עד עצם היום הזה 5: קרוסד

"פאק."

אני עוצרת את הנשימה לרגע, מושכת את ידי מהכיריים וממהרת לכיור כדי לפתוח את הברז ולשטוף את העור החרוך שלי. דמעות נקוות בעיניי בשל הכאב החד, אבל אני מהדקת את השיניים ונותנת לנוזל הפושר להקל את הצריבה.

הייתי רוצה להאשים את המטבח הזול הזה בתקרית, אבל האמת היא שפשוט הלכתי לאיבוד במחשבות שלי. אפילו עכשיו, כשאני רואה את המים זורמים מהפייה החלודה של הברז במטבח, והמפל הקטן מתפצל כשהוא פוגש באצבע שלי, אני מתחילה לסגת לאיזה מקום בירכתי מוחי. מקום שבו אני לא מרגישה את הצריבה. מקום שבו אני לא מרגישה כלום.

אני מטלטלת את ראשי וסוגרת את הברז, נאנחת כשאני מביטה סביב בדירת החדר ומחפשת את אחי הקטן.

"קווין," אני קוראת כשאני לא רואה אותו.

רעש מהמדרגות הקדמיות מסתנן מבעד לקירות הדקיקים של הסלון הקטנטן, והגבות שלי מתרוממות. אני הולכת אל הדלת, והאוויר הקר של הסתיו בוורמונט חודר דרך הסדקים ומעביר בי רעד בעמוד השדרה. אני מביטה למעלה, רואה שהמנעול בחלקה העליון של הדלת פתוח ותחושה כבדה מתיישבת לי בבטן. אני תמיד נועלת.

קווינטן בורח, והתפקיד שלי הוא לשמור על הביטחון שלו כשהוא מתרגל משמעת עצמית.

אני לא יכולה להאמין שלא נעלתי אותה.

על קולב המעילים תמיד תלוי צעיף, ואני מושיטה יד במהירות, לוקחת אותו ועוטפת בו את זרועותיי כשאני פותחת את הדלת ויוצאת אל גרם המדרגות בכניסה. הרוח הקפואה מכה בפנים שלי, אבל אני מתעלמת ממנה, ועיניי סורקות את המדרכה המתפוררת ואת הרחוב.

ברגע שאני רואה את חבורת הילדים בפינה, הגרון שלי מתכווץ, ואני רצה אליהם במהירות כשרגליי הארוכות טורפות את המרחק.

אחד הילדים צוחק, והרגל שלו מתרוממת כאילו הוא עומד לבעוט במשהו שמונח לפניו. "החתול אכל לך את הלשון, אידיוט דפוק?"

החזה שלי מתכווץ.

"היי," אני צועקת.

הרגל של הטיפש קופאת באוויר, והוא מסתובב עם עוד ארבעה ילדים — שני בנים ושתי בנות שמקיפים אותו. הבטן שלי צונחת כשאני רואה מי הילד במרכז.

בראדלי גאמונד. הבן זונה הקטן.

אימא שלו עורכת דין בסנגוריה הציבורית, והיא ממש שונאת אותי. כמו שהיא שנאה את אימא שלי. ומתברר שבדיוק כמו שבראדלי שונא את קווינטן.

מתי ילדים נעשו מרושעים כל כך?

עיניהם נפערות כשהם רואים אותי, והלחיים של בראדלי מאדימות מתחת לעור החיוור שלו. ידו נשלחת ותופסת בזרועו של הילד שעומד לידו. כולם ממהרים להסתלק, וצעדיהם החפוזים מכים במדרכה.

אני מתקדמת במצח מקומט, ורואה דמות כפופה עם שיער שחור קצר ונפוח, מתנדנדת קדימה ואחורה באמצע המדרכה.

קווינטן.

גוש אשמה גדל בתוך גרוני. אני לא יכולה להאמין שלא ידעתי שהוא כאן בחוץ.

"בריונים מזוינים!" אני צורחת אחרי הילדים, מרימה אבן וזורקת עליהם, לפני שאני כורעת ליד אחי הקטן. הקור של הבטון זוחל מתחת לחצאית הארוכה שלי ונצמד לעורי, אבל לא אכפת לי. הקור של ורמונט לא זר לי, ונעשיתי מקצוענית לפני שנים, כשהעמדתי פנים שהבגדים הדקים שלי מחממים אותי.

קווינטן רועד, ידיו מאוגרפות חזק כל כך, עד שעורו החלק והחום נעשה לבן, ואני יודעת, בלי לראות, שהציפורניים שלו פוצעות את החלק הפנימי של כפות ידיו. אני מתפללת שהוא לא גורם לעצמו דימום שידרוש חומר מחטא.

הוא שונא שדברים נוגעים לו בידיים. האמת היא שהוא שונא שנוגעים בו באופן כללי.

"קווין," אני ממלמלת ומקפידה לא לאחוז בזרועו לפני שהוא מזהה אותי.

הראש שלו פונה אליי, עיניו הירוקות זהות לעיניי, עגולות וגדולות, אבל הוא לא משמיע שום קול.

שיט.

קווין לא מדבר לעיתים קרובות, וכשהוא עושה זאת, הוא משתמש לרוב במשפטים ששמע מאחרים. רק בשנה האחרונה הוא התחיל להרכיב מהמילים משפטים משלו, וכשהרגשות שלו גואים, הוא נוטה להיסגר, ולכן השתיקה שלו כעת לא מפתיעה אותי.

רק בגיל שלוש הוא התחיל להשמיע מילים וחזר על דברים שאנשים סביבו אמרו.

אקולליה2 ועיבוד שפה תבניתי, כך הפסיכולוגים שלו מכנים את זה.

אבל זה לא אומר שהוא לא חכם, למרות הדברים שהילדים האלה אומרים. קווינטן הוא בן השש החכם ביותר שראיתי. והטוב ביותר. נקודה.

"הם טיפשים, בסדר?" אני אומרת, לא בטוחה את מי אני מנסה להרגיע — אותי או אותו.

הוא מסיט את מבטו.

תחושת כישלון זולגת מהגרון לבטן שלי, ובדרך צובטת לי בלב. אני מהדקת את הלסת ומנסה להסתיר את המאבק שלי מול קווינטן.

התפקיד שלי הוא להיות חזקה בשבילו.

ואני מנסה, אלוהים, כמה אני מנסה. אבל לפעמים זה קשה, לעזאזל.

אכזרי מאוד על פני כדור הארץ, ויש הרבה אנשים שלא קולטים. שבוחרים לא להבין שרק משום שמישהו שונה, זה לא אומר שהוא פחות טוב מהם. לקווינטן מגיע העולם כולו, ואני אעשה הכול כדי לגונן עליו מפני המציאות האכזרית שמסרבת להציע לו אפילו פיסה קטנה.

והאנשים בפסטיבלה גרועים עוד יותר. העובדה שקווינטן הוא אחי הקטן כבר פוגעת בו בגללי. אני המנודה כאן, והוא השונה. על אף שהם מאשימים אותי גם בזה, כמו בכל הצרות האחרות של המקום.

אני לא יכולה אפילו לספור כמה פעמים חלמתי לארוז הכול ולהיעלם למקום אחר. מקום שבו נוכל להתחיל מהתחלה.

כמו שאימא שלי תמיד עשתה.

אבל זה לא מעשי. יש לי חשבונות לשלם, ואת הטיפולים של קווינטן, ועוד אלף סוגים של אחריות פה. וחוץ מזה, אני לא יכולה פשוט לקרוע אותו מהבית היחיד שהוא מכיר.

כשהייתי קטנה, הרבה לפני שקווינטן נולד, אימא שלי הייתה אורזת הכול רגע אחרי שכבר התרגלתי למקום שהיינו בו ומצניחה אותנו במקום חדש. מהר מאוד למדתי שלהתחבר עם אנשים זה כישרון שלא יועיל לי, ושתחושת שייכות היא חלום שאני קוראת עליו בספרים, אבל לא אזכה לחוות אותה בחיים האמיתיים.

הדבר האחרון שאני רוצה הוא שלקווינטן תהיה חוויה דומה איתי.

הוא כל עולמי. הדבר היחיד שחשוב לי.

אני שולחת אליו יד, ומחכה שהוא יניח את כף ידו בידי. אני לוחצת עליה ומחייכת חיוך רחב כשאני מקימה אותו על רגליו ומובילה אותו בחזרה הביתה.

כשאנחנו בפנים, הוא הולך מייד לשולחן המטבח המלבני הקטן שלנו, מחליק אל מושב העץ השחוק, לוקח את האייפד והולך לאיבוד בתוך רשת הביטחון שלו. אני לא יכולה להאשים אותו. לו יכולתי, הייתי מתכרבלת במיטה או הולכת לסטודיו לרקוד על עמוד, רק כדי לשחרר קיטור וללכת לאיבוד בתוך גופי במקום בתוך המוח שלי. ריקוד על עמוד הוא הדבר היחיד שאי פעם גרם לי להרגיש אני.

חשבון האינטרנט הלא משולם קורץ אליי מהשיש במטבח, שם הנחתי אותו וניסיתי לשכוח מקיומו. אבל הבוקר הזה והאופן שבו קווינטן רץ לאייפד שלו מזכירים לי שהאפליקציות שלו הן לא מותרות, אלא צורך, ואם לא אוכל לשלם את החשבון, הוא לא יוכל להרגיש בטוח בבית שלו.

היום יום שני, זה אומר שיש לי ערב חופשי, ותכננתי לבלות אותו עם קווינטן, אבל לפני שאני מספיקה לפקפק בעצמי, אני לוקחת את הטלפון הנייד ושולחת הודעה לחברה היחידה שלי — והשותפה לדירה, דליה — בזמן שאני צונחת על אחד הכיסאות.

אני רואה שיחה אחת שלא נענתה, והבטן שלי מתכווצת כשאני רואה את השם פארקר על המסך. אני מסיטה הצידה את ההודעה כדי לשלוח הודעה משלי.

אני: היי, אני הולכת לעבודה הערב. תוכלי לשמור על קווין?

התשובה מגיעה במהירות, ואני פולטת אנחת רווחה.

דליה: בטח. אהיה בבית בארבע.

אני מעבירה יד על המצח ומביטה באחי הצעיר מעבר לשולחן. פניו נטולות רגש, כאילו מה שקרה לא השפיע עליו. כאילו כבר שכח.

אבל המראה יכול להטעות.

קווינטן אף פעם לא שוכח שום דבר.

וחוץ מזה, גם אם נראה שהוא מתאושש מהר, אני לא. התחושה שמתלווה לידיעה שיש ילדים אידיוטים שמנסים לפגוע בו פיזית תישאר איתי לעד, ותהיה שריטה נוספת בלב המצולק שלי.

ברגעים הקשים באמת, אני תוהה אם השריטות האלה יגלידו ויהיו לעור קשה שישמש קיר עבה ללב שלי, כדי שלא יהיה אפשר לחדור אותו.

יש ימים שבהם אני מקווה שכן.

הטלפון שלי מצלצל שוב ואני מביטה למטה. השם פארקר מואר על המסך.

הלב שלי רועד, אבל אני משתיקה את השיחה. עדיין מוקדם מכדי להתמודד איתו.

פארקר אריין הוא הקללה של קיומי והסיבה שקווינטן ואני חיים בחובות נוראים. הוא נכנס לתמונה כשיצא עם אימא שלי, אחרי שעברנו לכאן לפני קצת יותר מחמש שנים.

אני לא יודעת בוודאות איך היא התחברה אליו, אבל זה לא היה מפתיע. אימא שלי הייתה אישה יפהפייה, דומה לי כמעט בכל צורה, עם שיער שחור ארוך ועיניים ירוקות מהממות. רגליה הארוכות הדגישו את הירכיים ואת האגן הרחבים שלה. כשהייתה צריכה, היא נראתה כאילו יש לה כסף גם כשלא היה, והייתה כמו בתולת ים לגברים, משכה אותם אליה וכישפה אותם במבט אחד בלבד.

היא ופארקר התחילו לצאת מייד אחרי שהגענו לכאן, ורק אחרי שהיא נעלמה, נודע לי שהוא "השכיר" אותה לחברים שלו בחלונות הגבוהים. חברים שצריכים דיסקרטיות ומוכנים לשלם הרבה מאוד כדי להבטיח אותה. אבל בציבור, פארקר אריין ושונטל פאקט הפכו מהר מאוד לשיחת העיר, ולראשונה הרגשתי תחושת שייכות. גם כשהמבטים שלו השתהו עליי והידיים שלו נדדו קצת יותר מדי.

כשהיא נעלמה, הוא נשאר. ופשוט העביר את המיקוד שלו ממנה אליי.

לא מצאה חן בעיניו העובדה שהיא עזבה אותו חסר אונים והשאירה את הלקוחות שלו בלי אישה שתחמם להם את המיטה ובלי הכסף שהם כבר שילמו תמורת הזכות. ולכן עכשיו אני תקועה עם תשלום החובות שלה. רוב הכסף שאני מרוויחה מגיע לידיים המטונפות של פארקר, והוא מאושר שהוא גורם לי להזדקק לו בכל צורה שהוא יכול.

רעד עובר לי בגב, ואני מטלטלת את הראש ומפנה את תשומת הלב שלי לקווינטן.

"אתה רעב, קווין?" אני שואלת וציפורניי מתופפות על העץ השחוק של השולחן. השולחן הזה הוא גרוטאה, כמו כל דבר אחר בדירה הזאת. מצאתי אותו ליד הפחים בהמשך הרחוב לפני חמש שנים, אחרי יום הולדת תשע־עשרה שלי, אחרי שאימי גרמה לי להיות אויבת העיר, נעלמה והשאירה פתק ובו חמש מילים.

אני סיימתי. עכשיו הוא באחריותך.

מצחיק איך הצליחה להסתדר כשילדה בת בגיל חמש־עשרה, אבל ילד לא מתוכנן מאחד מ"אהבות חייה" בגיל שלושים ושלוש, שהראה סימנים שהוא על הספקטרום, היה יותר מדי בשבילה.

שתלך להזדיין.

גררתי את השולחן פנימה וביליתי כמה ימים בחיטוי שלו עד שהאצבעות שלי דיממו, אבל לא היה לי אכפת. פשוט שמחתי לתת לקווינטן ולי אפשרות לאכול על משהו אחר מלבד הרצפה, והייתי נחושה להוכיח שאני טובה יותר מאשר תורמת הביצית הזאת, שלא אהבה אותנו מספיק כדי לנסות אפילו.

"קווין."

קווינטן לא מרים את מבטו וחרדה מתחילה להשתלט על קרביי, כי אני יודעת שאין לי את הביצים המקושקשות הרגילות להציע לו, משום ששרפתי אותן על הכיריים. זה המזון המנחם שלו במשך ששת החודשים האחרונים, הדבר היחיד שהוא מוכן לאכול לארוחת בוקר, ואם יש משהו שאני רוצה לעשות, זה לנחם אותו.

"אולי ופלים עם שוקולד צ'יפס?" אני מחייכת חיוך רחב ומנסה לשדל אותו. נראה לי שנשארו כמה. אולי קצת נהרסו במקפיא, אבל הם יהיו בסדר.

הוא מניד את ראשו לשלילה ומשמיע נקישה מגרונו לפני שהוא אומר, "אתה רוצה ביצים?"

זאת לא שאלה. המשפט הזה הוא חלק מעיבוד השפה התבניתי שלו.

"אני רוצה ביצים," אני עונה.

"אני רוצה ביצים," הוא מהדהד ואחר כך מוסיף הגיג משלו. "זה נשמע טוב."

"אין בעיה." הגרון שלי מתכווץ כשאני מהנהנת, כי אני יודעת שאני חייבת לרוץ לשכן ולבקש מאדון ברושט ביצים, והוא איש זקן ונרגן שלא אוהב הפרעות.

אבל אני עושה את זה בכל זאת, כי אם קווינטן רוצה ביצים, אני אוודא שזה מה שהוא יקבל.

2 רכישת התנהגויות חדשות באמצעות חיקוי