תוכניות עתיד ברסיסים

למרות גשם הזלעפות שהצליף על פניה, הכאיב לעיניה וערפל את ראייתה, לא התקשתה סֵיידִי למצוא את דרכה אל המשרדים שבהם נקבעה לה פגישה לאותו בוקר. מרגע שיצאה מהרכבת התחתית ופנתה ימינה נדמה שרגליה נשאו אותה באופן אוטומטי בדרך הנכונה, בלי שהיה לה צורך להקדיש מחשבה לכיוון הליכתה.

היא כבר פסעה בדרך הזו פעמים אין ספור בימים אחרים, בכל אופן לפני זמן לא רב, כך שהכירה אותה בעל-פה. מובן שהיא פסעה בכיוון הזה בנסיבות שונות לחלוטין. באותם ימים היתה מגיעה במונית, או אולי במכונית נהוגה בידי נהג לבוש מדים שניווט את הלימוזינה אל שולי המדרכה ופתח עבורה את הדלת. המשרדים שאליהם הלכה היו בבעלותם של אביה שעמד בראש "תאגיד קַרטֵרֵט". כעת הם היו המשרדים הראשיים של הגבר שהציב לעצמו למטרה להרוס את משפחתה, כנקמה על היחס שזכה לו מצדם.

הוא הצליח הרבה מעבר למה שאי פעם חלם.

דמעות צורבות התערבבו עם טיפות הגשם המצליפות כשרגליה של סיידי נשאו אותה אל עבר דלתות הזכוכית הענקיות בכניסה לבניין המפואר. דוק הלחלוחית שכיסה את עיניה טשטש את ראייתה עד שכמעט מעדה במפתן. חומציות מרירה התערבלה בבטנה כשהדלתות נפתחו ומול עיניה ריצדה הכותרת "תאגיד קוֹנְסְטַנְטוֹס" באותיות נוצצות של קידוש לבנה על גבי לוח זכוכית שעליו התנוסס פעם שמו של אביה – שם משפחתה.

האם היא תוכל אי פעם לשוב למקום הזה בלי לחשוב על אביה, שהלך לעולמו ומזה שישה חודשים כבר נח בקברו, בשעה שהאיש ששנא אותו שנאה עזה שהניעה אותו להשתלט על כל רכושו שלט כעת בחברה שאותה ייסד הסבא רבא שלה יש מאין והפך אותה לתאגיד ענק שמגלגל מיליונים?

"לא!" קראה סיידי במלוא הנחישות והנידה את ראשה בתנופה שהעיפה את שערה השחור והחלק. עיניה הירוקות קודרות במבט נחוש כשפסעה אל תוך אולם הכניסה רחב הידיים המרוצף אבן שיש. נעלי העקב השחורות בעלות העיצוב המיוחד נקשו בתקיפות כשחצתה את האולם אל עבר דלפק העץ הבהיר של הקבלה.

"לא!" היא שוב מלמלה מתחת לאף.

היא בשום אופן לא תתיר לזכרונות אכזריים מן העבר להרוס אותה כעת. היא לא יכולה לאפשר להם להחליש את הכוח שבעמל רב אזרה כדי להיכנס לשם. למרבה תקוותה, מנעה נחישותה את הרעד ברגליה ותמכה בעמידתה הגאה. היא הגיעה לכאן היום משום שזו היתה ההזדמנות האחרונה והיחידה שלה. היא תיאלץ להתייצב מול האריה בגוב האריות שלו ולבקש ממנו – להתחנן לפניו – שיעניק להם דחייה קלה נוספת. בלעדיה לא ניתן לשאת את המחשבה על התוצאות הצפויות. עבורה, עבור אימהּ ועבור אחיה הצעיר. היא לא תאפשר למשהו או למישהו לעמוד בדרכה.

"יש לי פגישה עם מר קונסטנטוס," אמרה לאישה האלגנטית שישבה מאחורי דלפק הקבלה. "עם – מר נִיקוֹס קוֹנְסְטַנְטוֹס."

היא התפללה שהרעד בקולה לא יסגיר את הקושי לבטא את השם – את שמו. את שמו של הגבר שפעם אהבה עד טירוף. הגבר שפעם גם האמינה כי יהיה שלה עד סוף חייהם – עד אשר הבינה כי שימשה כלי משחק במשחק כוחות מבחיל. משחק אכזרי של נקמה ועונש. סדרת חתכים שנגרמו לה זה מכבר ובמשך שנים מרירות העלו מוגלה עד אשר הרעילו את חייהם של רבים כל כך. ביניהם גם את חייה שלה.

"מה שמך?" שאלה פקידת הקבלה.

"קַרְטֵר," השיבה סיידי בתקווה שהשפלתן הפתאומית של עיניה הירוקות כדי לבדוק, כביכול, כתם לכלוך שכלל לא היה על אחת מידיה, לא הסגירה את הקושי שליווה את המצאת השקר. "ס-סֵנְדִי קַרְטֵר."

היא הבינה כי היה עליה להשתמש בשם בדוי, עם כל אי הנעימות הכרוכה בדבר. היא ידעה היטב כי אילו ניסתה לקבוע עמו פגישה בזהותה האמיתית אזי ניקוס קונסטנטוס לא היה מקדיש לה אפילו דקה אחת מזמנו. בקשה לפגוש אותו היתה נענית ביהירות קרת רוח ובדחייה בלתי מעורערת. מאמציה ליצור עמו קשר היו נגדעים באיבם והיא היתה נאלצת לשוב למצבה הקודם כפי שהיה בתחילת השבוע: אבודה, מיואשת, חסרת פרוטה ובלי תקווה בעולם הזה.

כעת לא נותרה בלבה תקווה רבה, אבל לפחות פקידת הקבלה רפרפה על פני רשימת שמות ולוח זמנים במחשב שלה, וחייכה בשביעות רצון כשמצאה את השם הפיקטיבי שאמרה לה סיידי, והקליקה במהירות עם העכבר.

"הקדמת קצת..."

"אל דאגה – אני יכולה להמתין..." השיבה סיידי מייד, ביודעה היטב כי "מוקדם מדי" נאמר בלשון המעטה. היא הקדימה בהרבה – ביותר מחצי שעה. אולם מתיחות וחשש ממשי שהיא עלולה לסגת מתוכניתה דחקו בה לצאת לדרכה מפתח ביתה הרבה לפני הזמן הדרוש.

"אין צורך," אמרה הפקידה, "פגישתו הראשונה של מר קונסטנטוס בוטלה, כך שהוא יוכל לפגוש אותך מייד."

"תודה," היתה המילה היחידה שהצליחה סיידי להגות.

היא התחייבה לקיים את הפגישה הזו ועליה לקיים אותה. אולם עתה משהגיעה השעה, עצם ההתמודדות עם ניקוס כאן עוררה בה קבס, במשרדים שפעם שימשו את משפחתה. איזה דיבוק אחז בה שגרם לה לעשות זאת? לחשוב שהיא תוכל להתמודד עם המפגש עם ניקוס בפעם הראשונה מזה חמש שנים, ולשוב אל הבניין שהדגיש את עוצמת הנפילה של משפחתה – להתמודד עם שני הדברים הללו גם יחד.

"אני חושבת שאולי..." היא פתחה שוב, כשאומץ לבה השברירי הולך ונוטש אותה. היא כבר רצתה לומר ששינתה את דעתה – שהיתה לה פגישה אחרת או שאימהּ בדיוק טלפנה... תירוץ כלשהו לעזוב, להסתלק מכאן עכשיו. לרוץ ולהתחבא לפני שתיאלץ לעמוד פנים אל פנים מולו...

"מר קונסטנטוס..."

נימת קולה של פקידת הקבלה, השינוי הפתאומי של הבעת פניה, הזהירו את סיידי לגבי מה שעמד להתרחש אפילו בלי להזכיר את השם שעורר בה אמוציות. עיניה של האישה נפערו בתמיהה ומבטה נע אל עבר נקודה בכתפה של סיידי, מאחורי גבה. הבעת פניה כשביטאה את השם – אותו השם – הבהירה לסיידי בלי צורך במילה נוספת מי היה זה שבדיוק נכנס ונעמד מאחוריה, חרש כמו חתול ביצות, ואולי גם קטלני כמוהו.

"האם הבחורה שאמורה לבוא לפגישה של שעה עשר הגיעה כבר?"

"היא מחכה כאן..."

פקידת הקבלה חייכה כשהצביעה על סיידי שעמדה לפני הדלפק, והיא חשבה לתומה שסיידי תשיב לה חיוך. תחייך ותסתובב. אולי תאמר שלום או משהו דומה.

אולם סיידי לא זעה. נדמה כי רגליה קפאו על מקומם. גם מוחה קפא ולא אפשר לה להעלות כל מחשבה אחרת לבד מהעובדה שהוא עמד מאחוריה.

ניקוס קונסטנטוס בכבודו ובעצמו עמד ממש מאחוריה. בעוד רגע הוא יראה אותה וידע מי היא.

היה זה הקול ששיתק אותה. די היה באותן מילים בודדות שבקעו בקולו העמוק, החושני והצרוד כדי לגרום לקצר בגלי המוח שלה, ומנעו ממנה את היכולת לחשוב על דבר לבד מההתרגשות שהעבירה רטט לאורך חוט שדרתה. היו ימים שהקול הזה לחש לה בעלטה מילות של אושר, כשמלמל והבטיח לה את כל הטוב שבעולם – את העולם לרגליה – את העתיד. מהופנטת מהמבטא הסקסי, טובעת בעולם של חושניות שדי להיות במחיצתו כדי ליצור אותו, ברוב תמימותה האווילית האמינה לכל מילה.

לכל מילה שקרית.

"גברת קרטר?"

שתיקתה נמשכה דקה אחת יותר מדי. היתה לה השפעה הפוכה מזו שקיוותה. מה שהיא באמת רצתה היה להיעלם. היא רצתה שרצפת השיש היפהפייה תיפתח ותבלע אותה. אבל במקום זאת, היא נאלמה דום ובלבלה את הפקידה שהקדירה פניה בתמיהה קלושה, והנידה קלות את ראשה להסיט את תשומת לבה של סיידי אל האיש שעמד מאחוריה.

לא ייתכן שהוא לא היה מודע לאופן שבו עמדה שם קפואה ונבוכה בצורה מגושמת תוך התעלמות בוטה מהתנהגות מנומסת רגילה.

"זו גברת קרטר..." הפקידה ניסתה שוב. "מהפגישה של שעה עשר..."

היא היתה חייבת לזוז; לא היתה לה ברירה. כל עיכוב נוסף רק יגביר את חשדותיו ואת מתיחותו. היא אזרה את כל כוחותיה, זקפה את כתפיה, שאפה מלוא ריאותיה אוויר והסתובבה אליו. תנועת הסיבוב נעשתה בתנופה פראית ובעלת עוצמה עד שסחררה אותה והיא כמעט איבדה שליטה, כשלפתע נעמדה פנים אל פנים מול הגבר שפעם האמינה כי גורלה היה להינשא לו.

הוא זיהה אותה מייד, כמובן. על אף שחלו בה שינויים במהלך חמש השנים האחרונות – והיא ללא ספק השתנתה – היא ידעה זאת. היא היתה מוכרחה להשתנות. לא ייתכן שהיא תמשיך להיות אותה סיידי צעירה, רגועה ומאושרת כפי שהיתה כשפגשה את ניקוס לראשונה. אבל לא היה צל של ספק ואף לא שמץ של היסוס בזיהויו. היא ראתה בשינוי שחל בהבעת פניו, בפיו המתהדק, בהתלקחות הסכנה והמבט הפראי שניבטו מעיניו, ודמה קפא בעורקיה.

"את!" הוא אמר, ולא הוסיף. המילה פילחה את לבה במלוא השנאה הגלויה, הסלידה והבוז שחש כלפיה, והרעידה את כל כולה.

"זו אני," עקב עצביה המתוחים נשמעה תגובתה כמו חסרת נימוס כלאחר יד בצורה לא ראויה, מה שגרם לו לכווץ את גבותיו הישרות והכהות בזעף במבט מאיים. "שלום ניקוס."

"למשרד שלי – מייד," הוא אמר וסובב על עקביו, חצה את המבואה בלי להעיף מבט לאחור, והיה לו ברור שהיא תבוא בעקבותיו. היה לו ברור שלא תהיה בידה הברירה אלא לציית לפקודה שציווה עליה בנהימה קשוחה.

בכל מקרה, לא היתה בידה ברירה אחרת. לציית או לעזוב בלי להשלים את משימתה, אלו היו שתי האפשרויות. עתה, משהעזה להיכנס אל גוב האריות, אין ספק שאת החלק הקשה היא כבר עברה.

זה לא ברור? נכון שהיא נדחקה אל הפגישה הזו שכל כך חששה מפניה, אולם לא היה לה די זמן להתכונן או אפילו לחשוב על מה שתאמר. היא קיוותה להתקרב אל ניקוס בשלווה וברוגע ככל שיכלה. אבל במקום זאת, היא עשתה בדיוק את ההפך.

היא הוציאה גם אותו משיווי משקלו, התוצאה היתה שבערה בו חמתו. זעם צונן ניבט מעיניו.

הזעם אחז בכולו, בכל איבר מאיברי גופו כשהוא פסע אל עבר המעליות. גוו הישר התקשה, כתפיו החסונות התהדקו וראשו הכהה נישא למעלה ביהירות באופן שתרם לקומתו המרשימה יותר מן הרגיל.

אי אפשר היה להתעלם מהרושם שהטיל מבנה גופו המהמם, מרוחב כתפיו, ממותניו הסקסיים הצרים ומרגליו הארוכות מאוד. לעיתים נדירות ראתה אותו לבוש בתלבושת רשמית. התלבושת המחויטת בקפידה יצרה מרחק מסוים של דמות בלתי נגישה. לבה נחמץ בקרבה כשנזכרה בניקוס טוב-הלב, החם והצעיר יותר.

לפחות אז כך נדמה לה, הוא היה נעים יותר. רק בשלב מאוחר יותר היא גילתה את האמת אודות טבעו האמיתי.

"את באה?"

השאלה החדה גררה אותה באחת בחזרה אל המציאות. חם וטוב-לב לא היו המילים המתאימות לתאר את ניקוס כעת. למעשה, הוא היה ההפך הגמור. היא עמדה בתוך המעלית, אצבע ארוכה אחת לחצה בחוזקה על הכפתור שפתח אותה, כשהוא העיף בה מבט קר וקודר שגרם לה לזנק במהירות, בצעדים אחרונים בודדים ולהצטנף אל הקיר.

בתגובה הרפה ניקוס מהכפתור בתנועה חדה והדלתות נסגרו.

"אני..." ניסתה סיידי לומר, אבל שוב עוד אחד מאותם מבטים צוננים הקפיאו את המילים על לשונה.

היא כבר שכחה עד כמה עמוקה יכלה להיות הברונזה בעיניו באור מסוים. באור אחר יכלו עיניו להיראות זהב מותך, בגון הדבש הטהור והמתוק ביותר – או שכך נראו לה פעם. שום מתיקות לא נראתה במבט שהפנה לעברה כעת. לא היה דבר שימיס את הקרח שנדמה כי לפת את בטנה ועיוות אותה באכזריות שעוררה בקרבה כאב וקבס.

לניקוס לא היתה כוונה אפילו לנסות לרכך את האווירה או לשפר את תחושתה. במקום זאת, הוא פשוט נשען על הקיר של תא המעלית, ידיו שלובות לרוחב חזהו כשהוא חושף אותה למבטיו הפראיים הבוחנים אותה בשבע עיניים. נדמה היה לה כי כל גופה מצטמק בו במקום נוכח מבטיו הצורבים. איך לא הפכה לאפר מייד, זאת לא ידעה. במקום זאת, היא נעה במבוכה מרגל אחת לאחרת, בחוסר יכולתה לשאת את השתיקה הנוראה ואילצה את עצמה לנסות שוב.

"אני – אני יכולה להסביר..." היו המילים היחידות שבקעו מגרונה לפני שהוא היסה אותה בתנועת יד גסה שגדעה כל ניסיון נוסף מצדה לומר משהו.

"במשרד שלי."

הדברים הושלכו לעברה כמעט כמו הוטחו בפניה, בלי כל רמז לחמימות בהבעת פניו. פניו עטו ארשת מאובנת, בלי ברק כלשהו בעיניו, לסתו נחושה וקשה.

"אבל אני..." היא ניסתה שוב.

"במשרד שלי," הוא חזר על דבריו בנימה שהבהירה לה היטב כי הוא לא מוכן לשאת כל טיעון כך שלא היה טעם לנסות לומר משהו.

חוץ מזה, מרחב המעלית המצומצם היה קטן וקלאוסטרופובי מכדי שתסתכן בעימות עמו בעודה לכודה שם. היא היתה אולי מוכנה להתעמת עמו במשרדו – בסביבה תרבותית יותר – אבל לא כאן ולא עכשיו. לא באופן הזה.

בראותה את התלקחות הזעם הקפוא באותן עיניים בוהקות, היא חשה ברעד שסימר את עורה למחשבה כי גם "תרבותי" לא נראתה עוד מילה מתאימה לתאר את ניקוס קונסטנטוס.

"במשרדך, אם כן," היא מלמלה כשהיא נחושה לא לאפשר לו לומר את המילה האחרונה. המבט החטוף שהעיפה לכיוונו רשף התנגדות בעומקיו הירוקים.

אותו מבט חטוף אתגר אותו ללכת צעד נוסף רחוק יותר, הודה ניקוס בעגמומיות בעת שכיוון את כתפיו הרחבות מול המראה שבמעלית. אם היא תדע מהו הצעד הנוסף שמילא את מחשבותיו אזי הוא חשד, היא תיסוג במהירות. תיסוג ותוותר.

למען האמת, זה הדבר שהיה עליו לעשות. לוותר. עליו לעזוב, לסגת, לשלוט במחשבותיו. הוא נדהם וזועזע בצורה שהוציאה אותו מכלל איזון נפשי ממהירות תגובתו ועוצמתה כאשר גילה שהיא היתה בבניין. הוא נדהם מכך שהפגישה שלו בשעה עשר היתה למעשה עם לא אחרת מאשר סֵיידִי קַרְטֵרֵט.

האישה שבעבר העריכה אותו ככסיל, ניצלה אותו, עשקה אותו, כמעט גרמה למותו של אביו, ואז נטשה אותו ביום שאמור היה להיות יום כלולותיהם. מרירות גאתה בגרונו למחשבה על כך. די היה בזיכרון כדי להוציא אותו מדעתו בשנאה קודרת, ולגרור אותו לתגובה אגרסיבית גברית.

אולם לא כך קרה. היתה זו ההשתוקקות שהשתלטה עליו. לא – כינוי הולם יותר – תאווה. תאווה גברית טהורה, פרימיטיבית שנובעת ממניעים אנוכיים. מובן שדבר לא היה טהור במחשבות שהתסיסו את מוחו. וזה קרה רק מראייתה מאחור.

הוא לכסן מבט חטוף אחד בגזרתה הדקה של האישה גבוהת הקומה שעמדה מולו, השהה את מבטו החודר אל מותניה הנהדרים, אל עכוזה הבולט ברוב חוצפה מתחת לחצאית הכחולה הצמודה. הניגוד שבין קימוריה הנשיים לבין בגדי המטרונית המפתיעים שלבשה, וגופה הרך שנדחק אל הבד המצומצם, שידרו עוצמה חושנית שסחררה את ראשו, ובאותו רגע היה נחוש בדעתו להעמיק את היכרותו עם סנדי קרטר הזו – הכרות עמוקה מאוד – במהירות האפשרית.

אבל אז היא הסתובבה והוא ראה שהיא כלל לא סנדי קרטר אלא סיידי קרטרט – האישה שלפני חמש שנים ניפצה את כל עולמו לרסיסים, ושבה כעת אל חייו, כך נראה.

למה?

"אני מניחה ששם תהיה לנו יותר פרטיות," היא הוסיפה, העבירה יד בשערה ואז בצורה חושפנית משהו במורד מותניה כמו כדי לנגב זיעה בכפות ידיה ובאצבעותיה.

היא לא היתה שלווה כפי שרצתה להיראות והוא שמח. הוא רצה להוציא אותה משלוותה, לגרום לה להיות מתוחה, עצבנית ולא זהירה. כך אולי תפלוט את הסיבה האמיתית לבואה. משום שאין ספק שהיא רצתה משהו – לא ייתכן אחרת.

"היית מעדיפה להמשיך את השיחה בפרטיות?"

"לא היית מעדיף גם אתה?"

עוד אתגר שגרם לה לשאת את ראשה בגאווה, לעיניה הירוקות לנצנץ ולסנטרה להזדקר.

"זו הסיבה שאתה רוצה להמשיך בשיחה במשרדך, נכון?"

"אני מעדיף שלא כל העולם ידע על ענייניי הפרטיים."

היה לו די והותר מכך כאשר היא פרצה אל תוך חייו כרוח סערה ויצאה מהם שוב כסופה, וגרמה בהם לאי סדר מוחלט. די היה במכה שספג כשהעיתונים הכלכליים דיווחו בשמחה גלויה על המפולת הכלכלית של אימפריית העסקים של קונסטנטוס, אולם זיכרון ההשפלה האישית שספג מידי טורי הרכילות והפאפראצ'י בערו בחדרי בטנו כחומצה כשטעם השנאה המריר מילא את פיו.

"גם אני."

משהו במלותיו או בנימת קולו נגע ללבה, וגרם לה לשנות את אופן עמידתה ולהשפיל לפתע את עיניה אל הרצפה.

אז האם היה לה משהו להסתיר? משהו שהיתה מעדיפה כי העיתונים לא יגעו בו? תחושת סיפוק עצומה הציפה את דמו למחשבה על כך.

"אז לפחות בנקודה הזו יש בינינו הסכמה."

הוא ייאלץ לשמור על שלוות רוחו על מנת לדעת יותר, כדי להבין מדוע היא היתה כאן. לרמוס את הציפייה הפתאומית שהשפיעה כמו מטען חשמלי על תודעתו. קריאה לקרב ואתגר להתמודד עמו. ברגע שייכנסו למשרדו הדברים ייראו אחרת. אז הוא יוכל לדלות את האמת מפיה.

אף על פי שלחשדו הוא כבר ידע מה תהיה האמת. בעמקי לבו הוא ידע מדוע היא היתה כאן משום שלשאלה הזו יכולה היתה להיות רק תשובה אחת.

היא ללא ספק היתה כאן בגלל כסף.

מה עוד יכול להניע אותה לבוא לכאן להִדפק על דלתו? זה הדבר שאחרי ככלות הכול, היתה זקוקה לו יותר מכול. כשהוא מוטט את אביה, הוא הרס גם את חיי המותרות שלה. עתה, משאֵדְוִוין קרטרט הלך לעולמו, לא היה לה איש מלבדו לפנות אליו.

היא ודאי נואשת אם באה לבקש ממנו עזרה. אך עד כמה נואשת היתה כשנאלצה לשקר באשר לשמה? היא ידעה כי לסיידי קרטרט בשום אופן לא היתה ניתנת דריסת רגל מעבר למפתן.

אם כן, מדוע הזמין אותה אל משרדו במקום להזמין את המאבטחים שיגרשו אותה מהבניין – אפילו בכוח, אילו היה צורך?

הוא לא היה מוכן להודות אפילו בינו לבין עצמו שלא היה שום קשר בין החלטתו לבין התגובה המיידית שחש ברגעים הראשונים שפגש אותה. כעת, בתא הקטן הזה, מול ההשתקפויות החוזרות ונשנות של קומתה הגבוהה וגזרתה הדקה במראות שתלויות על קירות המעלית, עם רעמת השיער הכהה ועור החרסינה החלק והחיוור, היה לו קשה יותר להתמודד. ניחוח עורה נישא באוויר עם כל תנועה שלה, וכשהיא נפנפה בשערה החלק התמזג ניחוחה עם ריח עשבים שסחררו את ראשו ואת מחשבותיו. תאווה ראשיתית עשתה בקרבו שמות, התשוקה שאחזה בו גרמה לו לנוע באי נוחות, והוא חש בצורך להרגיע את מבוכתו.

למרבה המזל, באותו רגע נעצרה המעלית ודלתות המתכת הכבדות נפתחו אל המסדרון מחופה המרבדים שהוביל אל משרדו. ניקוס נסוג לאחור בצורה מכוונת, החווה בידו לסיידי שתצא לפניו, ולא התיק את מבטו משערה השחור הבוהק כשחלפה על פניו.

"שמאלה," הוא אמר בחדות ולא הוסיף הנחיות. משום שברור היה שלא היה צורך. היא ידעה את הדרך אל מה שהיה פעם משרדו של אביה אולי אפילו טוב ממנו, והיא כבר הובילה בכיוון בלי כל עזרה מצדו.

היא כבר עשתה משגה מביך, הודתה סיידי בינה לבין עצמה. היא לבטח העלתה את חמתו בכך שלא עמדה והמתינה להוראותיו אלא צעדה מיד בכיוון הנכון. היא פנתה שמאלה כמעט באופן אוטומטי כשהיא הולכת בעקבות מה שהיה הנתיב הקבוע שלה פעמים כה רבות בעבר. היא היתה אסירת תודה על האפשרות שניתנה לה לסגל באין רואה את הבעת פניה, לשלוט בזעזוע הפתאומי שטלטל את קור-רוחה, להסתיר את ההתהדקות האינסטינקטיבית של פיה נוכח הרעד הקל שחלף לאורך חוט שדרתה.

היה עליה לזכור כי לא היתה שייכת עוד למקום הזה. היא לא היתה עוד בתחום ביתה אלא בשטחו של ניקוס. זה המקום שאליו הוא היה שייך כעת. המקום שבו שלט כמו מלך ביוון העתיקה, שלטון ללא מצרים.

מונרכיה מוחלטת – אולי אפילו רודנות? היא לא ידעה מה היה טיבו של ניקוס בתור בוס, אבל נדמה שהיה חסר רחמים ויעיל. נדרשו לו לא יותר מחמש שנים קצרות לשקם את ההון של תאגיד קונסטנטוס מהמצב הרעוע שבו הותיר אותו אביו לאחר הימור פראי בבורסה לניירות ערך. הוא הפך את הקערה על פיה ושינה לחלוטין את מצבו של אביה כשנקם בו בגסות על אופן יחסו של אדווין אליו בעבר.

"אני מצטערת..."

בזהירות רבה היא התאימה את צעדיה וכעת חדלה להוביל ופינתה מקום לניקוס שפסע לצדה, והניחה לו להוביל, רק למקרה שהעדיף כך. אולם הוא לא ניצל את השינוי. הוא נשאר מאחוריה, דמות כהה המתנשאת מימינה. דמות בלתי נראית שבלתי אפשרי לאמוד את מצב רוחה.

הוא היה כה קרוב אליה עד כי יכלה לחוש בחום גופו. ניחוח האפטרשייב הרענן גירה את חוטמה במחשבות על ריחו החריף של הים הכחול שמחוץ לחופי האי הפרטי שהיה פעם בבעלותה של משפחת קונסטנטוס. האי היה חלק מרכוש האימפריה שאדווין גזל מהם, לכן היא שיערה שגם הוא הושב לידיו של ניקוס – אלא אם כן מכר אותו אביה למישהו אחר.

מצפונה הציק לה קלות כשחשבה עד כמה אהב ניקוס את האי. משמעותו עבור ניקוס היתה כמו משמעותו של בית העץ הישן שהיה שייך למשפחתה שנים ארוכות, עבור אימהּ. לכן, לא היה לה ספק כי הוא יבין מדוע היא הגיעה לכאן היום.

"כאן..."

ניקוס עצר אותה מחוץ לדלת במגע יד חטוף ורך בזרועה. כמעט לא מורגש, ואז לפתע, כמו לא היה, ועם זאת, חיכוך קלוש של אצבעותיו במרפקה סימר את עורה מתחת לצמר הכחול עד שכמעט מעדה. היא הכירה את המגע הזה מן העבר, אינטימי כל כך על גופה, על גופה המשתוקק ללא מחסום של בגדים. היא חשה במגעו, בליטופיו, בנשיקתו בכל עצב בגופה. כמו כינור מכוון היטב בידיו של המאסטרו חלף בגופה רעד לזיכרונותיה כמו גם לחום ידו שבעצם כמעט לא נגעה בה.

"אני יודעת!"

אי נוחות גרמה למילים לבקוע מפיה. היא העמידה פני חסרת סבלנות ומתוחה כתירוץ להשתחרר מאחיזתו וסובבה את ידית הדלת בקלות רבה ופתחה אותה.

"מובן שאת יודעת," נשמעה תגובתו הצינית והקודרת של ניקוס בקולו המחוספס והמתרה על כי חרגה מתחומה כשהושיט את ידו מעבר לכתפה כדי להדוף את הדלת. "בכל זאת תרשי לי..."

האם יכלו המילים להיות בוטות יותר? האם יכול היה להבהיר בצורה ברורה יותר שהדגישה את העובדה שהמקום בבעלותו כעת? שהוא היה בעל העוצמה, ולא היא. הוא האחראי בצורה מוחלטת.

מוטב לה כי תזכור זאת, אמרה לעצמה סיידי בנסותה לשלוט במחשבותיה המתרוצצות, כשאילצה את עצמה לנשום כמה נשימות עמוקות ולהזכיר לעצמה מדוע בעצם היתה כאן. היא היתה זקוקה לתמיכתו של ניקוס ויהיה זה אווילי מצדה להכעיס אותו ולגרום לניכור עוד לפני שהיה סיפק בידה להציג בפניו את עניינה.

"תודה."

איכשהו היא הצליחה להישמע מנומסת, זהירה. לא בדיוק מלמול מנומס וכנוע שסברה כי יהיה יותר נבון, אבל הפיקחות והתבונה באותו רגע היתה רחוקה ממנה. לבה הלם בחוזקה, נשימותיה לא סדירות. המתח, אמרה לעצמה. מתח פשוטו כמשמעו. היא היתה מתוחה לקראת הבאות, מלאת פחדים וחששות לגבי מה שהיה לה לומר ומהאופן שבו יתקבלו על ידו דבריה.

לא יכולה להיות סיבה אחרת, אמרה לעצמה. זו חייבת להיות סיבה, היא ולא אחרת. לא היה דבר שיכול להשפיע עליה באותו אופן. עם הניחוח המשכר של עורו הגברי, ברפרוף קל של ידו לאורך צווארה כשהושיט אותה אל עבר הדלת, זיכרונות המגע והליטופים החושניים מימים עברו עלו כעת והציפו את מוחה, והיא ידעה שמשהו אחר המם אותה והוציא אותה משלוותה בצורה מאיימת. משהו שלא אבתה להביט בו מקרוב מחשש מפני מה שעלולה היתה לגלות.

"היכנסי."

ניקוס המשיך בנימה מנומסת מופרזת, זו ששמשה לה אות אזהרה כי היתה נתונה בסכנה ממשית. שהיא היתה לכודה עם טורף אפל ומאיים, כזה שממתין לשעת כושר לפני שהוא מחליט לזנק. ברגע שיהיו בתוך המשרד, בפרטיות שעליה הוא מקפיד, כפי שהצהיר, כשאין איש בסביבה שיוכל לשמוע או להתערב למקרה שתזדקק למישהו כזה, זה לבטח יהיה הרגע שבו הוא יחליט לתקוף.

לפתע חשה חולשה ברגליה שנדמו לצמר-גפן מתחתיה כשמעדה בהכנסה לתוך החדר, והצליחה לחצות את מחצית המשרד עד שהן נכנעו כליל והיא נעמדה רוויית מתח. היא לא ידעה מה היה עליה לעשות באותו רגע. בעומדה שם, מחשבותיה נעות במהירות בראשה, מנסות למצוא דרך כלשהי להתחיל, פתיחה שתפלס את דרכה אל הנתיב לומר את מה שבאה לומר, להבקיע את המילים כדי לבקש את מה שהיתה זקוקה לו נואשות. היא חשה בחיכוך של ניקוס כשחלף על פניה. הוא צעד אל עבר שולחן הכתיבה הגדול שבלט בחדר, בתנועות מהירות ומבוקרות. גופו הארוך מתוח ברגש אכזר ומאופק. למראה הארשת הקודרת שעטו פניו המהממות כשנפנה להביט בה, שקע לבה בקרבה בכאב וצנח עד מתחת לסוליות נעלי הסירה המעוצבות שלה.

זעם. פניו היו מתוחות בזעם קר, עיניו הבוהקות רשפו חֵמה. רחוק מעיניו הבוחנות של הציבור, מכל מי שעשוי לראותם יחדיו, מכל מי שעלול לשמוע את מה שהיה לו לומר, הוא השיל מעליו את המעטה הזהיר של נימוס תרבותי ונאור. ניקוס האמיתי – קודר, ראשיתי וכועס מאוד – נגלה לפניה בבהירות מוחלטת, בלי כל העמדת פנים לעמעם את הרושם המזעזע של הסערה שאחזה בו. סערה שכוונה ישירות אליה.

הטורף החליט לזנק – הפעם הוא היה נחוש להרוג.