גביש הנשמות

נֶלְסוֹר קימט את מצחו ואימץ את עיניו תחת האור הקלוש שנבע מלהבת הנר הדקיקה. הוא רכן מעט קדימה, ממקד את מבטו בשורות הצפופות של הספר, שבו אסור היה לו לקרוא, וכעת נח לפניו על השולחן.

'וַאלְקַאט – ציווי על יסוד להישבר, להינתץ, להיסדק, להתפרק לגורמיו הבסיסיים ביותר...'

דפיקה רמה נשמעה מהדלת ונֶלְסוֹר הזדקף בהפתעה. הוא מצמץ פעמיים, והסיט את ראשו מהספר אל הדלת ובחזרה. הוא קיווה לרגע שיניחו לו לנפשו אך הדפיקה חזרה על עצמה, רועמת ונחושה.

הוא קם מהכיסא, משפשף את ירכו הדואבת, ודידה בנוקשות אל הדלת. הוא פתח אותה בזהירות, אך נרגע כשראה אישה צעירה עומדת על המפתן, אוחזת סלסילת קש בידה.

"מֶלוֹרַה," אמר וחייך קלות, "מה את עושה כאן?"

הנערה השיבה לו בחיוך עדין משלה, גומות חן עמוקות מופיעות בלחייה, עיניה חומות ובורקות באור הירח הכסוף.

"אני בדרכי הביתה," אמרה והטתה את ראשה מעט הצידה, חיוכה מתרחב, "ומצאתי את הצמח הזה בצד הדרך. הוא נראה לי מוזר, ואני יודעת שאתה אוהב צמחים מוזרים." היא המציאה מהסלסילה אלומת עשבים ירוקים בעלי גבעולים ארוכים ומשוננים מעט.

נלסור בחן את הצמח שהחזיקה. "זה רק להבי מצוי, הם נמצאים בכל מקום. לבטח את מכירה..." הוא נשא אליה מבט תמה.

"תסגור את פיך, נֶלְסוֹר סֶטָנִיוּס, לפני שתבלע זבוב, ותזמין אותי להיכנס פנימה." חיוכה היה מתקתק, ושעשוע ריצד בעיניה. נלסור סגר את פיו כמצווה וסר הצידה, מפנה לה את הדרך, וסגר את הדלת אחריה.

היא הסתובבה לעברו, אמרת שמלתה האפורה מסתחררת מעט סביב רגליה, והניחה את הסלסילה על השולחן, על גבי הספר שאליו כה שש לשוב. הוא הזעיף פנים, אך שכח מכך מייד כשניערה את שערה הערמוני והזדקפה לפניו, חמוקיה הקטנים בולטים מעט מבעד לסוודר הצמר שלבשה.

"מה... אביך יאמר אם ישמע על הביקור הקטן שלך הלילה?" שאל, עיניו נוצצות בשמץ של שובבות.

"אבי לא צריך לשמוע כלל על כך." היא התקרבה אליו צעד אחד. "אתה בחור נחמד, נלסור, ושמתי לב למבטים שלך בכיכר ובשוק." היא הניפה אצבע כשהתחיל להכחיש. "אתה לא מרמה איש, אדון אלכימאי, אבל לכל הרוחות, אתה בהחלט מושך את הזמן!" היא התקרבה עוד, כעת עומדת מרחק של פחות ממטר ממנו. הוא הריח את ניחוח שערה סביבו, בושם פרחוני כלשהו – עדין, אך עם זאת מורגש. אולי גִילִיאָן מימי, או תוֹרְגִינַה... לא, כנראה שילוב של שניהם... הוא חייך, מרוצה מעצמו שהצליח לזהות את הבושם. "כמה זמן בחורה יכולה להמתין?"

הוא רכן לעברה, והיא התרוממה על קצות אצבעותיה, ושפתותיהם נפגשו באמצע. בשרה היה רך, חלק ועדין, בדיוק כמו שדמיין לעצמו. הוא נשק לה קלות, ואז היא קרסה לתוך זרועותיו, והנשיקה התעצמה. זרועותיו עטפו את כתפיה, וידיה אחזו במותניו. היא עצמה את עיניה, אך הוא הותיר את שלו פקוחות, צופה בה מתמסרת למגעו תוך כדי שנישק אותה בתאווה הולכת וגוברת.

אך לפתע התנתקה משפתיו ודחפה את חזהו כנגדה עד שהשתחררה מאחיזתו. מבטה היה מתרה. "שלא תחשוב שיקרה כאן משהו שלא אמור לקרות." היא נענעה את ראשה, שערה מתחכך בכתפיה. "אני בחורה הגונה, אחרי הכול. פשוט נמאס לי להמתין לך, אדון אלכימאי, אז עשיתי את הצעד הראשון."

"זה אפילו לא עלה על דעתי, מלורה," אמר, "ואכן, משכתי את הזמן. את... מוצאת חן בעיניי כבר זמן רב. אבל... אביך..."

"תשכח מאבי." היא הניחה יד על זרועו. "כמו שאמרתי, הוא לא צריך לדעת. זה בינינו, רק אתה ואני. ועכשיו אני באמת צריכה ללכת." היא קרצה לו, אספה את הסלסילה, עקפה אותו ופתחה את הדלת. "אם תרצה, אתה יכול לקחת אותי מחר אל המפל הגדול." היא הבזיקה חיוך לעברו, הסתובבה במהירות, שערה ושמלתה מסתחררים, וצעדה בנחישות אל תוך הלילה.

נלסור הנהן לעצמו באיטיות, יד אחת על הדלת, ידו השנייה בוחשת בתלתליו השחורים, עוקב במבטו אחר הנערה שהפכה את חייו על פיהם ברגע אחד. היא המשיכה להתרחק עד שנעלמה מעבר לפינת בית והוא החל לסגור באיטיות את הדלת, מחשבותיו מתרוצצות לכל עבר. הוא כבר דמיין בראשו את יום המחר. הוא ייקח אותה לפיקניק, הוא יכין כריכים ופירות. הוא יביא לה פרחים. ליד ביתו של המושל יש כמה שיחי שושנים מטופחים. אף אחד לא ישים לב אם יקטוף כמה מהם...

צרחה הדהדה בלילה.

נלסור נדרך באחת, פתח בסערה את הדלת וזינק החוצה. הוא רץ מעבר לפינת הבית, היכן שראה את מלורה לפני רגע קט, אך כשחלף על פני הפינה לא מצא לה זכר. רעד חלף בגופו כשקור עז הכה בו.

"מלורה!" צעק, מחריד את דממת הלילה.

חלון נפתח בבית הסמוך. דמויות הופיעו בקצה הרחוב הארוך, ממהרות לעברו בקרקוש שריון ומתכת, ללא ספק אנשי המשמר שנזעקו למקום.

"מלורה!" צרחתו הפכה לשאגה שהדהדה באוויר. הוא הביט סביבו, על הקרקע, ולאחר מכן מעלה אל השמיים הצבועים בכסף הירח, אך לא היה סימן ולא נותר דבר מהנערה הצעירה.

צינה מקפיאה אחזה בעצמותיו.

"לא," הוא מלמל, "לא שוב... לא את מלורה..."