אהובת הקצין הצרפתי

עֵינַיִם נְשׂוּאוֹת לִקְצֵה מַעֲרָב,

אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם,

בְּרוּחַ צַח אוֹ לַח,

תָּמִיד עָמְדָה כָּךְ

שְׁקוּעָה בְּמַרְאֵה עֵינֶיהָ;

שָׁם נִצְּבָה לְבַדָּהּ

וְהִפְלִיג מַבָּטָהּ,

וְדוֹמֶה שֶׁבְּמָקוֹם אַחֵר

קֶסֶם כָּזֶה לֹא חוֹזֵר.

תומס הרדי, "החידה"

המזרחית היא הנרגנת שברוחות מפרץ ליים - מפרץ ליים הוא הגדולה בנגיסות שבצִדה התחתון של רגלה של אנגליה המושטת לדרום-מערב - ואדם סקרן יכול היה להסיק בה-בעת כמה מסקנות סבירות ביותר בנוגע לזוג שהחל לצעוד במורד המזח בליים-רג'יס, העיירה הקטנה אך עתיקת יומין ששמה נגזר משם הנגיסה, בבוקר אחד נושכני וסוער בשלהי חודש מרס בשנת 1867.

הקוֹבּ1 זימן לעצמו יחס של קִרבה זה שבע מאות שנים לפחות, ותושביה הקבועים של ליים לא יראו בו לעולם אלא טופר ארוך של חומה אפורה עתיקה המתמתח כנגד הים. למעשה, היות שהוא מרוחק למדי מהעיר עצמה, בבחינת פיראוס זעירה לאתונה מיקרוסקופית, נדמה שהם מפנים אליו כמעט את גבם. עלות אחזקתו במשך המאות מצדיקה בוודאי תרעומת מסוימת, אך לעין הסובלת פחות מעול המִסים, או מבחינה יותר, הוא פשוט מאוד היפה בשוברי הגלים הניצב בחופה הדרומי של אנגליה. ולא רק מפני שהוא, ככתוב במדריכי התיירים, אפוף שבע מאות שנות היסטוריה אנגלית, כי ספינות הפליגו ממנו לפגוש בארמדה, כי מונמאות'2 נחת לצִדו... אלא בסופו של דבר מפני שהוא ביטוי יוצא מן הכלל של אמנות עממית.

פרימיטיבי ועם זאת מורכב, כביר אך עדין; שופע קימורים ונפחים כאמנותם של הנרי מור או מיכלאנג'לו; וטהור, נקי, שנון, מסה כלילת שלמות. אני מגזים? אולי, אבל אפשר לבחון אותי, שכן הקוב לא השתנה כמעט למן השנה שעליה אני כותב; אף שהעיר ליים דווקא כן, והמבחן אינו הוגן אם אתה מפנה את מבטך אחור לעבר היבשה.

בכל אופן, לוּ פנית צפונה ולעבר היבשה בשנת 1867, כשם שעשה הגבר באותו יום, היה נגלה לעיניך מראה הרמוני. מצבור ציורי של כתריסר בתים ומספנת סירות קטנה - ובה, מקושת על בולי העץ, נח בית החזה של ספינה מרובעת מפרשים, שפוף היכן שהקוב ממהר לחזור אל היבשה. חצי מייל מזרחה מפוזרים, על כרי מרעה משופעים, גגותיה המסוככים ומכוסי הרעפים של ליים עצמה; עיר שעמדה בשיאה בימי הביניים ומאז היא הולכת ושוקעת. במערב צוקים קודרים אפורים, המכונים בפי בני המקום צוקי חרס, מטפסים בתלילות מחלוקי האבנים המכסים את החוף שממנו יצא מונמאות' להרפתקתו האווילית. מעליהם והלאה, מדורגים בכבדות כלפי פנים הארץ, התנשאו צוקים נוספים מוסתרים בחורשות צפופות. מזווית ראייה זו נראה הקוב כמעוז אחרון - כנגד כל החוף הפראי השוחק מערבה מכאן. גם בנוגע לכך אפשר לדרוש ממני הוכחה. שום בית לא נראה אז או, למעט כמה בקתות חוף עלובות, נמצא היום בכיוון זה.

המרגל המקומי - והיה כזה - עשוי היה אפוא להסיק ששני אלה היו זרים זה לזה, אנשים בעלי טעם מסוים, שרוח מקפיאת עצמות אינה יכולה למנוע מהם ליהנות מהקוב. מצד אחר, לוּ היה ממקד את הטלסקופ שלו יותר, אפשר שהיה עולה על דעתו שבדידות הדדית עניינה אותם הרבה יותר מארכיטקטורה ימית; ובלא ספק הוא היה מציין שהם אנשים בעלי טעם מעודן בנוגע להופעתם החיצונית.

הצעירה היתה לבושה על פי שיא האופנה, מפני שרוח אחרת נשבה בשנת 1867: ראשית המרד בקרינולינה ובמצנפת הגדולה. העין שמאחורי הטלסקופ אפשר שהִבחינה בחצאית ארגמן צרה באופן נועז כמעט - וקצרה, מאחר ששני קרסוליים לבנים ניכרו מתחת למעיל הירוק המפואר ומעל למגפיים השחורים שפסעו מעדנות על המדרכת; ומעל הצמה האסופה קיננה אחת מאותן מגבעות גברים שטוחות קטנות וחצופות ובצִדה ציצת נוצות אנפה עדינה - סגנון כובעים שהגברות תושבות ליים הקבועות לא עתידות היו להעז לחבוש שנה מאוחר יותר לפחות; ואילו הגבר הגבוה ממנה, לבוש ללא דופי בחליפה אפורה בהירה, מגבעתו הגבוהה בידו הפנויה, צמצם את פאות לחייו במידה שקובעי הטעם באופנת הגברים האנגלית המשובחת הכריזו עליה שהיא וולגרית מעט - היינו, עלולה להעלות גיחוך על פני נוכרים - שנה אחת או שתיים קודם לכן. צבעי בגדיה של הצעירה היו צורמים בעינינו היום; אך העולם החל רק אז לחוש במלתעותיה העדינות של תגלית הצבעים הסינתטיים. ומה שדרשה הנשיות מצבע, כפיצוי על תביעות אחרות כה רבות מהתנהגותה הצפויה, היה ברק, לא שיקול דעת.

אך מה שהיה מבלבל את דעתו של התצפיתן עצמו היתה הדמות האחרת שעל שובר הגלים הקודר, הנטוי. היא עמדה ממש בקצה היורד אל הים, נשענת כנראה כנגד קנה תותח ישן ששימש בקצה לעגינת כלי שיט. בגדיה היו שחורים. הרוח שיחקה בהם, אך הדמות עמדה בלי נוע, נועצת, נועצת מבטה בים, כאנדרטה חיה לטובעים, כדמות מיתולוגית, יותר מאשר כשבריר ממשי מן היום הקרתני הזניח.3

1. שובר הגלים המעוגל אִפשר לקיים בתוכו תעשיית בניית אוניות ונמל מסחר משגשג בין המאות 16-19.

2. הארמדה הספרדית שהתיימרה לנחות באנגליה בשנת 1588; הדוכס של מונמאות' מרד במלך ג'יימס השני בשנת 1685, וראשו נערף.

3. פאולס, שהתגורר בבית עתיק בליים, סיפר שיום אחד הוא ראה בעיני רוחו דמות כזאת והיא היתה ל"זרע הזעיר שממנו התחיל הספר כולו."