אגדתא: סיפורי הדרמה התלמודית



מעגל של רחמים

צדקה מלאכותית ונתינה אמיתית

לעת בחירות מכסים שלטי חוצות ענקיים את השמים לאורך ולרוחב. כותרותיהם מבשרות מדיניות חברה, מדיניות רווחה. סיסמאות שעמלו עליהן מקצועני תדמית, פקידי צדקה ויחצ"ני חמלה ניבטות מכל העברים. לאן להפנות את המבט? לחכמים יש תשובה. בציר האנכי מביטים לשמים. אך לא רק לשֵם מילוי משאלות. על האדם להביט לשמים לשם מילוי ישותו בתכונותיו של הבורא, להידבק במידותיו: 'מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום'. בציר האופקי, מביטים אל הזולת. מישירים מבט אל כאבו, רואים אותו כפי שהוא, ולא מבעד למסכים ממסְכי אישיות וכוונת הלב. במדרש מובא סיפור קטן ועגול המבקש ליישר ולכוון את מבטנו. סיפור על נתינה שבארץ ונתינה מן השמים.

גְרוּ שִים

בימיו של ר' תנחומא היו צריכין ישראל לתענית.

באו אצלו, אמרו לו: ר' גזור תענית, גזר תענית.

יום ראשון, יום שני, יום שלישי, ולא ירד גשם.

נכנס ודרש להם, אמר להם: בני התמלאו רחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליכם רחמים.

כשהם מחלקים צדקה לענייהם, ראו אדם אחד שנותן מעות לגרושתו.

באו אצלו ואמרו לו: מה אנו יושבים כאן והעבֵרה כאן?

אמר להם: מה ראיתם?

אמרו לו: ראינו אדם פלוני נותן מעות לגרושתו.

שלח אחריהם והביאום לתוך הציבור.

אמר לו: מה היא לך זו?

אמר לו: גרושתי היא.

אמר לו: מפני מה נתת מעות לגרושתך?

אמר לו: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.

הגביה ר' תנחומא פניו למעלה ואמר: ריבון כל העולמים, זה שאין לזו עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים,

ואתה שכתוב בך חנון ורחום ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב, על אחת כמה וכמה שתימלא עלינו רחמים.

מיד ירדו גשמים ונתרווח העולם.

בראשית רבה לג, ג (מתורגם)

הסיפור מופיע בהקשר פירושיהם־דרשותיהם של חכמים על הפסוק 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה, ט). כמה מהחכמים יוצאים מנקודת ההנחה הלשונית הפשוטה ש'רחמיו' הוא פועל. כלומר, האל מרחם על מעשיו־בריותיו. אך אחד החכמים, ר' יהושע, דורש ש'רחמיו' הוא שם — שמה של המידה הטובה, מידת הרחמים, וכוונת הפסוק היא שהאל מאציל ממידותיו הטובות ומעניק לבני האדם קורטוב ממידתו הרחמנית, כדי שייעשו גם הם רחמנים כמותו. לפי פירוש זה, אין מדובר בנתינה לאדם הנובעת מרחמים אלוהיים, אלא מידת הרחמים האלוהיים היא היא המתנה לאדם.

חכם נוסף, ר' אבא, מוסיף על כך את הדרך השמימית המתוחכמת ליצירת מצב של שימוש אנושי במידת הרחמים: 'למחר שנת בצורת באה והבריות מתרחמים אלו על אלו והקב"ה מתמלא עליהם רחמים'. כלומר, הצרה — במקרה זה הבצורת — לא באה לעולם אלא כדי לאפשר לאנשים לתרגל את מידת הרחמים שהאציל עליהם האל. אנשים רואים את זולתם בצרה, מתמלאים עליהם רחמים וזוכים מיד לגמול משמים. החיקוי שלהם את מידות האל, מביא לחיקוי חוזר משמים, וכעת הקב"ה הוא שנמלא עליהם רחמים ומושיעם מצרה.

ישראל בצרת בצורת

בצורת בעולם. האדמה צחיחה ומבוקעת, פצעי צימאון חורצים את פניה החרבים. העם שבשדות נושא עיניו לשמים עוטי גון הנחושת, וגשם אַיִן. הם יודעים, ישראל צריכים לתענית. פסוקים קדמונים מחרידים מהדהדים באוזניהם צרובות השמש: 'וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה' (דברים יא, יז); 'והיו שמיך אשר על ראשך נחושת והארץ אשר תחתיך ברזל' (שם כח, כג). בצר להם הם באים אצל רבם ודורשים 'רבי, גזור תענית', גזר להם. תענית ועוד אחת ועוד אחת וגשם לא בא. כשישראל אינם נענים, הם מתקבצים לתפילה ומתכסים בשקים, אפר מקלה בראשם, ומעמידים זקן חכם שיאמר לפניהם דברי כיבושין: 'אחינו, לא שק ולא תענית גורמין אלא תשובה ומעשים טובים'; 'ובקבלה הוא אומר: קרעו לבבכם ואל בגדיכם'.

ר' תנחומא אינו נמנה עם החסידים מלומדי הניסים, מורידי הגשמים, המתחטאים כבנים לפני אביהם שבשמים. הוא אף אינו איש הלכה מובהק. ר' תנחומא הוא גדול בעלי האגדה מאז ומעולם. באו אליו, ביקשו, 'ילמדנו רבנו'. מה עשה? בא ודרש לפניהם. כבר אמר דוד בן ישי, אלף המגן עליו, נעים זמירות ישראל, ושורר בתהלים 'טוב ה' לכֹל ורחמיו על כל מעשיו'; וכבר דרשו רבותינו את הכתובים פנים לכאן ופנים לכאן, ומהו רחמיו על מעשיו? וכבר דרש ר' יהושע ואמר: טוב ה' לכל ומרחמיו הוא נותן על הבריות. זהו רחמיו על מעשיו, שהוא נוטל מרחמיו ונותן בלבן של הבריות שהם מעשה ידיו. וישראל רחמנים בני רחמנים הם. מה הוא רחום וחנון, וחנן את הבריות ברחמיו, אף בניו רחומים וחנונים, והם מתמלאים רחמים וחוננים את הבריות. ומה הם מתמלאים רחמים, מיד אף הוא מתמלא רחמים עליהם וחונן אותם בגשמי ברכה, ופותח להם את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצם.

כשסיים דרשתו הפציר בהם, פתחו לבכם לרחמים וריבון העולמים יפתח לבו לרחם עלינו. טרם כילה את דבריו וכבר יצאו אנשי העיר, פתחו ארנקיהם וחילקו מממונם לנצרכים. 'צדקה תציל ממוות' ופתיחת הארנק תפתח שערי שמים. שמחו העניים, הגביהו ראשי הקהל פניהם כלפי מעלה וצימצמו עיניהם בציפייה דרוכה, חרֵדה אך בטוחה. עוד מעט קט וגשם ירד עלינו.

נוהל תענית

פרנסי הקהילה הם אנשים מתורגלים, מתוחכמים, יודעי ספר ועתירי ניסיון. הם יודעים בעצמם את הפתרון לכל בעיה. בכיסם תמיד תרשים זרימה מוכן להפעלה. כשהגשם ממאן לרדת, הם יודעים, יש להפעיל נוהל תענית ('היו צריכין ישראל לתענית' — צריכים לתענית?! הלוא לגשם הם צריכים!). בשלב הראשון עליהם לגשת לרב ולגזור עליו לגזור עליהם תענית. אם ירדו גשמים — יתכנסו וישוררו הלל הגדול, אם עדיין לא ירדו — יתכנסו לזעוק תפילה ולשמוע דרשות תשובה. אם יאמר הרב להרבות בתלמוד תורה, בכבוד השבת, בהקפדת גדרי הצניעות — כך יעשו, ואם יורה להתמלא חמלה שבין אדם לחברו — מיד יתחלקו לקבוצות משימה ויחלקו צדקה ל'ענייהם'.

בני הקהילה גאים מאוד במפעלות הצדקה שלהם. מילה אחת מפי רבם מפעילה מערך שלם, משומן, מתוזמן ומתוכנן היטב. הם מסדרים יפה יפה את התורים הארוכים, מעמיסים חבילות על פושטי היד, קצת גוערים בעניים סוררים וחסרי נימוסין ומחזירים אותם לסוף התור. הגשם טרם בא לו וקול התור נשמע בארצנו. עוד מעט, עוד כמה חבילות, מעות וצרורות, וממטרים יושפעו על הארץ. מה הם משפיעים טובה על ענייהם, כך הקב"ה ישפיע עליהם גשמי ברכה. אך משהו השתבש הפעם. גם חלוקת הצדקה לעניים אינה מורידה גשם.

עוד אנשי המקום טרודים בחלוקת צדקה, והנה אדם אחד, בן המקום, מחלק אף הוא מעות. אלא שהוא חורג ללא בושה מהסדר הטוב. הוא אינו מחלק צדקה לענייה 'שלו', הוא נותן מעות לענייה שכבר אינה 'שלו', לגרושתו. צא ולמד כמה חשוד אדם על גרושתו, עד שאסרו עליה חכמים לדור בשכונתו, שמא יבואו לדבר עבֵרה.

אנשי הקהילה עוזבים הכול. כעת הם מבינים מדוע הגשם בושש לבוא. מדוע לא נענו זרמי השמים לתרשים הזרימה. איש אחד חטא וכל העדה קוצפת. רק יחסים שאינם נאותים יכולים להתקיים בין האיש ובין גרושתו. יעידו עליהם מעות האתנן שהוא מרצה בחוסר צניעות מידו לידה. נרעשים ורוגשים ממהרים אנשי הקהילה לבית רבם: בזמן שאנחנו יושבים פה, הנה שם מתבצע מעשה העבֵרה. אנחנו, צדיקי הצדקה — כאן, והם, עוברי העבֵרה, מן העבר השני — שם. אנו מכלים כאן לשווא את זמננו ואת ממוננו, והם מכלים את תקוותינו לגשם בעשן ומכלימים את קהלנו הקדוש בטומאת מעשיהם.

ראיית הלב

ר' תנחומא מסרב להתרגש עם הקהל. מתון בדין הוא קובע שימוע — יבואו בעלי המעשה ויפרשו מעשיהם. שימוע?! הלוא אין חולק על העובדות — נתן האיש מעות ביד גרושתו! היכולה להיות סיבה אחרת להתנהגותם של האיש וגרושתו מאשר סיבה שאיננה טהורה? מתון מתון שואל ר' תנחומא את האיש לעובדת מעשיו ולסיבתם. אפשר לחשוד בו, בר' תנחומא, שמלכתחילה חשד באיש שכוונותיו טובות היו, הפוך מחשדו של הציבור. תשובתו של האיש אולי תפתיע את הציבור, אך לא את ר' תנחומא.

תשובתו של האיש היא פשוטה וטבעית, אצילית ומכמירת לב. נחזור עליה: 'ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים'. עד שהם 'מחלקים צדקה לענייהם', מעשה טכניקה פסאודו־סוציאלית בחסות קמפיין ה'תענית', שכל מטרתו מילוי טכני של חלקם כדי לאלץ את הקב"ה למלא את חלקו, בא אותו אדם ו'ראה אותה'. ראה ממש. לנגד עיניו עמדה אישיות קונקרטית, לא פונקציה חברתית. אף אם מטבעו של עולם יחסיהם של האיש וגרושתו היו רעועים, למצער מורכבים, הרי בראותו אותה עלובה ובזויה וזקוקה לצדקה, נתעוררו רחמיו עליה ונתן לה מעות. ייתכן אף שידע שהוא עלול להיחשד בידי שכניו, ואף על פי כן לא מנע עצמו מן הרחמים.

כה שונה ראייתו האנושית, הפנימית, החומלת, הרואה ללבב, מראייתם החיצונית של אנשי מקומו! אלה 'ראו אדם אחד' עושה מעשה ונזעקו. 'מה ראיתם?' שאל אותם רבם. 'ראינו אדם פלוני' ענו אלה הרואים מעשה ונזכרים עבֵרה. ואילו הוא 'ראה אותה'. עניין של זווית ראייה. מבטם של הבריות מושפל מטה אל שפל המעשה האנושי, עיניו של האיש מביטות נִכחו — מופנות בקו ישר אל העומדת מולו. עוד מעט קט ומבטו של הרב יופנה אל על. בינתיים אולי אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, אך ר' תנחומא מבקש גם את מה שאוזניו שומעות.

ר' תנחומא הדרשן מקשיב קשב רב למילותיו המדודות של האיש, והוא יודע שנסגר המעגל שפתח בדרשתו: 'התמלאתי עליה רחמים'. כמה יפה ביטוי זה. האדם אינו מרחם על זולתו, הוא מתמלא רחמים. כל ישותו נעשית ישות של חן וחסד ורחמים, כל כולו מלאות אחת של חמלה ואהבה שופעת על גדותיה, והוא עצמו נעשה רַחֵם (בארמית: אוהב). מה שלא הצליח הציבור כולו לעשות בכוח מעשה הצדקה המוכני (אוטומטי) שלו, יצליח לעשות אדם זה בזכות פתיחת עיניו ולבו למצוקה של אמת.

ר' תנחומא נושא עיניו לשמים בתפילה שהיא סיכום המעשה וסגירת מעגל הרחמים. מה אדם זה, שאין מזונותיה של אישה זו עליו, מצא בלבו חסד ונמלא רחמים ונתן לה ממעותיו, הרי אתה הקב"ה, חנון ורחום ומזונותינו עליך, קל וחומר שתתמלא עלינו רחמים. מיד ירדו גשמים.

עולם הפוך. לא זו בלבד שמעשהו של אותו אדם לא פגע במפעל הצדקה של הציבור ומנע ירידת הגשם, אלא שזכות המעשה שלו היא שקרעה את הגזרה ופתחה שערי שמים. האתנן לכאורה היה לנתינה של ממש. כפי שבאו לר' תנחומא כך נותרו, הם 'פה' והוא 'שם' — נמצא מהעבר השני של המאזניים, ושקול כנגד כולם במעשהו רווי החסד שבזכותו ירוו כולם מן הגשמים. ישראל היו צריכים לתענית, אך העולם כולו נתרווח בזכות רחמיו של אותו אדם.

אנחת רווחה נשמעה בעולם. רווחה האדמה, רָווח הזרע, רווחו בורות המים. רֶווח גדול לכולם. מדיניות רווחה אמיתית נקבעה בעולם, לא פופוליסטית, לא טכנוקרטית, לא ריטואלית, רווחה שהיא תוצאה של ראיית הזולת בגובה העיניים ופתיחת הלב כלפיו. רק היא, דורש ר' תנחומא, קורעת גזר הדין ובוקעת ענני שמים, וכבר אמר הנביא: 'קרעו לבבכם ואל בגדיכם'; וכבר אמר המשורר: 'ורחמיו על כל מעשיו'.