית אדירה בליבה של אסיה, ממלכה שבה שלטה השפה היוונית, עריה היו מתוכננות בקפידה ותרבותה החומרית והרוחנית הייתה מפותחת. התגליות הוצגו לאחרונה בסדרה של סרטים בנשיונל גיאוגרפיק שנקראו "ממלכתו האבודה של אלכסנדר".

אנו יודעים ממקורות היסטוריים שאל באקטריה הוגלו כוהנים יווניים, וביחד עם אלכסנדר הגיעו גם פילוסופים ומדענים. עם קריסת האימפריה הסלווקית ועליית הפרתים, היוונים במרכז אסיה מצאו את עצמם מבודדים מהעולם ההלני, אלא שאז הם כבר היו משולבים במרחב ויצרו קשרים טובים עם הודו ואולי גם עם סין.

בשנות עצמאותם הרבות נוצרו קשרים והפריה תרבותית הדדית בין היוונים של מרכז אסיה, בעלי מורשת הפילוסופיה והמדעים ומסורת בתי ספר של המסתורין כגון זה של פיתגורס, לבין הודו שבה התקיימו התורות הגבוהות של המיסטיקה ההינדית והפילוסופיה הבודהיסטית. הסינקרטיזם תרם ליצירת זרם המרכבה הגדולה של הבודהיזם (מהאיאנה) וכנראה שגם לייסוד בית ספר של ידע סודי בהרים ששמר על עצמאותו במהלך הדורות (כפי שמופיע בספר של גורדייף "מפגשים עם אנשים מיוחדים"), עובדה המסבירה באופן אחר את פריחת המדעים בבאקטריה (בלח') במאה ה-9 וה-10. מה מתחבא בעתיקות הערים היווניות? זמנים יגידו.

כך או כך, הממלכה היוונית-באקטרית במרכז אסיה התפוררה בגלל ריבים פנימיים, פלישות נוודים והתחזקות של האימפריה הפרתית החדשה בסוף המאה ה-2 לפנה"ס.

האימפריה הפרתית

האימפריה הפרתית התבססה על איגוד שבטי ה"פרני", רוכבים לוחמים נודדים שאכלסו את מרחבי מרכז אסיה, עם דובר פרסית שמקורו ההיסטורי היה באזור טוקרמניסטן וח'ווארזם. כבר במאה ה-3 לפנה"ס נאבקו הפרתים כנגד שלטון הסלווקים יוונים, ועם תבוסתם של אלה לרומאים בקרב מגנסה (190 לפנה"ס), זכו לעצמאות מלאה ושליטה בכל האזורים ממזרח למסופוטמיה. המדינה שלהם גדלה, התפתחה והתעצמה, ולימים אף היוותה יריב ראוי לרומאים במשך מאות שנים. הם שלטו על איראן, טורקמניסטן וכן חלקים מאפגניסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, טורקיה, עיראק, ארמניה ועוד, מחליפים במידה מסוימת את האימפריה האחמנית כמדינת העמים הפרסיים.

השלטון על האימפריה היה ביזורי ונתן עצמאות רבה למחוזות. החברה הפרתית הייתה רב-תרבותית ונשענה בעיקר על הערים ההלניות והמסורת הפרסית. הפרתים ראו עצמם כממשיכי השושלת האחמנית מצד אחד, והשתמשו ביוונית כאחת השפות הרשמיות החשובות מהצד השני. הם היו סובלניים כלפי הדתות השונות, וייתכן שעודדו את דת זרתוסטרא.

במשך ארבע מאות שנה, עד תחילת המאה השלישית לספירה, הייתה האימפריה הפרתית אי של יציבות וסובלנות. עושרם נבע מכך שהם שלטו על דרכי המשי, הסחר הגדל בין רומא לסין. הבירה העתיקה שלהם הייתה בבניסה, ליד אשגבאט – בירת טורקמניסטן כיום, והטורקמנים רואים עצמם במידה רבה כממשיכי המסורת והעם הפרתי. גם במֶרְב (Merv) יש שרידים פרתיים מרשימים. לאחר כיבוש מסופוטמיה עברו הבירה והמרכז לקטיספון שבעיראק.

הרב-תרבותיות והסובלנות הדתית של תקופה זו באה לידי ביטוי בהיווצרות דת חדשה בשלהי קיום האימפריה והופעת נביא חדש, הלא הוא מַני והמניכאיזם.

בסופו של דבר הפרתים נחלשו ומחוז פרס מרד בהם. בתחילת המאה ה-3 לספירה השתלטו הפרסים על שטחיהם והקימו מדינה חדשה, שהפכה להיות האימפריה הפרסית סאסאנית.

במילים אחרות, בפרס יש לנו שלוש אימפריות השולטות בזו אחר זו, עם הפסקת ביניים קצרה של שלטון יווני. הראשונה היא האימפריה הפרסית האחמנית, השולטת מהודו ועד כוש, כולל ארץ ישראל. השנייה היא האימפריה הפרתית, שגבול ההתפשטות המערבי שלה הוא סוריה, והשלישית היא האימפרית הפרסית הסאסאנית, שמתקיימת עד כיבושי האסלאם במאה ה-7 לספירה. שלוש האימפריות הללו החשיבו עצמן כקשורות אחת לשנייה, ממשיכות זו את תרבותה של זו, כשעיקר מורשתן היו השפה והתרבות הפרסית ודת זרתוסטרא ואהורא מזדא.

שלוש אימפריות אלה השתלטו, כל אחת בתורה, על חלקים גדולים או רובה של מרכז אסיה ושילבו את העמים היושבים בה בממלכתם ובתרבותם, כשהם משתפים עמם פעולה במידה כזו או אחרת.

אלא שמרכז אסיה לא היה נתון רק להשפעה ושלטון ממזרח, מאיראן. מקור השפעה והתפשטות נוסף היה הממלכות והתרבויות המתקדמות שהתקיימו בהודו.

ממלכת קושאן

הקושאנים היו נוודים רוכבי סוסים, מומחים בשימוש בקשת. כנראה ממוצא מונגולי, אלא שבניגוד למונגולים שבאו אחריהם, הם היו סבלנים ונאורים ואימצו את ערכי התרבות של הארצות שאותם כבשו, ובמיוחד את אלה של היוונים וההודים. הם היו ברית של שבטים שגורשו בלחץ הסינים מאזור אגן הטארים ועברו לעמקי נהר האמו דריה, ומשם פלשו להודו.

במאה ה-2 לספירה מחזקים הקושאנים את אחיזתם בצפון הודו ומושפעים יותר ויותר מהבודהיזם וההינדואיזם. הם יוצרים מעין סינתזה של תרבות יוונית והודית, המביאה להתפתחות זרם המהאיאנה הבודהיסטי (המרכבה הגדולה). במאה זו הם משתלטים גם על מערב סין ומקימים מרכז גדול בקאשגאר – על דרך המשי.

הם מביאים למערב סין את השפה ההודית, האמנות היוונית הודית, וכן את הדתיוּת הבודהיסטית. זוהי ההתחלה של התפשטות הבודהיזם בסין. לימים נעלם הבודהיזם מצפון הודו, ולעומת זאת המהאיאנה – "המרכבה הגדולה" – פורחת בסין ובטיבט ומגיעה משם ליפן ולכל רחבי העולם. הקושאנים הם האחראים על התפתחות זו.

הממלכה הקושאנית הוקמה במקביל לתקופות הפריחה של הקיסרים הנאורים ברומא ושושלת האן בסין. המסחר שגשג לאורך דרכי המשי, ומסיבה זו, וכנראה גם מסיבות אחרות, נוצרת אימפריה גדולה שחיברה בין העולם המערבי והמזרחי וכן בין תת-היבשת ההודית לסין. המרכז הגיאוגרפי של האימפריה היה באזורים העתיקים של באקטריה וסוגדיה.

הקיסרים הקושאנים נקראו בני האלוהים. הגדול ביניהם נקרא קנישקה הראשון, שהיה בודהיסט נלהב. הוא כינס ועידה דתית בודהיסטית בקשמיר, שייסדה למעשה באופן רשמי את המרכבה הגדולה – המהאיאנה. קנישקה הראשון אחראי במידה רבה לתרגום הכתבים הבודהיסטים העתיקים לסנקסקריט קלאסית, והוא נחשב במסורת הבודהיסטית לאחד השליטים המיטיבים.

האימפריה הקושאנית היא המקום שבו הרעיונות של הבודהיזם משתנים ומתפתחים, אולי כתוצאה מהמפגש עם המחשבה הפילוסופית היוונית וההלניזם הקיים במרכז אסיה, מורשת המדינה היוונית-באקטרית. (האימפריה הקושאנית בתחילתה משתמשת ביוונית וארמית כשפה רשמית, ורק במאה השנייה לספירה התרחש מעבר לשפות מקומיות, שהשתמשו עדיין באותיות ארמיות או יווניות).

ברחבי מרכז אסיה ניתן למצוא שרידים רבים לתקופת שלטון האימפריה הקושאנית והמורשת הבודהיסטית שהיא הנחילה. במוזיאון בדוּשָנבֶּה, בירת טג'יקיסטן, ניתן לראות פסלי ענק של הבודהא, המזכירים את אלה שהושמדו באפגניסטן על ידי הטליבאן. בעיר תרמז באוזבקיסטן ישנם סטופות רבות (מקדשים בודהיסטיים), וכך גם בהרי פמיר.

עד לתקופת האימפריה הקושאנית לא היו בבודהיזם פסלים, והבודהא יוצג על ידי עץ. המפגש עם תרבות יוון מביא לתחילת הייצוג האנושי של הבודהא באמצעות פסל.

בסופו של דבר נפלה האימפריה הקושאנית טרף לשבטים נודדים חדשים, שנקראו ההוּנים הלבנים ("הפטאליטים" (Hephthalite) בפי היוונים). שמם נובע מכך שהיה להם מנהג של הארכת גולגולות, כמו בטיבט, והם היו בעלי עור בהיר. בנוסף על כך באיראן קמה ממלכה חדשה – האימפריה הפרסית סאסאנית, שהתחזקה והתפשטה, משתלטת על אזור ח'וראסאן ועמקי נהר האמו-דריה למשך מאות השנים הבאות.

האימפריה הפרסית סאסאנית (224–651 לספירה)

בתחילת המאה השלישית נחלשת האימפריה הפרתית והתושבים הפרסים של הרי זגרוס בהנהגת אציל (ולימים המלך) בשם ארדשיר מורדים ומשתלטים על הממלכה מבפנים. ארדשיר הוא בן למשפחת כוהנים לאלה האיראנית הקדומה אנאהיטה. הוא קובע את דת זרתוסטרא לדת הרשמית של המדינה, וטוען שהוא ממשיך את ימיה הגדולים של האימפריה הפרסית האחמנית.

ארדשיר והשליטים שבאים אחריו, ובמיוחד בנו שאפּוּר הראשון, משתלטים על שטחים גדולים מסביבם וביניהם אזורי מרכז אסיה, ומחזירים את השלטון הריכוזי במקום השלטון המבוזר של הפרתים. האימפריה הסאסאנית החדשה מחולקת לארבעה אזורים. אחד מהם נקרא ח'וראסאן וכולל את הערים הראט ובלח' (היום בצפון אפגניסטן), מֶרב (כיום בטורקמניסטן), נישפור (בצפון מזרח איראן), בוכרה ותרמז (כיום באוזבקיסטן).

המלכים הסאסאנים, בניגוד לקודמיהם (הפרתים והאחמנים), מאפשרים את העלאתם על הכתב של האווסטות, הספרים הקדומים, וקובעים נוסח קלאסי ומוכר לדת. אם עד אז היו ואריאציות שונות של האמונה, והתורה הועברה בעל-פה, הרי שמכאן והלאה יש נוסח אחיד ומוסכם, מעין דת מדינה, שנכתבת ונשמרת על ידי מערכת מדינתית של כהונה – המָגי. נבנים שלושה אתרי עלייה לרגל גדולים, (אחד מהם כנראה בבוכרה) בהם אש תמיד, והפרסית נקבעת כשפת רשמית. יש עידוד של ספרות, אמנות, שירה ופולחן. התרבות והדת מופצים בקרב כל העמים הפרסיים העוברים תהליך האחדה. באזורי עבר הנהר, שהם חלקי האימפריה המזרחיים שמעבר לאוקסוס, מוקמים מקדשי אש ומגדלי שתיקה רבים.

יחד עם זאת, האימפריה מתאפיינת בסובלנות דתית (רוב הזמן). במהלך פריחתו נפגש הזורואסטריזם ונמצא באינטראקציה עם דתות מרכזיות רבות של המזרח הקרוב, כמו יהדות, נצרות, מניכאיזם. נוצר עולם שיח המשותף ליהודים, נוצרים, נוצרים נסטוריאנים וזורואסטרים. המפגש התיאולוגי, טקסי וחוקתי, במה שנקרא התקופה התלמודית (המאה החמישית לספירה) התקיים תחת כנפי האימפריה הסאסאנית. תחת שלטונם פורחות הישיבות הגדולות של האמוראים והגאונים בבבל. המתחרים הגדולים שלהם על שלטון עולמי הם הרומאים, שהופכים להיות נוצרים במאה ה-4 לספירה. המרכז היהודי עובר בתקופה זו מישראל לאזורים בשליטת הסאסאנים, כולל יישובים יהודיים במרכז אסיה. הבירה של הסאסאנים היא בקטיספון על גדות החידקל, ההופכת במאה ה-6 להיות העיר הגדולה ביותר בעולם.

בתחילת המאה ה-7 לספירה קורה הבלתי צפוי. הסאסאנים כובשים את ארץ ישראל מידי הביזנטים, ולזמן קצר נדמה היה שתקופת כורש חוזרת וכי הסאסאנים יאפשרו ליהודים לחזור ולבנות את ארצם, אלא שאז הם מנוצחים על ידי הביזנטים, ומיד אחר כך קורה דבר בלתי אפשרי אחר, צבאות הערבים עולים מן המדבר ומביאים עמם את חורבן התרבות הפרסית והחלפת האמונה הזרתוסטרית בדת האסלאם החדשה. רבים מן האצילים ואנשי האליטות המשכילות הסאסאניות ברחו לאזורי פרס המזרחית, ח'וראסאן, והביאו שם לפריחה תרבותית חסרת תקדים, שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר, בזמן היווצרות האימפריה הסאמאנית והרנסאנס התרבותי פרסי שהיה קשור אליה.

הכיבוש המוסלמי של אזורי השלטון הסאסאני בבאקטריה והמדינה הסוגדית בהרים מסתיים במאה ה-8 לספירה. מכאן והלאה יש תרבות מוסלמית שעליה תוכלו לקרוא בפרק המבואות למסלול סוּפים במרכז אסיה. ובכל זאת, ישנו מונח תרבותי גיאוגרפי שנקרא (עד היום) "איראן הגדולה", והוא נובע מכך שהאימפריות של הפרסים שלטו תקופות ארוכות על אזורים במרכז אסיה, שבהם השפה והתרבות הפרסית היו דומיננטיים. חלקים מטג'יקיסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן ואפגניסטן נכללים בתחום "איראן הגדולה" בצורה זו או אחרת, עד היום.

מרכז אסיה כיום

מרכז אסיה מחולק כיום לחמש ארצות, כולן רפובליקות לשעבר של ברית המועצות, ושמות כולם נגמרות במילה "סטן" שמשמעה "ארץ". המדינה הגדולה ביותר מבין החמש היא אוזבקיסטן, עם אוכלוסייה של 32 מיליון איש. מייד אחריה נמצאת קזחסטן, אחת המדינות הגדולות בעולם מבחינת שטחה, המשתרעת מהוולגה ועד סין, עם אוכלוסייה של 19 מיליון איש. טג'יקיסטן הקטנה יחסית מאכלסת 9 מיליון אנשים, קירגיזסטן – 6 מיליון, ולבסוף טורקמניסטן, עם יותר מ-5 מיליון איש. ביחד יש לנו פסיפס תוסס, צעיר ואנרגטי, מוסלמי מסורתי ברובו המכריע, של יותר מ-60 מיליון איש. הסובייטים קבעו את גבולות המדינות ללא התחשבות בגבולות הדמוגרפיים הטבעיים, וכך אנו מוצאים אוכלוסייה טג'יקית גדולה בתוך אוזבקיסטן, ואוכלוסייה אוזבקית גדולה בצפון טג'יקיסטן, וכן הלאה.

עם נפילת הקומוניזם התערערו היחסים בין חלק מהמדינות, הרבה כתוצאה מן הגבולות הבלתי אפשריים, וכן בתוך המדינות עצמן. בטג'יקיסטן, לדוגמא, התפתחה מלחמת אזרחים אכזרית בשנות ה-90 שגרמה לסגירת הגבולות עם שכנותיה. כיום המשטרים באופן כללי יציבים יותר ונרשמת התקדמות כלכלית גדולה, החומות מוסרות בהדרגה ויש ניסיונות בכיוון של יצירת מרחב פתוח ברוח השוק האירופאי המשותף.

בעבר היו ניסיונות רבים לאחד מרחב זה, גם בתוך עצמו וגם עם חלקים אחרים בעולם, בעיקר עם איראן, טורקיה, והעולם המוסלמי. מרכז אסיה גובל ממזרח בסין, ממערב ברוסיה האירופאית, מדרום בהודו, ומדרום מזרח באיראן – ארצות שכולן מהוות כוחות עולמיים חשובים, שהיה להם קשר היסטורי כזה או אחר האזור.

[1] רצף הרים חשוב נוסף מבחינת המכלול של כדור הארץ הוא האנדים והרי הרוקי, המשתרע מהקוטב הצפוני לקוטב הדרומי, לאורך כל יבשת אמריקה. [חזרה] [2] האמו-דריה והסיר דריה נקראו בפי הערבים גיחון וסיחון, על שם שניים מנהרות גן העדן. [חזרה] [3] אחד הביטויים של הדת הקדומה היה פולחן קרניים, ואכן בציורי הסלע של מרכז אסיה מוצאים הופעות רבות של בעלי חיים עם קרניים, ובשרידי היישובים ייצוגים של האלה. [חזרה] [4] Harry Salman, Europe – a continent with global mission, Kibea, Sofia 2009. [חזרה] [5] בערבות רוסיה הם יצרו תרבויות הודו-אירופאיות, בונים תלי קבורה שנקראים 'קורגן'. קשורים אליהם הבולגרים, הכוזרים ואחרים. [חזרה] [6] שני מלומדים חשובים חקרו את התקופה הזו, ויליאם פוגלסאנג (William Vogelsang) ועמיתו איגור פיאנקוב (Igor Pyankov). הם אלה שקבעו שבאימפריה האחמנית היה שיתוף פעולה משולש של המדים, הפרסים והסקה במזרח (שבטים נוודים שנקראו סקיתים במקורות אחרים). [חזרה] [7] מזכיר את מושג המאע'ת המצרי, ראו ספר על מצרים. [חזרה] [8] היהדות של ימי בית שני אימצה דרך קבורה זו. לאחר שבשרו של הנפטר נאכל על ידי התולעים, היו אוספים את העצמות ומכניסים אותן לקופסה קטנה, הנקראת גלוסקמה. [חזרה] [9] בבודהיזם יש שני זרמים עיקרים: המרכבה הקטנה שנפוצה בתאילנד, בורמה, דרום מזרח אסיה, ובה מתרגלים את הבודהיזם המסורתי שמטרתו שחרור של הנפש האינדיבידואלית ממעגל הסמסרה, והמרכבה הגדולה שמטרתה שחרור כל האנושות מסבל ואחריות כלפי כדור הארץ והבריאה, והיא דוגלת יותר במסורת הפרשנית שהתפתחה מאוחר יותר, בעלת אוריינטציה דתית, הומאנית ומיסטית. [חזרה]