האוצר של משפחת מנוס

איליוס מנוס השקיף אל האדמות שהיו ברשות משפחתו לאורך קרוב לחמש מאות שנים.

דווקא כאן, על לשון היבשה ההררית והסלעית הזאת, הנשלחת אל תוך מי הים האגאי, בצפון מזרחה של יוון, בחר אלכסנדרוס מנוס להקים לעצמו העתק של אחת מיצירות הרנסנס המפורסמות ביותר של הארכיטקט האיטלקי המפורסם אנדראה פלדיו. ווילה אֶמו.

לפי הפולקלור של משפחת מנוס, אלכסנדרוס מנוס, סוחר יווני עשיר שצי ספינותיו שייט בין קונסטנטינופול לוונציה, עשה עסקים עם משפחת אֶמו הוונציאנית והתמלא קנאה למראה משכנה החדש. הוא העתיק בחשאי את תכניות הווילה שהכין הארכיטקט פלדיו, ולקח אותן אתו בשובו ליוון. הוא הקים לעצמו את הבית המועתק, וכינה אותו ווילה מנוס. הוא הכריז כי הבית והאדמות עליהן הוא ניצב מקודשים למשפחת מנוס, עליהם לעבור בירושה מדור לדור, ולעולם לא יהיו בבעלותו של מי שאינו מצאצאי המשפחה.

במקום הזה, אלכסנדרוס הקים את מה שהיה למעשה מין ממלכה פרטית קטנה. ממלכה שהוא היה שליטה האבסולוטי.

איליוס ידע שלשון יבשה זאת, המוקפת על ידי הים האגאי משלושה עברים, כשהרי צפון יוון תוחמים את גבה, היתה הדבר החשוב ביותר בעולם בעיניי סבו, ושאביו של איליוס הקריב את חייו כדי לשמור עליה – בדיוק כשם שסבו וויתר על ממונו הרב כדי לדאוג לביטחונה. לדאוג לשלומה. אבל הוא לא דאג לשלום הבנים שנולדו לו, אלא הקריב אותם על מזבח הברית שהיתה לו עם העבר ועם העתיד.

איליוס למד רבות מסבו. הוא למד שאם אתה נושא את האחריות התורשתית הנובעת מכך שאתה צאצאו של אלכסנדרוס מנוס, אתה חייב להיות מסוגל לראות מעבר לרגשות שלך – אפילו להתכחש להם במקרה הצורך – כדי להבטיח שלפיד החובה המקודשת של משפחתם לווילה הזאת, יועבר מדור לדור. היד הנושאת את הלפיד היא אולי ידו של בן-תמותה רגיל, אבל הלפיד עצמו הוא נצחי. איליוס גדל בהקשבה לסיפוריו של סבו שהסביר לו מה משמעות העובדה שדמו של אלכסנדרוס מנוס זורם בעורקיו, ואיך עליו להיות מוכן להקריב כל דבר וכל אחד, רק כדי לוודא שהלפיד הזה יועבר בשלום מדור לדור.

ועכשיו, זוהי חובתו לדאוג לזה. ומחובתו לעשות גם את מה שסבו לא הצליח לעשות – לשקם את הונה של המשפחה ואת גדולתה.

בילדותו, כשהיה מבטיח לסבו שעוד ימצא דרך לשקם את שמה של המשפחה ולהשיב אותה לגדולתה, בן-דודו, טינו, היה צוחק עליו. טינו גם צחק כשאיליוס הודיע לו שהתנאי היחידי בו הוא מוכן לכסות את החובות של טינו הוא שטינו ימכור לו את החצי שלו בירושה שסבם הוריש להם.

איליוס הביט כעת בבניין שניצב לפניו, ובפניו הנאות היו מוטבעים תווי ההיסטוריה האנושית של דורות רבים כל כך של גברים בעלי רצון חזק כברזל. פניו נראו כאילו פוסלו בשיש על ידי אותה היד שפיסלה את הדמויות הלקוחות מתוך המיתולוגיה היוונית. עיניו הזהובות היו זכר ועדות לאישה שאלכסנדרוס הביא אתו מארצות הצפון, והן היו נעוצות באופק, במבט איתן.

טינו כבר לא צוחק יותר. אבל הוא רוקם, ללא ספק, מזימות כדי להתנקם באיליוס, בדיוק כמו שעשה עוד מאז ימי ילדותם. מאז ומעולם טינו חשק בכל דבר פעוט שהיה ברשותו של בן-דודו, ומעולם לא ידע להפסיד בכבוד ולשאת השפלות. מבחינתו של טינו, העובדה שהוא בנו של האח הצעיר מבין השנים הציבה אותו מראש בעמדת נחיתות, ואת האשמה על זה הוא תלה באיליוס.

איליוס ידע על השם שיצא לו בין אנשים אחרים, על קשיחותו בניהול עסקאות, על כך שהוא תובע את הבלתי אפשרי מכל מי שעובד אצלו, וזאת כדי להשיג את הבלתי אפשרי בשביל האנשים ששילמו לו בדיוק בשביל זה.

לא היה בזה שום מעשה כשפים, שום מגיה שחורה, כמו שאנשים ייחסו לאופן בו הוא צבר את הונו הרב בעסקי הבניה – אלא פשוט נחישות רבה ועבודה קשה מאוד, התמדה ורצון עז להצליח. ההצלחות להן הוא זכה התקבלו לא על ידי מתן שוחד בסתר או עריכת עסקאות מפוקפקות, אלא על ידי עבודה קשה מאוד. ומהיכרות מעמיקה את התחום, מבפנים החוצה ומלמעלה למטה, כי הרי שם הוא בעצמו התחיל. ועד היום, שום פרויקט שנשא את השם של חברת הבניה מנוס לא יצא לדרכו לפני שהוא בדק ועבר על כל פרט קטן ביותר. הגאווה ותחושת הכבוד שהוא מביא אתו לעבודה, כפי שלמד מסבו, הן שדואגות לכך.

איליוס ידע שהמסע הארוך שעשה, מהעוני של ילדותו אל העושר שלו כיום, גורם לאנשים לחוש קינאה וטינה כלפיו. אומרים שאף אחד לא יכול לטפס מחוסר כל לעושר כזה – הנאמד במיליארדים, לא במיליונים – בדרכים ישרות בלבד, והוא ידע שמעטים הם האנשים שמקנאים בו יותר ושישמחו יותר לראות בנפילתו, מאשר בן-דודו טינו.

אור השמש העולה צנח על צדודיתו ושטף אותו לרגע בנוגה זהוב ועז, כמו המפורסם מבין כל בני יוון המקדוניים – אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון נולד בחלק זה של יוון, ולפי הסיפורים שרווחו במשפחה, נהג לשוטט בחצי האי הזה עם אבותיו.

במרחק של מטרים אחדים ממנו המתין אחד ממנהלי העבודה שלו וכמוהו המתינו מפעילי הציוד המכני הכבד שניצבו מאחוריו.

"מה אתה רוצה שאני אעשה?" הוא שאל.

איליוס שלח מבט קודר אל המבנה שלפניו.

"תהרוס אותו. אל תשאיר פה אבן על אבן."

מנהל העבודה נראה המום.

"אבל הבן-דוד שלך – "

"לבן-דוד שלי אין שום השפעה על מה שקורה פה. הרוס אותו כליל."

מנהל העבודה נתן את הסימן למפעילי הדחפורים, וכשמלתעות הפלדה החלו לנגוס בקירות הבניין, איליוס חג על עקביו והחל לעזוב את המקום.