שלושה מטרים מעל השמים

1.

"לקטיה יש את התחת הכי יפה בכל אירופה". כתובת הגרפיטי האדומה — פרי יד נסתרת שהכתה בלילה בתרסיס צבע — בהקה בכל חוצפתה על עמוד הגשר של קורסו פרנצָ'ה.

סמוך לה ניצב פסל נשר מלכותי מוזהב שפוסל לפני שנים רבות, שחזה ודאי באשֵׁם, אך לעולם לא יפצה את פיו. קצת מתחתיו, כמו נשר קטנטן המוגן על ידי טופרי השיש של ציפור הטרף, ישב הוא.

שערו היה כמעט קצוץ, והלך והתקצר מאחורי העורף כשל חייל מארינס.

לז'קט הליוויי'ס הכהה היה חסר כפתור, שנותר זרוק על עיקול צר מדי בכביש כלשהו, לצד מריחת הצבע הכחול שהשתפשף מאופנועו על האספלט.

הצווארון המשוך מעלה, סיגריית הקאמל התחובה בפיו ומשקפי השמש של בָּלוֹרָאמָה הדגישו את חזותו הקשוחה, אבל למעשה בקלות יכלו שלא להיות שם. היה לו חיוך יפהפה, אבל רק מעטים זכו להתפעל ממנו.

הוא הביט במכוניות בקצה הכביש העילי שנעצרו ברמזור ויצרו רושם מאיים. הן עמדו במקומותיהן, ניצבות בשורה כמו לפני תחרות, אלא ששום מסלול מרוצים מעולם לא ראה מגוון של יצרנים ודגמים כזה, פיאט 126 אחת, חיפושית אחת, פורד פייסטה, מכונית אמריקאית שהוא לא הצליח לזהות, ואלפא רומיאו 155.

הוא חייך.

מעט מאחור, במרצדס 200, אצבע דקיקה, עם ציפורן קטנה וכסוסה, דחפה קלטת שבצבצה ממערכת סטריאו אלפין חדישה. הסרט נמשך פנימה ברעש קל, מהרמקולים הצדדיים מתוצרת פּיוֹניר ניעור לחיים קולה של זמרת צעירה.

המכונית החלה בנסיעה אטית בתנועה הזורמת. ניחוח האפטרשייב של הנהג עמד בחלל המכונית. הנערה חשבה שגם אילו רצתה, לא יכלה להגיד לאף אחד vatenne amore, לֵך אהובי, במקום זה היא היתה שמחה לגרש את אחותה שהמשיכה להתעקש מהמושב האחורי: "שימי אֵרוֹס,1 די, נו, אני רוצה לשמוע את ארוס."

המרצדס חלפה בדיוק כששמט ארצה את הסיגריה שעישן עד סופה, בנקישת שתי אצבעות ובעזרת משב הרוח. הוא ירד במדרגות השיש, סידר את הליוויי'ס 501 שלו ואז עלה על ההונדה הכחול VF750 בהזמנה אישית, עם הפגוש הקדמי השרוט קלות. הוא סובב את המפתח, כשהוא לוחץ קלות על הכפתור, והוריד את הרגלית.

מהצג נעלמה לפתע נורת הניוטרל הירוקה, והוא מצא את עצמו בן רגע בין המכוניות. ידו הנתונה במעיל האופנוענים העבירה הילוך, מאיצה במנוע או מרפה ומאיטה, מנוע שדחף אותו כמו גל עוצמתי, פעם לימין ופעם לשמאל. הוא נטה ברכוּת, כשהוא משתמש במרווחים הקטנים בין מכונית למכונית כמסלול סקי.

השמש החלה לעלות, זה היה בוקר יפהפה. היא הלכה לבית הספר, הוא עדיין היה ער מאמש. זה היה יכול להיות יום ככל הימים, אילולא באותו יום, ברמזור ההוא, הם לא היו נעצרים זה לצד זה.

אדום.

הוא הסתכל עליה. מהחלון הפתוח התנפנפה קווצת שיער בלונדיני. לפרקים היא כיסתה את צווארה העדין, שעליו נחה יתרת שערה הזהוב והרך שנע עם כיוון הרוח. צדודיתה הבהירה אך משורטטת נוקבה בסומק לחייה. מבטו השתהה על לחייה הוורדרדות ועל עיניה התכולות, נושאות מבט מלא שלווה, שהקשיבו בחולמנות ועצומות למחצה לשיר השני, "La vita mia". השלווה שלה היתה מידבקת, ואולי בגלל זה.

"הֵיי!"

היא הסתובבה לעברו, מופתעת מעט, עיניה התכולות פעורות, מביעות תמימות. היא הביטה בו. זר, עומד לידה, על האופנוע, כתפיו רחבות, ידיו שזופות מדי לאמצע אפריל. עיניו, חבויות מאחורי אותם משקפיים כהים, היו ודאי משדרגות את אותן הפנים עזות המבע עוד יותר.

"בא לך לבוא איתי לסיבוב?"

"לא, אני בדרך לבית ספר."

"אז אל תלכי, את יכולה להתחמק, לא? אני אבוא לאסוף אותך משם."

"סליחה," היא חייכה לעברו חיוך מאולץ ומלאכותי. "לא ניסחתי טוב את התשובה שלי, לא בא לי לבוא לעשות סיבוב איתך."

"את יודעת שתיהני איתי..."

"אני מפקפקת בכך."

"אני אפתור לך את כל הבעיות."

"אין לי בעיות."

"הפעם אני זה שמפקפק בכך."

ירוק.

המרצדס 200 זינקה לפנים, מותירה את החיוך מלא הביטחון העצמי על פניו. האב הסתובב לעברה. "מי זה היה?" הוא שאל, "ידיד שלך?"

"לא, אבא, סתם מפגר אחד..."

כמה שניות לאחר מכן ההונדה נעצר שוב לצד הנערה היפה. הוא הניח את ידו השמאלית על חלונה ובידו הימנית סובב את ידית הגז, רק כדי לא להתאמץ מדי בעמידה במקום, אף שבהתחשב בידו השרירית, זאת לא היתה אמורה להיות בעיה.

היחיד שנדמה היה שיש לו בעיה כלשהי היה דווקא האב. "מה הוא עושה החמור הזה? למה הוא מתקרב כל כך?"

"אל תדאג אבא, אני אטפל בו..."

היא הסתובבה לעברו בהחלטיות.

"תקשיב, אין לך משהו יותר טוב לעשות?"

"לא."

"אז תמצא לך."

"כבר מצאתי משהו שמוצא חן בעיני."

"ומה הוא?"

"לצאת איתך לסיבוב. בואי, אני אקח אותך לאולימפיקה, ניסע מהר על האופנוע, ואז אני אזמין אותך לארוחת בוקר ואחזיר אותך בדיוק לסוף יום הלימודים. אני נשבע לך."

"אני חושבת שהשבועות שלך לא שוות הרבה."

"נכון," הוא חייך, "את רואה, את כבר יודעת עלי כל כך הרבה דברים. תגידי את האמת, אני כבר מוצא חן בעינייך, נכון?"

היא פלטה צחוק קצר ונענעה בראשה.

"טוב, עכשיו די," היא פתחה ספר שהוציאה מתיק הגֵרַרדיני שלה.

"אני צריכה לחשוב על הבעיה האמיתית היחידה שלי."

"והיא?"

"המבחן שלי בלטינית."

"חשבתי שזה הסקס."

היא הסתובבה לעברו ברוגז. הפעם היא כבר לא חייכה, גם לא מתוך נימוס.

"תעיף את היד שלך מהחלון שלי."

"ואיפה את רוצה שאני אשים אותה בדיוק?"

היא לחצה על כפתור. "אני לא יכולה להגיד לך, אבא שלי פה."

החלון החשמלי התחיל להתרומם. הוא חיכה עד לשנייה האחרונה, ואז הזיז את היד, וכשהוא שולח לעברה מבט אחרון, הרים את ידו.

"נתראה."

הוא לא הספיק לשמוע את ה"לא" היבש שלה. הוא סטה קלות ימינה. ופנה בעיקול הכביש כשהוא צובר מהירות ונעלם בזריזות בין המכוניות. המרצדס המשיכה ישר בנסיעתה, שהיתה כעת נינוחה יותר, לעבר בית הספר.

"אבל את יודעת מי זה?" אחותה שרבבה את ראשה לפתע בין שני המושבים. "קוראים לו 'השלמות בהתגלמותה'."

"בשבילי הוא סתם אידיוט."

אחר כך היא פתחה ספר לטינית והמשיכה לעבור על יחסת שם העצם. היא הפסיקה לרגע לקרוא והביטה מהחלון. האם זאת באמת היתה הבעיה היחידה שלה? אין ספק שזה לא היה מה שהוא אמר. ובכל מקרה, היא לא תראה אותו שוב לעולם. היא שבה לקרוא בריכוז. המכונית פנתה שמאלה, לעבר תיכון פַלקוֹניֵירי.

"כן, אין לי שום בעיה, ואני לעולם לא אראה אותו שוב."

בפועל, היא לא ידעה עד כמה היא טועה. בנוגע לשני הדברים.

1 הכוונה לזמר האיטלקי אֵרוֹס רָמָזוֹטי (הערת המתרגמת).