פרולוג
לבנדר
אל תיתני למפלצת לתפוס אותך
גיל שש
"זה סופר־כיף שם, לבנדר. את הולכת לאהוב את זה!" אחי הגדול מאבריק מבטיח לי בחיוך ובקריצה. אני מחייכת. הוא חושב שהכול כיף, ורוב הזמן הוא צודק.
"המראות הן הכי טובות!" קודיאק מכריז. הוא החבר הכי טוב של מאבריק, אבל הוא גם חבר שלי. "אנחנו נוודא שתיהני מאוד."
אני מהנהנת וכורכת את זרועותיי סביבי, מנסה לא להצטמרר מדאגה, אבל זה לא עובד.
"לבנדר, מותק, קר לך?" אבא שואל, "איפה הז'קט שלך?"
אימא בודקת את התיק שלה. "בטח השארנו אותו במכונית. אני יכולה לרוץ בחזרה ולהביא אותו. זה ייקח רק דקה."
"נו, באמת," ממלמל מאבריק. הוא שקט מספיק כדי שההורים שלנו לא ישמעו, אבל אני שומעת. התסכול שלו הוא כמו שמיכה עבה וכבדה על כתפיי. מאבריק לא אוהב לחכות, והם כבר השקיעו דקות ארוכות בניסיון לשכנע אותי לבוא איתם.
"זה בסדר, היא יכולה ללבוש את הסווטשירט שלי."
קודיאק מתיר אותו מסביב למותניו ומושיט לי אותו. אני לוקחת אותו בחיוך קטן ומחליקה את זרועותיי דרך הבד הרך. הוא חם ומריח כמו מרכך כביסה. לסווטשירט יש את הלוגו של קבוצת ההוקי שאבא מאמן, ושאבא של קודיאק משחק בה. אני מחליקה את הידיים לתוך הכיסים, אצבעותיי ממששות סוכריות וכמה עטיפות. לקודיאק תמיד יש סוכריות ג'לי בטעם אבטיח. הן האהובות עליו. הסוכריות האהובות עליי הן אלה שעשויות ממרשמלו ששמים בקופסה של 'לאקי צ'ארמס', אפילו שאלה בכלל דגני בוקר, לא ממתקים.
"את בטוחה שאת רוצה ללכת?" אימא שואלת בשקט כשהיא עוזרת לי לקפל את השרוולים.
אני מהנהנת, אבל לא מדברת. אני לא סומכת על קולי כרגע. חוץ מזה, אימא אמרה שנוכל לאכול עוגה אחרי 'בית הכיף', ואני לא רוצה להיות הסיבה לכך שלא נקבל אותה.
אימא ואבא מסתכלים זה על זה. הם מדברים בלי מילים כל הזמן. גם ריבר ואני עושים את זה. זה שונה כי ריבר הוא התאום שלי, אבל גם אותו הדבר בהרבה מובנים. אנחנו לא תמיד צריכים להשתמש במילים כדי לדעת איך האחר מרגיש, וזה טוב כי לפעמים המילים נתקעות לי בפה.
"ריבר, אתה מחזיק ביד של לבנדר כל הזמן, בסדר? זה התפקיד שלך," אבא אומר בטון דיבור שהוא משתמש בו עם ריבר הרבה, אבל הוא אף פעם לא משתמש בו איתי.
"אני מחזיק את היד של לבנדר. אני לא מרפה. אני שומר עליה," חוזר ריבר.
אבא מהנהן בכובד ראש ופונה אליי, הבעתו משתנה. הפנים שלו כמו מרשמלו טרי, מרוככות, הרבה יותר נחמדות. "תגידי לריבר אם לא תאהבי להיות שם, בסדר? רובי, מאב וקודי יהיו איתך."
אני מהנהנת ולוחשת, "בסדר."
אבא מנשק אותי על המצח ואוחז בכתפו של ריבר. "שמור על אחותך ותישאר עם אחיך."
ריבר מהנהן ומחזיק בידי חזק כל־כך, שאני מרגישה כאילו העצמות נסדקות. אני רוצה להגיד לו שזה כואב, אבל כולם רצים לעבר 'בית הכיף' ואני לא רוצה להרוס את זה, אפילו שאני כבר מפחדת.
הכול מפחיד אותי. יותר מדי רעש. יותר מדי אנשים. במיוחד יותר מדי אנשים שאני לא מכירה. יש כמה אנשים ודברים שגורמים לי להרגיש בטוחה. רוב הזמן ריבר הוא אחד מהם, אבל הלילה אני מרגישה בקרוסלה שאין לי דרך לרדת ממנה. אני רוצה ליהנות. אני רוצה שלריבר יהיה כיף, אבל הרעשים והאנשים הם יותר מדי.
אני מתקרבת אליו ומחזיקה בידו בחוזקה. כף היד שלי לחה וחלקה. אני מרגישה קור וחום. אני צריכה לומר לו שאני רוצה לחזור לאימא ולאבא, אבל רועש מדי והקול שלי תקוע. אני מזכירה לעצמי שאחרי זה נקבל צ'ופר ואחזור למקום שבו אני מרגישה הכי בטוחה, ואהבתי לראות את אבא גאה בי כשאמרתי שאני רוצה להיכנס ל'בית הכיף'.
רובי, מאבריק וקודיאק ממהרים קדימה, נעים דרך מבוך המראות. קודיאק מביט מעבר לכתפו, גבותיו מתכווצות. הוא תופס בחולצה של מאב ומנסה לגרום לו להאט, בעוד ריבר ממהר לעמוד בקצב שלהם. מאבריק צוחק ונעלם מעבר לפינה. קודיאק מהסס, מסתכל אחורה פעם אחרונה לפני שגם הוא נעלם, וריבר דוחק בי לזוז מהר יותר.
אני נתקלת בבבואה שלי ואוחזת בידו של ריבר חזק יותר. אנחנו משתקפים בכל מקום. עיניו של ריבר בוהקות מהתרגשות והחיוך שלו רחב.
"את בסדר, נכון?" הוא שואל, עיניו עדיין ממוקדות קדימה, אל כל מה שנמצא מעבר לפינה. אני מהנהנת כי יש מוזיקה רועשת והוא לא יוכל לשמוע אותי.
כשאנחנו מתרחקים מהמראות חלק מהפחד נעלם, אבל אז אנחנו צריכים לעבור דרך מה שנראה כמו שקי החבטות שיש לאבא בחדר הכושר שלנו בבית, אלא שיש עליהם פרצופים של ליצנים. אני לא אוהבת את אלה, אז אני עוצמת את עיניי ונותנת לריבר למשוך אותי.
אני נתקלת בדברים, ומישהו מתנגש בי מאחור. אני מועדת ונופלת על ברכיי, מאבדת את אחיזתי בריבר. מישהו מועד עליי ורגל פוגעת בצלעותיי, אז אני מתאמצת לזוז מהדרך.
האורות המהבהבים מקשים עליי להבין באיזו דרך אני אמורה ללכת. הליצנים התלויים מתנדנדים מעליי, מפילים אותי כשאני מנסה לעמוד. ריבר קורא בשמי, אבל הפחד שלי הופך את העולם לעכור ולא ברור, ואני מרגישה שאני מתחת למים. אני לא יכולה לנשום, לראות, או לדבר.
זו הסיבה לכך שאבא רצה שריבר יחזיק לי את היד כל הזמן. כשאני מפחדת, המילים שלי נתקעות ואני מרגישה קפואה. זה מקשה על אנשים למצוא אותי, במיוחד במקום כזה.
מפלצת הפאניקה הולכת וגדלה לי בראש, תופסת את כל המקום, ואני שואפת נשימות רדודות. אני מנסה לזכור את כל הדברים שהמורה שלי לאומנות, קוויני, אומרת לי לעשות, אבל המוח שלי דוהר, דוהר, דוהר, וכל מה שאני רוצה זה את אימא שלי ולא להיות כאן יותר.
אני מתרחקת מהרגליים ומהילדים הגדולים שרוקעים ודוחפים את דרכם בין הליצנים התלויים. אני דופקת את הלחי שלי במשהו קשה. זה מעלה דמעות בעיניי, אבל כשאני מסתכלת למעלה, אני רואה דלת עם שלט שכתוב עליו 'לעובדים בלבד'. אני לא יודעת מה זה אומר, אבל אני מחליטה שאני מעדיפה להסתבך בצרות מאשר להישאר כאן.
אני מסובבת את הידית ומציצה דרך הסדק. מסדרון ומדרגות. אני מעיפה מבט מעבר לכתפי אל הליצנים התלויים. אני לא יכולה לחזור לשם. אני יוצאת אל המסדרון. אני מרגישה טוב יותר עכשיו, ואני רק רוצה את אימא. אני רוצה ללכת הביתה ולהתכרבל במיטה איתה ועם אבא, איפה שהכי בטוח.
הקירות במסדרון צהובים ומלוכלכים. אנשים כתבו עליהם בטושים. אני ממהרת לכיוון המדרגות ומועדת שוב, נופלת על ישבני וגולשת במורד כמה מהן. המדרגות מלוכלכות ורטובות, ועכשיו גם הבגדים שלי. דמעות צורבות את עיניי כי אימא תפרה לי את השמלה הזאת, ואני לא רוצה שהיא תיהרס.
יש דלת גדולה בתחתית המדרגות. היא אדומה, אבל הצבע מתקלף, חושף צבע חום מתחת. זה נראה כמו דם יבש. בפינה יש סנאי, שורט את הדלת, מנסה לעבור דרך סדק קטן. יש לנו סנאים בקוטג' שאליו אנחנו נוסעים בקיץ. אנחנו מאכילים אותם בבוטנים, והם ידידותיים כל־כך, שהם מטפסים לחיקנו כדי לקבל אותם, אבל אימא תמיד דואגת שלא ניגע בפנים, ואנחנו שוטפים ידיים אחרי שאנחנו מאכילים אותם. אני חושבת שהסנאי הזה חושש מדי מכדי להיות ידידותי. הוא רוצה לצאת, בדיוק כמוני. "היי, בחור קטן." הקול שלי הוא בקושי לחישה. "אני יכולה לפתוח לך את הדלת."
אני לוחצת על המוט, אבל הוא כבד והזרועות שלי רועדות. הסנאי מצטופף בפינה, והדמעות שלי מגיעות מהר יותר עכשיו כי אני מפחדת שלא אוכל לצאת, ואני לא רוצה לחזור ל'בית הכיף', שבו נמצאים הליצנים התלויים.
אם רק אצליח לפתוח את הדלת אוכל לחזור לאימא ולאבא, ואז אהיה בטוחה. הדלת זזה סוף־סוף, אבל שרשרת עבה מונעת ממנה להיפתח עד הסוף. הסנאי ממהר החוצה ואני נדחסת דרך הרווח הצר. השמלה שלי נתפסת ונקרעת בתחתית.
אוי, לא. אני לא רוצה שאימא תכעס עליי.
רועש כאן בחוץ, אורות מהבהבים ואנשים צורחים וצוחקים. אני יונקת שאיפה גדולה של אוויר שיש לו טעם של עשן סיגריות. הדלת נסגרת מאחוריי בלחיצה חזקה.
אני מרגישה קפואה, תקועה במקום. אני לא יודעת איפה אני או איך לחזור לכולם. אבא תמיד אומר שאם אני הולכת לאיבוד, אני צריכה להישאר איפה שאני או למצוא אדם שאני סומכת עליו שיעזור לי, כמו שוטר, אבל אין פה אף אחד חוץ ממני. אני לא יודעת באיזה כיוון אני אמורה ללכת, ואני דואגת שריבר עדיין בתוך 'בית הכיף', מחפש אותי.
אני מנסה להשתמש בכמה מתרגילי ההרגעה שלימדה אותי קוויני, אבל המוח שלי מבולגן, ואני מפחדת.
"קאלי, זאת את?" אדם גדול מופיע מתוך החושך.
אני מועדת אחורה, נתקלת בסלע ונוחתת על הישבן. המשקפיים שלי נופלים לאדמה. האיש מתכופף. עיניו בארות חלולות וכהות. הוא מריח לא נכון, כמו החומר שאימא שלי שמה על השריטות שלי ששורפות.
"הלכת לאיבוד, ילדה קטנה?" המילים שלו מתערבבות יחד. "את נראית בדיוק כמו קאלי שלי." הוא משליך בקבוק ריק, והוא נוחת בדשא בחבטה.
הוא מפחיד יותר מהליצנים התלויים, וההורים שלי אומרים לי לעולם לא לדבר עם זרים. אני מחפשת את המשקפיים, אבל לא יכולה למצוא אותם. הוא מושיט את ידו ואני מזדחלת לאחור, אבל יש פח אשפה מאחוריי ואני חוטפת מכה בראש חזקה כל־כך, שכוכבים מתפוצצים מאחורי העיניים שלי. אני רוצה לצעוק לאימא, אבל הגרון שלי משותק.
"את לבד? איפה המשפחה שלך?" הוא רוכן אליי. "את נראית בדיוק כמוה. את יכולה להיות היא." הנשימה שלו גורמת לעיניים שלי לדמעות. "אני יכול לקחת אותך הביתה."
הבטן שלי מתהפכת.
"בואי, את בטוחה איתי." החיוך שלו חסר שיניים, כמו שלי.
אני לא רוצה ללכת איתו, אבל אני מפחדת כאן בחושך. הוא מחליק את ידיו מתחת לזרועותיי ומרים אותי. הברכיים שלי רועדות והפה שלי יבש.
"אל תפחדי. אני לא הולך לפגוע בך." הוא לוקח את ידי. "את בדיוק כמו קאלי שלי."
הוא מושך אותי ואני מועדת, מסתכלת לאחור אל מעבר לכתפי. אני חושבת שאני שומעת את השם שלי, אבל אני לא יודעת אם זה אמיתי או לא. במקום להתקדם לעבר הצעקות והמתקנים, אנחנו מתרחקים מהם. אני מחליקה את ידי בכיס הסווטשירט של קודיאק ושולפת ממתק, מפילה אותו על הקרקע, כמו עמי ותמי עם פירורי הלחם.
אני מנסה להתחפר במקומי, אבל הוא מושך בזרועי ונע מהר יותר. אני מועדת על משהו ומאבדת את האיזון. הוא גורר אותי בחזרה על הרגליים. הוא לא מחייך יותר, ועיניו הריקניות מזכירות לי את הכלב של קודיאק, ברוטוס, כשהוא מוצא סנאי בחצר האחורית ורוצה לרדוף אחריו.
"אל תשמיעי קול," הוא אומר כשהוא פותח דלת.
אני מפילה עוד ממתק על הקרקע, והוא דוחף אותי אל החושך. אני מועדת ונופלת קדימה, נוחתת על הידיים ועל הברכיים. הדלת קשה וקרה.
"תישארי כאן ותהיי בשקט, קאלי, או שלעולם לא תראי את אימא שלך שוב," הוא נוהם.
הדלת נסגרת בנקישה. אני רוצה לומר לאיש ששמי הוא לא קאלי, אבל אני חוששת שאם אומר משהו, באמת לא אראה את אימא שוב. חשוך פה כמו לילה מעונן ללא כוכבים בקוטג', והריח הוא כמו של משהו שאבא שלי שם בסירה כדי להפעיל אותה. אני מחליקה את ידי לכיס שוב וממששת את הסוכריות. נשארו רק שתיים.
הלוואי שלא הייתי מנסה להיות אמיצה.
הלוואי שהייתי בכל מקום אחר עכשיו.
אני מתחילה לבכות, וקשה למנוע מהרעשים לצאת. אני סוגרת את פי וחופרת בציפורני בכפות ידיי. הן נוגסות בתוך העור ואני בוכה. אני תוחבת את הפנים שלי לתוך הסווטשירט של קודיאק ומנסה לשאוף את ניחוחות מרכך הכביסה וסוכריות האבטיח שלו. אני מפחדת לזוז ולהשמיע רעש כדי שהאיש לא יחזור.
אני ממששת את הרצפה. היא קשה וקרה, ושיניי מתחילות לשקשק. הישבן שלי רטוב מהנפילה והריחות כאן עושים לי בחילה.
אני מושיטה יד, מברישה באצבעותיי את החפצים הקרובים אליי. אני לא יודעת מה הדברים האלה שכאן. אני מוצאת משהו רך לידי. זה רך כמו בובת פרווה. אני מחבקת אותה לחזי ונעמדת. רגליי מתנדנדות, כאילו הן עשויות מג'לי. אני מדשדשת קדימה ומושיטה יד לפניי עד שאצבעותיי נוגעות במשהו קר. אני שומעת את צלילי הקרנבל, אבל בקושי. יש כאן מאוורר חזק שגורם לכל קול בחוץ להישמע רחוק.
אני ממששת לאורך המשטח הקר עד שאני מוצאת בליטה. אני חושבת שזו הדלת. אני לא מבינה למה האיש השאיר אותי כאן. אני מסובבת את הידית ומנסה לדחוף, אבל היא לא זזה.
אני רוצה להיות בבית. אני רוצה את אימא ואת אבא. אני רוצה שריבר ידע שאני בסדר, אני רוצה הזדמנות להחזיר לקודיאק את הסווטשירט שלו. אני מקווה שלא קר לו כמו לי. אני מנסה שוב את הדלת, אבל היא עדיין תקועה, ואני עדיין כאן, לגמרי לבד.
אני לא יודעת כמה זמן אני בחושך, אבל אחרי זמן מה אני חושבת שאני שומעת מישהו קורא בשמי. אני שומעת את זה שוב, יותר מפעם אחת, והקול נשמע קרוב יותר. אני מצמידה את האוזן למתכת הקרירה. אני חושבת שאני שומעת את קודיאק ואת אבא שלי.
מישהו דופק על הדלת, ואני מועדת לאחור ונופלת לרצפה.
"לבנדר?" יש דפיקות ודפיקות, ואז פתאום הדלת נפתחת פנימה ואבא וקודיאק נמצאים שם. אני לא יודעת איפה אימא, וכל המילים שלי לכודות בגרוני כי הפחד מחזיק בהן.
"אלוהים אדירים. תודה לאל. מה קרה, מותק?" אבא מרים אותי, ועיניו של קודיאק רחבות. הוא מחזיק את הסוכריות שהפלתי לקרקע ואת המשקפיים שלי. "מצאתי אותה! מצאתי אותה!" אבא רץ, והבטן שלי מתהפכת שוב. קודיאק רץ אחרינו ואנחנו פורצים החוצה מהחושך, בחזרה אל הרעש ואל האורות של הקרנבל.
"תודה לאל!" אימא כורכת את זרועותיה סביבי בחיבוק חזק ואני מרגישה כמו ספוג שנסחט יותר מדי. "מה קרה, מותק? לאן הלכת?"
אבא אומר לה איפה הוא מצא אותי, וסוף־סוף המילים שלי משתחררות, אבל כל מה שאני אומרת זה 'גבר' לפני שאני נחנקת שוב.
"גבר לקח אותך?" אימא שואלת בקול גבוה.
אני מהנהנת. ואז יש עוד שאלות והראש שלי מלא. אני עדיין מפחדת שהוא יחזור. אני בוכה ובוכה.
אבא מוצא את אנשי האבטחה, והם מתקשרים למשטרה. אבא של קודיאק בא ולוקח אותו ואת האחים שלי.
יש איתי שוטרת בחדר, והעיניים שלה רכות, טובות ועצובות. אימא צריכה להסביר שאני ביישנית ושקשה לי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה. אני רק רוצה ללכת הביתה, אבל הם שואלים אותי שאלות על האיש, ואני מנסה לענות. הם נותנים לי שמיכה, אבל היא שורטת לי ברגליים. יש לי קופסת מיץ תפוחים ודונאט מסוכר ותפוח. אני לא אוהבת מיץ תפוחים כי יש לו טעם של מתכת, אבל אני צמאה, אז אני שותה אותו בכל מקרה.
השוטרת שואלת אותי שאלות שעושות לי כאב בטן. אני מקיאה את הדונאט, וזה גורם לי לבכות עוד יותר. אימא אומרת שיהיה בסדר, אבל אני לא מרגישה ככה.
בסוף הם מפסיקים לשאול שאלות. אני שמחה כי אני לא אוהבת אותן. ואז מישהו מצלם את כל החבורות שלי. אני לא ממש יודעת איך קיבלתי את כולן. אבא כועס, ואימא מנסה להסתיר כמה היא עצובה.
אני שמחה כשהם סוף־סוף אומרים שאנחנו יכולים ללכת הביתה. אבא נושא אותי אל המכונית ואימא יושבת איתי במושב האחורי. אני מניחה את ראשי בשקע כתפה ונושמת את ריח השמפו שלה, מנסה לא לתת לזיכרונות או לריחות לחזור. אני רוצה ללבוש את הפיג'מה האהובה עליי ולחבק את בובת הבונה החמודה שלי, ולעולם לא לצאת מהבית יותר. אני רוצה להרגיש בטוחה.
אבא נושא אותי למעלה ואימא מכינה לי אמבטיה. אבא מניח אותי על השרפרף ליד האמבטיה וכורע מולי. יש לי רק נעל אחת. אני לא יודעת מה קרה לאחרת. השמלה שלי מטונפת. לסווטשירט של קודיאק יש קרע בצד אחד, ויש משהו חום על כל השרוולים. אני מתחילה לבכות שוב כי הכול יותר מדי. אני חופרת בציפורניי בכפות ידיי ולא משמיעה שום רעש.
אימא פותחת את ידיי. כפות ידיי מכוסות בדם מיובש, ודם טרי נוצץ בחתכים שפתחתי. "לבנדר, מותק, מי עשה את זה?"
"הוא אמר שאם אשמיע קול לא אראה אותך שוב, אז צרחתי לתוך העור שלי."
"אני מצטערת, מתוקה. לעולם לא ניתן לשום דבר רע לקרות לך שוב לעולם."
"ומה אם הוא יחזור?" אני לוחשת. "מה אם הוא ייקח אותי שוב?"
"הוא לא יעשה את זה, מותק. אני מבטיחה לך שזה לא יקרה."
אני רוצה להאמין לה, אבל הזיכרונות עדיין שם כמו חלום רע שלא נעלם. הוא חי בראש שלי עכשיו, המפלצת הכי גדולה שם.
מאוחר יותר, אחרי שאני נקייה ובפיג'מה, אימא מכינה לי משהו לאכול, אבל אני לא רעבה. כל מה שאני רוצה זה את המיטה שלי ולוודא שריבר בסדר. אני רוצה להגיד לו שזו לא אשמתו שהוא לא הצליח לשמור עליי. אני רוצה שהכול יהיה כפי שהיה קודם.
אבל זה לא.
ואני לא חושבת שזה יהיה אי פעם.
מרים חודורקובסקי (בעלים מאומתים) –
אחד הגרועים שקראתי.