מבעד לרשרוש המים

1 סן מרטין, צפון מערב רומניה, אוקטובר 1935

סטירת הלחי העיפה את ויקטור מהמיטה. מבולבל הוא פקח עין כחולה, ואז עוד אחת, ובהה באביו רוכן מעליו מלוא גוף האיכר החסון שלו, ממשמש במותניו לשחרר את החגורה. מבחוץ כבר חדרו קרני שמש ראשונות, מאשרות שיום חדש הגיע.

"עצלן, שיכור ובטלן!" התיז אביו מבין שפתיו המהודקות. "מה אתה חושב לעצמך, שהחזירים יאכילו את עצמם? שהפרה תחלוב את עצמה? שהמים יקפצו מהבאר? או שאולי נראה לך נכון להטיל את העבודה שלך על אימא, שגם כך כורעת תחת הנטל."

אימו עמדה באותה שעה ליד הכיריים וטרחה על ארוחת הבוקר הדלה של המשפחה. כמו תמיד, היא לא הסיטה את מבטה ולא ניסתה לכבוש את כעסו של בעלה. גבה הרחב והכפוף משנים של עבודה קשה לא שידר רחמים לוויקטור, ששכב על הרצפה, מקבל בהכנעה את הצלפות החגורה. הוא ידע היטב כי אין מחילה להתחמקות מעבודות הבית ומשק החי הקטן שלו. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא הפר את אחת מהתביעות הבסיסיות ביותר של משפחתו. כולם עובדים לפרנסת הבית. כל אחד תורם את חלקו. אחיו ואחותו כבר היו בחוץ, בשדה התירס, עסוקים בזיבול האדמה ולא היו עדים לדרמה שהתחוללה בבית.

אמש שוב יצא אל היער לחגוג יום הולדת לאחד החברים. כמה ימים קודם לכן הם התסיסו ובישלו וודקה מקומית מתירס ומתפוחי אדמה שגנבו מאחת החלקות. כשהאלכוהול עלה לראשם, החלו להתלונן איש באוזני רעהו על הבנות היהודיות בכפר, שמרימות את אפן ולא מוכנות להתרועע עם איש מהם. "הן חושבות שהן טובות מדי עבורנו," הסכימו כולם. ויקטור סיפר כיצד הביא לשרה היפה אלומת פרחים שקטף בשדה וניסה לשדל אותה לטיול קצר ביער. שרה דחתה את הפרחים, תוך שהיא מציינת שעתידה לא בכפר הזה וודאי שלא עם בחור מקומי כמוהו. נעלב עד עמקי נשמתו תפס את ידה וניסה למשוך אותה בכוח אל היער. אביה, שחזר בדיוק מעבודתו בבית המרזח, ראה את המרחש והניס את ויקטור בסטירת לחי מצלצלת. "הסתלק ואל תחזור לכאן יותר!" צעק עליו, "או שאאלץ לפנות לאביך." האיום עבד, אך מעתה, בכל פעם שעבר ליד שרה ירק על הרצפה לידה וסינן, "יהודייה עלובה, מי את בכלל? יבוא יום ותתחנני שארצה בך." לחבריו הוסיף ברוח נבואית, "יום אחד כשיהיה לי כסף ומעמד הן תרדופנה אחריי, עוד תראו." ויקטור המשיך לחשוב על הנערה שדחתה אותו בזמן שחבר אחר דיבר בכמיהה על בודפשט, על בנייניה וארמונותיה, על הבנות היפות ועל אפשרויות העבודה.

כשוויקטור שב לביתו, הלום אלכוהול, זהרורי הבוקר כבר הפציעו באופק מעל להרים וליערות.

כפרו סן מרטין שבצפון רומניה כבר ידע ימים טובים יותר תחת השלטון ההונגרי. כשהוחלט על העברת שטחים לרומניה, תחת השלטון החדש, המצב הורע באופן הדרגתי. למעט לימוד קרוא וכתוב, לימודים מתקדמים הופסקו לגמרי, על כל משפחה הוטלה מכסת חקלאים, מיסים שיש לשלם לרשויות, מעט מקומות הבילוי שהיו נסגרו ורוב המשפחות הידרדרו אל סף העוני, לעיתים עד פת לחם. משפחות שיכלו עברו חזרה לשטח הונגריה וניסו לבנות מחדש את חייהן. משפחתו של ויקטור סורבה לבקשה לעבור. לא היו להם כל קרובי משפחה בתחומי הונגריה, ולפיכך גם לא הצידוק לטעון לאיחוד משפחות.

"די, די, בסדר!" הוא זעק, "אני קם! אני קם!"

לאחר שאביו כילה בו את זעמו, נפנה ויקטור למלא אחר חובותיו. שותת דם וכאוב הוא חילק שאריות של תירס לחזירים והתיישב לחליבה לצד הפרה היחידה שהייתה להם. הוא מישש את כתם הלידה הגדול שעל עורפו, שהתנפח ובלט מבעד לשערו הבהיר ושטף בעזרת דלי את הדם מגבו. אותו בוקר גמלה ההחלטה בליבו. הוא לא נשאר כאן יותר. אין לו כאן עתיד. הוא בז להוריו חסרי ההשכלה אשר ראו בו אך ורק זוג ידיים עובדות. הם מעולם לא היו שם בשבילו, גם לא בפעמים המעטות שחזר מוכה וחבול ממאבקים עם נערים אחרים והיה זקוק ליד מנחמת. בן שש־עשרה, גבוה, חסון ויכול להיחשב בקלות לבן שמונה־עשרה, הוא יגנוב את הגבול להונגריה וימצא לעצמו חיים אחרים. כל דבר יהיה טוב יותר מהמקום הזה.

עוד באותו הלילה הוא לקח מהקופסה שהוחבאה מעל האח, זו שאביו חשב שאף אחד אינו יודע על קיומה, את מעט החסכונות שהוטמנו בה, ויצא לדרכו, כשהמעיל הכבד הינו רכושו היחיד. בטרם יצא, העיף מבט מהיר על הבית הקטן והעלוב שבו העביר עד כה את חייו. הבקתה בת החדר האחד נמה את שנתה, אחיו ואחותו במיטותיהם בשני קצות החדר, אביו ואימו מעבר לווילון. נחרותיו של אביו נשמעו היטב בחלל השקט.

אימו נאנחה בשנתה. לרגע חש זיק קטן של חמלה כלפיה והבין כי גם היא קורבן לנסיבות החיים הקשות ולנוקשות חסרת הפשרות של אביו. אך קורטוב החמלה התחלף במהירות בנחישות לפלס לעצמו דרך עצמאית. חיים ללא אהבה אינם מאפשרים לרגשות שכאלה לשגשג.

הלילה החשוך והקר לא הותיר זמן להשתהוּת מיותרת. הוא עשה את דרכו בהליכה מואצת לעיר הסמוכה אוֹרָאדֵיאָה, חומק מלתקשר עם אנשים שנקרו בדרכו. באוראדיאה רכש כרטיס רכבת לנסיעה קצרה לכיוון העיר בורס שליד הגבול. הוא התיישב ליד אחת מהיציאות, כשליבו הולם בחשש, מכין את עצמו לקפיצה החוצה ברגע המתאים. הוא הכיר בכך שרגעים אלו הם ההזדמנות האחרונה לחזור לחייו, שהעתיד אינו בטוח ושהמסע הארוך אל חיים חדשים צופן בחובו אי ודאות גדולה וסכנות מרובות. הרכבת נעה לאיטה בלילה נטול ירח, משקשקת את דרכה אל עתיד חדש. קצת לפני הגבול בבורס הוא סילק את הפחדים הצידה, נעמד בנקודת החיבור שבין הקרונות והביט החוצה אל האפלה, מחכה שהרכבת תאט את נסיעתה המהירה. כשהרכבת הגיעה לעיקול דרך הוא נשם עמוקות, קפץ והתגלגל בצידי הדרך הכפרית, בינות לעשבים והשיחים הקטנים שהתעקשו למרות הכול לצמוח לצד תוואי הפסים.

שטוף זיעה קרה ונושם בכבדות הוא השתופף, טיפס על צלע הגבעה הסמוכה למחסום הגבול ועקב אחר הנעשה מתחתיו. חמישה שומרים איישו את עמדת הגבול המפוהקת, שלושה בחוץ ליד המחסום עם רובים מכותפים מעל מדיהם ושניים שהתחממו מול אח קטנה בצריף קטן שמוקם בסמוך. עברו דקות אחדות וכוסות תה מהבילות נשלחו מהצריף על מגש מתכת קטן. השומרים שבחוץ לגמו מהתה הרותח בעודם ישובים סביב המחסום ורוביהם מונחים כלאחר יד על הקרקע לידם. ויקטור בחן גדר תיל לא גבוהה במיוחד שנמתחה מאזור המחסום אל הגבעה שממנה השקיף, והלאה אל יער דליל שהלך והתעבה במעלה הדרך. הוא זחל במעלה הגבעה, יודע היטב מה יהיה דינו באם ייתפס. בסן מרטין רצו סיפורים על עריקים שנמקו בכלא הרומני כשנתפסו באזור הגבול. גם חשש זה סולק הצידה בנחרצות. במקום נסתר מעיני השומרים הוא הטיל את מעילו על התלתלים הקוצניים של הגדר כדי שישמש חיץ בינו לבין חודיהם. הוא טיפס ועלה על הגדר, נזהר מאוד מלגעת בה, אך בכל זאת נשרט קלות בידו, קפץ ועבר לשטח הונגריה. גנֵבַת הגבול הייתה קלה בצורה מפתיעה ולא היוותה אתגר גדול לנער כפרי המורגל בשבילים מיוערים בתוואֵי שטח מאתגרים.

מעבר לגבול הוא החל במסע הארוך לכיוון מערב אל היעד הסופי, בודפשט. לפניו כ־350 קילומטרים של ארץ כפרית, הררית בחלקה, מיוערת וזרועה פה ושם כפרים קטנים, חווֹת ומספר ערים גדולות יותר. קודם לכן ברכבת סימן לעצמו יעדים גדולים כציוני דרך במסעו שבהם יהיה ניתן להשיג עבודה ולממן את המשך המסע. העיר דֶרסְקָה, העיר דֶבְּרֶצֶן, השנייה בגודלה אחרי בודפשט אשר גם שימשה לאורך ההיסטוריה כבירתה של הונגריה, משם לקָארצָג ולסוֹלְנוֹק, שממנה כבר יהיה קל להגיע ליעד הסופי. בדרך טווה את הסיפור שישמש אותו מעתה והלאה. הוא פליט שניצל משריפה גדולה שהתפשטה בחווה בהרים שליד הגבול. הוריו נספו בשריפה, ביתו וחיות המשק נשרפו כליל. הוא הניצול היחיד, שברח כשרק בגדיו לגופו, ללא כל רכוש או מסמכים.

הסיפור הזה שירת אותו נאמנה בדרכו. הוא הציג את עצמו כבחור כפרי שמכיר היטב את צורכי החווה ונכון לכל עבודה. בדרכו פגש בעלי חוות חשדניים שסגרו בפניו את הדלת והותירו אותו לשינה ביערות ללא מזון ומחסה. החורף הקר בהרים אכף את עצמו בנוקשות. פניו וידיו התמלאו פצעי קור וגבו כאב משכיבה על קרקע סלעית. השלג שצנח בכבדות מדי לילה סיפק מים טריים, אך הכביד על צעדיו בהרים הקפואים. מדי פעם, כשמזג האוויר הורע במיוחד, נאלץ למצוא מערה או פתח בשכבה הסלעית, שאליו הזדחל בקושי. בעונה זו, חיות היער הקטנות התחפרו במקומות המסתור שלהן והוא נאלץ לגנוב מחוות מזדמנות בעלי חיים, בעיקר תרנגולות ועיזים, ובמקרה אחד אפילו כלב קטן, שנשחטו, הופשטו מעורם ומצאו את מקומם מעל מדורה כארוחה חטופה. כשחיסל במהירות את הטרף הקל הוא נזכר, בערגת מה, במרק הירקות החם שהייתה אימו מגישה בשעות בין ערביים, בבקתה המחוממת.

במסעו פגש גם איכרים טובי לב שהעניקו לו ממזונם ואפשרו לו להעביר לילה או שניים באסם בתמורה לעזרה בעבודות המשק השונות. למזלו הוריו שימרו את השפה ההונגרית וסירבו להיטמע בתרבות הרומנית, וכך קרה שהתקבל בהונגריה, ללא כל קושי או חשד, כפליט מקומי.

חודשיים לאחר שסגר מאחוריו את דלת עברו, הגיע לבודפשט. הוא הסתובב ברחובות, נפעם מהרחובות הרחבים, הבניינים המעוצבים במגוון סגנונות, הארמונות המפוארים, התושבים הלבושים היטב והנשים המטופחות.

יום אחד משכה את תשומת ליבו מחלקת חיילים צועדת בסך. חיילים על מדיהם המהודרים, חרבותיהם המצוחצחות והכובעים גבוהי המצח נראו לו כלקוחים מהאגדות. הוא עקב אחריהם כשנכנסו לבסיסם בפאתי העיר ושב על עקבותיו למצוא עבודה ודבר־מה לאכול.

בבודפשט חי מהיד אל הפה, לא בוחל בשום עבודה, הוא עבד כסבל, כשוטף כלים וכמנקה ארובות. הוא אכל מפחי זבל או גנב ככל שעלה בידו מדוכני מזון בשווקים, ישן מתחת לגשרים שקישרו בין בודה לפשט ונאבק על מקומו עם נוודים כמוהו, שהגיעו לעיר הגדולה בתקווה לעתיד טוב יותר. בודפשט הציעה עושר תרבותי, יופי ורחבות הדעת, אך בעיקר היא מילאה אותו אמונה שיוכל להצליח כאן למצוא לו מקום של כבוד ומעמד. הבית בסן מרטין נדמה רחוק שנות אור מהמציאות שחווה עתה.

בוקר אחד, באחד משיטוטיו ברחובות העיר הוא הגיע לכיכר קוֹדאי, בצומת שבין שדרות אַנדְרָשי היפות והרחבות ורחוב פְּלָסוֹארדוסור, ברובע ה־6. מבנים מרהיבים הקיפו את הכיכר ופסלים של דמויות מפורסמות מעולם המוזיקה היו מוצבים בה. בגינה הצמודה לכיכר, למרגלות פסלו של קודאי, המוזיקאי הלאומי, התגודדו כמה עשרות אנשים מריעים, מוחאים כפיים ומעודדים לפעולה.

מסוקרן, התקרב ויקטור למעגל הסוער. באמצע המעגל חייל פשט את חולצתו וחשף חזה וזרועות שריריים. הוא הזמין עוברים ושבים להיאבק עימו ולהמר על כספם. המנצח לוקח הכול, הכריז השלט שלצידו. קערת פח קטנה קלטה בחדווה מטבעות ושטרות מהסובבים שהמתינו לקרב. שעון חול שהוצב בצד סימן את משכו של כל סיבוב. המאבק הראשון החל. החייל, גבה הקומה ומשורג השרירים, גָבר ללא קושי על גֶבר בעל גובה ממוצע, מוצק למראה, אך ללא כישורי היאבקות. הוא הוטח לרצפה לאחר שלוש דקות בזירה המאולתרת.

ויקטור הביט מהופנט. הוא זיהה את כל הטעויות של האיש המובס, את הרגליים שלא העניקו את היציבות הנדרשת כיוון שלא עמדו בפישוק רחב מספיק, את הידיים שלא נפרשו ולא הגנו על אזורים רגישים ואפשרו לתוקף להכות פעם אחר פעם בכליות, בכבד ובלסת, ואת תנועת הרגליים האיטית שמנעה מעבר מהיר מתנוחת מגננה לתנוחת מתקפה.

החייל גרף את הכסף שבקערה לכיסו והכין את עצמו לסיבוב הבא. הפעם לא היו מתנדבים. ויקטור הרגיש דגדוג בכפות ידיו. הוא נהג להתאבק בקביעות עם חבריו ואהב את ההתרגשות והמתח שליוו את הקרבות הללו. הוא התקדם בהיסוס אל הזירה ונעצר לאחר שקלט שללא כסף זמין הוא אינו יכול להשתתף בהיאבקות. החייל שקלט את ההיסוס ראה לפניו יריב ראוי. ויקטור היה גבה קומה בעל לסת תקיפה וידיים עבות שרירים.

"מפחד?" הוא שאל בהתגרות.

"לא, לא, פשוט אין עליי כסף," השיב ויקטור, נבוך מעט ומנסה להתגבר על המולת האנשים מסביב.

החייל הציע שחלקו בהימורים ישולם במידה שיצלח את הסיבוב הראשון. במידה שלא, הוא יהפוך להיות עוזרו האישי ויסייע לו באיסוף צופים וכספים.

הקהל סביב געש בקריאות מתלהמות כאשר ויקטור נכנס לזירה. לרגע חשב לחזור על עקבותיו כאשר הקריאות הלכו וגברו.

"נו, תכניס לו כבר, מה אתה עומד שם?" נשמעו קריאות מאחוריו.

"קדימה, קדימה, תחסל אותו!" צרח מישהו אחר.

הוא הרגיש את דמו רותח. בתנועה חדה פשט את חולצתו, אגרף את כפותיו והקפיץ את שרירי החזה והזרוע שלו. הקהל שאג בהנאה גלויה, בציפייה למאבק איתנים, מריח את הדם.

שני המתאבקים בחנו איש את רעהו בזהירות, ידיהם מושטות לפנים לקדם מכה בלתי צפויה. ויקטור שלח יד ימין חזקה לסנטרו של החייל, במקביל בעט בעוצמה בעקבו השמאלי. המתקפה המשולבת הזו הוציאה את יריבו משיווי המשקל. הוא התנודד, מופתע, אך חזר לעצמו במהירות ושלח בעיטה חזקה בצלעותיו של ויקטור שנאנק אך לא זז ממקומו. שני הגברים נאחזו זה בזה, מנסים למצוא נקודת יתרון, שרירי זרועותיהם משתרגים ותופחים, לסתותיהם חשוקות ונשימתם מתקצרת מחבטה לחבטה. מדי פעם אנקה קלה פרצה לאוויר ונמוגה בצרחות הקהל.

הסיבוב הראשון נגמר ללא מנצחים. חובו של ויקטור לקופה שולם. תרועות, מחיאות כפיים וקריאות להמשיך נשמעו מכל עבר.

אחרי שלושה סיבובים הכריז החייל על תיקו. הקהל המאוכזב התפזר.

החייל הסתכל בהערכה על ויקטור בעודו רוכס את חולצתו. לאחר שסיים, הושיט את ידו. "שמי בנדק. ואתה?"

"ויקטור," הוא השיב מתנשף ולחץ את ידו בהיסוס.

"בן כמה אתה?"

"שמונה־עשרה," ויקטור שיקר.

"חשבת פעם להצטרף לצבא? אנחנו זקוקים לאנשים עם יכולות כמו שלך ועם רוח לחימה כזו."

ויקטור חש סחרחורת קלה. השתלבות בצבא משמעה כוח, מעמד וכסף. הוא מחה את הזיעה ממצחו והצליח למלמל, "אשקול את זה."

לאחר שבוע כבר נשלח למחנה טירונים קשוח באזורים הכפריים שמחוץ לבודפשט.

בסוף הטירונות כתב מפקדו המלצה להמשך דרכו בצבא:

ויקטור גוֹנוֹס הוא חייל בנפשו, מבין את הצרכים הצבאיים ואינו רואה בצבא הרפתקה זמנית אלא יעד לחיים שלו. הוא מצטיין בתחומי רובאות, שדאות, ניווט וקרבות פנים אל פנים, אך חלש יותר בעבודת צוות ובתמיכה הדדית. אני חייב לציין כי אני מוטרד מעט מכך שוויקטור אינו מבטא כל רגשות, שהוא אינו קשור רגשית לאף נפש חיה. במהלך האימונים קרה שפגענו בשני נערים שחדרו בשוגג למתחם הירי שלנו. ויקטור לא הניד עפעף כשגילינו אחד מהם עם ראש מרוסק ואת השני פצוע קשה. כשעדת כלבים רעבים הגיעה לחפש אוכל בפחי הזבל שלנו הוא לא היסס לירות בהם, לפגוע לפחות בשלושה ולהשאירם בשטח למות בייסורים. במיוחד אני רוצה לציין מקרה שאירע במהלך אימוני סיבולת ואשר במסגרתו ויקטור כמעט הרג את אחד מחבריו ליחידה בידיו החשופות. בתחקיר שאחרי הוא הסביר כי החבר התגרה בו וזלזל בכבודו. מעבר לנקודה זו הוא חייל מצטיין ואפשר לתעל אותו לתפקידים אשר יתאימו לאופיו המיוחד. אני ממליץ כי המשך דרכו בצבא יעשה שימוש בנתונים שציינתי בתפקידים המחייבים אותם.

על החתום: מפקד בסיס טירונים סרן סנדור הוֹמַיוֹש, 15.10.1936

בשנים הבאות ביסס ויקטור את מעמדו בצבא ועלה לאיטו בסולם הדרגות. גבוה, חסון, עם בלורית קצוצה, במדים שתמיד היו מצוחצחים ועם שני אקדחים למותניו. הוא נודע כמפקד קשוח למדי, שאינו מהסס להשתמש בכוחו הפיזי כדי להשליט משמעת וצייתנות. הוא יצר מעגל של פחד ויראה סביבו, אך גם עדת מעריצים שנהנו לחסות תחת כנפיו ולהשתלח בכפופים להם.

המחלקה של ויקטור, עדת בריונים במדים, קידמה את המלחמה בזרועות פתוחות, נותנת דרור ליצרים אפלים. ככל שהקשר בין ממשלת הוֹרטי לגרמניה הנאצית העמיק, גברו גילויי התוקפנות כלפי האוכלוסייה האזרחית. שורשים אנטישמיים החלו ללבוש ביטויים מוחשיים בחיי היומיום. הכאת יהודים והשפלתם בפומבי, ניפוץ חלונות ראווה של חנויות ועסקים יהודיים וציד יהודים בתחבורה הציבורית, שהוכרזה כאסורה בשימוש עבורם, הפכו שכיחים יותר ויותר.

בשנת 1944, כאשר הנאצים פלשו להונגריה, בחסות מפלגת צלב החץ הפרו־נאצית, ויקטור היה שותף מלא ופעיל ביוזמות ובהוצאה לפועל של פעולות לפתרון הבעיה היהודית בעיר. שנותיו הראשונות בעיר לימדו אותו היכן נמצאים מקומות המסתור הפופולריים, והוא חיפש ומצא יהודים במרתפים, בעליות הגג ובמחסנים של עסקים, מתחת לגשרים ובמבנים ארעיים. היהודים הללו נשלחו לעבודת פרך במחנות כשרבים מהם לא שבו, או נדחסו יחד עם עוד עשרות אלפים בגטו היהודי שהוקם מאוחר יותר בעיר, ובהמשך הוצאו להורג או הועמסו על רכבות ונשלחו למחנות המוות בפולין.