אנשי ההרים הפראיים 1: אובססיבי

ממרחק קצר ראיתי את פיסת הנייר הלבן מתחת למגב השמשה הקדמית של המכונית שלי מתנופפת ברוח. אומנם היא נראתה לא מזיקה, אבל היא קרעה את שלוותי.

הפתק המקופל נשא את שמי — שמי הקודם — כתוב בעט עבה.

מצאו אותנו.

ליבי הלם ובהלה שטפה אותי. יום שלם של נסיעות עבר עלינו. שבועות של תכנון המסע הזה ירדו לטמיון. שוב ניאלץ לחזור לדרכים ולעזוב את סקוטלנד. העברתי את אצבעותיי בשערי והחנקתי יבבת תסכול.

כל ההכנות. כל התכנונים המדוקדקים. כולם נהרסו.

בגוף נוקשה ומתוח העפתי מבט לעבר החניון תוך שאני סוקר במבטי את האנשים שממהרים להיכנס ולצאת לתחנת הדלק. מישהו צפה בנו. היינו חייבים להסתלק.

"אבא? אתה מועך לי את היד." איסלה משכה את אצבעותיה משלי. "כשנגיע לקוטג', אני רוצה לשים את שמיכת החד־קרן על המיטה החדשה שלי, ואז אסדר את כל הספרים שלי על המדף. יהיה שם מדף ספרים, נכון?"

בשיניים חשוקות עניתי, "מצטער, מתוקה. אנחנו לא יכולים ללכת."

פניה של בתי הקטנה נפלו. "לא! אבל הבטחת."

הבטחתי יותר מזה, אף שהיא אף פעם לא תדע כמה בדיוק. אחזתי שוב בידה וגמעתי את המרחק עד המכונית, מוכן להתקפה.

איסלה ייללה וגררה את רגליה.

"זוכרת מה שאמרתי לך?" שאלתי אותה. "אנחנו צריכים לשמור על עצמנו."

"אני יודעת. זו הסיבה שאני איסלה רוס עכשיו ולא השם האחר שלנו. זו הסיבה שבאנו לכאן. אבא, בבקשה אל תשנה את דעתך."

הגענו לרכב השטח שרכשתי לאחרונה וחטפתי את פיסת הנייר משמשת החלון. "זו הסיבה. מישהו עקב אחרינו ושם את זה כאן. אנחנו צריכים לעזוב. עכשיו."

מתחת לרעמת התלתלים הבלונדיניים, התרחבו עיניה של איסלה. "לא, אבא —"

"אני יודע שאת מאוכזבת, אבל תזכרי, יש לך אותי ולי יש אותך וזה כל מה שאנחנו צריכים. אני אעשה הכול כדי להגן עלייך."

כשדמעות מילאו את עיניה, דיכאתי את הדחף שלי לצעוק. זה לא היה הוגן.

לא עבור בת השש שלי שהייתה זקוקה לבית יציב. לא עבורי, גבר מותש מדאגה.

לא היה לנו לאן ללכת.

"אבל אבא... אני כתבתי את הפתק!" איסלה התפרצה.

עצרתי את סחרור מחשבותיי. "מה?"

"הוא שלי. אני שמתי אותו שם כדי שתמצא אותו כשחזרנו מהשירותים. אני מצטערת." היא פרצה בשטף דמעות והשליכה את זרועותיה סביב מותניי.

הפחד נמוג ובהיתי בפיסת הנייר המעוכה שבידי. ל. מקניל, היה כתוב בה. פרשתי אותה והבטתי בלב אדום מצויר בעיפרון צבעוני.

אני אוהבת אותך, אבא.

ממני, איסלה.

לעזאזל. אלוהים אדירים.

רשמית הזדקנתי בשנה בשישים השניות האחרונות.

"סליחה," איסלה פלטה.

כרעתי על ברכיי ועטפתי אותה בחיבוק. חלפה דקה ארוכה עד שיכולתי לדבר. "אלוהים, מתוקה. לא, אני זה שמצטער, מיהרתי להסיק מסקנות."

"אני כתבתי את זה כשנסענו, השתמשתי בעטים העבים החדשים שדודה בלייר נתנה לי. חשבתי שזה ימצא חן בעיניך. האותיות שלי יפות מאוד."

"נכון. הן מושלמות." עניתי לה בלחש בעודי מלטף את שערה הזהוב. הוא שונה כל כך משערי הכהה כמו הלילה.

הייתי צריך להירגע, לעזאזל.

אף אחד לא ידע איפה אנחנו. אפילו לאחותי לא הייתה הכתובת החדשה שלנו. איסלה עדיין הייתה בטוחה. יכולנו להמשיך.

בחיבוק נוסף, חגרתי את ילדתי בחזרה למושב המכונית ונישקתי את מצחה, ואז נסענו.

ארבעים הדקות האחרונות לקחו אותנו עמוק אל תוך אזור היילנדס שבסקוטלנד, לאחוזה מרוחקת שבה חיכתה לי עבודה חדשה ובית חדש לגור בו. למשך זמן מה נוכל להסתתר ולהיות מאושרים.

הד הבהלה שלי עדיין דבק בי.

עברתי את מהירות הנהיגה המותרת מתוך צורך להימלט מתחושת הסכנה.

לבסוף, כשהגענו לשם, עצרתי מחוץ לקוטג' שלנו — אחד משניים שהיו צמודים ליער אורן עבות שהיה במרחק הגון מכל בית אחר. איסלה הזדקפה והציצה החוצה.

"מה האישה הזאת עושה לדלת שלה? היא צובעת עליה מילים? זה רע. אני יכולה לראות כ"ף, אחר כך למ"ד, בי"ת וה"א. אבל הצבע נמרח."

גם אני הסתכלתי. השכנה שלנו, בחורה שעוד לא דיברתי איתה, אבל זו שהבוס שלי הבטיח לי שתעזור בשמרטפות אם אעבוד עד מאוחר, בהתה בדלת הקדמית שלה בלי להבחין בנו.

ואז ראיתי את מילת הגנאי הצבועה.

אין סיכוי שהיא עשתה את זה בעצמה.

שוב הכעס התפרץ ממני. כבר נמאס היה לי ממתח, חשש ואיומים, אחרי נהיגה של שש מאות קילומטרים במחשבה שאיאלץ להסיע אותנו בחזרה, היה סקוטי אחד מעוצבן מאוד שצריך להתעמת עם מה שלא קרה כאן, לעזאזל.