אהבה תועה

היתרו, 2002

יותר מאלף מטוסים ינחתו וימריאו כאן היום. אחד מהם יישא עליו את אייריס.

קיבלתי הנחיות. אני מחפש ילדה בת אחת־עשרה בג'ינס ונעלי כדורסל ורודות. היא תחזיק מזוודה אדומה. שערה השחור יהיה אסוף בקוקו. לה נאמר לחפש גבר שצבע עורו חום בהיר ושלראשו כובע מיושן.

שלשום בלילה הטלפון צלצל. זו היתה קיוֹמי, שהתקשרה מניו יורק. היא בכתה בלי שליטה. קרה משהו. היתה תאונת דרכים במיורקה. אמה מאושפזת במצב אנוש בבית חולים בפלמה והיא צריכה טובה ממני.

התיישבתי על כיסא ליד שולחן המטבח וניסיתי לעכל את הידיעה ואת הקול הזה שמדבר אלי ממחוזות חיי הרחוקים ביותר, מילדותי. כן, אמרתי, אני מבין שהיא חייבת לנסוע לפלמה מיד. כן, מובן שאדאג לבתה. כן, אני אאסוף אותה כשהמטוס יעצור לחניית ביניים בהיתרו. שבוע, כן, כן, היא יכולה להישאר, עשרה ימים, שבועיים, בסדר גמור.

אז עכשיו אני כאן, מחכה לאייריס, מנסה להיראות שווה נפש, כאילו אני עושה דברים כאלה כל הזמן, ולפתע אני רואה דמות קטנה סורקת במבטה את ים האנשים, פתק דביק צהוב מוצמד אל חזית מעיל הרוח האפור שלה, לרגליה נעלי כדורסל ורודות. אני מוציא את ידי מהכיסים וקורא בשמה. כשהיא מסתובבת, אני מרים את המגבעת החומה שלי ומנופף בה גבוה באוויר, כמו איש המקדם את פניה של ספינה שהגיעה מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי בתקופה אחרת. בואכם לשלום!

דקה שלמה חולפת עד שאייריס מגיעה אלי, באזור ההמתנה של מקבלי הפנים. היא גוררת אחריה את המזוודה האדומה על הרצפה המבריקה, חומקת מעובד שדוחף לפניו טור של עגלות מקולקלות. היא שומטת את המזוודה ליד שלט שבו כתוב נא לא להשאיר מטען ללא השגחה, וצועדת את המטרים המעטים שנותרו עד אלי. אני רואה הד של אִמהּ חולף בגופה ובקושי כובש את התרגשותי. לשבריר שנייה אני כבר לא הגבר שבעוד ימים אחדים יחול יום הולדתו החמישים, אלא ילד בן אחת־עשרה שבא לפגוש את החברה הכי טובה שלו.

אני פוסע קדימה ולוחץ את ידה. "אז את אייריס," אני אומר.

"ואתה מרסל," היא אומרת, במבטא ניו יורקי.

לרגע קצר אנחנו מנומסים מאוד, מחייכים זה אל זה.

היא מסירה את הפתק הצהוב המודבק על חזית המעיל ומושיטה לי אותו. אני קורא בקול: "מרסל. זאת אייריס. אני מצטערת שלא יכולתי לצאת לפגוש אותך. טיסת המשך מיידית. אתקשר הערב. — ק."

זהו? אני מקמט את הפתק ומביט באייריס בניסיון להעריך איך היא מרגישה עם כל זה. נטושה? חוששת? מתרגשת? אדישה?

למען האמת, אני נמצא כרגע בשני מקומות בעת ובעונה אחת. אני האחד עומד כאן עם אייריס. אני השני זינק למקום שרחוק מפה קילומטרים רבים ושנים רבות, נזכר איך נסעתי גם אני לבדי כשהייתי בגילה של אייריס, מלונדון לסייגון, אל אוליבר.

"בואי ניקח את המזוודה שלך," אני אומר לאייריס, כשאני רואה שאנשים עוקפים אותה בחוסר סבלנות.

מוזר להיזכר בעצמי ברגע הזה, לפני שכל חיי השתנו, ובאותו זמן לראות את אייריס כה מלאת ביטחון ועליזה על סף ההרפתקה הגדולה שלה. היא ואני חצינו את אולם מקבלי הפנים ועכשיו אנחנו יורדים במעלית אל הקומה שחניתי בה. מקרוב אני רואה שהיא לא בדיוק כמו אמא שלה. עיניה בהירות יותר, פיה ללא ספק קטן יותר, סנטרה נחוש יותר, ואני לא מצליח לאתר שום סימן לדאגה סמויה.

היא חשה במבטי הנעוץ בה, מיישירה אלי את מבטה ואומרת: "רבע אנגלייה, רבע יפנית, וחצי לא ידוע."

ניכר בה שהיא רגילה להסביר את עצמה.

כעבור דקות אחדות אנחנו נוסעים מזרחה על כביש M4 המהיר. אייריס יושבת בשיכול רגליים לידי, משקיפה החוצה מבעד לחלון בעיניים מנומנמות.

"אז אתה נולדת כאן?" היא שואלת.

"כן."

"כמו אמא שלי והאיש מהבנק."

אני מבולבל לרגע, ואז מבין שהיא מתכוונת לאיש מבנק הזרע. (אייריס נולדה בעזרת תרומת זרע. אביה היה סטודנט למשפטים: שיער כהה, גבוה — מספר, לא שם.)

היא ממשיכה, "אמא שלי אמרה לי שהיית החבר הכי טוב שלה כשהייתם בגילי."

אני מהדק את אחיזתי בהגה ומהנהן בראשי. כפות ידי רטובות מזיעה. למזלי, אייריס עסוקה בדברים אחרים. אני מלכסן אליה מבט מהיר ורואה שידה מפשפשת בתא שעל דלת המכונית. היא בוחרת דיסק, מכניסה אותו לנגן ומדלגת כמה שירים קדימה.

אחרי כמה שניות אייריס נעה לצלילי "ספאניש בּוֹמבס" של הקלאש. כשאנחנו מגיעים לפזמון החוזר, הלב שלי כבר דופק חזק ומהר. אני רואה את השיר יותר מאשר שומע אותו. אני רואה שמים קודרים מלאים בהבזקי אש ובכוכבים נופלים. אבל זה לא רק השיר. בזמן האחרון, כל רוח קלה מעיפה תמונות לתוך ראשי, מחזירה את העבר אל ההווה. כל דגל מתנפנף מזכיר לי בגדים מתייבשים על חבל בארץ אחרת. בזמן האחרון זיכרונותי ממלאים כל חלל, כל שתיקה וכל רִיק, אפילו שמים ריקים, שמים לבנים כמו נייר.